למה צביקה גרינפלד לא משתדך?

הספור היומי מספר 9 מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי
והפעם למה צביקה גרינפלד לא משתדך?

אמריקה לא ממש מאוהבת בטיפוס הישראלי שעשה בה מעשה קניין, ומוסר את נפשו כדי לקדש את ה''גרינקארד''.
אמריקה כידוע הפכה למדינת מהגרים, אבל זה לא סוד שמגוון הצבעים, העדות, הכתות, והטרופים, כבר מזמן עברו את הטעם הטוב. המהגרים לסוגיהם תרמו תרומה מכרעת למִינוּף הפשע ושאר מרעין בישין, שהגיעו עד לפתחי מדינת ישראל, שהתמקמה לה כעוד כוכב תרבותי עלוב נפש בדגל ארה''ב.
אבל מה לעשות, מליון וחצי ישראלים תקעו יתד עקשנית והיכו שורש אימתני במרחב היבשת הזו, שמספרים עליה שהיא נושאת בחובה אפשרויות בלתי מוגבלות. נו,נו.
הישראלים מגיעים לשם עם תקווה נאיבית משהו, לגרד את המיליון הדולרי הראשון כבר בשנה הראשונה. יחידים מצליחים, כל השאר רק עסוקים בגרוד אחר גרוד כדי להישרד, ובמקרה הטוב מצליחים להחזיק את הראש מעל גשר סאן-פרנציסקו, ולא לטבוע. אחרי שלושה או ארבעה עשורים, אחרי שילדיהם נשאו נוכריות, ושערם הלבין, הם ניגררים לארץ תשושים, כבויי עיניים, כדי למות בה, ולחסוך גילגול מחילות, חצי נחמה. גם זה משהו.
אבל יש כאלה שמצליחים להמלט ממלכודת הדבש הזו, לפני שהיא בולעת אותם.
האחים שוקי וצביקי גרינפלד גדלו בשכונה ממוצעת בחולון המשמימה, וכבר בשחר נעוריהם חלמו על המיליון שמחכה להם בארה''ב. אביהם, יהודי דתי, איש פשוט וישר-דרך ניסה לשכנע את בניו להישאר כאן. אבל אחרי השרות הצבאי, וכמה נסיונות עיסקיים כושלים החליטו האחים גרינפלד לעטות שש כנפיים לאחד, ובטפיפה אחת או שתיים, נחתו בניו-יורק כדי להוכיח לאבא שלהם, שהם מסוגלים להצליח בגדול. למותר לציין, שהאחים נמוכי הקומה ומקורזלי השיער , כבר מכיתה ו' שמטו את שמירת המצוות מדרס לגלגלי המהפכה הציונית. אביהם היה חלש מול עוצמתם של השניים, שיותר נהנו מצפיה בארוע ספורט מאשר מתפילת מנחה בבית הכנסת השכונתי.
אמריקה לא גלגלה שטיחים לכבודם, והם נאלצו לנדוד כדי לאסוף את פת-לחמם. פה ושם הם העבירו דירות מרובע לרובע, עסקו בשטיפת כלים במסעדות, וכל מלאכה בזוייה – שדולר בצידה – הפיחה בהם רוח חיים.
אבא ואמא גרינפלד התפללו עליהם מעומק ליבם, והשנים חלפו. הבנים היו מתקשרים מעת לעת, דיבור קצר, לקוני, מרגישים טוב, מרוויחים טוב, עד לחג הבא. כך חלפו להן חמש שנות געגוע. משפחת גרינפלד מחולון היתה רצוצה מגעגועים.
האמא גרינפלד החולנית התחננה לפני בעלה: ''סע לארה''ב, תיקנה להם כמה מתנות ותראה מה שלומם מקרוב. יש לי כבר הסתיידות עורקים מהניתוק הזה...''.
