מעשיות צדיקים

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה" (ז-יב) מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, סִפְּרוֹ מֵפִיץ סִפְרֵי קֹדֶשׁ. הֶסְדֵּר הָיָה לְמֵפִיץ זֶה: אֶת הֲפָצַת הַסְּפָרִים בִּירוּשָׁלַיִם וּבִבְנֵי בְּרַק עוֹשֶׂה הוּא בְּעַצְמוֹ, נוֹסֵעַ בְּרִכְבּוֹ מֵחֲנוּת לַחֲנוּת, סוֹחֵב חֲבִילוֹת, גּוֹבֶה כְּסָפִים, בְּזֵעַת אַפָּיו אוֹכֵל לֶחֶם. וְאִלּוּ אֶת הַהַפָצָה בִּשְׁאָר עָרֵי הָאָרֶץ עוֹשֶׂה מֵפִיץ מִשְׁנֶה. בִּפְרֹס יְמֵי עֶרֶב חַג הַפֶּסַח הִגִּיעַ הַמֵּפִיץ לַחֲנוּת בִּירוּשָׁלַיִם וְהִצִּיעַ אֶת סְפָרָיו, וּלְהַפְתָּעָתוֹ אוֹמֵר לוֹ בַּעַל הַחֲנוּת כִּי כְּבָר יֵשׁ לוֹ אֶת הַסְּפָרִים הַלָּלוּ. "יֵשׁ לְךָ, מֵהֵיכָן?" "מֵפִיץ הַמִּשְׁנֶה הֵבִיא אֶת סְפָרָיו שֶׁלּוֹ וְהִצִּיעַ גַּם סְפָרִים אֵלּוּ", תְּשׁוּבַת בַּעַל הַחֲנוּת. כַּמּוּבָן, הַמֵּפִיץ הָרָאשִׁי שׁוֹמֵעַ וְכוֹעֵס. בְּפֵרוּשׁ הִתְנָה עִם מֵפִיץ הַמִּשְׁנֶה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וּבִבְנֵי בְּרַק יֵשׁ לוֹ בִּלְעָדִיּוּת עַל הַסְּפָרִים. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם כָּל תַּחֲרוּת. הִתְקַשֵּׁר מִיַּד לְמֵפִיץ הַמִּשְׁנֶה וְהִתְרַעֵם עָלָיו בְּמִלִּים קָשׁוֹת. הַלָּהּ הִתְנַצֵּל כִּי הָיָה זֶה מִקְרֶה חָרִיג. 'זוֹ רֶשֶׁת חֲנֻיּוֹת, וְהוּא חָשַׁב'... מַה חָשַׁב, מִי חָשַׁב, הֶסְכֵּם הוּא הֶסְכֵּם! פִּנָּה מֵפִיץ הַמִּשְׁנֶה אֶת הַשֶּׁטַח מִן הַסְּפָרִים שֶׁמָּכַר לְלֹא רְשׁוּת, וְהַמֵּפִיץ הָרָאשִׁי מָכַר סְפָרִים בְּאוֹתָהּ רֶשֶׁת בְּשׁוֹוִי שֶׁל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁקָלִים. סְכוּם נָאֶה. כַּעֲבֹר חֹדֶשׁ פָּשְׁטָה רֶשֶׁת הַחֲנֻיוֹת הַמְדֻבֶּרֶת אֶת הָרֶגֶל. "תּוֹדָה לְךָ", אָמַר מֵפִיץ הַמִּשְׁנֶה וְהִתְעַנְיֵן, "מַה הָיָה סְכוּם הַהֶפְסֵד שֶׁמָּנַעְתָּ מִמֶּנִּי?"... לֶקַח רַב לָמַדְתִּי מֵאוֹתוֹ סִפּוּר: לְעוֹלָם אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה מְצַפֶּה לְךָ בְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ. נִלְחָם אַתָּה עַל דָּבָר מְסֻיָּם, וְאַף צוֹדֵק; נוֹחֵל אַתָּה נִצָּחוֹן וְאֵינְךָ יָכוֹל לָדַעַת הַאִם נִצָּחוֹן זֶה לֹא יַעֲמֹד לְךָ לְרוֹעֵץ, חָלִילָה. וּנְסַפֵּר סִפּוּר מִן הַגְּמָרָא (מוֹעֵד קָטָן יח:): רָבָא שָׁמַע אָדָם שׁוֹפֵךְ נַפְשׁוֹ בִּתְפִלָּה, 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁפְּלוֹנִית תֵּאוֹת לְהִנָּשֵׂא לִי'. יְעָצוֹ, 'אַל תְּבַקֵּשׁ בְּלָשׁוֹן זוֹ. אִם רְאוּיָה הִיא לְךָ, תַּסְכִּים בְּלֹא תְּפִלָּה. וְאִם לָאו, עוֹד תִּתְחָרֵט שֶׁהִסְכִּימָה...' הִתְקוֹמֵם הַלָּהּ. 'הַלְוַאי שֶׁתַּסְכִּים', יִהְיֶה הַמְּאֻשָּׁר בַּתֵּבֵל, אֵין סִכּוּי שֶׁיִּתְחָרֵט, מְאֻשָּׁרִים יִהְיוּ לָנֶצַח. לֹא עָנָהוּ רָבָא דָּבָר. וְהַתְּפִלָּה הוֹעִילָה וְהַנַּעֲרָה נֶעֶתְרָה. לְאַחַר זְמַן שְׁמָעוֹ רָבָא מְבַקֵּשׁ בְּכָל לֵב: 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹ שֶׁתָּמִית אוֹתִי אוֹ שֶׁתִּקַּח אֶת נַפְשָׁהּ', יַחַד, זֶה לֹא הוֹלֵךְ... וְעוֹד סִפּוּר מִן הַגְּמָרָא (תַּעֲנִית כג:): רַבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְיָשִׁיב רָאָה אֶת רַבִּי מָנִי תַּלְמִידוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹדֵר. מַה אֵרַע? כְּלוּם. וּבְכָל זֹאת? לֹא נָעִים, אֲבָל אִשְׁתּוֹ מְכֹעֶרֶת. דִּכָּאוֹן לִרְאוֹתָהּ. יֵשׁ כָּאֵלֶּה... אֵין בְּעָיָה! מַה שְׁמָהּ? חַנָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְיָשִׁיב "תִּתְיַפֶּה חַנָּה". שָׁב הַבָּיְתָה וְלֹא לְהַאֲמִין. אוֹר בַּבַּיִת, קוֹרֶנֶת וְזוֹהֶרֶת, יֹפִי עוֹצֵר נְשִׁימָה. וּכְבָר אָמַר בֶּן סִירָא "אִשָּׁה יָפָה, אַשְׁרֵי בַּעְלָהּ" (סַנְהֶדְרִין ק:). עוֹבְרִים כַּמָּה יָמִים וְרַבִּי מָנִי קוֹדֵר בְּכִפְלַיִם. מַה עַכְשָׁו? אָה, הִיא רוֹצָה לְהִתְגָּרֵשׁ. אֲנִי מְכֹעָר בִּשְׁבִילָהּ... אֵין בְּעָיָה! "תַּחְזֹר חַנָּה לְכִעוּרָהּ" וּשְׁלוֹם הַבַּיִת הוּשַׁב עַל כַּנּוֹ. וְיֵשׁ גַּם סִפּוּרִים הֲפוּכִים. בַּתַּלְמוּד הַיְּרוּשַׁלְמִי (הוֹרָיוֹת ג-ד) מְסֻפָּר עַל עָנִי וְלוֹ שְׂדֵה זִבּוּרִית וּפָרָה כְּחוּשָׁה. חָרַשׁ בָּהּ. נִתְקְלָה בְּגוּמָה וְשָׁבְרָה אֶת רַגְלָהּ. חָשַׁךְ עָלָיו עוֹלָמוֹ. עַד שֶׁהוּא טוֹרֵחַ לְחַלְּצָהּ וְחוֹפֵר סְבִיבָהּ, גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינָיו וּמָצָא אוֹצָר טָמוּן בָּאֲדָמָה. אָמַר אֶת הַמִּשְׁפָּט שֶׁהָיָה לְפִתְגָּם "לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי". וְסִפּוּר נוֹסָף, מֵהַגְּמָרָא (נִדָּה לא.): מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַפְלִיג בִּסְפִינָה. בְּדַרְכּוֹ חָדַר מַסְמֵר לְרַגְלוֹ. נִזְקַק לְטִפּוּל רְפוּאִי וּבֵינְתַיִם הִפְלִיגָה הַסְּפִינָה. כַּמָּה הִצְטַעֵר. כַּעֲבֹר זְמַן הִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה שֶׁאוֹתָהּ סְפִינָה טָבְעָה. כַּמָּה הוֹדָה עַל אוֹתוֹ מַסְמֵר. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה יב-א), "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ (כָּעַסְתָּ וְהֶעֱנַשְׁתָּ) בִּי". וּנְסַפֵּר בְּעִנְיַן זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁאֵרַע לֹא מִכְּבָר: מִשְׁפָּחָה בְּרוּכָה הִתְגּוֹרְרָה בְּדִירָה צְפוּפָה. הִזְדַּמְּנָה לָהֶם דִּירָה מְרֻוַּחַת בִּמְחִיר מְצִיאָה. חָתְמוּ חוֹזֶה וְהֶעֱמִידוּ דִּירָתָם לִמְכִירָה. מְעַטִּים הִתְעַנְיְנוּ, הַמְּחִיר נִרְאָה גָּבוֹהַּ וְנָסוֹגוּ. וְהַזְּמַן דּוֹחֵק. סוֹף סוֹף הִגִּיעַ קוֹנֶה, שָׁבוּעַ לִפְנֵי הַתַּאֲרִיךְ הַסּוֹפִי שֶׁבּוֹ חַיָּבִים הָיוּ לְהַשְׁלִישׁ אֶת הַכֶּסֶף. הִתְפַּשְּׁרוּ עַל הַמְּחִיר וְלֹא יָדְעוּ מֵהֵיכָן יַשִּׂיגוּ אֶת הַשְּׁאָר. בְּיוֹם שִׁשִּׁי, כַּעֲבֹר יוֹמַיִם, צִלְצֵל הַקּוֹנֶה וְהוֹדִיעַ שֶׁהִתְחָרֵט. בְּנֵי הַזּוּג הֶחְלִיטוּ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לַבְּשׂוֹרָה לְהָפֵר לָהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. הֵסִיחוּ דַּעְתָּם וְעָשׂוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִגִּיעַ אָדָם, הִתְפַּעֵל מֵהַדִּירָה וְשִׁלֵּם בִּמְזֻמָּן אֶת מְחִירָהּ הַמְּקוֹרִי, הַגָּבוֹהַּ. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. לְטוֹבָתָם הוּפְרָה הַמְּכִירָה. וּמַדּוּעַ סִפַּרְנוּ כָּל אֵלֶּה? בִּפְתִיחַת פָּרָשָׁתֵנוּ כָּתוּב "וְהָיָה עֵקֶב". פֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ הָ"אוֹר הַחַיִּים" הַקָּדוֹשׁ זַצַ"ל: אֵין 'וְהָיָה' אֶלָּא לְשׁוֹן שִׂמְחָה, וְאִלּוּ 'עֵקֶב' הוּא לְשׁוֹן סוֹף. כִּי אִי אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ אֶלָּא בְּסוֹפוֹ שֶׁל תַּהֲלִיךְ. נִצְחוֹנוֹת בֵּינַיִם בְּתַחֲנוֹת הַדֶּרֶךְ אֵינָם אוֹמְרִים מְאוּמָה, אַף עֲלוּלִים לְהִתְגַּלּוֹת כְּרוֹעֵץ. אַף אָנוּ חַיָּבִים לְחַשֵּׁב אֶת חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמֵנוּ, לְהָפִיק לֶקַח לְגַבֵּנוּ, לָדַעַת לְהַבְחִין בֵּין הֶשֵּׂג לִטְוָח קָרוֹב לְבֵין הֶשֵּׂג בַּר קַיָּמָא לִטְוָח רָחוֹק. אִם אֲנִי עָיֵף בְּעַרְבוֹ שֶׁל יוֹם וְרוֹצֶה רַק לָנוּחַ, אֲבָל מִתְקַיֵּם כָּעֵת שִׁעוּר תּוֹרָה, הֲרֵי לִי הַמְּנוּחָה שֶׁהִיא הֶשֵּׂג לַטְּוָח הַקָּרוֹב לְעֻמַּת שִׁעוּר הַתּוֹרָה שֶׁהוּא הֶשֵּׂג לַטְּוָח הָרָחוֹק. בִּהְיוֹתוֹ מְרוֹמֵם אוֹתִי, גּוֹדֵשׁ אוֹתִי בְּתֹכֶן, בּוֹנֶה אוֹתִי מִבְּחִינָה רוּחָנִית וּמַעֲלֶה אֶת כָּל הַבַּיִת. מַקְרִין עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. מְפֹרָשׁ הַדָּבָר בִּתְחִלַּת פָּרָשָׁתֵנוּ: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה", מָתַי תִּהְיֶה הַשִּׂמְחָה? בַּסּוֹף! כַּאֲשֶׁר תֵּצֵא בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וְאַדְּרַבָּא, כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה עָיֵף וְיָגֵעַ אוֹ עָסוּק וְטָרוּד, יִגְדַּל שְׂכָרְךָ פִּי מֵאָה: "טוֹב אֶחָד בְּצַעַר מִמֵּאָה שֶׁלֹּא בְּצַעַר" (אָבוֹת דְּרַבִּי נָתַן פ"ג). כִּי בְּהַבִּיטֵנוּ אֲחוֹרַנִּית, מַה מְבִיאִים אָנוּ אִתָּנוּ לִימֵי הַסְּלִיחוֹת הַמְמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים אִם לֹא אֶת שִׁעוּרֵי הַתּוֹרָה, אֶת הַמִּצְווֹת וְהַבְּרָכוֹת וְאֶת מַעֲשֵׂי הַחֶסֶד? אֶת כָּל הַשְּׁאָר יִשָּׂא הָרוּחַ, וְאֵלּוּ עוֹמְדִים לָעַד! (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)                                                                                                                           

שמירת שבת היא מילת מפתח בשמירה על חיינו,
מי שמקבל על עצמו להתחזק בשמירת שבת, משפיע על עצמו שפע ברכות "כי היא מקור הברכה"..

