"קרא עלי מועד". אודה ולא אבוש, כי ה'מועד' הזה מדגדג לי יותר מכל המועדים האחרים, מפני שהוא מבוסס היסטוריה, המקצוע החביב עלי. בימי נעורי התעסקתי אינטנסיבית בעניני ירושלים ובית המקדש, בניתי דגמים של המקדש (שהוצגו בתערוכות ברובע היהודי). בימי בין המצרים טיילתי ושחזרתי את ירושלים 'ההיא' באמצעות אתרים ארכיאולוגים ועיון רב בתולדות בית שני ובממצא הארכיאולוגי. בקיצור 'התחברתי' מאד, איכה וקינות קיבלו מימד אחר, והמספד היה כהלכתו, ככל משנתו וחוקתו. אני גם חובב הפיוט ושירת ימי הביניים, כך שידעתי ממש בעל פה קטעים שלמים מן הקינות.
בשלב הבא, זנחתי את הצד ההיסטורי והתעניינתי בצד הרעיוני המטאפיסי, עניני גלות וגאולה, גלות האומה וגלות הנפש, תיקון העולם וכו'.
בשלב הבא, התחברתי לרלוונטיזציה שעושים ליום הזה בישראל המודרנית. תיקון חברתי, חשבון נפש לאומי, מרדתי בקינות המסורתיות והתחברתי לקינות המודרניות, קבר רבין, קבוצות דיון ופאנלים, פיוס ודיאלוגים ומה לא.
אכן תשעה באב הוא יום בעייתי המזמן דיונים פוליטיים, חברתיים והיסטוריים. מכל המועדים האחרים רק אותו חובטים בשוטים של אקטואליה, ובסכיני חשבון נפש לאומי וחברתי. דומה שהרשות נתונה לעשות בו כרצוננו, כי אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו כבר נסגור את החשבון. מהר מאד גיליתי שגם בתי מדרש אלה הם חלק מהבעיה, ישנה בעיה בהתנהגותנו ביום זה, ישנה בעיה בקינות, וישנה גם בעיה ב'קיקיו-קינות' החדשות. הגעתי למסקנה שהעם הזה מסתובב סביב הזנב של עצמו.
לקראת תשעה באב השתא נתלתה לפתע בחלל האויר שאלה גדולה: SO ? לאן כל זה הולך? מה תוכנו של היום והאם יש טעם לקיימו?
נתחיל מהקלאסיקה, הסיפור המכונן: נפוליון עבר על יד בית כנסת יהודי בתשעה באב, ראה אותם מתאבלים ושאל לפשר הדבר. כשהסבירו לו, הגיב: עם שזוכר את עברו – יש לו עתיד. הסיפור הזה עומד במרכז האתוס הדתי והחרדי, הלאומי והלאומני.
הגיע זמן לחשוב: מה דינו של עם שהוצע לפניו עתיד, והוא סירב לקחתו, מפני שהוא מאוהב בעברו? מפני שהוא חסר ביטחון לקחת בשתי ידיו את העתיד שהוצע לו? מפני שלא לימדו אותו מעולם לשכוח קצת? חלפו מאתיים שנה מאז נפוליון גיבור החג, ומותר לנו לקבוע שהזמן שחלף – חלף לרעתו, ולרעת כל המשתמשים בסיפורו.
לא נותרה לנו אלא שימור מסורת יבשה, כמנהג החרדים, תשעה באב טכני-הלכתי. גופה של מסורת כך הוא: עשה השנה כי כך עשית אשתקד. אולם ביחס לתשעה באב זוהי סתירה מיניה וביה, כל עניינו הוא מבט קדימה ולא אחורה, תקוה ולא היסטוריה. השמעתם מימיכם על חגיגת תקוה המבוססת רק על כך שאשתקד גם קיוינו? אכן למסורת יש כוח עצום, והיא נועדה להעביר הלאה את שהועבר אלינו. אבל כל זה אינו תקף לכאורה על חג שאנו מצפים לכליונו, ומקוים שהדורות הבאים לא יחגגוהו.