מאז שהגיע ארצה אחרי זוועות השואה, לא יצא מר גרינפלד מהארץ. מה יש לו לחפש בארץ טומאת העמים? כאן נחלת אבותיו, אך נוות ביתו לא היתה רגועה, ומה לא עושים בשביל שלום בית אמיתי.
היה זה יום שמש ניו-יורקי חבוט למדי כשמר גרינפלד הקשיש שרך רגליים לכוון אחד מרחובות ליבה של העיר. השעון אותת – תפילת מנחה. הוא הבחין בפינת הרחוב בבית כנסת קטן – ''שערי רחמים'' ונכנס פנימה, החזן בדיוק עמד ב''אשרי''. היו שם המון פרצופים ישראלים, והאבא הקשיש היה בטוח שהם יסייעו לו לאתר את בניו.
אחרי ''עלינו לשבח'' הוא פנה למתפלל צעיר ושאל אותו ''אתה במקרה מכיר את האחים שוקי וצביקי גרינפלד?''. הלה חייך במאור פנים: ''בוודאי, הם חברים טובים שלי'' והשניים צעדו עקב בצד אגודל לכוון דירתו של בנו הבכור שוקי גרינפלד.
החוויה היתה קשה. פתחה את הדלת, לא פחות ולא יותר, אשה צעירה, שהיתה עטויה שרשרת כסף ועליה... צלב. גם פניה העידו עליה, שהיא איננה בת ברית.
בנו היה ישוב על כורסא בוהה מול המרקע.
זו אשתך? שאל גרינפלד את בנו הבכור. והלה חיוור כסיד השיב: ''כן אבא''.
האבא סבב על עקביו, ונפנה לביתו של צביקי בנו השני. גם כאן חזרה הסצינה, באותו דיוק ממש. צביקי נשא אף הוא גויה... גרינפלד לא המתין לשובו של בנו מן העבודה ואמר לגבירתו: ''מסרי לו שאבא בא לבקר''.
הוא עלה אחרי 24 שעות על המטוס הראשון ושב לישראל, כאוב ומיוסר כשהוא ממלמל ''אני אב שכול, אני אב שכול''.
האחים שוקי וצביקי גרינפלד נועדו זה עם זה בחצות הלילה. שניהם היו נסערים. הם הקפידו לא לספר בבית על ''הנישואין'' הללו, אבל סוף דבר הכל נשמע... עוף השמים לא היה צריך להוליך את הקול. אבא שלהם, גילה את פרצופם האמיתי.
ידידם של הגרינפלדים מבית הכנסת השכונתי שליווה את אביהם לאותו ביקור היסטורי ביקש מהם להיפגש עם רבו, הרב שמריה גרוס.
''תתייעצו עם הרב'' אמר ''הוא יעזור לכם לצאת מן הפלונטר המביך''.
הרב גרוס היה איש צעיר אף הוא, נמרץ וחד לשון.
''אין פשרות מתוקים שלי. לנטוש את הגויות!!! זה איסור חמור. כל דקה היא עבירה'' נזף בהם הרב.
האחים גרינפלד רעדו כמו לולבים ברוח. הם כבר התרגלו לעבירה... חזר ושנה בה, נעשית לו כהיתר.
שוקי היה הנועז הראשון. יומיים אחר כך הוא ארז מזוודה, נטש את הנוכריה, נשק לאחיו ונסע ארצה. נקיפות מצפון אחזו בו, הוא נכנס לישיבה, עשה תשובה שלמה, וחצי שנה אחר כך כבר נישא למירב, בעלת תשובה מבית טוב.
מר גרינפלד היה מאושר. לפחות בן אחד ניצל. התפילות מועילות.
לצביקי היה קשה עוד יותר. הוא היה קשור בעבותות של עבירה... לעבירה. הקירבה לרב גרוס נתנה לו תקווה, עידוד, חיזוק, אבל עדין לא היתה בו את העוצמה לקום וללכת. הוא היה יותר מדי קשור, אחוז, בחבלי הקסם של מי שמצוי בעבירה... הוא הרגיש שהוא חותך בבשר החי שלו, אם הוא נוטש.
