ט' באב התשס"ט
בס"ד
מחר ערב ט' באב, קריאת מגילת איכה ותענית.
כולנו נשב על רצפת בית הכנסת ונשמע את המגילה, בעיניים דוות ועצובות. אצלנו יש מי שקורא את הפרק במגילה בבכי גדול, לאט לאט, ומה שחודר ללב זה הקול הקרוע, לא בטוח שמזדהים ומבינים את המציאות של תקופת החורבן מול המציאות של היום, מקשיבים, חוזרים הביתה ומתחילים בתענית.
המגילה שנכתבה ע"י ירמיהו הנביא מדברת על הסתלקות השכינה מישראל בגלל דלות נוראה של הרוח {בלשון המעטה} , ירושלים שקדושתה נרמסה, הפניית עורף של יהודים כלפי בורא עולם, ושונאי ישראל 'שמחים' ובאים על ירושלים. בפרק הראשון חז"ל רואים את הקשר בין המלים ''אֵיכָה'' ו''אַיֶּכָּה?''. בספר בראשית, לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, אדם הסתתר מרוב בושה והקב''ה שאל אותו ''אַיֶּכָּה?'' - איפה אתה אדם?! שאלתו של הקב''ה היא בעצם התשובה לתמיהתו של ירמיהו ''איך זה קרה?'' - העם היהודי התעלם מהקב''ה, בדיוק כפי שאדם הראשון עשה בגן עדן. ירמיהו מצייר תמונה חיה, של אלמנה הבוכה בלילות עם דמעות על לחייה, מבלי שיימצא לה מנחם, זנוחה מכל אוהביה. כך גלתה יהודה ובניה משועבדים בין האומות ובו בזמן יושבת ציון, אבלה וחרבה ומתגעגעת לעולי הרגל הרבים, שהיו באים בשעריה. ירושלים זוכרת את החורבן המר, את התקופה הטובה שקדמה לכך ואת העובדה שאף אומה לא באה לעזרתה ולהפך, האומות הזרות שעמן כרתו היהודים ברית ושעליהן סמכו, מתכחשות אליה ואף שמחות בחורבנה.
מתוך כך ששכחה את ייעודה האמיתי, היא הגיעה למצב שבו שקעה עד תהום הנביא חושף גם את הסיבה. לירושלים לא היה מבט הצופה קדימה, לשקול את תוצאות ההתנוונות שלה. מתוך כך ששכחה את ייעודה האמיתי, היא הגיעה למצב שבו שקעה עד תהום ובמלותיו של הנביא: ''לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים.'' (איכה א',ט'). ירמיהו מתאר את צבא האויב שנכנס למקדש ואת אנשי ירושלים הגוועים ברעב. לכל אלה שעברו לידה קוראת ירושלים: ''הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי?!'' (א',י''ב) - האם יש משהו שניתן להשוות למצב הזה? (סבל היהודים לאורך הדורות, בימי השואה ולפניה, ניצב מעבר לכל השוואה היסטורית שהיא). מול זיכרון התהילה הקודמת של ירושלים, לא תיתכן נחמה ובכל זאת, בסופו של דבר, אנחנו מקבלים את גזרת הא-ל. הפרק מסתיים בכך, שבעתיד יחוו גם שונאי ישראל את אותו סוף מר.
הפרק השני מהווה את השלב הנוסף אותו מתאר הנביא ירמיהו : ירושלים בוערת, ילדים מתחננים לאוכל ומתים ברעב, רעב ועוני ותחושת חוסר אונים נוראה, מהי הסיבה לסבל של עם ישראל? נביאי השקר ''הרדימו'' אותנו בתחושת ביטחון מדומה (היהודים לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות...). כל האומות חולפות על פני ירושלים וסופקות כפיהן באי אמון: ''הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, משוש לכל הארץ?'' (ב', ט''ו). אויבי ישראל פותחים את פיהם, שורקים וחורקים שן בסיפוק - סוף סוף זכינו לראות את החורבן...! היהודים צועקים בפני האלוקים: ''ראה ה' והביטה למי עוללת כֹּה!'' (ב', כ'), והנביא עונה - ''אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא.'' (שם) - אל תשכחו את הנביא זכריה שנרצח על ידי יהודים, בחצר בית המקדש (ביום כיפור), על כך שהזכיר להם את חובותיהם.