 הרב יגן זצ"ל מספר על שני אנשים שבאו אליו.. :
 במקרה אחד פנתה אליי אישה חולת סרטן "הרופאים מעריכים כי נותרו לי חודשיים לחיות",
 בכתה והתחננה על נפשה. אמרתי לה "אני מבטיח לך שתחיי עוד עשרים שנה, רק תבטיחי שלא תיסעי בשבת".
 אבל היא חששה וסירבה להבטיח, "אני לא מתחייבת" אמרה. אמרתי לה שגם אני לא מתחייב.. אביה ובעלה נכחו במקום .
 האבא אמר : "טיפשה שכמותך הרי טוב יותר להיות דתית בחיים מאשר חילונית בקבר".
 אך בעלה חיזק את דבריה וגם הוא אמר: "אני לא מתחייב", הם קמו והלכו, אחרי שבועיים הצטערתי לשמוע שהיא נפטרה.
 לעומת זאת טיפלתי במיקרה שנהגו בו בחכמה, והתוצאות היו הפוכות לגמרי. אישה ממושב מגדים שבצפון, ביקשה את עצתי.
"יש לי סרטן" סיפרה, "והרופאים לא נותנים לי סיכויים, המחלה התפשטה בגופי ואין לי יותר מכמה שבועות לחיות".
אמרתי לה שאני יכול לעזור לה רק בדבר אחד: "מקובל בידי שמי שמבטיח לשמור שבת, טהרת משפחה ותפילין אם עושים לו פדיון נפש, הוא יחיה".
"זאת אומרת" , הבינה האישה "זה מחייב גם את בעלי". "איפה הוא?" שאלתי, "בעבודה", היא ענתה.
אמרתי לה: "תגידי לבעלך שעדיף שיבוא אלי מאשר ללויה שלך". היא התקשרה אליו למוסך ואמרה לו :
"הרב יגן אמר, או שתבוא אליו, או ללויה שלי, מה אתה מעדיף? ..." כמובן שהוא הגיע מיד, מסכן מבוהל.
ואמרתי לו עליכם לחתום שתישמרו שבת טהרת המשפחה ותפילין" והם חתמו מיד. עשינו פדיון נפש,
וראו איזה כוח יש לשבת : אחרי יומיים נסעה האישה לבית חולים רמב"ם בחיפה, ושם עשו לה בדיקת סיטי.
והתברר שכל הגידולים שהיו לה נעלמו. במגירות שבמשרדי מונחים העתקים של שתי תוצאות בדיקות הסיטי שנערכו לאישה זו,
אחת לפני שחתמו לשמור שבת, והשנייה אחרי שחתמו. בדיקה אחת מעידה על הימצאות המחלה והתפשטותה,
ואילו הבדיקה השנייה מראה שהכל נעלם. השבת היא זו ששמרה על היהודים במשך יותר משלושת אלפים שנה !

בי"ט כסלו תשמ"א, נזדמן לי להיות במסיבת-התוועדות במלון קראון במיאמי-ביטש פלורידה. באמצע
ההתוועדות, קם לפתע יהודי, הציג עצמו בשם ר' יעקב גרינברג מבורו-פארק, ניו-יורק, וביקש לספר
:משהו אישי. סיפורו היה מדהים ומרגש כאחד. וכך הוא סיפר

לא היה שום קשר לחב"ד. גם לא קשר עקיף. למרות שעברו הרבה שנים מאז שעזבתי את הארץ ובאתי
להתגורר עם משפחתי בניו-יורק, לא ביקרתי ב-770 אפילו פעם אחת. לא משום שהיה לי משהו נגד. זה
פשוט לא עניין אותי

 

?כיצד אלץ הגנב להודות בגנבת הרכב                                                                                     "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (נ-כו) רַבֵּנוּ בַּחְיֵי כּוֹתֵב בִּפְסוּקֵנוּ דְּבָרִים נִלְהָבִים, מְעוֹרְרִים כָּל נֶפֶשׁ, עַל הַשָּׂכָר הַמְּצַפֶּה לָאָדָם בַּעֲבוּר הַמִּצְווֹת שֶׁהוּא מְקַיֵּם. הוּא מוֹכִיחַ זֹאת מִכָּךְ, שֶׁיּוֹסֵף שֶׁקָּבַר אֶת אָבִיו "זָכָה וְקִבֵּל שְׂכָרוֹ בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם, הוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּעַצְמוֹתָיו", שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ". דְּהַיְנוּ, יוֹסֵף, שֶׁהִתְאַמֵּץ בְּמִצְוַת קְבוּרַת אָבִיו, זָכָה שֶׁבִּקְבוּרָתוֹ-שֶׁלּוֹ יִתְעַסֵּק מִי שֶׁגָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם, מִיַּעֲקֹב וּמִיּוֹסֵף, הֲלֹא הוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.וּמַמְשִׁיךְ רַבֵּנוּ בַּחְיֵי וְכוֹתֵב: "גַּם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּיוֹסֵף, קִבֵּל שְׂכָרוֹ בְּגָדוֹל מִמֶּנּוּ, זֶה הַקָּבָּ"ה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי'".וְהַמַּסְקָנָה, לְדִבְרֵי רַבֵּנוּ בַּחְיֵי, הִיא: "מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁכָּל הַמִּשְׁתַּדֵּל בַּמִּצְווֹת לַעֲשׂוֹתָם, יֵשׁ לוֹ שָׂכָר גָּדוֹל; אִם בְּחַיָּיו - פְּעֻלָּתוֹ הַטּוֹבָה תָּבִיא פִּרְיָהּ מִמֶּרְחָק, וְאִם בְּמוֹתוֹ - שְׂכָרוֹ אִתּוֹ בְּסֵפֶר שֶׁאֵינוֹ נִמְחָק יוּחַק. וְעַל כֵּן, יִתְחַיֵּב אָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְווֹת בִּזְרִיזוּת, לֹא בַּעֲצַלְתַּיִם, לֹא לִכְבוֹד עַצְמוֹ רַק לִכְבוֹד שָׁמַיִם, לַעֲבֹד עֲבוֹדַת ה' יִתְעַלֶּה וְלִשְׁמֹר מִשְׁמַרְתּוֹ, וּלְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ בְּתוֹרָתוֹ, לְהִתְחַזֵּק בְּתוֹחַלְתּוֹ".הִנֵּה לְפָנֵינוּ סִפּוּר נִפְלָא, שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶפְשָׁר לִלְמֹד עַל הַשָּׂכָר שֶׁמְּקַבֵּל הָאָדָם בְּחַיָּיו עַל שְׁמִירַת הַמִּצְווֹת, וּכְפִי שֶׁכּוֹתֵב רַבֵּנוּ בַּחְיֵי: "אִם בְּחַיָּיו - פְּעֻלָּתוֹ הַטּוֹבָה תָּבִיא פִּרְיָהּ מִמֶּרְחָק". וְאָכֵן, בַּסִּפּוּר שֶׁלְּפָנֵינוּ עָשָׂה הָאָדָם מִצְוָה בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהַבְּרָכָה הִגִּיעָה לוֹ מִמֶּרְחַקִּים, כְּפִי שֶׁנִּוָּכַח...אַנְשֵׁי הַחֹק הַנִּצָּבִים בְּ"מַחְסוֹם אֶרֶז", סָמוּךְ לִגְבוּל רְצוּעַת עַזָּה, יוֹדְעִים שֶׁכַּאֲשֶׁר מִתְקָרֶבֶת לַמַּחְסוֹם מְכוֹנִית הַנְּהוּגָה בִּידֵי עַרְבִי, יֵשׁ לְעָצְרָהּ, לִבְדֹּק אֶת מִסְמָכֶיהָ וּלְוַדֵּא שֶׁלֹּא מְדֻבָּר בְּרֶכֶב שֶׁנִּגְנַב זֶה עַתָּה מִיְּהוּדִי תּוֹשַׁב הָאָרֶץ... הַבְּדִיקָה הָעִקָּרִית מִתְבַּצַּעַת עַל סְמַךְ אֲמִינוּתָם שֶׁל מִסְמְכֵי הָרֶכֶב. הַחַיָּלִים מַשְׁקִיעִים מַאֲמַצִּים כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁהַמִּסְמָכִים אֵינָם מְזֻיָּפִים.בַּמִּקְרֶה שֶׁלְּפָנֵינוּ הִתְקָרְבָה לְמַחְסוֹם אֶרֶז מְכוֹנִית חֲדָשָׁה, נוֹצֶצֶת, שֶׁהָיְתָה נְהוּגָה בִּידֵי עַרְבִי. הַחַיָּלִים נִכְנְסוּ לְכוֹנְנוּת, עָצְרוּ אֶת הָרֶכֶב, וְדָרְשׁוּ מֵהַנֶּהָג הָעַרְבִי לְהַצִּיג מִסְמָכִים.הַלָּה צִיֵּת לַדְּרִישָׁה, הוֹצִיא אֶת הַמִּסְמָכִים, וְעַל-פִּי כָּל הַבְּדִיקוֹת נִרְאֶה הָיָה שֶׁהַמִּסְמָכִים אֲמִינִים וְהַמְּכוֹנִית הִיא אָכֵן בְּבַעֲלוּתוֹ שֶׁל הָעַרְבִי.הַחַיָּלִים כְּבָר הִתְכּוֹנְנוּ לְאַפְשֵׁר לָעַרְבִי לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ רְצוּעַת עַזָּה, אֶלָּא שֶׁאָז קָרָה דָּבָר שֶׁהֵבִיא לְתַפְנִית.מְפַקֵּד הַמַּחְסוֹם, שֶׁנִּצַּב מֵאֲחוֹרֵי הָרֶכֶב וּבָדַק אֶת שִׁלְדָּתוֹ, הִתְקָרֵב אֶל הַנֶּהָג הָעַרְבִי בְּפָנִים מְאַיְּמוֹת וְאָמַר לוֹ: "תַּגִּיד לִי, הָרֶכֶב הַזֶּה הוּא שֶׁלְּךָ?".הָעַרְבִי, כְּאֵינוֹ מֵבִין אֶת הַשְּׁאֵלָה, מַצְבִּיעַ עַל הַמִּסְמָכִים... "הִנֵּה, תִּסְתַּכֵּל מַה כָּתוּב כָּאן", הֵגִיב.