אחרי שנה, הוא פשוט אזר אומץ, עלה למטוס והגיע ארצה. אחיו חיכה לו בשדה התעופה, והביא אותו הביתה. ההורים גרינפלד בכו לילה ארוך. הבן חזר...
בכולל, בחולון, יכולתם להבחין באחים גרינפלד שוקדים על תלמודם. שוקי כבר הקים משפחה, אבל צביקי שכבר נראה חרדי לכל דבר, לא היה מסוגל להשתדך. כוחות טמירים ועלומים משכו אותו בחזרה לאמריקה, לאשה ההיא שאסורה לו עפ''י ההלכה.
הוא הלך לשידוך ראשון – כשלון.
גם השני, השלישי והרביעי היו כשלון.
לבו משום מה היה במערב.
ארבע שנות לימוד תורה חלפו עליו, הקפיד על קלה כבחמורה אבל שידוך לא רואים באופק. כשלון אחרי כשלון.
ראש הכולל, שניסה להיכנס אל ליבו, שמע אותו לוחש ''כבוד הרב אינני מסוגל להינשא לאף אשה... לבי קרוע''.
חלפה עוד שנה של יסורין, עד שראש הכולל פנה אל צביקי ואמר לו: ''ידידי יש לי שידוך מעניין עבורך, גיורת שלומדת בירושלים... תנסה. כבר מזמן לא ניסית להשתדך''.
חורף ירושלמי פרש את טלית ענניו האפורים על ארבע כנפות הארץ. צביקי גרינפלד המתין בלובי המלון לגיורת. הוא היה יקה כמו אבא שלו, וחצי שעה לפני המועד הנקוב, הוא התיישב על כורסא עמוקה עיין ב''מסילת ישרים'' ולגם מיץ אשכוליות. דייקן כרוני, בשעה 18:30 בדיוק נכנסה המיועדת, לבושה בצניעות מסוגפת ואיננה מישירה מבט.
''אני צבי''.
''שמי שרה מלכה''.
הקול היה מוכר לו מאד, גם תווי הפנים.
מסובב כל הסיבות העמיד לפניו את האשה האסורה לו מארה''ב, כאן בארץ ישראל, עם כל צדדי ההיתר. קתרין הנוצריה, עכשיו היא שרה מלכה.
כמו רבי עקיבא ומטרוניתא.
זו לא היתה פגישה. אלו היו מפלים של בכי, של הודייה לקדוש-ברוך-הוא, של הדבקות בשכינה, של התעלות באמונה ובהשגחה הפרטית. עכשיו הבין צביקי את פשר המעצורים והמחסומים.
קרוב לחמש שנים של ניתוק, מסתיימים בכתובה.
''כשעזבת את ארה''ב, הרגשתי צורך פנימי להדבק בעם היהודי, ידעתי שאולי יותר לא תהיה בעלי, אבל מי שיהיה בעלי לעתיד חייב להיות יהודי, רק יהודי. הרב גרוס שלח אותי לשיעורי טרום גיור, אח''כ באתי לישראל להתגייר ולמדתי בסמינר לבנות. זה השידוך הראשון שיצאתי אליו... וכאן אני פוגשת אותך''.
דמעות של גשם ירושלמי ליוו את צביקי ואת שרה מלכה הגיורת בדרכם אל החופה. הרבה אנשים שהכירו את הסיפור הרטיבו ממחטות.
''הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל'', רעד קולו של צביקי.
היו מי ששמעו גם את ניו-יורק עונה: ''מקודשת מקודשת''.

שתיקה
בימי הנעורים לומדים לדבר, ובימי הזיקנה – לשתוק. וזו מגרעתו הגדולה של האדם, לומד הוא לדבר בטרם ידע לשתוק.
(רבי מנדל מקוצ'ק)