מעשיות צדיקים

תפילה שהצילה חיים
 

קוראים לי דינה. חיי התנהלו על מי מנוחות, לפרנסתי עסקתי כמזכירה רפואית באחת מבתי החולים בארץ וב"ה התפרנסתי בכבוד.

רקמתי קשרי ידידות עם פרופסורים מן השורה הראשונה. נשאתי לבעלי – מהנדס מחשבים בכיר בחברת מחשבים גדולה באזור המרכז ויחד ניהלנו אורח חיים מסורתי "לייט", מה שנוח ומסתדר מקיימים ומה שלא דוחים למועד אחר, אם בכלל...

ב"ה זכינו והמשפחה גדלה: שתי בנות ושלשה בנים, שהסבו לנו נחת. השתלנו להעניק לילדנו את המירב ואת המיטב ועשינו הכול כדי שלא יחסר להם מאומה.

כשהגיע בנינו הבכור, גיא, לגיל בית הספר, שלחנו אותו לבית הספר הממ"ד הקרוב לאזור מגורנו, והוא עלה והתקדם יפה בלימודיו...

ביום בהיר אחד אני מקבלת שיחת טלפון ממזכירת בית הספר, שניסתה בכל כוחה להישמע נינוחה ורגועה ובפיה שאלה "תמימה":

"אמ... תאמרי לי בבקשה, הבן שלך רגיש לתרופות?"

"לא... לא ידועה לי רגישות לתרופות... אבל למה את בכלל שואלת"?

"לא, לא שקרה משהו, פשוט גיא התלונן על כאבי ראש חזקים וביקש אקמול, ולאחר שבלע את הכדור התלונן על סחרחורת ובחילות, וחששתי אולי זה בהשפעת הכדור... בעצם הנה הוא כאן לידי את רוצה לדבר איתו?"

"אמא אני לא מרגיש טוב" נשמע קולו החלוש של בני.

"מה יש לך... מה אתה מרגיש?"

"בהתחלה כאב לי הראש ועכשיו יש לי סחרחורת"

"תמתין בחדר המזכירה, אני מייד באה לאסוף אותך"

 

כאמא לילדים וכמזכירה רפואית ידעתי, או יותר נכון חשבתי שאני יודעת, לא לעשות עניין מכאב ראש.

אספתי אותו הביתה למנוחה. 'זה בטח יעבור', אמרתי לעצמי, 'רק קצת מנוחה ומחר הוא חוזר לבית הספר בריא'...

בבוקר קם גיא עם כאב ראש חזק משל אתמול וסחרחורות חזקות. זה כבר נשמע לא טוב. החלטתי לקחת אותו לבדיקות.

 

ביקשתי סדרת בדיקות כדי לשלול כל מיני מחשבות העולות במצבים מעין אלו... ומתוקף תפקידי וקשרי נעניתי מיידית בחיוב.

זה התחיל בבדיקות שגרתיות שהחלו להראות שהבעיה חמורה יותר ממה שחשבתי בתחילה, ומיד נשלחתי בדחיפות לעריכת בדיקת סי.טי. ובדקית אמ.אר.איי. מוחי.

כשעתיים ומחצה – שעבורי עברו כנצח – חלפו מאז הבדיקה ועד לפענוח התוצאות. מבטי הרופאים וההתלחשויות שמסביב אמרו לי הכל. הבנתי שהבעיה חמורה יותר ממה שחשבתי וביקשתי שיאמרו לי את כל האמת, גם אם היא קשה.

דפיקות הלב שלי עברו מזמן את סף המהירות המותרת. הרגשתי שהחמצן בריאותי אוזל והתחלתי לבכות בכי חרישי.

בין הדמעות יכולתי לראות רופאים בכירים שאיתם עבדתי בבית החולים שהוזעקו במיוחד עבורי לחוות דעת רפואית נוספת.

"היכן ניתן לאתר את בעלך כרגע?" שאל מנהל המחלקה. שאלה שלא הותירה כל ספק לגבי חומרת המצב... שאלתי במה המדובר ומה בדיוק מאובחן ונעניתי ב"נספר לך ולבעלך ביחד..."

בעלי שהה באותם רגעים בחדר הישיבות בחברה בה הוא עבד לישיבה חשובה שחייבה את כל הנוכחים לכבות טלפונים. קול מתכתי בקע ממכשירו הסלולארי: "המנוי אינו זמין כעת, אנא התקשרו במועד מאוחר יותר" כאילו שיש מועד מאוחר יותר לסיטואציה אליה נקלעתי...

"מדובר בגידול בגזע המוח", אמרו לי בסוף. "באת ממש בזמן, המתנה של עוד יום או יומיים והמצב היה כבר בלתי הפיך."

המילים 'גידול בגזע המוח' הדהדו בחלל האויר. לזאת לא ציפיתי, ויתרה מכך עלי להתמודד עם המצב ברגעים הקריטיים לבד, ללא תמיכת בעלי, שאף אינו יודע כלל על המצב. מה שנותר לי באותם רגעים זה רק להתפלל...

ותפילה מעין זו יש רק ברגעי אמת נדירים, שאז מקלפים את כל העטיפות החיצוניות העוטפות אותנו בחיספוס במשך חיינו ואז בוקעת האמת הצרופה שמראה שבלי סיעתא דשמיא איננו אלא שבר כלי וכל הסובב אותנו אינו אלא דמיון תעתועים שבמקרה הטוב יכול להועיל רק כדי להרגיע את המצפון ותו לא. ואני שתמיד חשתי בטחון לפחות בתחום הרפואי שהרי אני מזכירה רפואית בכירה מוקפת בטובי המומחים בכל תחום, פתאום כל הבטחון העצמי התנדף והרגשתי כמו עלה נידף ללא כל קרקע מוצקה.

קולו של מנהל המחלקה קטע את רצף המחשבות שלי "דינה צריך לנתח. ..ודחוף... בגיל כזה של ילדך כל יום שעובר יכול להיות קריטי... "

"התפנה מקום בחדר ניתוח למחר בצהרים, ואנו נעמיד לך את טובי המומחים וצוות המנתחים הטוב ביותר במחלקה... "

גדול עלי להחליט לבד, אני לא מסוגלת להחליט החלטות כאלה בצורה חפוזה, אחרי הכל מדובר באחריות כבדת משקל. מה עושים?! חשבתי לעצמי.

"דינה אני ממתין לחתימתך לניתוח, בלעדיו אי אפשר להתקדם!" קטע את רצף מחשבותי קולו של מנהל חדר הניתוח, והחזיר אותי למציאות הקשה. "אני חייבת לדבר עם אחי"! השבתי נחרצות. "אחיך?! אמ... " גמגם מנהל חדר הניתוח "מי זה אחיך?"

"אחי הוא חסיד" אמרתי כאילו שהשאר כבר מובן מאליו... שתיקה. הוא חיכה למוצא פי, ומשבושש לבא המשיך לשאול "מה הידע שלו ברפואה?" "רפואה? לא! יש לו קשר לבורא עולם ולצדיקים" כאילו שלמישהו אחר אין את הקשר הזה, אבל כך לפחות עניתי באותו רגע בלי הרבה מחשבה.

תשובתי למנתח הפליאה אותו עוד יותר והוא הרים גבה. לבטח חשב שדעתי נטרפה...

"דינה, אני חושב שאת לא מבינה את דחיפות העניין. במצבו של בנך אין הרבה זמן למשחקים ועלייך להחליט עכשיו במהירות"

ביקשתי את הסלולארי שלי למרות ההוראה החד משמעית שבחדר ניתוח אין להפעיל מכשירים סלולאריים, אך דחיפות העניין גרמה לכולם להעלים עין.

"רותם, זו דינה"

"כן זיהיתי אותך לפי המספר..."

"אני זקוקה לעזרה דחופה"

"מה קרה? הכול בסדר?"

"אמ... כן.. זאת אומרת לא!"

"תשמע אני כרגע בבית החולים במחלקת... ביחד עם גיא, גילו לו מחלה קשה בגזע המוח" – לא יכולתי לעצור את רגשותי והתחלתי לבכות בכי היסטרי שמעולם לא בכיתי כמוהו. – "ואני לא משיגה את בעלי וחייבים להחליט מהר. אני חייבת עצה של רב גדול, יש לך למי לפנות?"

"תאמרי להם שלא יעשו כלום עד שאני מחזיר לך תשובה!" - השיב בנחרצות.

"הלו, הלו, רותם..." צעקתי לתוך האפרכסת אבל הוא כבר ניתק.

"נו מה אמר אחיך?" שאל המנתח

"להמתין"

להמתין למי? למה?"

"לתשובה"

הדקות הבאות, בציפייה לתשובת אחי, עברו כנצח.

ההכנות לניתוח כבר החלו, כאילו ידעו מראש שזוהי הברריה היחידה ואין שום מוצא אחר.

אחי, בינתיים הרים טלפון לחבר טוב שלו שיומיים לפני כן נסע לסבב קברי צדיקים באוקראינה, בניסיון לאתר אותו.

הוא התקשר אליו ומן הצד השני הוא שומע "נו... נו... נו..."

"תשמע, אתה חייב לדבר, מדובר במצב הגובל בפיקוח נפש" אמר אחי. "נו... נו... ותן בליבנו בינה להבין להשכיל... נו נו... "

אחי שהבין שהנ"ל באמצע התפילה, שוב צרח לסלולארי: "תקשיב טוב למרות שאתה באמצע תפילה, אם אתה בסמוך לקבר של צדיק תתפלל עכשיו דחוף על אחייני גיא בן דינה... המצב קשה גילו אצלו את המחלה בגזע המוח וחושבים על ניתוח. הוא זקוק לישועה... אבל דחוף... "

"אהה... אהה..."

אותו חבר היה באותם רגעים בבית הכנסת המשוחזר של הבעל שם טוב במזיבוז, הוא יצא החוצה עטור בתפילין ורץ במהירות לציון הבעש"ט הנמצא במרחק של כ-250 מטר משם.

הוא הגיע כשכולו מתנשף לציון והזכיר את "גיא בן דינה לרפואה שלמה ללא התערבות רפואית". הוא התפלל כאילו היה זה בנו יחידו ח"ו.