וְהַמְּפַקֵּד אֵינוֹ מַרְפֶּה: "אִם לֹא תּוֹדֶה בְּרֶגַע זֶה שֶׁהָרֶכֶב גָּנוּב, אֲנִי אוֹכִיחַ לְךָ זֹאת שָׁחֹר עַל-גַּבֵּי לָבָן וְאָז הָעֹנֶשׁ שֶׁלְּךָ יִהְיֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל. מֵאֵיפֹה גָּנַבְתָּ אֶת הַמְּכוֹנִית הַזֹּאת?".בִּטְחוֹנוֹ הָעַצְמִי שֶׁל הָעַרְבִי הִתְמַסְמֵס קִמְעָה, וְלֹא עָבְרוּ עוֹד דַּקָּה-שְׁתַּיִם וְהוּא הוֹדָה שֶׁגָּנַב אֶת הַמְּכוֹנִית מֵהַיִּשּׁוּב "מַעֲלֵה אֲדֻמִּים".נִגְּשׁוּ הַחַיָּלִים אֶל מְפַקְּדָם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: "הֲנָבִיא אַתָּה אוֹ בֶּן נָבִיא? מֵהֵיכָן יָדַעְתָּ שֶׁהוּא גָּנַב אֶת הָרֶכֶב? הֲרֵי הַמִּסְמָכִים שִׁדְּרוּ אֲמִינוּת מְלֵאָה וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת בָּהֶם כָּל רֶמֶז לְזִיּוּף!".בִּמְקוֹם לְהָשִׁיב, קָרָא הַקָּצִין לְחַיָּלָיו וּבִקֵּשׁ מֵהֶם לָלֶכֶת אֶל מֵאֲחוֹרֵי הָרֶכֶב וּלְהַבִּיט בַּ"סְּטִיקֶר" הַמֻּדְבָּק עַל הַ"פָּגוֹשׁ" הַגָּדוֹל וְהַיֻּקְרָתִי שֶׁל הָרֶכֶב הֶחָדָשׁ.הַחַיָּלִים רָאוּ, וּפָרְצוּ בִּצְחוֹק. גַּם הֵם הֵבִינוּ עַתָּה מֵהֵיכָן תָּפַס מְפַקְּדָם שֶׁהָרֶכֶב גָּנוּב. מֶה הָיָה כָּתוּב עַל הַסְּטִיקֶר? רַק 3 מִלִּים:"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"...לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת מְפַקֵּד צְבָאִי בְּמַחְסוֹם אֶרֶז כְּדֵי לָדַעַת שֶׁעַרְבִי לֹא יַדְבִּיק עַל מְכוֹנִיתוֹ "סְטִיקֶר" מֵעֵין זֶה... הַמַּסְקָנָה הִיא, כִּי לְאַחַר שֶׁגָּנַב אֶת הַמְּכוֹנִית, הוּא פָּשׁוּט שָׁכַח לְהוֹרִיד אֶת הַסְּטִיקֶר. בְּכָךְ לֹא תַּם הַסִּפּוּר. אוּלַי אֲפִלּוּ לֹא הִתְחִיל.מִשֶּׁהִתְקַשְּׁרוּ הַחַיָּלִים לְבַעַל הָרֶכֶב וְהוֹרוּ לוֹ לָבוֹא לְקַחְתּוֹ, וְסִפְּרוּ לוֹ כֵּיצַד גִּלּוּ שֶׁהָרֶכֶב גָּנוּב, הִתְרַגֵּשׁ הָאִישׁ עַד דְּמָעוֹת וְאָמַר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקִים".עַד מְהֵרָה הִתְבָּרֵר שֶׁ"הָאַחֲרָאִים" לְגִלּוּיוֹ שֶׁל הָרֶכֶב הֵם פְּעִילֵי אַחַת הַיְּשִׁיבוֹת הַמְּפֻרְסָמוֹת, הַמְּקַיְּמִים פְּעִילוּת תּוֹרָנִית עֲנֵפָה בַּיִּשּׁוּב מַעֲלֵה אֲדֻמִּים שֶׁלְּיַד יְרוּשָׁלַיִם.פְּעִילִים אֵלֶּה זָכוּ לְהַחְזִיר בִּתְשׁוּבָה רַבִּים מִתּוֹשָׁבֵי הַמָּקוֹם, תּוֹךְ שֶׁהֵם מוֹכִיחִים לְכֻלָּם, בְּדַרְכֵי נֹעַם, אֶת מְתִיקוּת הַתּוֹרָה. מִשֶּׁהִגִּיעוּ לְבַעַל הָרֶכֶב הַזֶּה, סֵרֵב הָאִישׁ לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵיהֶם וְלֹא  חֲצִי מִלָּה בְּעִנְיְנֵי תְּשׁוּבָה.שָׁעוֹת מִסְפָּר לִפְנֵי כֵן רָכַשׁ מְכוֹנִית יֻקְרָתִית, חֲדָשָׁה, וְלִבּוֹ הָיָה נָתוּן כָּל-כֻּלּוֹ בְּצִבְעָהּ הַמֶּטָלִי, בַּמּוֹשָׁבִים הַמְּרֻפָּדִים וּבָאִבְזוּר הַמְּשֻׁכְלָל שֶׁלָּהּ. מַה לּוֹ וְלִתְשׁוּבָה?...פְּעִילֵי הַיְּשִׁיבָה יוֹדְעִים זֶה מִכְּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכְרִיחַ אַף יְהוּדִי לַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה. אוּלָם לִפְנֵי שֶׁנִּפְרְדוּ מֵהָאִישׁ, שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם מַסְכִּים הוּא שֶׁיַּדְבִּיקוּ עַל פָּגוֹשׁ מְכוֹנִיתוֹ, שֶׁנִּרְכְּשָׁה זֶה עַתָּה, אֶת הַסְּטִיקֶר עִם הַמִּלִּים "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ".הָאִישׁ הִרְהֵר רֶגַע, וּלְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא הֵשִׁיב בְּחִיּוּב. הַסְּטִיקֶר הֻדְבַּק עַל הַפָּגוֹשׁ, וּמַחֲצִית הַשָּׁעָה לְאַחַר מִכֵּן, כְּשֶׁהֶחֱנָה הַנֶּהָג אֶת מְכוֹנִיתוֹ לְיַד בֵּיתוֹ, הִיא נִגְנְבָה...הַנֶּהָג הִגִּיעַ מְזֻעְזָע לַחֲלוּטִין לְהֵיכַל הַיְּשִׁיבָה, נִגַּשׁ אֶל הגר"י סוֹפֵר וְאָמַר בַּחֲצִי הַתְרָסָה: "נוּ, אַתֶּם רוֹאִים? בִּקַּשְׁתֶּם לְהַדְבִּיק אֶת הַסְּטִיקֶר וַאֲנִי הִסְכַּמְתִּי, וְעַכְשָׁו הָרֶכֶב נִגְנַב. זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ?!"---רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים וְאָמַר לְבַעַל הָרֶכֶב שֶׁדְּבָרָיו אֵינָם צוֹדְקִים, וּבְוַדַּאי מִי שֶׁתָּלָה עַל רִכְבּוֹ סְטִיקֶר "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" לֹא יִנָּזֵק בְּשֶׁל כָּךְ. "מַה שֶּׁבָּרוּר, שֶׁהַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁבִּיכָלְתִּי לַעֲשׂוֹת כָּעֵת הוּא לֶאֱסֹף כַּמָּה בַּחוּרִים וְלוֹמַר פִּרְקֵי תְּהִלִּים כְּדֵי שֶׁהָרֶכֶב יִמָּצֵא בִּמְהֵרָה".לֹא עָבְרוּ שָׁעָה-שְׁעָתַיִם, וְהַנֶּהָג מְקַבֵּל אֶת הַטֶּלֶפוֹן מִמַּחְסוֹם אֶרֶז, וּמִתְבַּשֵּׂר שֶׁרִכְבּוֹ אֻתַּר רַק בִּגְלַל הַסְּטִיקֶר שֶׁהָיָה תָּלוּי לוֹ עַל הַפָּגוֹשׁ מֵאָחוֹר...וְכֵיצַד הֵגִיב עַתָּה הַנֶּהָג הַמְּאֻשָּׁר? - עַכְשָׁו נוֹכַחְתִּי לָדַעַת שֶׁ"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", וְאִי אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עַל אַף אֶחָד אַחֵר אֶלָּא עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַכֹּל-יָכוֹל.הִתְקַיְּמוּ בּוֹ, בְּנֶהָג זֶה, דְּבָרָיו שֶׁל רַבֵּנוּ בַּחְיֵי שֶׁ"כָּל הַמִּשְׁתַּדֵּל בַּמִּצְווֹת לַעֲשׂוֹתָם, יִהְיֶה לוֹ שָׂכָר גָּדוֹל מִכָּךְ, וּפְעֻלָּתוֹ הַטּוֹבָה תָּבִיא פִּרְיָהּ מִמֶּרְחָק". הַסְכָּמָתוֹ לְהַדְבָּקַת הַסְּטִיקֶר וּפִרְקֵי הַתְּהִלִּים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּיְּשִׁיבָה, הֵבִיאוּ אֶת הַמְּכוֹנִית מִמֶּרְחָק. (בָּרְכִי נַפְשִׁי)  

כל אדם מישראל חייב לתת צדקה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שאין לו כל אפשרות להתפרנס, וכל מחייתו היא ממה שנותנים לו אחרים, גם הוא חייב לתת צדקה ממה שנותנים לו אחרים. ובזמן שהיתה יד חכמי ישראל תקיפה, היו בתי הדין שבכל עיר ועיר, כופין את מי שאינו רוצה לתת צדקה שיתן. ואם היה מסרב, היו רשאים להענישו עד שיתן כמה שהם משערים שהוא יכול וראוי לתת. ואף על פי שכלל גדול בידינו שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצדה, וכגון מצוות שילוח הקן, שנאמר בה "למען יטב לך והארכת ימים", ואם כן היה מן הראוי שלא יכפו על מצוות הצדקה, מכל מקום הואיל ויש עם מצוה זו גם לאוין, שהרי מי שאינו נותן צדקה, מלבד מה שהוא עובר על מצוות עשה לתת צדקה, גם הוא עובר על איסורי לא תעשה, לכן היו רשאים בתי דינים לכפות על מצוה זו.
