מספרים על הרבי הראשון מגור שפעם הלך לטייל בחברת המשמש שלו, ואמר למשמש - דע לך, יבוא יום שתהיה מציאות כפי שהיא היום - יהיה רבי, יהיו חסידים, תהיה חצר, יהיה גבאי ומשמש, והכל יתנהל ויסתובב כפי שהוא מסתובב היום. רק דבר אחד יהיה חסר - הקב"ה, הוא לא יהיה בתוך העסק. ואז נאנח הרבי מאוד, אך אמר - הקב"ה לא יעזוב אותנו למרות הכל.

זוהי למעשה הנקודה האמיתית של החורבן, וזה מה שאמר הזהר הקדוש. כאשר באים לקונן על חורבן בית המקדש יש כאלו שמקוננים על ההסטוריה, על כך שפעם היה לנו בית מקדש והוא חרב. אבל הרי זוהי טעות גמורה, כי כשאנו קוראים את מגילת איכה אנו צריכים לחשוב בראש ובראשונה על עצמנו. ולכן באו חז"ל ואמרו שמי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. אין לנו עניין להתייחס להיסטוריה, יש לנו עניין להתייחס לעצמנו. כל התייחסותנו להיסטוריה צריכה להיות רק מבחינת מה שהיא יכולה ללמד אותנו היום, לא יותר מזה.

המציאות החיצונית היא מושלמת, אין שום פגם במציאות החיצונית. מצד קיום המצוות החיצוני הכל מושלם, כפי שאמרתי בתחילה. היום ישנם חוגים ללימוד הלכות בכל רחבי הארץ, היום כל ילד קטן יודע מה זה לשון הרע, מתי מותר להגיד ומתי אסור להגיד, ונראה לי שהגענו גם לפרדוקס שמרוב הגזמה בדברים האלו אנו גם מעשרים את המלח. אנשים מחפשים להוסיף אבל אינם יודעים מה להוסיף, אז הולכים לעשר מלח. יש פעולות חיצוניות שנוקטים בהן, פעולות שלא ראיתי בימי צעירותי, והיום כולם דבוקים בפעולות אלו בחרדת קודש. הרבנים שלי, אלו שמהם ינקתי תורה לא ידעו בכלל מכל המנהגים הללו. החינוך היום עוסק אך ורק בחיצוניות, וכשאנשים רציניים רוצים להוסיף משהו אז הם מוסיפים בחיצוניות, מחמירים ומוסיפים עוד חומרות ועוד חומרות, אבל אין בכך שום טעם, כי העיקר חסר, ולזה אין שמים לב. עוד לא שמעתי שראש ישיבה נותן דפיקה על השולחן ואומר את המילים הבאות - רבותי אנחנו יושבים ולומדים מהבוקר עד הערב, אנחנו מתאמצים במצוות, אנחנו עושים מעשים גדולים, אבל האם אנו מרגישים את מציאות השי"ת? האם אנו מתנהגים כפי שראוי להתנהג לפני מלך גדול ונורא?

אחרי אלפיים שנות גלות הקב"ה עשה כאן מעשה גדול מאוד, החזיר את עם ישראל לארצו הנכספת, ונתן להם קנין ואחיזה בארץ, זוהי ודאי הוכחה גדולה להתעוררות מצד הקב"ה לגאולתנו, והנה למרות כל זאת בעניין הזה אין שינוי - "רחל מבכה על בניה כי איננו". אי אפשר להתכחש למציאות הזאת. אנחנו הולכים ופוסעים לדרכנו כמו חילוניים, לא מרגישים את הבורא, לא מתיחסים לבורא, וגם אם אנחנו מתיחסים, כפי שאמרתי, אין זה יחס אמיתי למי שאמר והיה העולם. הרי היינו צריכים להיות מלאי רגשות עצומים, מחשבותינו היו צריכות להיות עסוקות כל הזמן בקשר עם בורא עולם, ולא לעסוק בשטויות ובדברים אחרים.

אבל המציאות אינה כזאת, והשאלה שנשאלת היא מדוע? מה עוד חסר, מה עוד אנו צריכים לעשות ואיננו עושים?