במקביל ללא כל מידע על מה שמתרחש במז'בוז' ניסיתי שוב להשיג את בעלי והפעם הצלחתי. לא היה הרבה זמן להסברים ניגשתי ישר לעניין, הוא היה בשוק, הודעתי לו על החלטתי להמתין למה שאחי יאמר, בלית ברירה גם הוא הסכים, לא נותר לנו אלא להתפלל ולצפות לנס...

"ה'! גיא בסה"כ בן 8. הוא עוד לא הספיק אפילו לחטוא ולשלם על מעשיו... אנא עזור ש... ש... יהיה נס. .." צעקתי מקירות ליבי.

אחי התקשר ואמר שחבר שלו נמצא במז'בוז' אצל הבעש"ט והוא מתפלל לרפואת גיא, ושאבקש בדיקות חוזרות לפני הניתוח...

זה נשמע הזוי. לא העזתי לבקש זאת מהצוות אבל כבר לא היתה דרך חזרה, אם הטלתי את האחריות על אחי אמשיך בכך.

אזרתי אומץ וביקשתי בדיקה חוזרת, מין פריווילגיה שיש רק לעובדי בית החולים...

מנהל המחלקה הרים גבה. הוא ניסה לשכנע בעדינות עד כמה הזמן לוחץ, והרי הבדיקות של אתמול דיברו בעד עצמן, ועברו חוות דעת של שלשה פרופסורים וכולם תמימי דעים בדיאגנוזה.

אבל אני התעקשתי ובסוף הוא נכנע.

גיא הובהל למכונת האמ.אר.איי. לבדיקה נוספת...

 

אפילו חסר אמונה כמו מנהל חדר הניתוח לא מצא באוצר המילים שלו מילה אחרת שמתארת את מה שהתרחש חוץ מ"נס".

הוא לא ידע להסביר בשום צורה את מה שהתרחש. "זה בניגוד לכל הגיון... זה לא הגיוני..." אמר נדהם. "אין לי מילים להסביר את מה שקרה כאן"

הצילומים הראו כי אין שום זכר לגידול. כאילו מעולם לא היה...

 

חודש אחרי כבר היינו עם גיא על ציון הבעש"ט כדי לומר מילה אחת: "תודה".

  "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה-ג) נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ שֶׁהָיִינוּ נִקְלָעִים לְאַרְמוֹן הַמְּלוּכָה בְּמִצְרַיִם... אָמְנָם לֹא קַל כָּל כָּךְ לַחְשֹׁב עַל רַעְיוֹן כָּזֶה, אֲבָל נְנַסֶּה לַחְשֹׁב לְרֶגַע מֶה הָיָה אִלּוּ הָיִינוּ רוֹאִים כֵּיצַד יוֹסֵף הַצַּדִּיק מִתְוַדֵּעַ לְאֶחָיו. 'אָהּ, אֵיזֶה מַעֲמָד מֻפְלָא רָאִינוּ הַיּוֹם, אֵיזֶה יֹפִי', הָיוּ הַמַּחְשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בְּמֹחֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל שְׁעוֹת הַיּוֹם.

גַּם אֲנִי הָיִיתִי נוֹכֵחַ בְּאֵיזוֹ שֶׁהִיא פְּגִישָׁה מֻפְלָאָה, סִפֵּר הָרַב יַעֲקֹב גָּלִינְסְקִי בִּדְרָשָׁתוֹ. הָיָה זֶה בְּאַחַת הַפְּעָמִים כְּשֶׁשַּׁבְתִּי מִמַּסָּע בְּחוּץ לָאָרֶץ בָּאֳנִיָּה, בְּחֶבְרַת עוֹלִים חֲדָשִׁים מֵרוֹמַנְיָה.

בָּרוּךְ ה', הָאֳנִיָּה עָגְנָה בַּנָּמֵל, וְאָז הַכֹּל כְּבָר הָיוּ נְתוּנִים בַּהִתְאַרְגְּנוּת לִקְרַאת הַיְּרִידָה לַחוֹף. רֹב הַנּוֹסְעִים עָמְדוּ עַל הַסִּפּוּן - וּמִזְוְדוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם - בְּהַמְתָּנָה נִרְגֶּשֶׁת לְסִדּוּר הָעִנְיָנִים הַטֶּכְנִיִּים, בַּדֶּרֶךְ לַיְּרִידָה אֶל חוֹפֵי הָאָרֶץ.

מִמֶּרְחָק קָצָר אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין בִּקְרוֹבֵי מִשְׁפָּחָה הַמַּמְתִּינִים לָנוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם עַל הָרָצִיף עַל חוֹף הַיָּם, בְּקֹצֶר רוּחַ, מִשְׁתּוֹקְקִים לִקְרַאת קַבָּלַת הַפָּנִים.

וְהִנֵּה - שִׁמְעוּ דָּבָר מְעַנְיֵן - עַל הַסִּפּוּן, לֹא הַרְחֵק מִמְּקוֹם עָמְדִּי, הִבְחַנְתִּי בְּבָחוּר מֵרוֹמַנְיָה שֶׁנָּסַע עִמָּנוּ, כְּשֶׁהוּא מִסְתּוֹבֵב הָלוֹךְ-וְחָזוֹר עַל הַסִּפּוּן. רָאִיתִי שֶׁהוּא תָּר בְּעֵינָיו אַחַר אֵי-מִי עַל הָרָצִיף. הוּא פָּסַע הָלוֹךְ וָשׁוֹב, וְעֵינָיו כִּמְעַט יָצְאוּ מֵחֹרֵיהֶן לְעֵבֶר הַחוֹף. הַבָּחוּר הָיָה נָתוּן בְּסַעֲרַת רוּחוֹת.

וּלְפֶתַע, נִשְׁמְעָה צְוָחָה מִכִּוּוּן הָרָצִיף.

נִרְאֲתָה אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת, שֶׁהֵרִימָה אֶת יָדֶיהָ פְּרוּשׂוֹת וְצָוְחָה: "מֹשֶׁה!".

וּבְעוֹדָהּ נוֹשֵׂאת אֶת קוֹלָהּ "מֹשֶׁה!", הֵחֵלָּה לָרוּץ לְעֵבֶר הָאֳנִיָּה, הָדְפָה הַצִּדָּה אֶת שׁוֹטְרֵי הַחוֹף שֶׁעָמְדוּ בַּדֶּרֶךְ, וְרָצָה לְעֶבְרֵנוּ.

וְאָז נִשְׁמַע קוֹל בּוֹקֵעַ לְבָבוֹת, קוֹל גָּדוֹל מֵהַסִּפּוּן לְיָדִי: "מָאמֶע (אִמָּא), מָאמֶע!" - וְגַם הַבָּחוּר רָץ.

הַשּׁוֹטְרִים, מִשּׁוּם-מָה, זָזוּ הַצִּדָּה וְלֹא מָנְעוּ אֶת הָרִיצָה שֶׁל הַשְּׁנַיִם. הֵם הָיוּ בְּהֶלֶם מֵעָצְמַת הָרֶגַע.

הִגִּיעוּ הַשְּׁנַיִם זֶה אֶל זוֹ, הָאִמָּא לְמֹשֶׁה וּמֹשֶׁה לְאִמּוֹ, וְהִתְחַבְּקוּ. וְאָז הֵחֵלּוּ בְּכִיּוֹת עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. בְּכִי נוֹרָא שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת. הֵם בָּכוּ וְהִתְחַבְּקוּ. הַקּוֹל וְהַמַּרְאֶה בָּקְעוּ רְקִיעִים, עַד שֶׁכָּל הַיְּהוּדִים שֶׁעָמְדוּ עַל הַסִּפּוּן בָּכוּ יַחַד עִמָּהֶם.

כֻּלָּם הִזִּילוּ דְּמָעוֹת, אֵין לְתָאֵר, אֲנִי בָּכִיתִי מַמָּשׁ.

הָיְתָה זוֹ פְּגִישָׁה שֶׁל אִמָּא וּבֵן שֶׁלֹּא רָאוּ זֶה אֶת זוֹ מֵאָז מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם. הִיא הִשְׁאִירָה אוֹתוֹ אֵי-שָׁם אֵצֶל מִשְׁפָּחָה רוֹמָנִיָּה, וְעַתָּה הֵם הִתְוַדְּעוּ פָּנִים אֶל פָּנִים בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מֵאָז.

קָשֶׁה לְתָאֵר אֶת הַתְּחוּשׁוֹת שֶׁהִתְחוֹלְלוּ בְּקִרְבֵּנוּ וּבְקֶרֶב בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי וּשְׁאַר בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁהִמְתִּינוּ עַל הָרָצִיף.

הַפְּגִישָׁה הָיְתָה לְשִׂיחַת הַיּוֹם.

עַד שֶׁחָלְפוּ עָלֵינוּ כַּמָּה שָׁעוֹת, וּכְבָר הָיִינוּ יַחַד בַּדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה לְבָתֵּינוּ. אַט-אַט שָׁכַחְנוּ מִכָּל הָעִנְיָן. כָּל אֶחָד נָסַע לְדַרְכּוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ. כִּי מַה לִּי וְלָהֶם? הַמַּעֲמָד אָכֵן הָיָה מְעַנְיֵן מְאֹד, מְרַגֵּשׁ מְאֹד, אֲבָל לֹא יוֹתֵר מִכָּךְ, כַּמּוּבָן.

רַבּוֹתַי, אִם הָיִינוּ בְּמִצְרַיִם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהָיִינוּ רוֹאִים אֶת יוֹסֵף מִתְוַדֵּעַ אֶל אֶחָיו, בְּוַדַּאי הָיִינוּ מוֹרִידִים דְּמָעוֹת. אֵיזֶה לֵב לֹא הָיָה בּוֹכֶה אִתָּם יַחַד, "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי", יוֹסֵף הַצַּדִּיק וּקְדוֹשֵׁי יִשְׂרָאֵל, שִׁבְטֵי יָ-הּ, גּוֹעִים בִּבְכִי.