ואסור לגבאי צדקה, שהם הממונים בכל מקום על עניני הצדקה, או לשאר אנשים שהם אחראים על עניני צדקה, להפציר יותר מדאי באדם שיתן צדקה, כל שידוע שאינו יכול לתת, ורק מחמת בושה הוא נותן, וכגון בבתי כנסת שעורכים בהם מגבית, ויודעים על אדם מסויים שאינו יכול לתת צדקה, ובכל זאת פונים אליו בקול רם כדי שיתביש ויתן, הרי זה גזל ביד הגבאים, שהם מכריחים אדם לתת יותר מן הראוי לו. ועליהם נאמר "ופקדתי על כל לוחציו", ופירשו בגמרא במסכת בבא בתרא (ח:), אפילו גבאי צדקה. וכן הדין באדם שהוא עשיר, אלא שעל פי דין כבר נפטר מחובת הצדקה, וכגון שהוא תורם ידוע ותורם יותר מכפי מדתו לצרכי צדקה, גם כן אסור ללחוץ עליו לתת עוד צדקה, שהרי מן הדין הוא פטור כבר, ורק מחמת הבושה הוא נותן. אבל מי שהוא ראוי לתת עוד צדקה, ומחמת קמצנות אינו נותן, ראוי להפציר בו בדברים עד שיתן צדקה.
ומעשה שהיה בארצות הברית, לפני כעשרים וחמש שנה, שהגאון רבי משה פיינשטיין, גדול הדור, נאלץ לכתת את רגליו לגיוס כספים עבור הישיבה שלו שבארצות הברית, שנקלעה לקשיים כלכליים חמורים. ועסקן יהודי יקר מאחת הקהילות הספרדיות שם, אירגן להגאון כנס "דינר" בביתו, בהשתתפות נדיבי עם מבני אחת הקהלות שם, למען יוזילו מכיסיהם זהב למען מטרה קדושה זו שאין למעלה ממנה. והגאון דיבר בדברי תורה בפני המשתתפים, והסביר להם את מצב הישיבה בתקווה שיעתרו לו לבא לעזרת ה' בגבורים לחזק את ישיבתו. לאחר שסיים הרב את דבריו, חילקו בין המשתתפים מעטפות סגורות, שכל אחד ואחד יניח במעטפה סך כפי מתת ידו, הקדש לישיבה של הרב. אותו עסקן שבביתו נערכה המגבית, ראה לנכון כי המשתתפים אינם נוהגים בנדיבות לב בלשון המעטה, וכל אחד הניח במעטפה סך נמוך, מאה או מאתיים דולר בלבד לטובת הישיבה, וזאת משום שידעו הכל, כי המעטפות סגורות, ואין איש שם על לב כמה כל אחד מכניס למעטפה שבידו. מה עשה בעל הבית, מיד קם והודיע בגבורה, כי הוא מבקש לאסוף באופן מיידי את כל המעטפות, ומעתה, הודיע למשתתפים, כי הוא ידבר בשפה הערבית המובנת לבני הקהילה, בכדי שהרב לא יבין את מה שהוא מדבר. הרב ישב משתאה לנוכח הדיבורים בשפה שאינה מוכרת לו, ובעל הבית פתח את דבריו והחל בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, ואמר לחבריו בני הקהלה, הלא תתביישו, אחי ורעי, שגאון ישראל מופת הדור, אשר הקדיש את כל ימיו למען התורה, הוא בעצמו טורח ובא לפניכם, ונאלץ להתבזות לבקש מכם מתת למען ישיבתו, ועוד אתם נוהגים אתו בחוצפה שלא תאמן, שאתם שמים בכל מעטפה סכום שיבלע בים חובות הישיבה, וסכום זה הוא טיפה מן הים ממה שאני יודע שאתם יכולים לתת. על כן, סיים, כעת נעשה מגבית בקול רם, וכל אחד יודיע לעיני כולם כמה הוא תורם למטרה נעלית זו. ומובן שהתוצאה היתה שנאסף באותו ערב סכום נכבד, שכיסה את חובות הישיבה, ונגרמה להגאון נחת רוח, להמשיך בעסקיו הרוחניים בישיבה.
מי שאינו יכול לתת צדקה מרובה, אבל הוא משכנע את קרוביו וידידיו שיש להם ממון לתת לצדקה, ובזכותו הם נותנים צדקה, מלבד מה שמעלתו גדולה שהוא בכלל מזכי הרבים, עוד גם זאת, שאמרו רבותינו שמעלתו גדולה כאילו נתן צדקה בעצמו, שכן גדול המעשה (הגורם לאחרים לעשות), יותר מן העושה (יותר מזה שעושה מצוה בעצמו), שנאמר, והיה "מעשה" הצדקה שלום, ולא נאמר "והיתה הצדקה שלום", ללמדינו, כי גדול מי שמעשה אחרים לתת צדקה, יותר ממי שנותן בעצמו.1    

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (יא-ב) בְּפָרָשַׁת שְׁמִינִי נִצְטַוֵּינוּ עַל כַּשְׁרוּת הַמַּאֲכָלִים, מַה מֻּתָּר וּמָה אָסוּר לֶאֱכֹל. מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת - מִלְּבַד חֻמְרַת הָעֲבֵרָה כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ - מְטַמְּאִים הֵם אֶת הַלֵּב, מַפְקִיעִים מֵהַקְּדֻשָּׁה. בְּסֵפֶר הַ"תַּנְיָא" מְבֹאָר, שֶׁהַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת - מְקוֹרָם בִּשְׁלֹשׁ הַקְּלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁל הַסִּיטְרָא אַחְרָא, וְהֵן מֶרְכָּבָה לְכֹחוֹת הַטֻּמְאָה, רַחְמָנָא לִצְלַן. וְאָכֵן, תּוֹדַעַת הַכַּשְׁרוּת מֻשְׁרֶשֶׁת בִּרְבָדִים נִרְחָבִים בָּעָם. רֹב הַצִּבּוּר הַיְּהוּדִי, בָּהֶם גַּם רַבִּים שֶׁאֵינָם מַקְפִּידִים עַל שְׁמִירַת מִצְווֹת אֲחֵרוֹת, מַקְפִּידִים עַל מִטְבָּח כָּשֵׁר כְּמוֹרֶשֶׁת הָאָבוֹת. דָּא עָקָא, רַבִּים מִתְיַחֲסִים לַהַקְפָּדָה עַל הַכַּשְׁרוּת בְּקַלּוּת דַּעַת תְּמוּהָה. דַּי לָהֶם בַּשֶּׁלֶט "כָּשֵׁר" כְּדֵי לְהִכָּנֵס לְמִסְעָדָה, מִבְּלִי לִבְדֹּק בְּאֵיזוֹ סַמְכוּת וּמִכֹּחַ מַה בָּאָה הַהַצְהָרָה; מִי הַמַּשְׁגִּיחַ עַל הַשְּׁחִיטָה, עַל הַהַכְשָׁרָה, עַל הַנִּקּוּר וְעַל הַמְּלִיחָה; מִי הַמַּשְׁגִּיחַ עַל הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּמְנִיעַת בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ"ם וּמַגַּע יֵינָם. רַבִּים מִסְתַּפְּקִים בְּכַשְׁרוּת שֶׁאֵינָהּ בְּהֶכְשֵׁר מְהֻדָּר. דִּירָה לֹא יִקְנוּ אֶלָּא מִקַּבְּלָן אָמִין; מְכוֹנִית - מִיַּצְרָן בַּעַל מוֹנִיטִין; מוּסַךְ - מֻמְחֶה וּמְהֵימָן. אֲבָל כַּשְׁרוּת - יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה... כְּשֶׁנַּגִּיעַ לַשָּׁמַיִם וְיִשְׁאֲלוּנוּ, הֵם אוֹמְרִים, נַפְנֶה אוֹתָם אֶל הָרַב הֶחָתוּם עַל הַהֶכְשֵׁר, שֶׁהוּא יִתֵּן אֶת הַדִּין... וְזֶה מַזְכִּיר אֶת מְשָׁלוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק בַּעַל הֶ"חָפֵץ חַיִּים" זצ"ל, עַל אָדָם אֶחָד שֶׁיָּצָא לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר כְּשֶׁלְּגוּפוֹ אַךְ בֶּגֶד יָם בִּלְבַד... הַכֹּל הִכִּירוּהוּ בַּשְּׁכוּנָה כְּאָדָם מְיֻשָּׁב וְנִכְבָּד, וְלֹא יָדְעוּ מַה לַּחְשֹׁב לְנֹכַח הַלְּבוּשׁ הַבִּלְתִּי מְקֻבָּל. הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ בִּמְבוּכָה וְצִחְקְקוּ בְּלִבָּם. רָאָהוּ אֶחָד מִמַּכָּרָיו, וְהִזְדַּעְזֵעַ. "מֹשֶׁה", לָחַשׁ בִּבְעָתָה, "הַבְּגָדִים!" "מָה אֶעֱשֶׂה?" עָנָה לוֹ מֹשֶׁה דְּנַן, "נִגְנְבוּ מִמֶּנִּי..." זוֹ תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה וְנִמּוּק שֶׁאֵין לְהַפְרִיכוֹ - אֲבָל אֵין בְּכֹחָם כְּדֵי לְהַלְבִּישׁוֹ... אִלּוּ נִתָּן הָיָה לְהִתְכַּסּוֹת בָּהֶם, נִיחָא, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר, וְהַבְּרִיּוֹת יַמְשִׁיכוּ לְצַחְקֵק עָלָיו... וּבְעִנְיָנֵנוּ, הַמַּצָּב חָמוּר עוֹד יוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ וָיֵשׁ 'חֲלִיפוֹת בְּגָדִים' אֲחֵרוֹת, בָּרוּךְ הַשֵּׁם. יֵשׁ לְהַשִּׂיג אֶת כָּל הַמּוּצָרִים בְּהֶכְשֵׁרִים מְהֻדָּרִים, מִטַּעַם וַעֲדֵי כַּשְׁרוּת הַמַּקְפִּידִים עַל כָּל כְּלָלֵי הַהֲלָכָה לִפְרָטֵיהֶם. יֵשׁ מִסְעָדוֹת לִמְהַדְּרִין, שֶׁפַע וְגֹדֶשׁ מִכָּל טוּב. וְאֵין עוֹד אֲמַתְלָא, אֵין צֹרֶךְ בְּתֵרוּץ... הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שָׁלוֹם כָּאסְכִּי זצ"ל, הָיָה מִגְּדוֹלֵי אֲרַם צוֹבָא, מִצַּדִּיקֵי חַלַבּ, מְפֻרְסָם כְּבַעַל מוֹפֵת וְנֵחַן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו. מְסֻפָּר עָלָיו, שֶׁקִּיֵּם בְּעַצְמוֹ אֶת כָּל אַזְהָרוֹת הַחֲסִידוּת וְצַוֵּי הַפְּרִישׁוּת שֶׁבַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ "רֵאשִׁית חָכְמָה", וּזְהִירוּתוֹ הַמֻּפְלֶגֶת בְּדִקְדּוּק הַמִּצְווֹת הָיְתָה לְשֵׁם דָּבָר. פַּעַם, בְּעֶרֶב פֶּסַח, הָלַךְ הַצַּדִּיק בִּרְחוֹב הָעִיר. עָבַר בַּשּׁוּק וְרָאָה שֶׁהַקְּלָחִים שֶׁל הַחַסָּה הַמֻּצָּעִים לִמְכִירָה לְמִצְוַת הַיּוֹם, לַאֲכִילַת הַמָּרוֹר - מְתֻלָּעִים מְאֹד. יָדַע