תאמרו: אנחנו מעבירים תקוה מדור לדור. אבל עד כמה אפשר להעביר תקוה? ככל שנוקפות השנים, מלאכת העברת המסורת נעשית יותר ויותר קשה. על כתפינו הדלות מונחת אחריות עשרת מונים מאשר על כתפיהם של אבותינו. כל תקוה מכילה איפוק, ועלינו הקטנים הוטלה מלאכת הכלת האיפוק של כל הדורות כולם. ארסנל התקוה שלנו מלא יותר משלהם, והוא גדוש עד להתפקע. אנו מצווים להמשיך תקוה וסבל של דורות על גבי דורות של מאמינים טוטאליים, שאין לי ספק שאילו ידעו את העתיד, כלומר את הידוע לנו כיום שמשיח עדיין לא בא, הם לא היו פועלים כפי שפעלו ולא מפתחים את התקוה המדוברת.
היהודי החושב המודרני, מנסה להפיח רוח חיים בחגים היהודיים באמצעות היבטים רלוונטיים. בחג המבוסס על זיכרון היסטורי ועל תקוה, ממד הזמן הוא קריטי: או שהוא פועל לטובת הרעיון ומקדם את הגאולה (בכל הדורות, ובדור האחרון: ה'חפץ חיים' וחווית המיידיות של הגאולה שהיתה לו) או שהוא פועל לרעת הרעיון, ואז יש לבטל את החג ולפנות לדרכים אחרות (הציונות הרדיקלית). אבל אין שום דרך אמצע. כלומר: מבחינה לוגית אין לכאורה טעם למסורת לשם המסורת, זה מנוגד לרעיון הפנימי של היום.
יתרה מזו: שמא די לזכור את העבר? אולי נתחיל סוף סוף לזכור את העתיד?
זיכרון זורם בזמן, הזמן עורם נתונים – והזוכר מאמץ אותם, אספן כפייתי. יש כיום סדנאות גמילה מאספנות יתר. אני מכיר אדם שלא ידע להפטר משמאטעס, והותיר אחרי מותו מחסן שלם שיורשיו פינו אותו לאשפה. זה סופו של אספן כפייתי. שמא גם אנו כאלה?
התורה מבוססת על זכירה, ישנן שש מצוות זכירה, ישנה תפילת זיכרונות בראש השנה בה אנו מבקשים שהזוכר יזכור לנו דברים טובים, הנביאים מזהירים על זכירות, ועוד. היהודי מצווה לאהוב, לזכור, אך אין שום ציווי לשכוח משהו. רק הציווי 'לא תיטור' מסתייע בשכחה, אך אינו ציווי על שכחה.
על פי מסורת חז"ל העם עבר כמה אירועי שכחה, אך המידע אודותיהם מעורפל: בימי אבלו של משה השתכחו הלכות, והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. בימי יאשיהו השתכחה התורה ונמצאה חבויה באחת מלשכות המקדש. בימי עזרא נשתכחה תורה והוא ערך רפורמה ושחזור. כיצד יתכן הדבר שמסורת חיה משתכחת? תהיה התשובה אשר תהיה, נראה לי שמאז אנחנו בפוסט-טראומה, וההלכה, המנהג, המסורת, הם אוסף זיכרונות שנערמו במשך דורות בכדי לבטח אותנו מפני שכחה. דוגמה מובהקת: סדר התפילה, שראשיתו רק בקריאת שמע, לאחר מכן נוספו לה ברכות מכאן ומכאן, תפילת שמונה-עשרה והוספות מימין ומשמאל, וזה רק מתעבה והולך מכאן ומכאן לאורך הדורות, ועוד היד נטויה וממש בדור הזה אנו חוזים בהתרחבויות נוספות. מנגנון זה בדיוק יצר את 'היהדות' וההלכה. אין לזנוח, רק להוסיף ולעבות.
האם כיהודים העזנו פעם לשכוח? או לפחות לחשוב מחדש האם הזיכרון סיפק את הסחורה? בנה אותנו או הרס?