אֲבָל מֶה הָיָה קוֹרֶה אַחַר כָּךְ? הָיִינוּ הוֹלְכִים לַחֲצַר בֵּיתֵנוּ, מְסַפְּרִים לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה עַל הַמַּחֲזֶה: "נוֹרָא וְאָיֹם". וְאַחַר כָּךְ מָה? הָיִינוּ מְקַנְּחִים אֶת שְׁיָרֵי הַדְּמָעוֹת, מִתְיַשְּׁבִים עַל הַכִּסֵּא, נָחִים מְעַט, וּלְפֶתַע שׁוֹאֲלִים: "מַה יֵּשׁ לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם?"---

אֲבָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהִבִּיטוּ עַל אוֹתוֹ הָרֶגַע - "בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" - לֹא יָכְלוּ לָזוּז מֵהַמָּקוֹם. הֵם, חֲזַ"ל, הֶעֱלוּ קוֹל בְּכִי לְדוֹרוֹת וְאָמְרוּ: "אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אוֹתוֹ, קַל וָחֹמֶר כְּשֶׁיָּבוֹא הַקָּבָּ"ה וְיוֹכִיחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין".

נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה הַגְּדוֹלָה: מַדּוּעַ חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים, רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים, שֶׁלָּמְדוּ בַּתּוֹרָה עַל אוֹתוֹ מַעֲמָד, חָלוּ וְרָעֲשׁוּ כָּל כָּךְ, וְאָנוּ לֹא?!

הָרַבִּי שֶׁלִּי אָמַר: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְתַעֲרוּכָה גְּדוֹלָה.

בְּיָמִים עָבָרוּ, וְגַם בְּיָמֵינוּ-אָנוּ, מִתְקַיְּמוֹת תַּעֲרוּכוֹת שִׁוּוּק גְּדוֹלוֹת. בַּעֲלֵי בָּתֵּי חֲרֹשֶׁת הַמְּיַצְּרִים מְכוֹנוֹת חֲדָשׁוֹת, מַצִּיגִים שָׁם אֶת תּוֹצַרְתָּם. וְכַיָּדוּעַ, יֵשׁ תַּעֲרוּכוֹת שִׁוּוּק גְּדוֹלוֹת בִּמְיֻחָד, הַמִּתְפָּרְשׂוֹת עַל פְּנֵי שֶׁטַח עֲנָק. אֶפְשָׁר לָלֶכֶת בַּשֶּׁטַח כַּמָּה יָמִים לְלֹא הַפְסָקָה.

יֵשׁ אֲנָשִׁים הַמְּשַׁלְּמִים כֶּסֶף וּמִשְׁתַּתְּפִים בַּתַּעֲרוּכָה לְצָרְכֵי טִיּוּל וַהֲנָאָה גְּרֵידָא. הֵם בָּאִים בַּבֹּקֶר לְחָמֵשׁ-שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע שָׁעוֹת. בְּאַמְתַּחְתָּם שְׁתִיָּה וּשְׁאַר דִּבְרֵי מַאֲכָל אוֹ מַצְלֵמוֹת שֶׁל טִיּוּל. הֵם רוֹאִים מְכוֹנָה פֹּה, מִסְתַּכְּלִים עַל מְכוֹנָה שָׁם - וְנֶהֱנִים מִכָּל רֶגַע.

נְסַפֵּר עַל אַחַת מֵהַקְּבוּצוֹת שֶׁבָּאָה לְטַיֵּל. עוֹד בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ, הִבְחִינוּ בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הָאָרֶץ מִתַּחַת לִמְכוֹנָה גְּדוֹלָה. אֶחָד יוֹשֵׁב בְּפִנָּה זוֹ וְהַשֵּׁנִי עוֹמֵד כָּפוּף בְּפִנָּה אַחֶרֶת. טוֹב, יָפֶה. אַךְ מָה? לְהַפְתָּעָתָם, לְאַחַר שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת שֶׁל טִיּוּל, הֵם נוֹכְחוּ לִרְאוֹת כִּי אוֹתָם שְׁנֵי אֲנָשִׁים עֲדַיִן בִּמְקוֹמָם, לֹא זָזוּ מֵהַשֶּׁטַח. הַשְּׁנַיִם לֹא הָלְכוּ לְטַיֵּל וְלִרְאוֹת אֶת שְׁאַר הַמְּכוֹנוֹת הַמַּדְהִימוֹת. בִּמְקוֹמָם עָמְדוּ, שָׁעָה, שְׁעָתַיִם, שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּשְׁמוֹנֶה.

הַתְּשׁוּבָה פְּשׁוּטָה: שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ הִנָּם בַּעֲלֵי מִפְעָל, שֶׁבּוֹ פּוֹעֶלֶת מְכוֹנָה כְּעֵין זוֹ מַמָּשׁ הַמֻּצֶּגֶת בַּתַּעֲרוּכָה, אֶלָּא שֶׁהַמְּכוֹנָה הַזֹּאת מִדֶּגֶם חָדָשׁ, וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מֻצְלַחַת. הַתּוֹצֶרֶת שֶׁהִיא אֲמוּרָה לְהָפִיק גְּדוֹלָה מֵהַתְּפוּקָה שֶׁל הַמְּכוֹנָה שֶׁלָּהֶם, עַל-אַף שֶׁבָּעִקָּרוֹן הַמְּכוֹנוֹת שָׁווֹת. וְאֵיךְ זֶה? בַּמְּכוֹנָה שֶׁל בַּעֲלֵי הַמִּפְעָל חֲסֵרִים כַּמָּה פְּרִיטִים יִחוּדִיִּים - שֶׁכָּאן יֵשׁ וְאֶצְלָם אֵין. פָּשׁוּט.

אוֹתָם אֲנָשִׁים הָיוּ בְּטוּחִים שֶׁבְּאֶמְצָעוּת אוֹתָן תּוֹסָפוֹת תִּהְיֶה לָהֶם יְכֹלֶת לְהַרְוִיחַ כִּפְלַיִם. מָה אֵפוֹא עָשׂוּ? עָמְדוּ וְהִסְתַּכְּלוּ עַל הַמְּכוֹנָה; הִתְבּוֹנְנוּ וְהֶעֱמִיקוּ לִתְפֹּס אֶת הַשִּׁנּוּי, לְהָבִין אֶת הַנְּקֻדָּה וְלַעֲמֹד עַל סוֹדָהּ - וּלְהַרְוִיחַ מִכָּךְ.

זֶה הַהֶבְדֵּל! לָחַשׁ בְּאָזְנֵינוּ הָרַבִּי. לְ'רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים' הָיָה אִינְטֵרֶס רִאשׁוֹן בַּמַּעֲלָה לְהָבִין וְלָדַעַת, כִּי גַּם לָהֶם יֵשׁ אוֹתוֹ מִפְעַל חַיִּים... הֵם הִרְגִּישׁוּ כְּבַעֲלֵי מִפְעָל דּוֹמֶה, מִפְעָל אַדִּיר שֶׁשְּׁמוֹ "אָדָם". וְכַאֲשֶׁר לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם הִתְרַחֵשׁ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַשְׁלָכוֹת לַמִּפְעָל הָאִישִׁי הַגָּדוֹל שֶׁלָּהֶם, הֵם חָלוּ וְנָעוּ.

כַּאֲשֶׁר חֲזַ"ל לָמְדוּ בַּתּוֹרָה "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", נִסְעֲרוּ לְהַבִּיט עַל סוֹד חַיִּים נוֹסָף; הִתְעַלְּפוּ לָדַעַת אֶת סוֹד עֲבוֹדַת הָאָדָם וַעֲתִידוֹ; בִּקְּשׁוּ לָדַעַת אֵיזֶה בֹּרֶג בְּאֶפְשָׁרוּתָם לְהוֹסִיף בַּמְּכוֹנָה, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲקֹר רַגְלֵיהֶם מִן הַמָּקוֹם. נָתְנוּ אֶת קוֹלָם בִּבְכִי: "אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה". (לְהַגִּיד - חֻמַּשׁ הַמַּגִּידִים

  קפיצת הדרך                                                                                                                                                המעשה הנפלא דלקמן, נוגע לרב הנקרא בשם מארי יחיא חאפדי הי"ו השוכן כיום בבאר שבע. בהיותו במקום מגוריו בתימן הנקרא רבוע-כ'ולאן, חלה חולי גדול מאד, עד שלא היה אוכל ולא שותה, אלא שוכב בחסר אונים, רק שפתיו נעות לרופא חולים בעל הרחמים. ויהי היום, כשבא לבקר מאריה דאתרא הרה"ג חיים משה חגבי זצ"ל, אמר לו החולה שנגלו אליו בלילה הקודם בחלום והודיעו לו שימותו כמה אנשים מחולי זה ואף הוא מארי יחיא בכללם.הרב חיים משה העתיר בעדו, וכדי שלא יתייאש, אמר לו, זכור אל תשכח מאמר חז"ל (ברכות דף י'.) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, והנה כתבתי לך קמיע קדוש זה לרפואה שלימה. תאזור מתניך וצא מחוץ לבית, תחת אוויר רקיע השמים, ושם תבקש רחמים, חזק ואמץ. ויצא מאתו לשלום.                                                                                   מארי חיים ניסה בשארית כוחותיו לצאת לחצר ביתו. ולפי שלא היה יכול להלך על רגליו מרוב תשישותו, נאלץ לזחול על ארבע. אשתו ובני ביתו חרדו לקראתו וביקשו למנוע בעדו, מדאגה פן יורע מצבו, אך חזקו עליהם דבריו שעליו לקיים מה שאמר הרב, והבוטח בי"י חסד יסובבנו. בקושי עצום הגיע לחצר, ומשם פנה לשדה שהייתה בסמוך, ישב ונשען על סלע אחד, קרא מזמורי תהלים ושפך תחנונים מקירות ליבו בדמעות שליש לפני בורא עולם שיושיעהו, עד שלפתע נתעלף. והנה הוא שומע קול קורא אליו, יחיא, יחיא. תתעורר. מה לך פה, ומדוע אתה בוכה. פתח מארי יחיא את עיניו, והנה איש זקן עומד לנגדו, שלא היה מכירו ולא ראהו מעולם. ענה לו, כי הוא חולה, ונושא תפילה אולי ירחמו עליו מן השמים. ויאמר לו הזקן, שמע ה' את תפילתך ושלחני אליך. ועתה עצום עיניך, ועצם. אחרי רגעים ספורים, אמר לו הזקן, פקח עיניך, ופקח. והנה ראה שהם עומדים בפתח מערה אחת, שגם אותה לא ראה מעולם. הניח הזקן את ידו על גבו של מארי יחיא, לקרבו לצד המערה, ואמר לו, תיכנס פנימה למערת אליהו, שם יגיש לך אדם אחד מים לשתות, תשתה אותם ותזכה לרפואה שלימה. עשה כדבריו ואכן בא לקראתו אדם אחד ששאל אותו, האם אתה חולה. השיב, כן. הושיט לו הלה כוס של מים, ואמר לו ברך. בירך ושתה מהם. מיד כשסיים לשתות, הרגיש עצמו כאילו לא היה חולה כלל ועיקר. אמר לו אותו אדם, אל תישאר כאן, כי אליהו הנביא ממתין לך בחוץ סמוך לפתח המערה. מחמת פליאתו והשתאותו לשמע כל זאת, לכן תוך כדי יציאתו היה מתבונן להכיר היטב את המקום הקדוש הזה ואת סביבותיו. והזקן הזה, שעתה נודע לו כי הוא אליהו זל"ט, אמר לו שוב לעצום עיניו, ותכף ומיד ראה את עצמו ליד אותו סלע שבשדה הסמוכה לביתו, והזקן הלך לדרכו ונעלם ממנו. נכנס לביתו על שתי רגליו בריא כאלם, ותמהו עליו כולם מה נשתנה, הרי לפני רגעים אחדים היית חולה אנוש, וכפשע בינך ובין המות. השיב, ישועת ה' כהרף עין. והודו כולם ושיבחו לבורא עולם.                    והנה כשהגיע מארי יחיא הנזכר בשנת ה'תש"ט לארץ ישראל על כנפי נשרים, חקר ודרש מיד על מערת אליהו, ונודע לו שהיא ליד העיר חיפה. ונזדרז לנסוע לשם לראות אם זהו המקום שראה אז. ואכן כשהגיע נוכח לראות ולדעת כי הוא הוא, לפרטי פרטיו, לא פחות ולא יותר, לפי סימניו שהיו חקוקים בזכרונו. ויהי לפלא: מתוך הספר "נפלאות מתורתך"