שֶׁלְּרַבִּים יִהְיֶה קָשֶׁה לִבְרֹר אֶת הַחַסָּה מִתּוֹלָעִים, וְהֶחְלִיט לִמְנֹעַ מֵהֶם אֶת הַמִּכְשׁוֹל הַנּוֹרָא שֶׁבַּאֲכִילַת רְמָשִׂים. מֶה עָשָׂה? קָנָה מִיָּד אֶת כָּל הַסְּחוֹרָה, אֶת כָּל קִלְחֵי הַחַסָּה, וּזְרָקָם לָאַשְׁפָּה. וּבְכָךְ לֹא אָמַר דַּי, אֶלָּא דָּרַךְ עֲלֵיהֶם בְּרַגְלָיו הָדֵק הֵיטֵב, כְּדֵי שֶׁתִּפָּסֵל הַחַסָּה מֵאֲכִילָה מִכֹּל וָכֹל, וְאַל יִכָּשֵׁל יְהוּדִי בְּאִסּוּר מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת! פַּעַם אַחֶרֶת, סִיְּעוּ בְּיָדוֹ מִן הַשָּׁמַיִם לְהַפְרִישׁ אֶת הָעָם מֵאִסּוּר. הַדָּבָר קָרָה בְּלֵיל שַׁבַּת קֹדֶשׁ, לְאַחַר שֶׁרַבִּי שָׁלוֹם קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן. כַּאֲשֶׁר רַעְיָתוֹ הָרַבָּנִית בִּקְּשָׁה לְהָבִיא אֶת מַאַכְלֵי הַשַּׁבָּת, הוֹרָה לָהּ לְהַעֲלוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן יְרָקוֹת וְזֵיתִים בִּלְבַד... אֵיזוֹהִי אִשָּׁה כְּשֵׁרָה - הָעוֹשָׂה רְצוֹן בַּעֲלָהּ. לֹא שָׁאֲלָה וְלֹא מָחֲתָה, אֶלָּא קִיְּמָה אֶת רְצוֹנוֹ לְלֹא הִרְהוּר וְעִרְעוּר. לַמָּחֳרָת, בְּבֹקֶר יוֹם הַשַּׁבָּת, הוֹרָה לְהַכְרִיז בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל מִן הַבָּשָׂר שֶׁהֵכִינוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת. אַף בְּנֵי הַקְּהִלָּה צִיְּתוּ לַהוֹרָאָה מִבְּלִי לְהַקְשׁוֹת וּלְהִתְמַרְמֵר, וְסָמְכוּ עַל רֹחַב בִּינָתוֹ וְעַל רוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁל רַבָּם.לְאַחַר הַשַּׁבָּת הֻבְרַר, שֶׁגּוֹיִים גָּנְבוּ אֶת חוֹתֶמֶת הַכַּשְׁרוּת, הֶחְתִּימוּ בָּהּ בְּשַׂר טְרֵפָה וְשִׁוְּקוּהוּ כְּבָשָׂר כָּשֵׁר... בְּאֹפֶן זֶה רָאוּ הַכֹּל אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שָׁלוֹם. נַעֲנָה רַבִּי שָׁלוֹם וְאָמַר: "אֵין כָּאן מוֹפֵת וְלֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּאֲשֶׁר קִדַּשְׁתִּי עַל הַיַּיִן, רָאִיתִי לְפָנַי דְּמוּת אוֹתִיּוֹת: 'נִכְשַׁלְנוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת'..." שָׁמְעוּ הָאֲנָשִׁים וְאָמְרוּ: "וּמִי יוֹדֵעַ מַהִי דַּרְגָּה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ - אוֹ חִזָּיוֹן זֶה"... (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)                                      

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד" (לב-ח) עַם יִשְׂרָאֵל מָצוּי בִּתְקוּפָה לֹא קַלָּה, תְּקוּפָה שֶׁהִיא אוּלַי מֵהַקָּשׁוֹת בְּתוֹלְדוֹתָיו. אָכֵן, מֵאָז וּמֵעוֹלָם רִחֲפָה עָלֵינוּ סַכָּנָה קִיּוּמִית, פְּעָמִים מִבְּחִינָה רוּחָנִית, כְּמוֹ - סַכָּנַת הַצְּדוֹקִים בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי, הַמִּינִים בְּשִׁלְהֵי הַתְּקוּפָה, הַפִילוֹסוֹפִים בְּתוֹר הַזָּהָב וְהַהַשְׂכָּלָה בָּעֵת הַחֲדָשָׁה; וּפְעָמִים מִבְּחִינָה גַּשְׁמִית - בִּימֵי הַחֻרְבָּן וְהַמֶּרֶד וּבִימֵי הַפּוֹגְרוֹמִים וְהַפְּרָעוֹת. הִתְיַחֵד דּוֹרֵנוּ - וּשְׁתֵּי הַסַּכָּנוֹת כְּאַחַת מְרַחֲפוֹת עַל רֹאשׁוֹ... הִתְבּוֹלְלוּת אֲיֻמָּה וְנִשּׂוּאֵי תַּעֲרֹבֶת בְּשִׁעוּר מַבְהִיל בַּפְּזוּרָה, נִתּוּק מִשָּׁרְשֵׁי הַיַּהֲדוּת בְּקֶרֶב הָעָם הַיּוֹשֵׁב בְּצִיּוֹן, וְסַכָּנָה קִיּוּמִית הַמְּרַחֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ כָּאן, כַּאֲשֶׁר שׂוֹנְאֵינוּ מְצֻיָּדִים בְּטִילִים הַמְּטַוְּחִים אֶת כָּל אַרְצֵנוּ, וּמִתְקָרְבִים לִיכֹלֶת גַּרְעִינִית. אֵיךְ לֹא נִירָא, כַּאֲשֶׁר יָרָא יַעֲקֹב אָבִינוּ מִפְּנֵי עֵשָׂו הַשּׁוֹעֵט לִקְרָאתוֹ וְאַרְבַּע מְאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. אֲבָל יַעֲקֹב יָדַע אֶת הַסּוֹד: לֹא עֵשָׂו מֵמִית אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית. "פָּחַד שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא". אוּלַי בְּעֶטְיָם שֶׁל הַחַטָּאִים תִנָּתֵן לְעֵשָׂו הָרְשׁוּת לַהֲרֹג, חָלִילָה. מִכָּךְ צָרִיךְ לְפַחֵד, הֵן מִן הַחֵטְא וְהֵן מֵעָנְשׁוֹ. וְעַל כֵּן, כָּל מִי שֶׁגּוֹרָלוֹ וְגוֹרַל מִשְׁפַּחְתּוֹ נוֹגֵעַ לְלִבּוֹ, וְגוֹרַל חֲמֵשׁ מְאוֹת רִבּוֹא יְהוּדִים לְנֶגֶד עֵינָיו, יִרְאֶה לְהוֹסִיף בַּמִּצְווֹת כְּמִשְׁקַל-נֶגֶד, לְהַטּוֹת אֶת הַכַּף לְטוֹבָה. כִּי זוֹ הַהֲגָנָה וְאֵין בִּלְתָּהּ. יַעֲקֹב אָבִינוּ שָׁב לְאֶרֶץ אֲבוֹתָיו עַל מְנָת לִפְגֹּשׁ אֶת אָבִיו הַצַּדִּיק. וְהִנֵּה דֻּוַּח לוֹ שֶׁעֵשָׂו אָחִיו הוֹלֵךְ לִקְרָאתוֹ, וְאַרְבַּע מְאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. נֶחְרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ". אָמַר – אוֹמְרִים חֲזַ"ל (בְּרֵאשִׁית רַבָּה עו-ב) – שֶׁמָּא תַּעֲמֹד לְעֵשָׂו זְכוּת כִּבּוּד אָב וָאֵם וּזְכוּת יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁחָסְרוּ לִי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים? אָמְנָם, עֵשָׂו מָלֵא וְגָדוּשׁ בַּעֲבֵרוֹת נוֹרָאוֹת. אֲבָל, חוֹשֵׁב יַעֲקֹב, גַּם אֲנִי אֵינִי מֻשְׁלָם... הָאֻמְנָם, הֲיֵשׁ מַה לְהַשְׁווֹת? דּוֹמֶה, שֶׁמְּשָׁלוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַ'בֶּן אִישׁ חַי' זַצַ"ל (בְּסִפְרוֹ "בֶּן אִישׁ חַיִל" ח"ד-יט) יַמְחִישׁ אֶת הַהֶבְדֵּל. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁבִּקֵּר בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְרָאָה שָׁם אָסִיר הַנֶּהֱנֶה מִתְּנָאִים מְשֻׁפָּרִים. תָּמַהּ. הִסְבִּירוּ לוֹ שֶׁזֶּהוּ סוֹחֵר מְהֻגָּן, תָּם וְיָשָׁר, שֶׁהִסְתַּבֵּךְ בַּעֲסָקָיו וְהַנּוֹשִׁים הִגִּישׁוּ כְּנֶגְדּוֹ תְּבִיעָה לְתַשְׁלוּם חוֹבוֹתָיו. כְּלָאוּהוּ עַד לַדִּיּוּן בְּעִנְיָנוֹ, וּכְשֶׁהַשּׁוֹפֵט יִוָּכַח שֶׁאָכֵן אֵין לוֹ בְּמַה לְשַׁלֵּם, הוּא יְשֻׁחְרַר וְיֻכְרַז כְּפוֹשֵׁט רֶגֶל. אוֹ אָז יִתְאַפְשֵׁר לוֹ לְשַׁקֵּם אֶת עֲסָקָיו מֵחָדָשׁ. שָׁמַע הַמְּבַקֵּר, וְהִשְׁתּוֹמֵם: הָאֻמְנָם כֵּן הוּא? אָדָם שֶׁלָּוָה כְּסָפִים וְאֵין בְּיָדוֹ לְפָרְעָם, נֶאֱסָר לִזְמַן קָצָר וּמְשֻׁחְרָר? אִם כֵּן, יַעֲשֶׂה כָּךְ אַף הוּא וְיִרְאֶה עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו. מֶה עָשָׂה? לָוָה כְּסָפִים מִכָּל הַבָּא לַיָּד, קָנָה סְחוֹרוֹת בְּהַקָּפָה וּמְכָרָן בַּחֲצִי הַמְּחִיר, וּבִזְבֵּז אֶת כָּל הַכֶּסֶף בְּהִלּוּלוֹת וּבְחִינְגָאוֹת עַד לַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. אֲבָל דָּאַג שֶׁעַל כָּל הוֹצָאָה מֵהוֹצָאוֹתָיו יְקַבֵּל קַבָּלָה. בָּאוּ הַנּוֹשִׁים וְדָרְשׁוּ אֶת כַּסְפָּם. הֵשִׁיב: "אֵין לִי, בִּרְצוֹנִי לְהַכְרִיז עַל פְּשִׁיטַת רֶגֶל". תְּבָעוּהוּ לְדִין. אָמַר לַשּׁוֹפֵט: "אֵין לְךָ בְּרֵירָה, עָלֶיךָ לְשַׁחְרְרֵנִי. רְאֵה, אֶת כָּל הוֹנִי הוֹצֵאתִי עַל מְסִבּוֹת וּמוֹתָרוֹת, יֵשׁ לִי קַבָּלָה עַל כָּל דָּבָר". חָרָה אַפּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹפֵט, וְהוֹרָה לְהַלְקוֹתוֹ בְּכִכַּר הָעִיר וּלְחָבְשׁוֹ בְּצִינוֹק. צָעַק הַלָּהּ: "הֵיכָן הַצֶּדֶק? הֲרֵי אוֹתוֹ סוֹחֵר הוּצָא לְחָפְשִׁי". הֵשִׁיב לוֹ הַשּׁוֹפֵט: "מֻשְחָת שֶׁכְּמוֹתְךָ! הַלָּהּ הִסְתַּבֵּךְ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ, עַל כָּרְחוֹ. אֲבָל אַתָּה עָשִׂיתָ זֹאת מֵרְצוֹנְךָ וּבְכַוָּנָה תְּחִלָּה". הוּא הַדִּין כָּאן: יַעֲקֹב אָבִינוּ בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו, עַל כָּרְחוֹ יָצָא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּית