לפרשת דברים

שבת "חזון" תש"ב (1942) הייתה השבת האחרונה שבה אמר הרב קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, את דרשותיו לפני חסידיו. באותו שבוע החלו האקציות בורשה והחצר התפוררה. הרבי עוד נשאר בגטו עד חיסולו באפריל 43. את מותו מצא במחנה ליד לובלין, יחד עם שארית הפליטה של גטו ורשה, במה שידוע כ"חג הקציר" (סוף שנת 43). את סיפור שימורו של קובץ הדרשות וגילויו על ידי ברוך דובדבני בשלהי שנות החמישים ניתן לקרוא בקובץ "אש קודש" שהוציאו תלמידי האדמו"ר בישראל בשנות השישים.

הדרשה האחרונה עוסקת בבירור המושג "חזון" כלשון של נבואה. המדרש קובע שיש בלשון המקרא עשר לשונות שמבטאות נבואה. רובן מדברות על חוויה של שמיעה: "הטפה" "דיבור" "אמירה" "משא" "מליצה". רק לשון אחת מדברת על חווית הראיה: "חזון". רבי אליעזר במדרש קובע שלשון זו היא הקשה שבכולן. מסביר האדמו"ר בדרשתו שגם נביא שמדבר על חווית השמיעה לא מצליח להשיג עד הסוף את עוצמת הדברים עד שהוא חווה אותם בעיניו.
נבואת "חזון" היא ראיית העיניים של הצרות והיסורים העתידים לבוא על ישראל. בשלב זה עובר האדמו"ר לספר איך הוא חווה את הלימוד על החורבן ועל הגלות בעבר ואיך הוא חווה את זה היום:

"בענין נבואה אין לנו השגה, אבל פשוט אפשר לפי מצבנו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות ויסורים, מן ראיית הצרות והיסורים, ומכל שכן לסבלם, רחמנא ליצלן. כשלמדנו בדברי הנביאים ובדברי חז"ל מצרות החורבן, חשבנו שיש לנו איזה השגה בצרות אלו, אף בכינו אז לפעמים. עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק מלראותם, ומכל שכן לסבלם רחמנא ליצלן, עד שכמעט לא מיניה ולא מקצתיה".

אוזן רגישה שומעת קורטוב של אירוניה בדברי האדמו"ר: "אף בכינו אז לפעמים". הוא מתאר את החוויה הרגילה של יהודי בבית כנסת היושב בתשעה באב ועוסק בענייני החורבן. מדברים על חורבן, אומרים קינות על חורבן, לפעמים מגיעים לריגוש עד דמעות, אך כמה רחוקה חוויה זו מהטלטלה שעובר אדם הרואה את הצרות, "ומכל שכן לסבלם". 

אשרי, מה טוב חלקי ומה נעים גורלי, שאף אני יושב לכתוב על ענייני החורבן מתוך ירושלים בירת ישראל. את מחשבותי הבאות הבהרתי לעצמי מתוך ליבון ושיחה שקיימתי עם מר אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם, בשאלת הצמדת יום הזכרון לשואה לתשעה באב. היה זה מנחם בגין ז"ל שהציע, עוד בכנסת הראשונה, לקבוע את יום תשעה באב כיום זכרון השואה, ולקיים בזה את מסורת חז"ל ש"מגלגלין חובה ליום חייב", ולחמישה דברים שארעו לאבותינו ביום זה נוסיף עוד צרות אחרונות של דור חורבן יהדות אירופה. בגלל שתי סיבות צריך להודות על כך  שהצעתו נדחתה.

האחת – כידוע תשעה באב אינו נמצא בתודעה הישראלית בגלל מיקומו בלוח השנה. הוא חל תמיד בימי החופש הגדול, ועובדה זאת מונעת ממערכת החינוך לטפל בו כראוי. זו כמובן סיבה טכנית. הסיבה המהותית עוסקת בתכנים של זכרון השואה לעומת זכרון חורבן המקדש ביום תשעה באב.