   הֶחָסִיד רַבֵּנוּ יוֹסֵף יַעֲבֵץ זַצַ"ל, מִגּוֹלֵי סְפָרַד, דִּיֵּק חִדּוּשׁ נִפְלָא בַּפָּסוּק הַשָּׁגוּר מִפָּרָשָׁתֵנוּ: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם... וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר". לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁהַשָּׁמַיִם מְבַקְּשִׁים לָתֵת מָטָר וְהָאָרֶץ רוֹצָה לָתֵת אֶת יְבוּלָהּ, הַשֶּׁפַע מְבַקֵּשׁ לְהִתְפָּרֵץ, לִזְרֹם וְלִנְבֹּעַ, אֶלָּא הָאָדָם בַּחֲטָאָיו גּוֹרֵם לַעֲצִירָה וְלַחֲסִימָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן וְזָן אֶת הַכֹּל, עָשִׁיר - כְּעָנִי. לְכֻלָּם יוֹרֵד שֶׁפַע מִמָּרוֹם. וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, "שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵיטִיב הוּא מֵיטִיב הוּא יֵיטִיב לָנוּ". מַהוּ 'שֶׁבְּכָל יוֹם וְיוֹם'? הַגָּאוֹן רַבִּי בֶּנְצִיּוֹן כֹּהֵן זַצַ"ל מִגֶּ'רְבָּא הִסְבִּיר בְּדֶרֶךְ מָשָׁל: עָשִׁיר אֶחָד יָשַׁב בַּחֲנוּתוֹ וּבָא לְפָנָיו עָנִי מְזֵה רָעָב, לְבוּשׁ קְרָעִים. בִּקֵּשׁ נְדָבָה. נִכְמְרוּ עָלָיו רַחֲמֵי הֶעָשִׁיר וּשְׁאָלוֹ: "כַּמָּה אַתָּה מְקַבֵּץ לְיוֹם?" עָנָה בְּצַעַר: " פְּרוּטוֹת אֲחָדוֹת וּבִזְיוֹנוֹת לָרֹב". אָמַר לוֹ: "אִם בִּרְצוֹנְךָ, אֶעֱזֹר לְךָ לְהִתְפַּרְנֵס בִּרְוָחָה וּבְדֶרֶךְ כָּבוֹד". זָהֲרוּ עֵינֵי הֶעָנִי וְהִסְכִּים בִּלְהִיטוּת. אָמַר הֶעָשִׁיר: "אֶתֵּן לְךָ בַּהֲקָפָה סְחוֹרָה מֵחֲנוּתִי בִּמְחִיר הַקֶּרֶן. תְּחַזֵּר בַּשּׁוּק אַחַר קוֹנִים וְתִמְכְּרֶנָּה בְּרֶוַח נָאֶה. כָּךְ יְהֵא בְּיָדְךָ לִקְנוֹת סְחוֹרָה נוֹסֶפֶת וּלְהִתְפַּרְנֵס בִּרְוָחָה". מִשֶּׁהֵשִׁיב הֶעָנִי בְּחִיּוּב לַהַצָּעָה, אָמַר לוֹ: "לֹא תּוּכַל לְעוֹרֵר אֵמוּן בִּבְגָדֶיךָ אֵלּוּ". נְטָלוֹ אֵפוֹא לְבֵית הַמֶּרְחָץ וּמִשָּׁם לַחֲנוּת הַבְּגָדִים. הִלְבִּישׁוֹ מַחֲלָצוֹת מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ. עוֹד אָמַר לוֹ: "בְּוַדַּאי רָעֵב אַתָּה!" הֱבִיאוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ וְהֶעֱנִיק לוֹ סְחוֹרָה מְשֻׁבַּחַת בִּמְחִיר הַקֶּרֶן. אָמַר הֶעָנִי: "נִמְלַכְתִּי בְּדַּעְתִּי, אֵין רְצוֹנִי לִהְיוֹת רוֹכֵל הַמְּחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, מַעֲדִיף אֲנִי לִהְיוֹת בַּעַל דּוּכָן". "כִּרְצוֹנְךָ", הִסְכִּים הַנָּדִיב. הָלַךְ עִמּוֹ לַנַּגָּר וְשִׁלֵּם לוֹ טָבִין וְתַקִּילִין עַל מְנָת שֶׁיָּכִין דּוּכָן נָאֶה לְבֹקֶר יוֹם הַמָּחֳרָת. בַּבֹּקֶר בָּא הֶעָשִׁיר לִפְתֹּחַ אֶת חֲנוּתוֹ, וְהֻפְתַּע לִרְאוֹת שֶׁהֶעָנִי הִצִּיב אֶת דּוּכָנוֹ לְיַד פֶּתַח הַחֲנוּת. לֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא סְחוֹרָה שֶׁנִּמְכְּרָה בִּתְרֵיסַר שְׁקָלִים, מָכַר הֶעָנִי בַּעֲשָׂרָה. סְחוֹרָה שֶׁמְּחִירָהּ עֲשָׂרָה - מָחָר בִּשְׁמוֹנָה שְׁקָלִים בִּלְבַד. וְאִם בְּכָךְ לֹא דַּי, הָיָה עוֹמֵד וּמַכְרִיז, צוֹוֵחַ וְקוֹרֵא בְּקוֹל רָם: "הַשְׁווּ מְחִירִים וּבוֹאוּ אֵלַי"... וְאָכֵן, הִשְׁווּ הַקּוֹנִים מְחִירִים, הִדִּירוּ רַגְלֵיהֶם מִן הַחֲנוּת שֶׁל הֶעָשִׁיר וְהִתְגּוֹדְדוּ סְבִיב הַדּוּכָן. וַעֲסָקָיו שֶׁל הֶעָנִי פָּרְחוּ... פָּנָה אֵלָיו הֶעָשִׁיר וְאָמַר בְּאִפּוּק: "וְכִי זוֹ טוֹבָה וְזֶה שְׂכָרָהּ? גָּמַלְתִּי עִמְּךָ חֶסֶד וְאַתָּה עוֹשֶׂה עִמִּי רָעָה?! מַדּוּעַ הִנְּךָ מַסִּיג אֶת גְּבוּלִי וּמַבְרִיחַ אֶת קוֹנַי? הַצֵּב דּוּכַנְךָ בַּשּׁוּק וְתִהְיֶה פַּרְנָסָה לִשְׁנֵינוּ". עָנָה הֶעָנִי עַזּוֹת: "כָּךְ הִיא דַּרְכּוֹ שֶׁל מִסְחָר" --- יָכוֹל הָיָה הֶעָשִׁיר לוֹמַר: הַחְזֵר לִי אֶת הַסְּחוֹרָה שֶׁלֹּא שִׁלַּמְתָּ תְּמוּרָתָהּ פְּרוּטָה וּפָרֵק אֶת הַדּוּכָן שֶׁנִּקְנָה בְּכַסְפִּי. אֲבָל רַחוּם וְחַנּוּן הָיָה, רַב חֶסֶד וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב, שָׁב לַחֲנוּתוֹ וְהִבְלִיג. חָלַף יוֹם, עָבְרוּ יוֹמַיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּא הֶעָנִי וְחִיּוּךְ חָצוּף עַל שְׂפָתָיו. פִּדְיוֹן שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים בְּיָדוֹ וּבָא לִרְכֹּשׁ סְחוֹרָה חֲדָשָׁה. נָטַל הֶעָשִׁיר אֶת הַכֶּסֶף, דְּמֵי הַסְּחוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאָמַר: "עַתָּה נִשְׁתַּנּוּ הַתְּנָאִים". חָוְרוּ פָּנָיו שֶׁל הֶעָנִי. הִמְשִׁיךְ הֶעָשִׁיר וְאָמַר: "מִן הַדִּין הָיָה שֶׁאֲנַתֵּק עִמְּךָ כָּל קֶשֶׁר, הֵן כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל מִסְחָר, שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בְּנֵי אֻמָּנוּתוֹ וְרוֹדֵף אֶת מִתְחָרֵהוּ. אֲבָל מוּכָן אֲנִי לְהַמְשִׁיךְ וְלִמְכֹּר לְךָ, בִּתְנַאי שֶׁתַּבְטִיחֵנִי שְׁנֵי דְּבָרִים: שֶׁתַּרְחִיק אֶת דּוּכָנְךָ לִקְצֵה הָעִיר וְלֹא תִּמְכֹּר בִּמְחִיר זוֹל מֵחֲנוּתִי". סָבַר הֶעָנִי וְקִבֵּל אַךְ הֶעָשִׁיר לֹא סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו: "רָאֹה רָאִיתִי שֶׁאֵין קֵץ לְעַזּוּתְךָ וְאֵינִי סוֹמֵךְ עַל דִּבְּרַתְךָ, עַל כֵּן לֹא אַעֲנִיק לְךָ סְחוֹרָה אֶלָּא לְיוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִבְחֹן בְּכָל יוֹם אִם עָמַדְתָּ בְּדִבּוּרְךָ". וְהַנִּמְשָׁל: הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, רַב חֶסֶד וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב, מַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ כָּל טוּב. נוֹטֵל הָאָדָם אֶת טוֹבָתוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַצְמָהּ כְּדֵי לְהָעֵז פָּנָיו וְלִמְרֹד, לְהִתְנַשֵּׂא וְלוֹמַר 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל', לְהַחְצִיף פָּנִים וְלִכְפֹּר. לְפִיכָךְ קָבַע הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁתְּהֵא הַהַשְׁפָּעָה מִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל יוֹם וָיוֹם, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה נִבְחָן הָאָדָם אִם רָאוּי הוּא לָהּ לַטּוֹבָה אִם לָאו. כַּמָּה עָלֵינוּ לַחְשֹׁשׁ פֶּן לֹא נִמָּצֵא זַכָּאִים וְיִסָּכְרוּ צִינוֹרוֹת הַשֶּׁפַע, חָלִילָה וְחָס. כַּמָּה עָלֵינוּ לְהַכִּיר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל מָקוֹם וּלְהִכָּנַע לְפָנָיו. (אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ,