פרק שלישי ובו מסופר על סבלו של ירמיהו שבוכה על כך שעלה בגורלו לראות את העונש, שהנביאים האחרים רק הזהירו עליו. חייו של ירמיהו מהווים משל לכאב הסבל היהודי. הוא מתאר את חייו כחשוכים, כשהקב''ה סוגר בפני תפילותיו את חלונות השמים. הוא הופך מטרה לחיצי לעגם של אחיו היהודים, הבזים לנבואותיו. הם ממררים את חייו ושוברים את שיניו. אין לו רגע של מנוחת הנפש. אין לו עתיד ובכל זאת הוא אינו מאבד את אמונתו. ממעמקי יגונו, הוא פונה אל אלוקיו בתפילה: ''זכור עוניי ומרודי לענה וראש'' (ג', כ') - זכור אותי ואת כל הסבל שעברתי! ירמיהו מעודד. טוּבו ורחמיו של האלוקים לעולם אינם חדלים ופתאום: רוח של נחמה! ירמיהו מעודד.
טוּבו ורחמיו של האלוקים לעולם אינם חדלים. ניסים מקיפים אותנו תמיד בחיינו. האלוקים הוא טוב לאלה שבוטחים בו ושואפים להתקרב אליו. אסור לאדם להתייאש אף פעם ועליו להמשיך ולחכות לגאולת ה' שתגיע בוודאי! הסבל מביא אותנו להכרה, שיש לנו בחירה חופשית ושאנחנו צריכים להצטער ולבכות על הטעויות והחטאים שעשינו - שהם בעצם, הגורם לכל הסבל. כשאנחנו עורכים חשבון נפש אישי על מעשינו וחוזרים אל הקב''ה בתשובה שלמה, אנחנו מצהירים על לקיחת אחריות ואז, הקב''ה שומע לתפילותינו, נלחם את מלחמותינו ומשלם לאויבינו כגמולם על מה שעשו לנו.
פרק רביעי ובו יסופר על זוועת החורבן - פרק זה מתחיל בתיאור נוסף של חורבן ירושלים. זוהר הזהב הועם, אור המקדש הוחשך. אבני החן (היהודים) הושלכו ברחובות! ילדים יהודיים יקרים, ניתנו לאויבים האכזריים. לשונותיהם דבוקות לחכיהם מרוב צמא ורעב ואין מי שייתן להם לחם. הילדים המפונקים, שהיו רגילים למטעמים, מלקטים כעת שאריות מזון בערמות האשפה. הגוף שלהם הרוס מרוב רעב, עד שלא ניתן להכירם. הפנים שלהם שחורות כפיח ועורם צפוד על עצמותיהם. ''טובים היו חללי חרב מחללי רעב'' (ד', ט') - טוב היה לאלה שזכו למות מהחרב ולא לגווע מתוך ייסורי הרעב. נשים רחמניות הגיעו למצב שבשלו את ילדיהן! האומות ומלכיהן לא יכלו להאמין למראה עיניהם. העיוורים נכשלים על גבי גופות ברחובות ובנפלם מתכסים בדם ההרוגים.
העם היהודי חיכה עד בוש לכוחות הסיוע (המצרים) שיבואו לעזרתו - המדרש מספר, שהמצרים אכן יצאו לדרכם, אך כשעברו ליד ים-סוף הבחינו שם בעצמות, שהזכירו להם את אבותיהם שטבעו בים וחזרו על עקבותיהם. אויבינו היו קלים יותר ממלאכים. הם רדפו אחרינו מההרים וארבו לנו במדבר. המלך הצדיק יאשיהו נהרג בעוונותינו. הפרק מסתיים בנבואה על חורבן הבית השני: ''שישי ושמחי בת אדום (רומי)!'' (ד', כ''א). ובנבואות לרומי - ''גם עליך תעבור כוס (של תגמול) תשכרי (תבלעי ממנה) ותתערי (וגם תקיאי).'' - ולעם ישראל: ''תם עוונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך...'' (ג', כ''א-כ''ב).
