תשעה באב, יום אקזיסטנציאליזם לאומי!!

לו היה מופיע קירקגור בבית מדרשנו אמש בעת קריאת מגילת איכה, היו פניו קורנות מאושר.
דקה לאחר מכן, היה אף הוא חולץ את נעליו, מתיישב על הארץ, ומצטרף לחוויה האקזיסטנציאלית-קולקטיבית.

קוטקאנט,
בדיוק! זו הנקודה,בתשעה באב אין מצוות וחיובים, אלא, הטקסים נעשו ונוצרו בשלבים, ומתוך כל טקסים אלו אתה למד על הלך רוחם, וזה התיאור שאני הצלחתי למצוא להלך רוח זה, אם אתה יכול לתאר את הלך הרוח בצורה שונה אתה מוזמן, אבל הנחת היסוד היא, שישנו צורך לתאר את הלך הרוח והחוויה הדתית בתשעה באב יותר מאשר במועדים אחרים, לא הצלחתי להבין האם אתה מסכים איתי בעמדה זו?
יצחק מאיר,
אף אם הציניות שלי לא במקום, שלך מקוממת בהרבה, ההשוואה בין רצח של ששה מיליון יהודים ועוד 50 מיליון [לכל הפחות] בני אדם, לבין העברת דירה של כמה אלפי משפחות, ללא הרוג או פצוע אחד, שנעשתה במסגרת הליך מדיני [שייתכן והוא היה מוצדק], היא היתה מצחיקה במקרה הטוב, ולצערנו השוואה זו פוגעת הרבה יותר מהסכמי השילומים,והשמעת ואגנר.

((לא השוויתי בין הדברים מעולם. צרמה לי התוספת שלך.
היתה הרוגה אחת מהתאבדות והיו כמה פצועים אבל זה לא הענין.
אנשים סבלו וסובלים עד היום צרות קשות, כאשר בהחלט ניתן גם לדבר על מחירים בבריאותם ובאיכות חייהם הבסיסית ויש אומרים שכמה מהם חלו ומתו כתוצאה עקיפה מוכחת של המהלך.
אין היום מי שטוען ברצינות שהמהלך היה נכון, אלא מקסימום שהוא יכול היה להיות נכון אילו מישהו היה מתכוון ברצינות. עברנו מאז כמה דברים.
קנה המידה אינו רק מספר ההרוגים ואת גירוש ספרד גם הכניסו לרשימת אסונות ת"ב, אולי באמת בגלל שלא כולם עזבו. מי שנשאר או התבולל או סבל פי כמה ממי שעזב. 
גלות אינה פיקניק ואינה העברת דירה, ובהחלט יש על מה להתאבל, בודאי כאשר מדובר בארץ אבות. זה לא עניין לציניות.
כאשר אנשים עוד לא התחילו להרגע מהכאב ומההלם, לא מתאים לי לקרוא את מילות התוספת הללו, זה הכל))

במחשבה שניה, אולי על זה בדיוק דיברת, על כך שהיום כל אחד לנפשו.

דעתי היא, כי בהתיישבות בשטחים, ישנו אלמנט מובהק של השחתה, [ללא קשר לשאלה אם היא נצרכת או לא] בגלל העיסוק בחיי אדם, והנכונות להרוג ולנהוג באלימות, [לשמוע ילדי מתנחלים בני 5 מדברים עם רצח בעינים, זה בהחלט לא עידן של 'גאולה'!!!] ועל כך כתבתי, שיש להתאבל בתשעה באב, על השחיתות המוסרית ודרדור הערכים שהגיע העם היהודי שאחד מסימניו הוא 'רחמנות'. [ודאי שיש להתעצב על מה שנעשה ב'פינוי', אבל לדעתי התועלת המוסרית שיכולה לצמוח, ושלדעתי צמחה כבר מעט מן ה'פינוי' היא עדיפה בעיני.]

אם כך, אתה צריך לפחד מהיום בו יפונו השטחים, שכן אז הרכיב הזה יגיע אליך הביתה וילדך בן החמש יהיה בדיוק עם המבט הזה.

יכול להיות שיש עלי לפחד מכך, אבל כיצד טיעון זה מהווה תשובה לאבלותי המרה על ההשחתה הנוראה הזו?

אם הוא לא מהווה תשובה (לצורך העניין) אזי הוא מהווה מראה ודורש כנות.
מה שאני אומר הוא, שחיים במזרח התיכון במצב הנתון מותנים באוירה כזו, ואם אתה חושב שזו השחתה, לא תוכל לחיות כאן.
לכן, אבילות היא פתרון קל מידי. התמודדות אמיתית במקרה שלך היא לרדת מהארץ.