הוֹרָיו. אֲבָל עֵשָׂו הָרָשָׁע, מִי הִכְרִיחוֹ לַחֲטֹא? יְקַבֵּל אֶת עָנְשׁוֹ בִּמְלֹאוֹ. נִלְמַד מִכָּאן לְגַבֵּינוּ, לְעַצְמֵנוּ: אִם לְעִתִּים, בְּלַחַץ הָעֲבוֹדָה וּבַעֲמַל הַפַּרְנָסָה, מִזְדַּמֵּן לָנוּ לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בִּיחִידוּת, לֹא נוֹרֶה הֶתֵּר לְעַצְמֵנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן כַּאֲשֶׁר הַלַּחַץ פּוֹחֵת. אִם בְּטִרְדוֹת יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ נִבְצָר מֵאִתָּנוּ לְהַקְדִּישׁ שָׁעוֹת לְתוֹרָה, אֲזַי לְפָחוֹת בְּבוֹא שַׁבָּת מְנוּחָה נְקַיֵּם אֶת דִּבְרֵי חֲזַ"ל: "שַׁבָּת יַעֲשֶׂה כֻּלּוֹ תּוֹרָה" (תַּנָּא דְבֵי אֵלִיָּהוּ רַבָּה א). וּכְפִי שֶׁפָּסַק מָרָן הַ'בֵּית יוֹסֵף' זַצַ"ל בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי (אֹרַח חַיִּים רפח, ברמ"א רצ-ב), שֶׁהָעוֹסְקִים בִּמְלָאכָה כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, גְּדוֹלָה יוֹתֵר חוֹבָתָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּשַׁבָּת. (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)                                       

רַבּוֹת הִתְלַבַּטְנוּ אִם לְהַשְׁמִיעַ אֶת הָרַעְיוֹן אִם לָאו. הוּא נוֹקֵב מִדַּי. אֲבָל דַּוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ אוּלַי יַצְלִיחַ לְעוֹרֵר לְבָבוֹת. אוּלַי בְּאֶמְצָעוּתוֹ יִפָּקְחוּ עֵינַיִם. בְּפָרָשָׁתֵנוּ שׁוֹלֵחַ יַעֲקֹב דּוֹרוֹן לְעֵשָׂו, מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וּמַצִּיג אֶת יְלָדָיו לְפָנָיו. אַךְ אֵין זוֹ הַשְׁלָמָה שֶׁל אַחְוָה, אֶלָּא שָׁלוֹם קַר שֶׁל פֵּרוּד: אֲנִי לְדַרְכִּי וְאַתָּה לְדַרְכְּךָ. מַצִּיג הוּא אֶת אַחַד עָשָׂר בָּנָיו. "וְדִינָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יִתֵּן בָּהּ עֵשָׂו אֶת עֵינָיו. וּלְכָךְ נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב, שֶׁמְּנָעָהּ מֵאָחִיו, שֶׁמָּא תַּחֲזִירֶנוּ לְמוּטָב, וְנָפְלָה בְּיַד שְׁכֶם". מִי מֵאִתָּנוּ מוּכָן הָיָה שֶׁבִּתּוֹ הַיְּחִידָה תִּנָּשֵׂא לְעֵשָׂו, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, הָאִישׁ שֶׁ"כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה צָד נָשִׁים וּמְעַנֶּה אוֹתָן", הָאַרְכִי-רוֹצֵחַ. כֵּיצַד קַיֶּמֶת תְּבִיעָה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ? אֶלָּא, עֵשָׂו הוּא אָח וְאֵין לַחֲסֹך כָּל מַאֲמָץ לְהַחְזִירוֹ לְמוּטָב. גַּם אִם הַהַקְרָבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, וְסִכּוּיֶיהָ מוּעָטִים כָּל כָּךְ. וְאָנוּ, אַחֵינוּ הַיְּקָרִים אֵינָם כְּעֵשָׂו, חָלִילָה. יְהוּדִים יְקָרִים וְנִפְלָאִים הֵם, תִּינוֹקוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ וְנֶעֶקְרוּ מִמּוֹרַשְׁתָּם. וּמוּכָנִים הֵם לִשְׁמֹעַ, חֲפֵצִים לְהִתְוַדֵּעַ לַתּוֹרָה וְלָאֱמוּנָה. הַהַקְרָבָה מְעַטָּה וְהַהַצְלָחָה מֻבְטַחַת. כַּמָּה גְּדוֹלָה הַהַקְפָּדָה שֶׁעֲלוּלִים אָנוּ לִמְשֹׁךְ עָלֵינוּ אִם לֹא נֵצֵא לְקָרְבָם. אִם נִנְעַל אֶת עַצְמֵנוּ. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה - אָמַר הַגָּאוֹן רַבִּי מֹשֶׁה חִירָארִי מִבָּבֶל זַצַ"ל - לְמֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא וְלוֹ מָחוֹז נִדָּח בִּקְצֵה הַמַּמְלָכָה. מָחוֹז פּוֹרֶה וְדָשֵׁן, גָּדוּשׁ בְּכָל טוֹבָה, אֲבָל הַיְּלִידִים שָׁם נִבְעָרִים מִדַּעַת, פְּרָאִים וְחַסְרֵי תַּרְבּוּת. אֵין שָׁם מוֹסְדוֹת שִׁלְטוֹן, אֵין סְדָרִים וְאֵין קִדְמָה. מְאוּמָה. קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאֶחָד מִשָּׂרָיו הָעוֹמְדִים לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ לְאוֹתוֹ מָחוֹז, תִּסְלֹל דְּרָכִים וְתָקִים מוֹסְדוֹת שִׁלְטוֹן, תְּלַמְּדֵם חָכְמָה וְדַעַת וְתַּהַפְכֶם לִבְנֵי תַּרְבּוּת". שָׁמַע הַשָּׂר וְחָשְׁכוּ עֵינָיו. כָּאן סָמוּךְ הוּא עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ, בֶּן-בַּיִת בְּאַרְמוֹנוֹ. סְבִיבוֹ אַךְ נִמּוּסִים מְעֻדָּנִים וַהֲלִיכוֹת-מַלְכוּת. וְאִלּוּ שָׁם, שְׁמָמָה תַּרְבּוּתִית, שְׂפַת אִכָּרִים תַּחְתִּית וּבַהֲמִית. וְחַיָּב יִהְיֶה לְהַתְחִיל מִן הַשִּׁתִּין, לְיַסֵּד מִבְּרֵאשִׁית. כַּמָּה עָמָל וִיגִיעָה, כַּמָּה טֹרַח וְסֵבֶל. וְהַהַצְלָחָה - אֵינָהּ מֻבְטַחַת. וְאִם לֹא יַצְלִיחַ, יִזָּקֵף הַכִּשָּׁלוֹן לְחוֹבָתוֹ. כָּל זֶה, לָמָּה לוֹ. הִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּפְטֹר אוֹתוֹ מֵחוֹבָה זוֹ, שֶׁיַשְׁאִירֶנוּ בִּמְחִצָּתוֹ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: "אָנֹכִיּוּת הִיא מִצִּדְּךָ לַחְשֹׁב עַל תּוֹעַלְתְּך בִּלְבַד. לְהוֹתִיר אֶת תּוֹשָׁבֵי הַמָּחוֹז בְּבוֹרוּתָם וּבְבַּעֲרוּתָם, וּלְמַעֲשֶׂה אֲבוּדִים הֵם גַּם לַכֶּתֶר, אֵינָם אֶזְרָחִים מְקַבְּלֵי מָרוּת, אֵינָם מְשַׁלְּמֵי מִסִּים, אֵינָם נֶחְשָׁבִים כְּלָל כִּנְתִינִים! אֲבָל אִם תֵּלֵךְ וּתְמַלֵּא אֶת יִעוּדְךָ, תּוֹעִיל לָהֶם וְתוֹעִיל לַמַּמְלָכָה. גַּם אִם לֹא יְקַבְּלוּ מָרוּתִי בִּמְלֹאָהּ, וְגַם אִם לֹא יִהְיוּ בְּנֵי תַּרְבּוּת לַחֲלוּטִין, כְּיוֹשְׁבֵי הַמֶּטְרוֹפּוֹלִין, כְּבָר לֹא יְהֵא זֶה מָחוֹז אָבוּד וְנִדָּח, וּכְבָר יִמָּנֶה עַל מְחוֹזוֹת הַמַּמְלָכָה. וְאָז, בְּשׁוּבְךָ, תִּזְכֶּה לְהוֹקָרָה וּלְהַעֲרָכָה, וְתִהְיֶה מֵהַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת!". וְהַנִּמְשָׁל: הַמֶּלֶךְ, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְהַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, כְּמֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁל מֶלֶךְ. אַךְ מָחוֹז מְרֻחָק וְנִדָּח יֵשׁ, הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה, וּבוֹ כָּל טוּב. אַךְ רַבִּים כָּל כָּךְ נִבְעָרִים, אֵינָם מַכִּירִים אֶת מַלְכָּם וְאֵינָם מְקַבְּלִים אֶת עֻלּוֹ. מְשַׁגֵּר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶת הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה, כְּדֵי שֶׁהַגּוּף יְקַבֵּל אֶת מָרוּת הַמֶּלֶךְ וִיקַיֵּם תּוֹרָה וּמִצְווֹת; יָקִים מִשְׁפָּחָה שֶׁתְּקַבֵּל אֶת עֹל הַמֶּלֶךְ, וִיחַנֵּךְ צֶאֱצָאָיו לְתוֹרָה וּלְמִצְווֹת; יִקְרָא בְּשֵׁם ה', יְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּכָל הֲלִיכוֹתָיו, וְיָפִיץ אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּכָל סְבִיבוֹתָיו. וְהַנְּשָׁמָה, הַנֶּהֱנֵית מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, פּוֹחֶדֶת לָרֶדֶת לְאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה, לְמִדְבַּר שְׁמָמָה רוּחָנִי הָרָחוֹק כָּל כָּךְ מִנֹּעַם ה' וְאוֹרוֹ בַּמְּרוֹמִים. אֲבָל נֶעְתֶּרֶת לְכָךְ לְבַסּוֹף כְּדֵי לְהַרְבּוֹת אֱמוּנָה וּלְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם, כְּדֵי לִזְכּוֹת וּלְקָרֵב לַבּוֹרֵא. וְאָז תָּשׁוּב וְתַעֲלֶה, וְתִזְכֶּה לְאוֹר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂכָר עָצוּם וְרַב, שִׁבְעָתַיִם מִמַּעֲמָדָהּ הַקּוֹדֵם, וּלְעוֹלְמֵי עַד. (אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה

"וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (מב-ח) עִיּוּן בְּפַרְשָׁתֵנוּ מְגַלֶּה, אוֹמֵר רַבִּי דָּוִד יִצְחָק נֶבֶנְצַל זצ"ל בְּסִפְרוֹ "דּוּדָאֵי יִצְחָק", שֶׁאֲחֵי יוֹסֵף הִרְגִּישׁוּ שֶׁהֵם נִמְצָאִים בְּשַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל צָרוֹת, כְּמוֹ שֶׁהֵם בְּעַצְמָם אָמְרוּ: "עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (מב-כא).פָּשׁוּט וּבָרוּר שֶׁיּוֹסֵף הַצַּדִּיק עָשָׂה הַכֹּל מֵאַהֲבַת אֶחָיו, כִּי רָצָה שֶׁיִּתְכַּפֵּר לָהֶם עֲווֹנָם עַל כָּל הַצַּעַר שֶׁגָּרְמוּ לוֹ וּלְיַעֲקֹב אֲבִיהֶם. כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה יוֹסֵף, וְכָל הָעֲלִילוֹת שֶׁהֶעֱלִיל עֲלֵיהֶם, הָיוּ בְּכַוָּנָה טוֹבָה. וְלָכֵן, כַּאֲשֶׁר רָאָה שֶׁהֵם מוֹסְרִים אֶת נַפְשָׁם בַּעֲבוּר בִּנְיָמִין וְדוֹאֲגִים לִשְׁלוֹם אֲבִיהֶם - אוֹ-אָז יָדַע שֶׁתִּקְּנוּ אֶת חֶטְאָם וְהִתְגַּלָּה אֲלֵיהֶם.  אוּלָם, מַבָּטָם שֶׁל הָאַחִים עַל הָעֲלִילוֹת שֶׁהֶעֱלִילוּ עֲלֵיהֶם, לֹא הָיָה כְּשֶׁל יוֹסֵף. הֵם לֹא הִרְגִּישׁוּ שֶׁהַדְּבָרִים נַעֲשִׂים מִתּוֹךְ כַּוָּנָה טוֹבָה, אֶלָּא כְּעֹנֶשׁ עַל מַעֲשֵׂיהֶם. וּמַדּוּעַ חָשְׁבוּ כָּךְ? - מִפְּנֵי שֶׁ"לֹּא הִכִּרֻהוּ". הָאַחִים לֹא יָדְעוּ כִּי הָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי כָּל הָעֲלִילוֹת הוּא לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר אֲחִיהֶם יוֹסֵף, וְכָל מַעֲשָׂיו - לְטוֹבָתָם!וְכָךְ נִרְאִים הַדְּבָרִים גַּם בְּחַיֵּי הַיּוֹם-יוֹם שֶׁלָּנוּ. כַּאֲשֶׁר פּוֹקֵד אוֹתָנוּ אֵרוּעַ לֹא טוֹב, רַחְמָנָא לִצְלַן, אָנוּ מַשְׁקִיפִים עַל הָאֵרוּעַ בְּמִשְׁקָפַיִם שֶׁל צָרוֹת וְשֶׁל יִסּוּרִים. עַל כָּל מַה שֶּׁלֹּא מִסְתַּדֵּר לְפִי רְצוֹנֵנוּ, אֲנַחְנוּ מִתְרַעֲמִים וּמִתְרַגְּזִים, כּוֹעֲסִים וְקוֹצְפִים, וּמְמַלְּאִים אֶת פִּינוּ בִּטְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת. אִלּוּ הָיִינוּ חָשִׁים שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְּרֹב טוּבוֹ, וְהוּא-הוּא הַמֵּבִיא עָלֵינוּ אֶת כָּל הָאֵרוּעִים וְהַכֹּל לְטוֹבָתֵנוּ, שׁוּב לֹא הָיוּ הַצָּרוֹת שֶׁלָּנוּ בְּגֶדֶר רָעוֹת, וְלֹא הָיִינוּ מוֹצְאִים כָּל סִבָּה לְהִתְרַעֵם, שֶׁהֲרֵי "כָּל מָאן דַּעֲבִיד רַחְמָנָא - לְטָב עֲבִיד".  בְּמִדָּה שֶׁיִּבְטַח הָאָדָם בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל לִבּוֹ וּמְאֹדוֹ, יִזְכֶּה וְיוֹכִיחוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם כֵּיצַד הִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה. יַרְאוּ לוֹ בַּעֲלִיל, שֶׁהָאֵרוּעַ שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא רַע, הִתְגַּלְגֵּל וְנֶהֱפַךְ לְטוֹבָה, וּלְטוֹבָה אֲמִתִּית. 
שְׁנֵי אַחִים עֲשִׁירִים לְבֵית מִשְׁפַּחַת שְׁטְרָאוּס הִתְגּוֹרְרוּ בְּאָמֶרִיקָה לִפְנֵי כִּ- 80 שָׁנָה, וְתָרְמוּ רַבּוֹת לַמִּפְעָלִים וְלַיִּשּׁוּבִים שֶׁהוּקְמוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שְׁמוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם הָיָה נָתָן שְׁטְרָאוּס, שֶׁתָּרַם אֶת הַכֶּסֶף לִבְנִיַּת הָעִיר נְתַנְיָה, וְעַל שְׁמוֹ נִקְרֵאת כָּךְ.תְּרוּמוֹתֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי הָאַחִים יֹעֲדוּ בְּעִקָּר לְמִפְעָלִים שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם שׁוֹמְרִים תּוֹרָה וּמִצְווֹת. בְּשָׁלָב מְסֻיָּם הֶחְלִיטוּ רָאשֵׁי הַיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן בִּירוּשָׁלַיִם לְנַסּוֹת וְלִפְנוֹת אֶל הָאַחִים שְׁטְרָאוּס, כְּדֵי שֶׁיִּתְרְמוּ לְהַחְזָקַת מִפְעֲלֵי הַחֶסֶד שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם.רָאשֵׁי הַיִּשּׁוּב הַחֲרֵדִי הַיָּשָׁן תֵּאֲרוּ לִפְנֵיהֶם אֶת הַמַּצָּב הַכַּלְכָּלִי הַקָּשֶׁה שֶׁל תּוֹשָׁבֵי הָעִיר, וּבְשָׁלָב רִאשׁוֹן בִּקְּשׁוּ מֵהָאַחִים לִתְרֹם לִבְנִיָּתוֹ וּלְהַחְזָקָתוֹ שֶׁל "בֵּית הַתַּבְשִׁיל" שֶׁבּוֹ יֹאכְלוּ עֲנִיֵּי יְרוּשָׁלַיִם וּבְנֵי מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם.הַתֵּאוּר הַקּוֹדֵר נָגַע לְלִבּוֹ שֶׁל נָתָן שְׁטְרָאוּס, בְּעוֹד אָחִיו הִבִּיעַ אֶת סֵרוּבוֹ לְהַקְצוֹת כֶּסֶף לְמַטָּרָה זוֹ. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ, שִׁגֵּר נָתָן שְׁטְרָאוּס אֶת הַתְּרוּמָה מִכִּיסוֹ הַפְּרָטִי, וּבִקֵּשׁ שֶׁכַּאֲשֶׁר תִּסְתַּיֵּם בְּנִיָּתוֹ שֶׁל "בֵּית הַתַּבְשִׁיל", יוֹדִיעוּהוּ וְיָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת בְּעַצְמוֹ אֶת הַמָּקוֹם. לְאַחַר מִסְפַּר חֳדָשִׁים, הוֹדִיעוּ לוֹ בְּשִׂמְחָה עַל גְּמַר בְּנִיָּתוֹ שֶׁל בֵּית הַתַּבְשִׁיל וְעַל הַכַּוָּנָה לַחְגֹּג אֶת חֲנֻכַּת הַבַּיִת בְּרֹב פְּאֵר וְהָדָר, וְהִזְמִינוּהוּ לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם.לִנְסִיעָה זוֹ הִצְטָרֵף גַּם אָחִיו, זֶה שֶׁלֹּא רָצָה לִתְרֹם.בְּהַגִּיעָם אַרְצָה, נָסְעוּ שְׁנֵי הָאַחִים לִירוּשָׁלַיִם, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵית הַתַּבְשִׁיל וְרָאוּ אֶת מְאוֹת הָעֲנִיִּים הָאוֹכְלִים שָׁם, הֵגִיבוּ בְּצוּרָה מְנֻגֶּדֶת.הָאָח הַתּוֹרֵם, נָתָן, הִתְרַגֵּשׁ מְאֹד וְהִבִּיעַ סִפּוּק וּשְׂבִיעוּת רָצוֹן גְּדוֹלָה מִכָּךְ שֶׁהַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ שִׁמֵּשׁ לְמַטָּרָה נַעֲלָה זוֹ.   הָאָח הַשֵּׁנִי, לֹא רַק שֶׁלֹּא תָּרַם, אֶלָּא גַּם עַתָּה, כְּשֶׁרָאָה אֶת עָנְיָם שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, לֹא הִשְׁתַּתֵּף בְּסִבְלָם. אַדְרַבָּה, הוּא הִבִּיעַ שְׁאַט-נֶפֶשׁ אֶל מוּל הַמַּחֲזֶה שֶׁנִּגְלָה לְנֶגֶד עֵינָיו, וְלֹא הִצְלִיחַ לְהַסְתִּיר אֶת סְלִידָתוֹ מֵעֲנִיֵּי יְרוּשָׁלַיִם. והִנֵּה, בְּצֵאתָם מִבֵּית הַתַּבְשִׁיל, מָעַד נָתָן שְׁטְרָאוּס בַּמַּדְרֵגוֹת, נָפַל אַרְצָה וְשָׁבַר אֶת קַרְסֻלּוֹ. מְאָרְחָיו הֱרִיצוּהוּ לְבֵית הַחוֹלִים, וְשָׁם הִתְבָּרֵר שֶׁהַפְּצִיעָה בַּקַּרְסֹל קָשָׁה וְכִי הוּא יֵאָלֵץ לְהִתְאַשְׁפֵּז בָּאָרֶץ לְמִסְפַּר יָמִים.מִשֶּׁהִגִּיעַ אָחִיו לְבַקְּרוֹ וְרָאָהוּ מִתְפַּתֵּל בִּכְאֵבָיו, שָׂחַק וְאָמַר בְּנִימָה שֶׁל לַעַג: "נוּ, אָז זֶה מַה שֶּׁקִּבַּלְתָּ מֵהַתְּרוּמָה לְבֵית הַתַּבְשִׁיל הַיְּרוּשַׁלְמִי?"---נָתָן שְׁטְרָאוּס שָׁמַע, וְלֹא הֵגִיב.   כֵּיוָן שֶׁבְּאֵירוֹפָּה הִמְתִּינוּ לָהֶם עִסְקֵיהֶם הַכַּלְכָּלִיִּים, הֶחְלִיט הָאָח הַשֵּׁנִי לַחְזֹר לְחוּ"ל, כַּמְּתֻכְנָן, וְלֹא לְהַמְתִּין עַד שֶׁאָחִיו יַחְלִים.הוּא עָלָה עַל הָאֳנִיָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִזְדַּמְּנָה בְּדַרְכּוֹ, וְזוֹ רַק הִרְחִיקָה כַּמָּה קִילוֹמֶטְרִים מֵחוֹפֵי הָאָרֶץ וְ... טָבְעָה.הָאָח קִפַּח אֶת נַפְשׁוֹ בָּאָסוֹן, וְרַק אָז הִתְבָּרֵר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁרָצָה לִשְׁמֹר עַל נֶפֶשׁ הָאָח הַתּוֹרֵם, גִּלְגֵּל אֶת הָעִנְיָנִים כָּךְ שֶׁיִּשְׁבֹּר אֶת רַגְלוֹ וְיִתְעַכֵּב בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ וְיִנָּצֵל.  בְּמַהֲלַךְ הַחַיִּים אֲנַחְנוּ נִתְקָלִים מִדֵּי פַּעַם בִּ"שְׁאֵלוֹת" מִן הַסּוּג הַזֶּה, הַמִּתְעוֹרְרוֹת אֵצֶל אֲנָשִׁים שֶׁאֱמוּנָתָם חַלָּשָׁה וְרוֹפֶפֶת. הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ מִתְעוֹרֶרֶת בְּקִרְבָּם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ מַעֲשֶׂה טוֹב, וַאֲפִלּוּ מַעֲשֶׂה הַיּוֹצֵא מִגֶּדֶר הָרָגִיל, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁלֹּא קִבְּלוּ שָׂכָר עַל כָּךְ, אֶלָּא נֶעֶנְשׁוּ, כִּבְיָכוֹל... וְיֵשׁ לָהֶם שְׁאֵלָה. 