                                                                                                                                לאמא לאמא שלך קוראים פייגא. עליך
להחליף את שמך לנחמן... וכך תהיה
נחמן בן-פייגא כמו רבינו. זה ייתן לך
כוח עצום לעבור את כל הירידות
בחייך. אם תעשה זאת, תוך שבוע
תמצא את אשתך..."                                                  
 ברוך, שהתחזק ביהדות, השתחרר מהצבא ועבר לבני ברק, שם למד בישיבת פונוביטש הידועה עם ידידו, שמואל. הוא ביקש בתפילתו מה' שיכיר לו את זיווגו. לילה אחד, חלם על מישהי שיושבת על ספסל, ובת-קול אמרה: "זו אשתך!". לא היה לו שום מושג היכן נמצאת בת-זוגו. "בירושלים נמצא הרב הצדיק אליעזר ברלנד מ'שובו בנים'", כך אמר לו אותו אדם עמו התייעץ, "הוא יכול לומר לך איפה נמצא השידוך שלך". ברוך הגיע לישיבת "שובו בנים", "הרב יברך אותי בשידוך!" ביקש ברוך מהרב ברלנד במהלך הפגישה. להפתעתו, הרב התבונן בו ואמר: "אין לך שם בשמים... בברית-מילה קיבלת שם לא יהודי. השם ברוך אינו שמך. לאמא שלך קוראים פייגא. עליך להחליף את שמך לנחמן... וכך תהיה נחמן בן-פייגא כמו רבינו. זה ייתן לך כוח עצום לעבור את כל הירידות בחייך. אם תעשה זאת, תוך שבוע תמצא את אשתך..." הרב החליף לו את השם, ויחד עם קבוצת תלמידים קראו תפילה מיוחדת ואמרו את ה"תיקון הכללי". נחמן היה נרגש ולא ידע מה לעשות כדי לפגוש את אשתו. הוא שאל את הרב דרך עוזרו אם עליו לפנות לשדכנים וקיבל תשובה שלא... בסוף אותו שבוע נסע להוריו בקרית-אתא. באותה תקופה חל שינוי לטובה אצל הוריו והם החלו להתקרב ליהדות, עד שהיה יכול לשהות אצלם בלי בעיות של כשרות וחילולי שבת. במוצאי שבת הלך עם הוריו להרצאה ברכסים מטעם ארגון "ערכים". באותה תקופה כבר היו לו פיאות ארוכות וזקן, הוא לבש חליפה ארוכה וחבש מגבעת כמו חסידי ברסלב. זה נראה חריג בנוף האנושי של השיעור, שהשתתפו בו מתקרבים בראשית דרכם או דתיים ליטאים. הם נכנסו לשיעור. הייתה הפרדה בין גברים לנשים ללא מחיצה. אמו התיישבה ליד בחורה דתייה כבת 25, מורה לכיתות גבוהות בבית ספר לבנות דתיות, ושאלה אותה: "האם את מכירה תלמידה בת 18 שיכולה להתאים כשידוך לבן שלי?" מי הבן שלך?" האם הצביעה על נחמן והצעירה נדהמה לראות חסיד ברסלב בהרצאה של "ערכים"...
המורה הסבירה לאם שהיא חייבת לשוחח עם נחמן כדי לדעת מי הוא ולתהות על קנקנו. בסיום ההרצאה הציעה האם למורה לנסוע עמם לביתם, שם תוכל לשוחח עם נחמן מעט. האב ונחמן ישבו ברכב מלפנים ואילו האם והמורה מאחור. כאשר הגיעו לבית, ההורים יצאו והאחות נשארה עם נחמן והבחורה. המורה דיברה אתו והוא לא הסתכל עליה בכלל, בגלל שמירת העיניים. הפגישה ארכה ארבע שעות. היא חקרה אותו והאריכה בשיחה, עד שהוריו חזרו והסיעו אותה לביתה בקרית-מוצקין. כל זה היה בדיוק שבוע לאחר שהרב ברלנד הבטיח לנחמן שיפגוש את אשתו... לאחר כמה ימים אמו התקשרה למורה ושאלה: "האם את חושבת שיש לך תלמידה שמתאימה לבן שלי?". והמורה ענתה: "אומר לך את האמת: אני לא רואה שום בחורה שמתאימה לבן שלך, חוץ ממני..." נחמן, שנדהם מדבריה, נטל את השפופרת מאמו ואמר לה: "יש רב בירושלים שנקרא הרב ברלנד. אני מציע שנלך אליו. הוא יכול לראות אם אנחנו הזיווג המתאים". אין בעיה. ניסע לירושלים". השיבה המורה, ששמה שרה. לאחר שעת המתנה נכנס נחמן לרב ברלנד. הרב אמר לו שקוראים לבחורה שרה, והחל לספר לו לפתע על אביה, שהיה סוחר ספינות בקוצ'ין שבהודו ועל כל ההיסטוריה של משפחתה. נחמן נדהם מהיכן הרב ידע זאת. הרב הוסיף ואמר: "היא מורה חכמה. תצטרך ללמוד הרבה גמרא כדי שיהיה לך שלום בית... זו בדיוק הבחורה שהתכוונתי אליה כאשר שאלת אותי". עם כל זאת, היה בתוך נחמן ספק בקשר לנישואיו עם שרה, מפני שהוא בא מרוסיה והיא מהודו, ויש הבדלים רבים ביניהם. הספק כרסם בו, ולמרות שלא אמר כלום, הרב הבחין בכך ואמר: "בעצם, היא לא בשבילך!". נחמן נדהם לשמוע זאת, בגלל שלפני כן הרב אמר שזה השידוך האמיתי, וגם הרבנית אמרה לשרה שהם השידוך האמיתי. עברו כמה חודשים, שבהם נפגש נחמן עם בחורות נוספות למטרת שידוך ושום דבר לא הצליח. יום אחד, כאשר נחמן למד בישיבה, הרב קרא לו ואמר: "אתה זוכר את השידוך שהיה לך לפני כמה חודשים? ובכן, זה השידוך שלך! פשוט ראיתי שהיו לך ספקות ולכן אמרתי לך שאתם לא הזיווג..." נחמן נפגש עם שרה והסתכל עליה בפעם הראשונה. אז נדהם לראות שזו הבחורה שראה בחלומו לפני חמש שנים... וכמובן שהם התחתנו בשעה טובה ומוצלחת.

 "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (מו-כח) רָשִׁ"י מֵבִיא בְּשֵׁם הַמִּדְרָשׁ: "'לְהוֹרֹת לְפָנָיו' - לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה".

תִּקּוּן בֵּית תַּלְמוּד יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת בְּכַמָּה אֳפָנִים, כְּמוֹ זֶה שֶׁיְּסֻפַּר כָּאן, מִתּוֹךְ מַעֲשֶׂה מֻפְלָא.

סִפֵּר הָרַב זִילְבֶּרְשְׁטֵין: עָשִׂיתִי פַּעַם אֶת דַּרְכִּי לִבְנֵי בְּרַק, וְהִנֵּה עוֹצֶרֶת לְיָדִי מְכוֹנִית מְפֹאֶרֶת. נֶהָגָהּ אוֹמֵר שֶׁגַּם הוּא נוֹסֵעַ לִבְנֵי בְּרַק וּמַזְמִין אוֹתִי לְהִצְטָרֵף אֵלָיו. נִכְנַסְתִּי לָרֶכֶב וְאָז מִתְבָּרֵר לִי, שֶׁהַנֶּהָג נָכֶה בְּצוּרָה קָשָׁה בְּיוֹתֵר, מַמָּשׁ בִּבְחִינַת שֶׁבֶר כְּלִי. הָרֶכֶב שֶׁהוּא נוֹהֵג בּוֹ מַתְאִים לְנָכִים קָשִׁים כְּמוֹתוֹ, וְכָל פְּעֻלָּה נַעֲשֵׂית עַל-יְדֵי לַחְצָנִים דִּיגִיטָלִיִּים.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן נִתְקַלְתִּי שׁוּב בְּאוֹתוֹ נֶהָג, וְאַף הַפַּעַם לְקָחַנִי לִבְנֵי בְּרַק. אֲבָל לִנְסִיעָה זוֹ הִצְטָרְפוּ שְׁנַיִם מִבָּנָיו שֶׁל הַנֶּהָג, שֶׁעָשׂוּ רֹשֶׁם כְּמֻצְלָחִים בְּיוֹתֵר, בְּנֵי תּוֹרָה וִירֵאֵי שָׁמַיִם, וּבְנוֹסָף לְכָךְ גַּם בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ אֲצִילָה וּמִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת. פְּרָחִים שֶׁל מַמָּשׁ.

