תשעה באב בזמן שיבנה בית המקדש

והנה כבר בגאולה ההיא – "גאולה" בצורת עבדות למלכי פרס ומדי, קיום לאומי עלוב בחסדם ובצלם של זרים, הנתון לסיכון מתמיד מצד מכתבי הלשנה של סנבלט החורוני וטוביה העמוני וגשמו הערבי – נמצאו אנשים אשר שאלו את הנביא: "האבכה בחודש החמישי הנָזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (זכריה ז'-ח'). הנביא יעד את ביטול "צום החמישי" (ט' באב) ושאר הצומות שלזכר החורבן והפיכתם לששון ולשמחה. אנו מה נענה אחריו? האין המציאות החדשה מחייבת גם אותנו לשינוי האופי של נוהג היום?

מפי דוברים חרדיים נשמעה הטענה, שתפיסה זו יש בה משום "כפירה בנצחיות של בית-המקדש", שהרי תשעה-באב אינו מעיקרו ובעיקרו אלא יום האבל על חורבן בית-המקדש. הטוענים שמים את הדגש על היסוד הפורמאלי של יום האבל בלאומי-דתי ומתעלמים ממשמעותו המציאותית-ההיסטורית בהווי ובתודעה של עם-ישראל ושל אדם מישראל במשך אלפי שנים. הביטוי הקלאסי לתחושת תשעה-באב, הביטוי שהוא לבדו יונק מסמכות כתבי-הקודש, הוא מגילת איכה, שקריאתה היא הטקסט המרכזי של היום הזה. והנה מגילת איכה אינה מתייחסת כלל לחורבן בית-המקדש ; בכל קנ"ד פסוקיה יש אולי פסוק אחד הניתן להתפרש כרמז על חורבן בית-המקדש ("על הר ציון שחרב"). מהותה ועיקרה של מגילת-איכה היא הזעקה המרה על זוועות מצור ירושלים וכיבושה בידי זרים, על נפילת המלך בשבי, על תרועת ניצחון האויב וגאוותו, על השפלות והענות של העם בגולה ובשבי, אולי גם על סבלו של היחיד המשתייך לעם הגולה והמושפל (אם נפרש את פרק ג' כלפי "אני" אינדיווידואלי ולא כלפי "אני" קולקטיבי). תמציתה של איכה – "הביטה וראה את חרפתנו", השפלת כבוד ישראל, שהיא גם השפלת השם הגדול והנכבד הנקרא עליו. אם מקומה של מגילת-איכה בתשעה-באב הוא כמקומה של מגילת אסתר בפורים – איך ייתכן להגיד שתשעה-באב הוא סמל חורבן בית-המקדש דווקא ולא סמל חורבן עם-ישראל?

במשך עשרות דורות אחרי החורבן, עד ל-1200 שנה ויותר לאחריו, הוסיפו עם-ישראל ודובריו כהנה וכהנה על מגילת-איכה כקינות לתשעה- באב, עד שנסתתמו מעיינות היצירה הדתית. הקינות ברובן אינן מסתפקות בהעלאת זכר חורבן בית-המקדש, אלא דנות בעיקר בהווה של יוצרי הקינות, בזוועה ובאימה ובחרפת הגלות. 10 הרוגי מלכות, גזרות תתנ"ו וקידוש-השם של קהילות אשפירא, מגנצא וורמיזה (1000 שנה אחרי החורבן), שריפת התורה בפריס (כ-1200 שנה אחרי החורבן) – תופסים לא פחות מקום מאשר מאורע חורבן-הבית עצמו. הקינות נוסח-אשכנז הן מגילה של קהילות-הקודש של מחוזות הריינוס ופרנקויה שנהרגו ונשרפו ונטבחו ונחנקו, עד לגזירת המוות השחור במאה ה-14 ; הקינות נוסח-ספרד – מגילה של קהילות קסטיליה וארגון וצפון- אפריקה אשר עליהן עברה כוס הגלות וההשמדות. משפסקה היצירה הדתית הפיוטית העצמאית לא זכו גרוש ספרד, גזרת ת"ח, גזרת פטלורה וגזרת היטלר להיזכר בספר קינות תשעה-באב [ * קינה נוגעת-ללב על השואה חיבר י.ל. ביאלר, מניצולי השואה, בווארשה תש"ח], אולם עד ימינו אנו, כשהיה יהודי נאמן חולץ נעליו ויושב על הקרקע ומתאבל בתשעה-באב – נתכוון לעצמו ולעמו ולשפלותם וענותם ממש. לפיכך היה תשעה-באב ביטוי חי לתחושתו של אדם מישראל במציאותו ממש, ולא העלאת זכר חורבן-הבית בלבד. לביטוי זה מתאים הנוסח של קינות תשעה-באב ומתאימים דיניו ומנהגיו של היום הזה. אולם המציאות נשתנתה: אמנם הר-הבית נשאר שמם מקדושתו והוא תפוס ומחולל ע"י סמל זר, אבל הכבוד אשר גלה מישראל הוחזר לו, הועלתה ארוכה לחורבן-העם, והדברים הנאמרים בתשעה-באב יהיו מסולפים וחסרי-כנות אם לא יבטאו את העובדה המכרעת הזאת.

יום תשעה-באב והזכר אשר הוא מעלה לא ייסופו מקרב עם-ישראל, כי אין מוחקים אלפיים שנות היסטוריה מתולדות העם ותולדות דתו. אולם צורתו ודרכי ביטויו של יום-האבל מן ההכרח שיחול בהם שינוי עם המפנה המכריע בתולדות עמנו, שאם לא כן – עלול הוא להפך לכלי שצורתו אינה מבטאה את תוכנו.

יש טוענים שגם בימי בית-שני היו נוהגים כל דיני ט' באב וכל הלכותיו, וראייתם – הלכה שפסק הרמב"ם. בזה הם מעוררים בעיה היסטורית מעניינת. אם לא הייתה תשובתו של זכריה הנביא לשואליו מליצה בלבד – הרי משמעותה לפי הפשט אינה אלא ביטול הצומות והאבל על החורבן. בכל המקורות ההיסטוריים מתקופת בית-שני (ספרים חיצונים, דברי תנאים, כתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף פלויוס) לא נמצא זכר לתשעה-באב בתקופה ההיא. (אגב: כיצד ייתכן תשעה-באב כזכר לחורבן בית-ראשון שלא חרב אלא בשבעה-באב?) יש, כנראה, מייחסים לפסק ההלכה של הרמב"ם, למעלה מ-1100 שנה אחרי החורבן, את הכוח לשנות את המציאות ההיסטורית של עבר שקדם לו ב-40 דורות או יותר.

                                                              (מתוך ילקוט ט' באב עמוד 151)

_________________

מודה ועוזב