 הַמַּאֲמִין הָאֲמִתִּי יוֹדֵעַ שֶׁהַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ אֵינָהּ שְׁאֵלָה. הוּא יוֹדֵעַ וּמַאֲמִין בְּלֵב שָׁלֵם שֶׁעַל כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב מֻבְטָח לָנוּ שָׂכָר, אֶלָּא שֶׁאַף לֹא אֶחָד הִתְחַיֵּב לָנוּ שֶׁהַשָּׂכָר הַזֶּה יַגִּיעַ בָּרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי קִיּוּם הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב. יִתָּכֵן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צוֹפֶה כָּל הַנִּסְתָּרוֹת, הֶחְלִיט שֶׁהַשָּׂכָר גַּם לֹא יַגִּיעַ אֵלֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַךְ וְרַק בָּעוֹלָם הַבָּא. וְיִתָּכְנוּ עוֹד הַרְבֵּה דְּבָרִים אֲחֵרִים. כָּךְ אוֹ כָּךְ, אָדָם מַאֲמִין אֵינוֹ שׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת! נְקֻדָּה. אֲבָל מֵהַמִּקְרֶה שֶׁסִּפַּרְנוּ אֶפְשָׁר לִלְמֹד שֶׁהַשְּׁאֵלָה אֵינָהּ שְׁאֵלָה, מִשּׁוּם שֶׁבַּמְּצִיאוּת, הָעֹנֶשׁ לֹא הָיָה עֹנֶשׁ אֶלָּא הַשָּׂכָר הֲכִי גָּדוֹל שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לָתֵת לְמִי שֶׁסִּיֵּעַ בְּמָמוֹנוֹ לַעֲנִיֵּי יְרוּשָׁלַיִם.   רַק הַקָּבָּ"ה יָדַע שֶׁהַסְּפִינָה תִּטְבַּע, וְלָכֵן רַק הַקָּבָּ"ה הָיָה זֶה שֶׁהֵבִיא אֶת הַתּוֹרֵם לְמַצָּב שֶׁבּוֹ תִּשָּׁבֵר רַגְלוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה לָאֳנִיָּה עִם אָחִיו - וְיִנָּצֵל.  וּבָרוּר שֶׁזּוֹ הִיא כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּהַרְבֵּה מִקְרִים אֲחֵרִים כְּשֶׁהוּא מַעֲנִישׁ אֶת מְקַיְּמֵי הַמִּצְווֹת, שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה עֹנֶשׁ אֶלָּא שָׂכָר! הַהֶבְדֵּל הוּא, שֶׁבַּמִּקְרֶה שֶׁסִּפַּרְנוּ לְעֵיל אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַשָּׂכָר בָּעֵינַיִם, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל רָאוּ וְיָדְעוּ שֶׁהָאֳנִיָּה טָבְעָה, וְאִלּוּ בְּמַרְבִּית הַמִּקְרִים הָאֲחֵרִים - לֹא רוֹאִים זֹאת. ובְדִיּוּק בְּמָקוֹם זֶה מִשְׁתַּלֶּבֶת הָאֱמוּנָה.לְהַאֲמִין שֶׁהָעֹנֶשׁ כִּבְיָכוֹל, שֶׁבָּא עַל מִי שֶׁעָשָׂה מִצְוָה, נוֹעָד אַךְ וְרַק לְטוֹבָתוֹ!  וּמַה הִיא הַטּוֹבָה? - יִתָּכֵן שֶׁלֹּא יֵדַע הָאָדָם עַל אוֹדוֹתֶיהָ עַד שֶׁיַּעֲזֹב אֶת זֶה הָעוֹלָם וְיַעֲבֹר לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. אוֹ-אָז, תִּתְגַּלֶּה לְפָנָיו הַתְּמוּנָה בִּשְׁלֵמוּתָהּ.   אוֹ-אָז, יִרְאֶה וְיָבִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ לִמְקַיְּמֵי מִצְווֹתָיו, וּמְשַׁלֵּם לָהֶם כְּפָעֳלָם הַטּוֹב. (בָּרְכִי נַפְשִׁי)

הרב הצדיק ר' מאיר'ל מפרמישלאן ז"ל סיפר בשם אביו, שפעם אחת היתה לו "עליית נשמה", וראה כי הביאו לעולם העליון איש אחד צעיר לימים, ואחריו איש זקן ושבע ימים. והנה להצעיר קראו שם זקן וישיש, ולאיש הזקן - קטן וילד. ושאל: - הלא פה הוא עולם האמת, ולמה תתלוצצו? השיבו לו, כי האמת כן הוא, כי האיש הצעיר פעל בשנותיו המועטות הרבה מאוד, ויום לשנה נחשב לו, אבל הזקן לא פעל כלום בכל שמונים שנות חייו, ועל-כן הוא ילד מסכן. ואמר הצדיק ר' מאיר ז"ל, שזהו שאמר הכתוב: "ויהיה מקץ שנתים ימים", שיש אשר בהגיע האדם לקץ חייו, והנה הוא רואה "שנתיים ימים", שמכל השנים הרבות שלו אין אצלו אלא ימים אחדים של תורה ומעשים טובים. יש אדם שיושן ואוכל ועוד ולומד לשם שמים ותמיד זוכר מה למעלה ממנו. יהודי כזה כל שנותיו נחשבים לו למצוה ולא לבטלה. מעשה היה שאירע בזמנו של רבי יצחק לוריא ז"ל, שבא אליו עשיר אחד מעיר אחרת שעבר על כל העבירות שבעולם, ובא לנסות את הרב לראות אם הוא יודע לגלות העבירות שעשה מעודו ועד היום. וכשבא לפני הרב התחיל הרב למנות לפניו כל העבירות שעשה ובכלל העבירות שמנה מנה גם עבירה שעשה עם שפחתו. והגביר הזה הודה בכל מה שאמר לו הרב שאמת הדברים, אבל כיחש בעבירה זו עם השפחה ואמר שדבר כזה לא אירע כלל. אמר לו הרב: עכשיו אראה לך השפחה הארורה הדבוקה בך. ומיד הושיט הרב ידו למעלה הימנו, והופיעה הזונה הזאת והגביר ראה אותה לצידו. וכשראה אתה הכירה, ולא נותר בו נשמחה, ומיד נפל לרגלי הרב ואמר חטאתי. ואז הושיב אותו הרב והתחיל הגביר לצעוק בקול מר שיסיד ממנו הארורה הזאת. אמר לו, לא נעשה הדבר אלא להודיעך עד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כל המזנה עם גויה היא מלפתת אותו בעוה"ז ובעוה"ב, ואינה סרה ממנו אלא ע"י תשובה גדולה. ואז הורה לו תיקונו כנגד העבירה הזאת. אמר הגביר הזה: מוכן אני לכל ד' המיתות שבעולם ולכל עונש שבעולם. אמר לו הרב" תיקונו באחת המיתות והיינו שריפה. וכששמע הגביר דבר זה הוציא כסף מכיסו ואמר שילכו מיד ויקנו עצים לשורפו. אמר לו הרב: דע שהשריפה לפי דינינו אינה בעצים, כדרך שדנים הגויים. אלא לוקחים כוס עופרת מותכת ויוצקים לפי הנידון ושורפת בני מעיו. אמר הגביר: תהא המיתה ככל שתהיהי. אני מוכן ומזומן לקבל עלי עונשי ויהיה כפרה על עונותי. אז צוה הרב להביא לפניו עופרת ואש, והתיך העופרת לפניו ואמר לו להשתרע על הארץ. וכך עשה. ואמר לו: פשוט ידיך, ופשט ידיו. אמר לו: עצום עיניך, ועצם עיניו. אמר לו: פתח פיך, ופתח פיו. אז לקח הרב כוס סירופ ושפכו לתוך פיו ואמר לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. והקב"ה יכפר עונך ולא תמות. והקימו וסידר לו תיקונים על עונותיו. ובכללם לקרוא בספר "אזנים לתורה" מובא סיפורו של הרב מבריסק שסיפרו בשם אביו רבי חיים הלו סולוביצ'יק: כל יום כמה דפים של הזוהר אע"פ שאינו מבין מה שהוא קורא, לשון הזוהר רפואה לנשמה.    

רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"
פעם אחת כשהיה רבי יהונתן אייבשיץ, רבה של פראג, בוינה, נתקבל לראיון אצל המלך, ותוך כדי שיחה אמר לו המלך: התלמוד שלכם אומר (בבא בתרא יב')"חכם עדיף מנביא", והנה שמעתי שאומרים עליך כי חכם אתה.הבא ואשאלך: מחר אני יוצא לציד. אמר נא לי, באיזה שער משני שערי העיר עומד אני להכנס, בחזרתי מן הציד? אדני המלך, ענה לו רבי יהונתן, בשעה זו אין בידי להשיב. שכן, איזו תשובה שאתן לך, אתה תעשה להיפך, כדי שאתפס בדאי(=שקרן), אלא הריני כותב את תשובתי על גיליון ניר, ואתה תחתום עליו בטבעת המלך, וכשתחזור לשלום תפתחהו, ותקרא את תשובתי.הסכים המלך להצעה זו. נטל רבי יהונתן קולמוס, וכתב עליו מה שכתב, המלך חתם את הגיליון בטבעתו, ומסר אותו לשומר האוצרות לשם שמירה מעולה.כשחזר המלך מן הציד, והגיע עד שערי העיר, התחיל לחשוב מחשבות, דרך איזה שער להכנס, והחליט: אני אערים על הרב, ואבוא עליו בעקיפין.לא הכנס דרך אף אחד מהשערים המלך ציווה לפרוץ פרצה בחומת העיר,ודרך שם נכנס לתוך עיר הבירה. בבואו אל ארמונו, שלח המלך לקרוא לרבי יהונתן, ובפניו ובמעמד שריו ויועציו פתח את הגיליון, החתום בגושפנקא דמלכא, והנה מצא בו את המשפט התלמודי הידוע (בבא בתרא ק') "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך...ואין ממחין בידו" (ואין מי שיתנגד לו).