פרק חמישי ובו יסופר על ציפיית הגאולה - ''זכרו את האלוקים!'' - פרק אחרון זה, הוא זעקה אחת גדולה של תפילה, אמונה ותקווה. זכרו מה קרה לנו וראו את הקלון. זרים ירשו אותנו; בבתינו יושבים אחרים. אנחנו מוכרחים לשלם בכדי לשתות את מימינו ולקנות את עצי ההסקה שלנו עצמנו. מוות מרעב ... צעירים וזקנים נרצחים באכזריות. השמחה שלנו הפכה לאבל. הכתר שלנו נפל מעל ראשנו. לקראת סוף הפרק מופיע תיאורו של הר ציון השומם, אשר שועלים מתהלכים בו - ''על זה היה דוה ליבנו, על אלה חשכו עינינו.'' (ה', י''ז). ובכל אופן, אין המגילה מסתיימת ללא תפילה נרגשת אל האלוקים ובכל אופן, אין המגילה מסתיימת ללא תפילה נרגשת אל האלוקים: ''אתה ה' לעולם תשב על כסאך לדור ודור. למה לנצח תשכחנו...?'' (ה', כ'). ובקשה אחרונה שלנו מהא-ל: ''השיבנו ה' אליך ונשובה (תנועת התשובה), חדש ימינו כקדם!'' (ה', כ''א). מספר התלמוד (מכות כ''ד עמוד ב'): ''פעם אחת היו עולים (החכמים) לירושלים ... כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודש הקודשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא מצחק.'' שאלו החכמים את רבי עקיבא: למה אתה צוחק? הסביר להם רבי עקיבא - עכשיו כשראינו כיצד התגשמה הנבואה ששועלים ילכו בהר ציון, אנחנו יכולים לצפות גם להתגשמותה של נבואת זכריה על בניינו מחדש של בית המקדש! יהי רצון שנזכה לראות בבניינו במהרה בימינו! אמן! באדיבות האתר www.aish.co.il .
האם עם ישראל בשבוע זה, לקראת ט' באב מפנים את הסיבות בגללן חרב הבית ? האם כל אחד מאיתנו - מלבד ההלכות אותן הוא מקיים, קריאת המגילה והתענית - עושה את התיקון שנדרש מאיתנו לא רק בט' באב, ולא רק ביום כיפור, אלא בכל יום ויום כדי להאיר את פנימיותנו ובכך להאיר את פני השכינה ולקרב אותה ? אמנם כולנו רוצים לראות בבניין בית המקדש, אך האם זה לא דורש מכל אחד מאיתנו תיקון פנימי , הוקעת והקאת השחיתות סביבנו, הקאת אנשים בלתי מוסריים מאיתנו, ומצד שני אהבת כל יהודי באשר הוא ? שהרי אחת הסיבות לחורבן, אם לא העיקרית שבהן - שנאת חינם.
מספיק לראות כותרות בעתונים, גזל, שוחד, מירמה, גניבות, תאוות בצע איומה הן בצד החילוני והן בצד הדתי, לשמוע כיצד יהודים מדברים בינם לבין עצמם, להרגיש מצד אחד את הסבל הכללי של העם היהודי ומצד שני את הסבל הפרטי, ההתבודדות, ההתנכרות, תחושת הלבד, חוסר פרגון וחוסר אהבה - מתי נבין שאם כל אחד מאיתנו יעשה שינוי קטן - ויאיר את הנר האישי שלו - אז תהיה הארה גדולה על כל עם ישראל ואז גם ניוושע.
מי יתן וכך יקרה, זה צריך להתחיל מכל אחד מאיתנו, לא היום - אתמול.
תוקן על ידי 3ברית ב- 28/07/2009 14:56:07
 |
|
|