הַדָּבָר הִפְלִיא אוֹתִי, שֶׁכֵּן הַנֶּהָג בְּעַצְמוֹ הִצְטַיֵּר בְּעֵינַי כְּ'בַעַל-בַּיִת' פָּשׁוּט, וְאִם כֵּן, בַּמֶּה זָכָה לְגַדֵּל יְלָדִים שֶׁכָּאֵלֶּה?

הֶחְלַטְתִּי לְהִתְעַנְיֵן בְּזֶהוּתוֹ שֶׁל הַנֶּהָג וְעָלוּ בְּיָדַי פְּרָטִים מַדְהִימִים. הָאִישׁ לָקָה בְּשִׁתּוּק, שֶׁמָּנַע מִמֶּנּוּ לָשֶׁבֶת זְמַן רַב בְּמָקוֹם אֶחָד. עֵקֶב הַשִּׁתּוּק הוּא גַּם מִתְקַשֶּׁה בְּדִבּוּרוֹ, דָּבָר שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ גַּם לְהִשְׁתַּתֵּף בְּעַצְמוֹ בְּשִׁעוּרֵי הַתּוֹרָה הַנִּמְסָרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.

עַד כָּאן הַ'לֹּא'. וּמַה הוּא 'כֵּן' עוֹשֶׂה?

הוּא הֶחְלִיט שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ אֶפְשָׁרוּת לְהַגִּיעַ בְּעַצְמוֹ אֶל הַשִּׁעוּר, הוּא יְשָׁרֵת בְּרִכְבּוֹ הַמְּפֹאָר אֶת הַלּוֹמְדִים וְאֶת הָרַבָּנִים כְּאֶחָד. הוּא נִצְמָד אֶל הָרַב הַמְּקוֹמִי בִּמְקוֹם מְגוּרָיו, וּמֵבִיא אוֹתוֹ - וְאֶת שְׁאַר הָרַבָּנִים - אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת.

הוּא עוֹשֶׂה זֹאת לִפְנֵי הַשִּׁעוּר כְּמוֹ גַּם לְאַחֲרָיו, וּכְשֶׁרוֹאֶה שֶׁאַחַד הַלּוֹמְדִים לֹא הִגִּיעַ, הוּא נוֹסֵעַ אֵלָיו הַבַּיְתָה, מִדַּפֵּק עַל הַדֶּלֶת, וְאִם בַּעַל הַבַּיִת מִצְטַדֵּק וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ טוֹב, מְשַׁכְנְעוֹ הַנֶּהָג לִנְסֹעַ לַשִּׁעוּר בִּמְכוֹנִיתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת.

בְּמַהֲלַךְ הַשִּׁעוּר הוּא מַגִּישׁ מְזוֹנוֹת וּשְׁתִיָּה לַלּוֹמְדִים, וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה בְּצוּרָה יָפָה וּמְכֻבֶּדֶת.

חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁאִישׁ זֶה נִמְנֶה עִם אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁעֲלֵיהֶם הַמִּשְׁנָה אוֹמֶרֶת: "אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא... וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית... וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם".

וְהַיַּעֲבֵ"ץ (שַׁבָּת קכז.) הִתְקַשָּׁה, שֶׁ"הַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ" הַיְנוּ "תַּלְמוּד תּוֹרָה", וּלְשֵׁם מַה כָּתְבָה הַמִּשְׁנָה אֶת שְׁנֵי הַדְּבָרִים?

וְתֵרֵץ שֶׁמְּדֻבָּר בְּ"מוֹשִׁיבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, חַזָּנִים מְאַסְּפֵי תַּלְמִידִים בְּכָל יוֹם לָבוֹא", עכ"ל.

וּבַסֵּפֶר "הֶעָרוֹת" לְמָרָן הָרַב אֶלְיָשִׁיב עַל מַסֶּכֶת חֲגִיגָה כּוֹתֵב: "הוּא הַמַּשְׁכִּים בַּבֹּקֶר לָבוֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ הַלּוֹמְדִים, וּמְסַדֵּר הַסַּפְסָלִים, וּמֵכִין הַמָּקוֹם לְלִמּוּד הַתּוֹרָה, מֵבִיא לָהֶם לִשְׁתּוֹת, דְּבָזֶה נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ לוֹמֵד".

כָּל הַהַגְדָּרוֹת הַלָּלוּ תּוֹאֲמוֹת בִּמְדֻיָּק אֶת דְּמוּתוֹ וְאֶת מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאָב, וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ, אֶפְשָׁר לְהָבִין מַדּוּעַ זָכָה לְבָנִים מֻצְלָחִים שֶׁכָּאֵלֶּה. (בָּרְכִי נַפְשִׁי)

ספר המדות לרב הקדוש הרב נחמן מברסלב

6]על ידי השקר באים הרהורי עבירה

7]על ידי אמת לא ימות קודם זמנו הקצוב

8]מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע וכשיבוא משיח אז לא יהיה שקר ובשביל זה לא יהיה יצר הרע בעולם

9]מי שהוא איש אמת אזי הוא מכיר באחר אם אחר דובר שקר אם לאו

10]הסימן של השקר כשלא יסכימו עליו רבים והוא משלשה שהקדוש ברוך הוא שונאן

מעשה שהיה בעיר קאסבי,באחד מימיי חודש הרחמים והסליחות .אל שוק העיר הגיע כרוז בשם המלכות והכריז הודעה , שבקרוב יגיע שר חדש אל העיר,מלוה בפמליה של חיילים,על התושבים להתנהג עמו כראוי ולהמשיך לשלם את מיסי העיר העיר בדיקנות ובזמן.

יום בואו היה יום רע לתשובים ופרט לקהילה היהודית,התגלה שהשר החדש משליט עצמו ויורד לחיי הפרט,בזלזול ובכעס היה פונה אל התשובים לקחת מיסים וארנוניה לחיילים,ומי שלא ישלם תהיה אחירתו נוראה.זעם התשובים הלך וגבר ובמלך החודשים התגבש בדעתם למרוד בשר ולהורגו.יום אחד נכנסו המוני העם זועמים אל ארמונו של השר ,הם הרגו את החיילים שעמדו בדרכם ,והמשיכו אל יעדם ,פרצו לחדרים וחיפשו אותן בכל מקום השר שהיה נמצא בחדר פנימי היה כולו אחוז בפחד כששמע את הצעקות החרדה שהגיעו אל אוזנו,מהר פנו דרך ונברח מכאן אמר לחיילו,לא נוכל להם כי רבים הם ממנו.למזלו הצליח להמלט מהמקום שתוך זמן מועט נהפך להרס מוחלט על יד העם הזועם.
ההמון לא הירפה ,והיה ברצנו לנקום ,דמו רתח והיה מוכרח לרצוח את השר,לאכזבתו ,אחר חיפושים רבים התגלה שהשר ברח.אבל התיסכול היה עדיין בקרבם הם היו חייבם להפנות אותו לכיוון אחר בכדי להוציא את זעמם.
היהודים ידעו שהם יהיו הקורבן,והכינו עצמם לכל רעה שתבוא,ארזו חפציהם ועברו לעיר הקרובה.
עברו ימים והמלך שמע על הנעשה לשר.הוא שלח פלוגת מיוחדת שתשליט סדר באיזור ותעניש את ההמון.החיילים עשו את דרכם לקאסבי.רבים מהתושבים נהרגו,על הנשארים הוטל מיסים כבדים.כאשר חזרו היהודים לעיר מצבם היה בכי רע ,עיסקהם וכספם נבזז,והיו צריכים להסתפק במועט בדחק ובקושי בלחם ובמים מועטים.בנוסף לכך התחדשה צרה אחרת,המלך גם הטיל עליהם לממן ופרנס את החיילים השוהים בעיר,מצבם של היהודים היה כל כך רע שאפילו את משפחתם הם לא יכלו לפרנס,ועל אחת וכמה גדוד שלם של חיילים תאוים לאוכל.החיילים החלו להשתולל וסבאו מכל אשר בא לידם,בני המשפחות נשארו רעבים ומיאושים.
שום תקוה לא נראתה באופק ,היה נראה שהגיע קיצם,למרוד בחיילים הם לא יכלו ואף לבקש הקלה במצבם אצל המלך לא תתאפשר.
באותה העת הופיעה דמות ממרחקים,כאשר הגיע אל שערי העיר שם פעמו אל עבר הרבע היהודי,ופנה אל בית יהודי אחד בשם חאקי מסעוד.כאשר פתח הלה את הדלת נדהם כולו למראה עיניו,דמותו של רבי יצחק אבוחצירא זי"ע ניצבה מולו,ברוך הבא קידמו בעל הבית בשלום.

רבי יצחק אבוחצירא בנו של הקדוש רבנו יעקב אבוחצירא,היה נודע משחר ילדותו כעילוי ובעל כישרון רב.הוא נודע גם כבעל מופת והעריצהו היהודים והגוים כאחד.

סביב ישבתו בתולאל התאספטו תלמידי חכמים רבים ושתו בצמא את תורתו.כל הוצאתם היו עליו,רבי יצחק היה נודד בין קהילות ישראל ומבקש צדקה למען הישיבה הקדושה.הוא היה מתקבל בסבר פנים יפות והיהודים פתחו את כיסם בנדיבות ,והיו שמחים לתת חלק בתרומת ישבתו ,ולקיים מוצא דברו.