יצחק מאיר,
באבילות [במיוחד, אם נבין אותה בצורה 'אקזיסטנציאליסיטית' הוי אומר 'חווייתית'] אין אנו [או לפחות אני] שואפים לפתור את הגורמים לאבלות, אנו פשוט אבלים, וזהו!

אגב, לגופם של דברים, אני רוצה להאמין שאתה טועה, אבל אםאתה לא מוכן להשתתף איתי באמונה זו, אני  באמת מאוד מופתע זאתה נשאר עדיין בארץ? האם השהות בא"י שהיא ספק מצוה ספק רשות [ויש הגורסים אף ספק איסור] עדיפה על חיים מוסריים?

נ.ב. סטינו מעיקרו של אשכול זה, הייתי מעוניין לשמוע את דעתך על עיקר העניין! 

אפשרי יקר

הויכוח שלי אתך הוא על הגדרת מוסר באמת מידה בלתי תלוית נסיבות. אני אינני רואה שמי ששונא את שונאו אדם בלתי מוסרי, אלא אדם טוב ונורמלי שיש לו עוד מה לשפר. כמובן שכולנו חוטאים בהכללות, והקרבנות לעיתים הם תינוקיו התמימים של בן דוד של האויב עצמו ויש להאריך, אבל ככלל אני מוכן לחיות בעולם בו יש התמודדות מוסרית, כל עוד לא גר זאב עם כבש.

לבקשתך, נניח לזה ונשוב לעניין.
לדעתי יש להבחין בין המבוקש מתשעה באב לבין התוצאה. אם אתה חש חויה של בדידות אקזיסטנציאלית, הרי שיש תוצאה כזו לפחות אצל חלק מהמתאבלים. אני מבין שאתה רוצה לומר, שזוהי דרישת ההלכה. אני לא בטוח בכך.
נראה לי יותר שמהותו של יום היא אבלות כפשוטה. אלא שלרוב חברת אנשים גורמת להפגת האבלות ולכן ההלכה ממליצה להתבודד קצת כפי שתיארת. לא נראה לי שזו המטרה.

האם בעיניך כל אבלות היא חויה של בדידות?
ההבדל בין אבלות, שהיא 'חגיגה של ביקורי בית', לבין תשעה באב שכולם יושבים יחד וכל אחד לחוד, היא שאבלות אישית היא חויה שאין צורך להעצים אותה, באשר מי שמת לו מת הוא אבל באמת. ההלכה באה לאזן את צערו ולהפיג את עוצמת הכאב, ולכן על הבלתי מתאבלים להשתתף עמו.
באבלות החורבן לעומת זאת, אין באמת תחושה עמוקה של אבלות. לכן תפקידה של ההלכה הוא להעצים את האבל. מאידך, היות שאין בסיפור הזה מי שאינם אבלים, אין טעם לעודד שותפות גורל, שהרי זו קיימת ממילא. לכן התוצאה היא שכל אחד יושב לבד ואולי יחוש משהו.

אישציפור,
לדעתי הנקודה שציינת כעת, היא הפרדוקסליות שבחויה אקזיסטנציאלית זו, [וכמו שנכתב בתיאור תחושותיו של 'קירקגור'] היישוב אותו אתה מציע, ניתן לניסוח בצורה הבאה: על אף הבדידות ואי היכולת הכרת תודעת ה'אחר', איננו יכולים להתכחש לעובדת קיומו של ה'אחר', או ליתר דיוק, את עובדת קיומנו שלנו כחלק ממסגרת שנוכחים בה גם 'אחרים' ,וכמו שרמזת שכאן טמונה ה'נחמה' [נחמו נחמו עמי] יש בנקודה זו אלטרנטיבה לחירות שהציעו הוגים אקזיסטנציאליסטים רבים, [קאמי, ניטשה ודומיהם] או אולי בשלב הזה, אנו שוללים את כל האקזי' כדרך חיים, ומתחילים לנטות אל עבר ביסוס הכרתנו דווקא מתודעת ה'אחר', ובשלב הזה באה גאולה. [אולי זו הפרשנות למונחים של 'אהבת חנם' ו'שנאת חנם', שנאת חנם היא תוצר של הבדידות, ואילו אהבת חינם היא תוצר של התמודדות נאותה אתו, והעברת מוקד התודעה, מהקיום האישי, לקיומו של ה'אחר', ראה בכתביו של עמנואל לוינס]