לימוד תורה - למה ?

שמואל א פרק יט

וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם: פ

נראה לך הגיוני שבשביל ללמוד תורה צריכים להתפשט ערום?

אף אחד לא נגד לימוד- המקום המרכזי והעיקרי כביכול שהלימוד תופס בחיינו היא הבעיה- והוא הסילוף

בשבוע שעבר בפרשה היה איסור על הקמת מצבה- רש"י תפס את הבעיהתיות באיסור זה. בגלל שהאבות הרי הקימו מצבות, והוא מתרץ בזמן האבות ה' אהב טותם. והיום הוא שונא את המצבה.
העניין צריך באור- הרי אנחנו לא מאמינים ח"ו של ה' יש גחמנויות הים אוהב מחר שונא?

התשובה היא- מה זאת מצבה- היא עשויה מאבן אחת, המזבח לעומתו עשוי מהרבה אבנים,
בזמן האבות כשלא היתה להם התורה- המצווה היחידה היתה להאמין בה', אבן אחת מצווה אחת.
אבל לאחר קבלת התורה לעם ישראל היו כבר הרבה מאד מצוות, צריכם מזבח מהרבה אבנים, ה' שונא מצבה= מצווה אחת שהיא העיקר, לכל המצוות יש אותה חשיבות.
צורת ההתיחסות של חלקים גדולים בעמנו ובמחננו.  ללימוד התורה-היא העמדת מצבה ששונא ה' אלוקנו.

(א) וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:
(ג) וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה:
(ד) וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם: פ
(ה) וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם:
(ו) וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְקֹוָק הָאֱלֹדִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַיקֹוָק אַפַּיִם אָרְצָה:
(ז) וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם:
(ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹדִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: ס
(ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק אֱלֹדֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:
(י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹ-נֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְקֹוָק הִיא מָעֻזְּכֶם:
(יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:
(יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם: ס
(יג) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:
(יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:
(טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: פ
(טז) וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹדִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם:
(יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד:
(יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹדִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט: פ

מן התורה, ובזמן הבית, הכהנים "יורו משפטיך ליעקב", וכן משמע מהרבה מקומות, והציבור היה מסתפק בשמיעת קריאת הקהל מדי שבע שנים (ודי בספר דברים כדי לדעת כמעט את כל המצוות המוטלות על האנשים הרגילים), והכהנים והשופטים (שהיו בדרך כלל כהנים) היו צריכים לדעת את כל התורה.
והיו גם מסעות לימוד מאורגנים מדי פעם, וכמבואר בדברי הימים ב פרק יז

ז) וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו לְבֶן חַיִל וּלְעֹבַדְיָה וְלִזְכַרְיָה וְלִנְתַנְאֵל וּלְמִיכָיָהוּ לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה:
(ח) וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְיָהוּ וּזְבַדְיָהוּ וַעֲשָׂהאֵל ושמרימות וּשְׁמִירָמוֹת וִיהוֹנָתָן וַאֲדֹנִיָּהוּ וְטוֹבִיָּהוּ וְטוֹב אֲדוֹנִיָּה הַלְוִיִּם וְעִמָּהֶם אֱלִישָׁמָע וִיהוֹרָם הַכֹּהֲנִים:
(ט) וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת יְקֹוָק וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם:

וכבר בזמן המשנה היו לומדים את התורה שבכתב כסדרה, כולל הלכות שעברו מן העולם כגון הלכות במות. (וכן בדין,  כיון שבכל התורה למדים דבר מדבר), והשתדלו להבין גם את הפרטים שכבר לא תצא מהם תועלת (כגון כיצד היתה תיבת נח בנויה, בב"ר). והתלמוד מדבר בפירוש על כך, יומא ה עמוד ב
כיצד הלבישן? - כיצד הלבישן? מאי דהוה הוה! אלא: כיצד מלבישן לעתיד לבוא? לעתיד לבא נמי - לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם! אלא: כיצד הלבישן למיסבר קראי? פליגי בה בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אהרן ואחר כך בניו, וחד אמר: אהרן ובניו בבת אחת.
הבנת הפסוקים היא כנראה מצות תלמוד תורה, אבל בזמן האמוראים כבר מצאנו דבר אחר, בשבת קו עמוד ב
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי? אמר ליה מאי נפקא לך מינה. אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא?
ובעירובין ס עמוד א: אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרבי יצחק גמרא או סברא. אמר ליה מאי נפקא לן מינה. אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא?
זו כבר "סקרנות אינטלקטואלית", רצון להבין, ולא ברור שהוא מצוה.
בירושלמי אין קדשים וטהרות כיון שאינם למעשה, אבל בבלי יש קדשים, ומתרצים שהוא משום "כאילו הקריב חטאת", אבל מסתבר שהוא כיון שרצו ללמוד את כל התורה. והרי יש גם הרבה על טהרות.

בדורות הבאים, הספרדים למדו גמרא כדי לפסוק הלכה למעשה, ורק את החלקים שהם למעשה, והצרפתים למדו את כל התורה, כולל מדרשים, והשתדלו להבין את הפירוש ולא פסקו הלכה אלא בשאלות שהיו לפניהם למעשה ממש. 
מזמן הרמב"ן התחילו השיטות להתערב, אבל נראה שהסיבה העיקרית היתה הרמב"ם והרי"ף. כיון שהם פסקו הלכה  כמעט בכל, נמצא לימוד התלמוד שלא להכרעת הלכה, גם בספרד. ואם לא רצו להפסיק ללמוד גמרא היו מוכרחים ללמוד לשם פלפול. וכן אצל האשכנזים קצת אחרי כן. ושים לב שמאחרי הרא"ש ואילך לא רק גדולי הספרדים חיברו ספרי פסיקה, אלא גם בינונים כמו רבינו ירוחם וצידה לדרך ועוד רבים, כיון שכבר לא היו צריכים להכריע בעצמם. 
 מזמן שנפרדו הפסיקה ולימוד הגמרא, נעשה לימוד הגמרא מטרה לעצמו, ומאז בדיוק התחילו הפלפולים לשם פלפולים,  בין בספרד ובין באשכנז.
זו השאלה השניה, מה המטרה? אבל הברירה השנייה היתה להפסיק ללמוד גמרא בעיון, ודוקא בתקופה שכבר עמלו עליה הראשונים שלפניהם עד שנעשית מובנת. כן נ"ל, ומחזיקנא טיבותא למי שילמדני בזה.