כולם יודעים היום שיש דברים שבריא לשכוח. כהיסטוריון, אני לומד מה ראוי לו שיישכח. מי זוכר היום המלחמות המתמשכות בין אנגליה וצרפת? (צרפתי ביקר בכיכר טרפלגר בלונדון והתפלא: כל הסמלים שלכם הם זיכרון לתבוסות). השכחה היא דבר בריא, ויוצר השכחה ציוה אותנו לזכור, נגד טבענו, ובאמצעות ריטואלים, טקסים וסמלים, את טקס הר סיני ועוד כמה דברים. אבל על מה שלא נצטוונו לזכור, למה לנו?
שבתי לאחרונה מפולין, ביקרתי באתרי השמדה, ישבתי במיידאנק על הר האפר הנורא וחשבתי, האם הקדושים באמת רוצים שנזכור אותם, אולי אם נשכח אותם יקרה להם משהו גדול יותר? על הקב"ה נאמר כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, ואין שכחה לפני כסא כבודך, אבל אנחנו?
כל מי שחווה אובדן, אינו יכול שלא לזכור. 'זכרו לא ימוש מאיתנו לעד', 'יהי זכרו ברוך'. זהו האמצעי היחיד שאנו יודעים. אבל פילוסופית, מי יזכור את הזוכרים? זוכרים אחרים. ומי יזכור אותם? גם זוכרים אחרים, ואם מישהו בסוף השרשרת ישכח את הכל, האם הוא פגע בכל שרשרת הזוכרים וזיכרונותיהם? לפי תשעה באב הקלאסי - כן. וזה חמור מאד בעיני.
נכון, עם שיש לו עבר יש לו עתיד, כי העבר מכונן זהות. וזהות בונה עתיד. אבל מה קורה כאשר הזהות אינה זהות בונה אלא פסיבית? זהות של זיכרון בלבד? זהות הטובעת בים הזיכרונות של עצמה?
ההיסטוריה העולמית היא היסטוריה של מלחמות, והגורם המרכזי לכל מלחמה באשר היא, הוא הזיכרון הקולקטיבי המכונן זהות של איבה ובדלנות, ולרוב אף נקמה. זהות לעומתית, היוצרת ומנציחה את הלעומתיות. זהות הבנויה מחבילת דימויים אודות עובדות, אך לא מהעובדות עצמן.
זהות של מיעוט מול הקולקטיב, היא תמונת הקולקטיב רק בהיפוך. חוויתי זאת לא פעם במזרח אירופה. זכור את אשר עשו לך האוקראינים, הליטאים והפולנים, ההתבוננות על האחר רק במשקפי הדימוי שיש לי עליו, היא המנציחה את היותו כזה. החלטתי להפסיק עם זה, לא יתכן שאסתכל על כל ליטאי ברחוב בתור 'מה עשה סבא שלו'. זה לא מוביל לשום מקום מלבד לשואה הבאה. טיפוח הקורבניות כזהות לאומית – כמו הרחמים העצמיים אצל היחיד – מאיצה מעגל קסמים שאין ממנו מוצא, וזהו לצערנו המעגל היהודי: מסכנות שמולידה נבדלות, שמולידה תגובת נגד אנטישמית, שמולידה אלימות, שמולידה מסכנות וחוזר חלילה. לשום אומה לא יצא שום דבר טוב מהתבכיינות.
אז חגגנו את תשעה באב אלפיים שנה, לכן יש להמשיך ולחגוג אותו? זה מזכיר לי מהמר כפייתי, האומר: כבר השקעתי כל כך הרבה בהימורים, נשקיע עוד קצת, אולי נציל את כל ההשקעה בחזרה.. בנתיים הוא ממשיך לטבוע בבוץ יותר ויותר.
שוה לחשוב שוב על דברי הנביאים דלקמן:
כִּי־צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָֽנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ, הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים!! (זכריה ז, ו)
לאמור: הכל קורה כאן, הכל בראש שלכם, תתעשתו.
"אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ. הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה, עַתָּה תִצְמָח, הֲלוֹא תֵדָעוּהָ?! אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ, בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת". ישעיהו מג 18-19.
"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד 'חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', כִּי אִם 'חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה', וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם". ירמיהו טז 14-15.
"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד 'חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', כִּי אִם 'חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם', וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". ירמיהו כג 7-8.
תוקן על ידי שלויימלע ב- 03/08/2011 13:28:45