גם הפעם כאשר הגיע הרב לקאסבי התארח אצל בעל הבית ואסף את אנשי העיר למגבית למען קיום הישיבה הקדושה.רבי יצחק פתח ואמר:לא אסעד בסעודה עד שנגמור ראית את המגבית!.
דממה הסתררה בחדר .האנשים הכירו במצבם הקשה וידעו שהפעם הזאת לא יוכלו לתת את מעט כספם שנשאר להם לצדקה.מדוע אתם שותקים שאל הרב,לאחר שתיקה עינה המארח שאולי כדי שכדאי לסעוד קודם ואחר לדבר על המגבית,אך רבי יצחק לא הסכים ,לא אשנה מדברי,תלמידי החכמים במצב קשה בישיבה ואני לא צריך לספר לכם על כך.רבינו,פנה אליו המארח,ידוע תדע כי בצרה גדולה אנחנו ,כיצד נוכל לתרום לישיבה כאשר אנו במצב כספי קשה שכזה.
מה זאת תדבר? שאל הרב,מי מאיים עליכם?
עתה לא נותר לאנשי הקהילה אלא לספר לרבי יצחק אבוחצירא על הצרה המתרגשתצ ובאה עליהם ועל ניקמת המלך בהם.לא נוכל תרום עוד השיבו בצער לצדיק.
"אין לכם ממה לחשוש".האם יש מתחת ידכם שופר,הלא חודש אלול עתה לא כן?שאל הרב.הרב פנה אל עליית הגג קרא בספר עץ חיים והחל לתקוע אך למרבה הפלא אין קול ואין דברים,רבי יצחק לא הצליח להומיא קול מהשופר גם אחר ניסיון שני שום דבר לא הועיל,כל הקהל היה בתדהמה למתרחש,לאחר ניסיון נוסף לפתע פצחה קול תרועה חזקה ,היה זה רגע מרתית כאילו אות משמים שתבטלה הגזירה.אין לשער ולספר את גודל השמחה של היהודים הם עשו סעודה ושתו לחיים לכבוד הרב והזכות הגדולה ששהו במחצתו,כל בני העיר תרמו בנדיבות כפי יכולתם לרב,והודו לריבון העולמים ששלח את רבי יצחק שיחלצם מהצרה.אך באיזה דרך התקימו דברי הרב כולם שאלו בליבם,למחרות כבר לא היו שום ספקות אל העיר הגיע שליחים רכובים עלח סוסים,הם הודיע לאנשי קאסבי :"המלך נתן פקודה לשר העיר ולחייליו לפנות לכיוון אחר,וזאת עקב מלחמה נגד שבטים ברברים שמרדו במלך,הפרשים סימו את דבריהם ופנו לאחרויהם ושהתו קדימה,לאחר מספר רגעים כבר נעלמה,ממש מעשה ניסים שאירע בעיר ראסבי היהודים התמלאו בשמחה ,לנגד עינהם התקימה בם מאמר חז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים.הם פנו לבתיהם ובקול שימחה וזימרה הקיפו את רבי יצחק ועשו שמחת הודאה להקב"ה.


מתוך תורת אמת.

במעשה שהיה: ברב סעדיה גאון, ראש ישיבת סורא שבבבל, עשיר גדול היה. ביתו, כמוהו כארמון מלכים להדר ולתפארת, ומשרתים רבים טורחים בכל צרכיו. בית זה, תל תלפיות היה לבני ישראל, תלמידים רבים נהרו אליו ללמוד תורה מפי רב סעדיה גאון, ומאידך גיסא ממנו יצאו תורה והוראה לעם ישראל.  ספור המעשה מתרחש בחודש ניסן, בימים שלפני חג הפסח. במעונו המהודר של רב סעדיה גאון היו ההכנות לחג בעצומן: פה רוחצים שם מקרצפים כאן מכשירים ושם בודקים בסדקים. תוך כדי עבודה חצה אחד המשרתים היהודים את הנהר, אשר בקצה העיר, שם חפץ להטביל כמה וכמה כלים ולהכשירם לקראת הפסח הגיע המשרת אל שפת הנהר והניח קערות בדולח יקרות בסמוך למים . בטרם היה ספל בידו להטבילן פרץ מן הנהר גל גבוה ושוצף ובכוח איתנים גרף עמו את קערות הבדולח עוד רגע קט והקערות היקרות ירדו למצולות הנהר.  בתדהמה בהה המשרת לעבר הקערות השקועות במים, וליבו נתמלא עצב. אך עד מהרה הרגיע את עצמו באמרו: "בודאי לא יחושו בבית אדוני בחסרונן של כמה קערות הן כלים לרוב יש שם ומי יעלה על דעתו לחפש דוקא את הצלוחיות הללו? ואף אם יבחין אי מי בחסרונן כלום יחשוד דוקא בי? מוטב אשמור את הדבר בליבי ולא אספר על כך לאיש".  כשמחשבות מרגיעות אלו בלבו, המשיך המשרת בשלוה להטביל את יתר הכלים, וכשסיים שב אל בית רב סעדיה גאון. כך חלפו להם הימים, ולאיש לא נודע סודו של המשרת. אפילו המשרת עצמו כמעט שכח את הענין. מקץ שנה, בהגיע חג הפסח, שוב נשלח אותו משרת להטביל כלים בנהר. בבת אחת צף ועלה בזכרונו המאורע שהתרחש לפני שנה על שפת הנהר, אותו מאורע שעליו לא סיפר לאיש. הביט המשרת אל הנהר הגועש וחשש מלא את ליבו שמא תארע לו גם השנה תקלה שכזו... והנה החלום הוא או מציאות מבין המים הזורמים הגיעו לעבר המשרת קערות של בדולח. הן שטו להן בקלילות על פני הגלים ועד מהרה הגיעו אל גדלת הנהר ונפלטו החוצה, אל היבשה... קרב המשרת לעברן והרימן. היו אלו אותן קערות בדלוח שטבעו בנהר לפני שנה אף אחת מהן לא חסרה! גדולה היתה שמחתו של המשרת על שזכה לקבל בחזרה את הקערות האבודות אך יותר משגדולה היתה שמחתו היתה גדולה פליאתו כיד זה ארע שמי הנהר, הזורמים מבלי מנוח פלטו את הקערות בדיוק במקום עמדו ובדיוק בשעה שהוא הגיע אל הנער? פלא כזה מעולם לא שמעה אזנו!   החליט, אפוא, המשרת כי לכשיבוא לבית אדוניו ימהר ויספר לו את המאורעות כסדרם: את זה שארע לפני שנה, ואת המאורע הפלאי שהתרחש היום. אמר ועשה. מיד בהגיעו הביתה פנה אל רב סעדיה גאון ופתח בדברים ברוח נכאה סיפר לו על הקערות שירדו למצולות הנהר לפני שנה, ועל ששמר זאת בלבו כל העת. ובהגיעו למאורע שהתרחש היום נשזרה נימה של שמחה בקולו. "כנראה" כך סיים המשרת, "מאירה ההצלחה פנים לרבנו מיום ליום , ועל כן זכה לקבל בחזרה את אבדתו". במקום לראות מבט של שמחה על פני אדוניו, נדהם הבמשרת לראות כי פניו של רב סעדיה גאון קדרו כשולי הקדרה, ואנחה כבדה בקעה מפיו.  התפלא המשרת: מדוע אין אדונו שמח? מדוע הוא נאנח ומתעצב לשמע המאורע? אך, כמובן, לא העז לשאול מאומה לא חלף זמן רב ורב סעדיה גאון ירד מנכסיו. את כל כספו הפסיד ואף שקע בחובות כבדים, באו בעליל חובו לתבוע את כספם, בזזו את כל רכושו וחפצי הערך שלו, ואת ביתו עקלו. נותר הרב סעדיה גאון נקי מנכסיו, ורק הבגד אשר לגופו היה לו. בני משפחתו נזקקו לכספי צדקה וחסד ולרחמיהן של הבריות, ואלו הוא עצמו ראש ישיבת סורא המעטירה נאלץ לנדדו בנכר לבקש פרנסה לו ולמשפחתו.                                                                ברע שעוקל הבית ונבזזו חפציו נפוצו המשרתים לכל רוח. אותו משרת שארעו לו הפלאים באבדן קערות הבדלת ובמציאתן הוא נטל את מטלטליו ונסע למצרים, שם השתקע באחת הערים ושלח ידו במסחר. עד מהרה החלו עסקיו לשגשג ולפרוח ארכו הימים והוא נחשב לאחד מעשירי הארץ. בו בזמן שאותו משרת לשעבר עשה חיל בעסקיו, היה הרב סעדיה גאון מהלך בדרכים נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה הלך עד אשר באחד הימים נשאוהו רגליו אל עירו של המשרת.   הולך היה רב סעדיה כה וכה ברחובות העיר. בגדיו בלויים ועלובים פניו חורות ורזות, ועיניו שקועות בחוריהן כעיניו של אדם למוד סבל. פתע פתאום נגש אליו אדם נכבד למראה, חיבק אותו חבוק עז ונשק לו בחום.  נחשתם בודאי, היה זה המשרת לשעבר הלה הזדמן לאותו רחוב והכיר את אדוניו לשעבר. רגשות רחמים וצער מלאו את ליבו למראה דמותו העלובה של גאון סורא. בעינים דומעות ביקש לדעת מה עבר על רב סעדיה גאון מאז ועד היום. סיפר לו רב סעדיה במלים קצרות את כל התהליך אך המילים הללו חדרו היטב ללבו של המשרת לשעבר, רחמיו נכמרו והוא הזמין את רב סעדיה להתאכסן בבביתו.                                                              
  "בביתי לא יחסר לך מאומה" כך אמר "אתן לך מכל טוב ותוכל לעסוק בתורה בשלוה ובמנוחה גם ממון אתן לך עד אשר תחזור בעזר ה' למעמדך הקודם. בקשתו של המשרת הסוחר נאמרה בלב שלם ובנפש חפצה, ורב סעדיה נאות לקבלה. בביתו של העשיר עמד לרשותו חדר מיוחד ומשרת התמנה לספק את כל צרכיו. אך השלוה לא ארכה זמן רב כלל וכלל למחרת היום תקפה את רב סעדיה גאון מחלה אנושה וכפסע היה בינו לבין המות. טיפל המארח באורחו החולה את טובי הרופאים הזעיק אל מטתו ממיטב התרופות נתן לוך אך מצבו של החולה לא השתפר כהוא זה. ימים רבים ריחף החולה בין החיים לבין המות אך מארחו לא אמר נואש. הוא הוסיף לשאול בעצות הרופאים בקוותו לישועה. והנה, באחת הימים צוו הרופאים להשקות את החולה בתמצית של מרק. אשר בו בושלו כמה עופות מפטומים ושלמים יש לבשל את העופות כך הורו הרופאים בישול אחר יבשול, עד אשר תשאר תמצית מרוכזת ביותר, שתכיל לא יותר מכף אחת מבלי לערער אחר הדברים טרחו ויגעו בני הבית בהכנת התמצית היקרה. סוף סוף לאחר שעות רבות מספור היתה כף התמצית מוכנה בלב מלא תקוה עמדו להגישה אל פיו של החולה ואולם, בדיוק ברגע בו הושטה הכף אל הפה נחתו לתוכה קורי עכביש הישר מן התקרה והתבשיל שהוכן בעמל כה רב הוקדח.  
"אוי ואבוי!" הצטערו בני הבית "כל עמלנו ויגיענו ירדו לטמיון". מלא אכזבה וצער הביט בעל הבית אל החולה האנוש, והנה הבחין בחיוך שעלה על שפתותיו...ברגע זה צץ ועלה בזכרונו של בעל הבית מאורע אחר שארע לפני ימים רבים בימי היותו משרת בבית רב סעדיה גאון המוטל חולה לפניו, נזכר במעשה הקערות שטבעו בנהר ועלו ממנו הבזיק במוחו עוד רגע ועוד תמונה מן העבר עלתה לנגד עיניו רוחו הוא ראה את רב סעדיה גאון נאנח אנחה מרה שעה שסיפר לו על דבר הפלא, שהחזיר הנהר, את הקערות האבודות... ושוב לא יכול בעל הבית להבליג הוא גחן לעבר החולה ופנה אליו בדברים "ילמדנו רבנו ויסביר לי שתי תמיהות שאני תמה עליו" כך אמר והמשיך "האחת מדוע נאחנת אז בימים שספרתי לו על הנהר שהזכיר את קערות הבדולח הן צריך היה לשמוח על כך! והשנית, מדוע חייך רבנו עתה, כשנתקלקלה התרופה היקרה, והרי כה טרחנו בהכנתה וכה השתוקקנו שתרופה זו תעלה ארוכה למחלתו?!" מתוך ערש דווי בקע ועלה קולו של רב סעדיה גאון, החולה האנוש: "יודע אני" כך אמר בקול חלוש "כי כשם שלא לעולם חסן כך גם 'ללא לעולם שבר' כאשר ספרת לי אז על קערות הבדלוח שהחזיר הנהר הבנתי כי זוהי הצלחה בלתי טבעית, וחשתי כי הגעתי לשיא וטוב לי יותר מדי או אז הבנתי כי בכל רגע עלול הגלגל להתהפך עלי ועל כן נאנחתי. "ואילו עתה" המשיך החולה "כשלאחר כל הטרחה התקלקלה התרופה חשתי שכבר הגעתי לשיא הסבל, ובודאי מעתה תתחיל ישועתי לכן חיכתי...                                                                                                  ואכן כך היה לא חלפו ימים רבים ורב סעדיה גאון שב לאיתנו מידח קם ונסע לסורא עיר מגוריו ובתוך זמן קצר חזר למעמדו הרם והנשא גאון ישראל ופארו . 