המשנה (מסכת תענית) קובעת ש"חמישה דברים ארעו את אבותינו בתשעה באב". הראשון שבהם – חטא המרגלים, שהמסו את לב ישראל והובילו אותם לרפיון לפני הכניסה לארץ. אותו לילה נחתם דינם של דור המדבר שלא יכנסנו לארץ, ולפי מסורת חכמים נחתם גם גורלו של יום זה, ט' באב, להיות יום רעה של בכי לדורות. חורבן בית ראשון ושני הוצמדו לאותו יום (גם אם לא נחרבו ממש בתאריך עצמו אלא בסמוך לו), ואליהם נוספו זכרון נפילת ביתר, המסמל את תבוסת מרד בר כוכבא, ו"חרישת העיר" – הפיכת ירושלים לאיליה קפיטולינה, פעולה המבטאת יותר מכל את אובדן הסמל הלאומי המרכזי.

כל הדברים הללו קשורים לארץ ישראל ולאובדנה. על פי המסורת היהודית הרגילה ושגורה בשפת התפילה: "מפני חטאנו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". הצרות והרעות עליהם אנו בוכים בתשעה באב התחוללו בגלל כשלים חברתיים ולאומיים: אובדן האמונה ביכולתנו להיכנס לארץ בדור מדבר, שחצנות לאומית המסרבת להקשיב לדברי הנביאים שהביאה לחורבן הבית הראשון על ידי מלך בבל, אלימות קנאית ופלגנית שהביאה לחורבן הבית השני על ידי רומא, חלומות משיחיים וכוחניות שהביאו לנפילת ביתר וביטול הישוב היהודי בירושלים. על זה היה דווה לבנו. על זה צריך להקדיש לימוד, תפילות וקינות בימי בין המצרים עד תשעה באב.

חורבן יהדות אירופה אינו נמצא על הרצף הזה. בכל אירועי תשעה באב לא מדובר על השמדה ופתרון סופי. לא מדובר על שנאת ישראל לשמה. גודל האסון של השמדת יהודי אירופה אינו עומד בקנה מידה אחד עם אבלות תשעה באב. כך אומר האדמו"ר מפיאסצנה, בהגהה שהוסיף בשנת תש"ג, כשכבר היה מנהיג ללא עדה: 

"רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין". 

יום הזכרון לשואה שנחקק במדינת ישראל לכ"ז בניסן עורר מחלוקות ושאלות רבות, אך בראייה תיאולוגית והיסטורית כוללת נראית ההחלטה אמיתית ונכונה. כ"ז בניסן נכנס לרצף תאריכים בלוח השנה העברי ויוצר קו אחיד שראשיתו בחג הפסח, שבו אנו מציינים את היעד, לצאת מעבדות לחרות, עובר דרך יום השואה והגבורה שמזכיר לנו את מה שלעיתים נוטים לשכוח – שהעם היהודי אינו רצוי כקולקטיב בארצות זרות, ממשיך ליום ד' באייר המעמיד אותנו בדום של הוד לזכר רבבות בנינו שמסרו נפשם לתקומת ישראל, וממנו מיד לה' באייר וחגיגת העצמאות.

למהדרין יש את הכוח לעבור לי"ד באייר, המציין חיבור בין בר כוכבא הלאומי ובר יוחאי הקבלי, וממריא לכ"ח באייר המזכיר את ששת הימים ושחרור ירושלים. בסופו של הקו הזה מסתיימים  ימי הספירה בקבלת התורה בחג השבועות, המחזירה אותנו למעמד כריתת הברית וקריאת הכיוון של מגמת העם היהודי בעולם, להיות מופת לכל העולם כולו כעם הצדק, כקריה נאמנה.

מול הרצף הלאומי הזה עומדים להם שלשת השבועות של ימי "בין המצרים" ומדברים על ההחמצה. על "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", על "איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה" ועל "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם ורבכם". ימי ספירת העומר וימי בין המצרים הם תמונת החזון הטוב והחזון הרע. ימי היעוד והגובה וימי הגורל והשפל. הפרדתם נכונה לנו. השבוע אנו נכנסים ל"שבוע שחל בו תשעה באב". כדאי להטות אוזן לדברי הנביאים המתריעים מפני שאננות וגבהות לב, מפני אלימות חברתית ושחיתות שילטונית. עיצובם וצמיחתם של ימי ספירת העומר והלאומיות הישראלית תלויים וכרוכים בחשבון הנפש ותיקון הבית של ימי בין המצרים ותשעת הימים.