הרב חיים סינוואני (1897 - 1979; ט' תשריתרנ"ח - כ''ז באדרה'תשל"ט) רבמקובל, מרבני יהדות תימן.
סינוואני נולד בט' תשריתרנ"ח בתימן בעיירה סנואן (סמוך לעיר תעז) למד בהתחלה אצל אביו ובהמשך בעיירה ג'בל צבר. קיבל סמיכה לרבנות בגיל 17 על ידי הרב שלמה בן יוסף טביב ולמד עמו קבלה הוא קיבל מרבו מסורות בע"פ בתורת האר"י שאינן מועלות על הכתב. רבו המובהק נחשב הרב יעיש מוסא קרין‏‏. נודע כעילוי ובקי בייחוד בתורת הקבלה.

בהיותו רב של אחד המחוזות הגדולים בשרעב, נוהג היה להסתובב בעיירות ובכפרים ללמד ולפקח על הדיינים והשוחטים. חיבר פיוטים וספרים. מחמת שבר שסבל ממנו, לא יכל יותר להסתובב ולפקם על צאן מרעיתו והחליט בשנת התש"ב לעבור לעיר עדן מתוך מטרה לעלות משם לארץ ישראל משאת נפשו. רבני העיר עדן, הרב סאלם יעקב מנחם והרב יחיא אברהם מינו אותו לחבר בית הדין בעיר. תוך כדי עבודתו היה מוכרח לעבור ניתוח שבר שעבר בהצלחה.

בשנת התש"ו הוקם ליד עדן מחנה עולים בשם "גאולה" בעזרת הג'וינט והסוכנות היהודית שבארץ ישראל, הרב סינואני עבר לשם והועמד בראש העדה וכחבר מועצת הפליטים. מנהלי המחנה ובראשם ד"ר ביגל בן ברוך והאחות רחל משאט כיבדו אותו מאוד והוא כונה בפיהם "ענוותן כהילל".

לא עברו ימים רבים ושערי המחנה נפתחו לעלייה לארץ ישראל. הרב סינואני עלה לארץ וסירב לכהן כרב לאור נסיונו המר עם שליחי המפלגות למיניהם. הרב עלה לארץ בשנת תש"ט (1949). הוא היה רב התימנים במחנה שבו התגוררו באוהלים. החלוקה הייתה לפי עדות וכל עדה בחרה לה נציג שהיה מקובל עליה. הוא יצא בהתקפה על חטיפת התנוקות המזרחים על ידי האשכנזים ולא סלח להם על כך. התגורר ביהוד שם התפרסם כפועל ישועות ולימד בביתו תלמידים מכל הארץ.
תלמידו הרב מרדכי שרעבי שלימים היה ראש המקובלים בירושלים אמר עליו את המשפט הבא :" רבי חיים סנואני הוא גדול הדור בקבלה, ואין זאת אומרת שאינו גדול הדור בפשט, ונהירין לו שבילי דרקיעא כשבילי דארעא".
אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא בקש את שמות החללים ולאחר שהשיגם, הוא התפלל על כל אחד ואחד מהם ובכה מעל שמותיהם ושאל מה נקבל תמורתם. הוא נטמן בבית העלמין ביהוד ועל קברו נכתב: "סניגורם של ישראל".
באחד משיריו הוא משבח את עזיבת הגלות והעלייה לארץ ישראל ואף צופה כי יום הגאולה קרב, וכך הוא כותב :
"הנה ה' בא, בא הדור בלבושו. בחרב נוקמת על אויב לרטשו. לנקום דמי עמו ישראל קדשו. חרב לא תרגיעי לשוב אל נדנך. עד אויב תבקיעי ותרוי צמאונך. כל קצין תפגיעי בלהב שנונך.... ימי עבדות גמרו, באו ימי חופש. מגלות אנוח ובציון אנפש. אשר לה קויתי בלב ובנפש.... קרוב יום ה' לבא חם וסוער. לגדע האויב וקרניו יפורר. זה היום קוינו לו, קרוב לבא מהר". יחסו למדינת ישראל היה אוהד, למרות כל היסורים שהוא עבר עם עלייתו לארץ ולמרות מורת רוחו על מצב הדת בישראל. הוא נהג לומר הלל לה' בכל שנה ב"יום העצמאות" ואף היה עורך סעודת מיצווה כשהוא קורן מאושר.
ספריו מוצאים לאור על ידי נכדו, פרופסור סינואני.



תלמידיו:
הרב מרדכי שרעבי
הרב סעדיה בן אור




ספריו:
נכדו, ד"ר גדעון סינוואני, הוציא לאור את כתבי ידו בחמישה ספרים עד כה:

• מקום מקדש - פירוש על התורה בדרך הפרד"ס
• עטרת תפארת
• עתרות חיים
• ארזי לבנון
• תורת חכם

בירושלים שלט מושל רע לב ואכזר. הוא ניצל את היהודים וסחט מהם כספים ככל שיכל. על כל דבר פעוט הטיל מסים כבדים ונאקת עניי ירושלם הגיעה השמימה. אחד המסים היה "מס הקבורה". כאשר נפטר אדם והובל לדרכו האחרונה, הוטל על יורשו לשלם מס. 
 המושל התגורר ליד הכותל המערבי ומבעד לחלונו יכול היה להשקיף על הדרך ההולכת מן העיר לבית הקברות. ליד חלון זה נהג להתיצב רב שעותיו ולפקח על העברת מס הקבורה. פעם אחת נפטרה אשה יהודיה ענייה מרודה  שלא היה ביד יורשיה לסלק את מס הקבורה ועל כן לא יכלו להביאה למנוחות. פנו הללו בנפש מרה אל רבי שלום שרעבי זיע"א ובקשו עצה מפיו. אמר להם הצדיק: התעלמו מהמס והביאו את הנפטרת לקבורה. קיימו אנשי החברא קדישא אחר מצוותו, ועשו כדבריו. כאשר חלפה הלוייה מתחת לחלון בית המושל הבחין בהם הצורר והוציא ראשו מבעד לסורגי החלון: שלמו את המס! צעק אליהם ולא אעשה בכם שפטים. לבם של המלוים רחב מפחד ואימה. אבל בהזכרם בדברי הצדיק המשיכו בדרכם. התקצף המושל וחמתו בערה בו. בזעמו כי רב פקד על אנשי צבאו להתנפל על היהודים החצופים ולהכותם. אנשיו מהרו למלא את חפצו ואצו רצו אל הרחוב לקיים את פקודתו. אולם אז קרה דבר מופלא. כאשר רצה השליט להוציא את ראשו מבין סורגי הברזל שבחלון, לא יכול היה להוציאו. הוא נסה להעביר בכח את ראשו בין הסורגים, אך לא הצליח בשום אופן למשכו החוצה. מבעד לחלון ראה המושל את מסע הלוייה שנעצר בגלל אנשיו. הוא הבחין בר' שלום שרעבי זצ"ל העמוד בין המלוים, והבין מדוע נעשו הסורגים צרים יותר מהרגיל. צר היה לו לבקש עזרה מהצדיק, אך לא היתה לו ברירה. כשראשו תקוע בין סורגי החלון קרא המושל לרבי שלום ובקשו לחלצו מהמיצר.נשא הצדיק את עיניו ואמר לו: אם תבטיח לי לבטל מהיום ואילך את המס על הקבורה, אתפלל עליך ואצילך מכלאך. המושל המבוהל מיהר להבטיח שמהיום והלאה יוכלו היהודים להביא אצ מיתיהם לקבורה ללא חשש, ומיד התרפו הסורגים והתישרו והאיש הצליח לשחרר את ראשו. מאז אותו יום הוקל מעט ליהודים מקושי ידו של השליט (מתוך עלון פעולת צדיק מס'11).