אומר הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כאשר מדברים מצד פנימיות, האדם צריך לבנות מקדש בתוך עצמו, הוא צריך קודם כל לבנות מקדש בתוך נפשו, ואחר כך לחשוב על מה שמחוץ לו. מהו העניין של מקדש? הפסוק אומר "קדושים תהיו כי קדוש אני", בשפתו של רבנו בעל הסולם הוא קורא לעניין זה "השתוות הצורה", או "השתוות התכונות". במציאות הגשמית כאשר שני חברים רוצים להתחבר ביניהם, כאשר בעל ואישה רוצים ליצור קשר ביניהם, להתחתן, דבר ראשון שמחפשים הוא מכנה משותף. אם אין מכנה משותף אין בסיס שעליו ניתן לבנות קשר. זה דבר גשמי פשוט, לא יתכן שיהיו חברים ללא מכנה משותף, ולא ניתן להקים בית ללא מכנה משותף. כך גם בינינו לבין הקב"ה - חייבים להקים מכנה משותף. הפסוק אומר "קדושים תהיו כי קדוש אני" - היות ואני קדוש גם אתם צריכים להתאמץ ולהיות קדושים, ועל ידי כך יכול להווצר חיבור וקשר ביני לביניכם. זה למעשה הבסיס, המכנה המשותף. רש"י אומר שקדוש הכוונה - מובדל ומופרש, ונשאלת השאלה ממה צריך האדם להבדיל ולהפריש את עצמו? כל העולם מבינים שהמושג מובדל ומופרש מדבר על הדברים החיצוניים, כלומר שאדם צריך להפריש ולהבדיל את עצמו מכל מה שאסור לו לעשות, כמו למשל לא לאכול חזיר ולא לחלל שבת. אבל האמת הפנימית היא הרבה הרבה יותר עמוקה מזה. למעשה חז"ל באו והגדירו את הדבר כאשר רצו להסביר את הפסוק "ולדבקה בו". איך אפשר להדבק בקב"ה? כיצד האדם הקטן, השפל והגשמי, יכול להדבק במלך מלכי המלכים שהוא רוחני, אין לו גוף ואין לו דמות הגוף? באו חז"ל ואמרו "הדבק במידותיו - מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון".

חז"ל לא באו ואמרו לנו - אם תדע ללמוד הרבה, אם תשמור שבת, אם יהיה לך לולב יפה, אז תזכה לדבקות ה'. אלא הם אמרו דבר אחר לגמרי - אם אתה רוצה להדבק בה', הדבק במידותיו. כי דבקות משמעותה חיבור, וחיבור משמעותו הרגשת מציאות ה'. הדבקות אינה איזו מליצה. כולם מדברים על הדבקות, כל הספרים מזכירים את המושג הזה - אבל המשמעות היומיומית של הדבקות היא חיבור עם הבורא באופן מעשי, שהמחשבה תהיה קשורה לבורא, שהרגשות יהיו נפעמים ומקושרים לרוממות ה'.

נמצא שחז"ל למעשה באים לתת לנו את נקודת המפתח לעניין הזה שהיא - "מה הוא רחום אף אתה רחום". זאת אומרת, אם אתה באמת רוצה להרגיש את הבורא, אם אתה רוצה שהקב"ה יתחבר איתך באופן מוחשי, שמחשבותיך יהיו מקושרות איתו ועוסקות בו, וכל חייך יהיו למעשה מסובבים סביבו ועל פיו, כפי שצריך להיות, אז אתה צריך להגיע למצב של רחום. למעשה מה שדורשים מאיתנו זה שינוי הטבע שלנו, מהפך גמור בטבע שלנו. כי טבע האדם הוא להפך מרחום. טבע האדם הוא שהוא אוהב את עצמו, או כפי שמגדיר זאת רבנו בעל הסולם - "המהות של האדם היא רצון לקבל הנאה ותענוג". אם נחשוב באמת, נבחן את עצמנו באמת ולא נרמה את עצמנו, אז נראה שאין פעולה שאנו עושים שאינה נובעת מרצוננו לקבל הנאה ותענוג. אין דיבור או מחשבה שאנו חושבים שאינם נובעים מהרצון הזה. רצון זה שולט למעשה בחיינו וממנו נובעות כל פעולותינו ומחשבותנו. אדם בריא בנפשו רוצה בשפה פשוטה "להנות מהחיים". הרבי זצ"ל היה אומר - אם אדם לא רוצה להנות מהחיים אז אחת מהשתיים - או שהוא מלאך או שהוא חולה. אבל אדם בריא רוצה להנות מהחיים, זה הטבע שלנו.

הרצון לקבל מתחלק לכמה וכמה רמות:

הרצון לקבל המינימלי - שאדם רוצה את הקיום בלבד ותו לא. ישנם אנשים כאלה, לפעמים האדם נופל למן מצב כזה.

רצון לקבל הנאה ותענוג מתאוות בהמיות, מה שמשותף בינינו לבין בהמה אלו דברים כמו אכילה ושתיה, בזה אין הבדל ביננו לבין בהמה. בהמה רוצה להנות מאכילה, שתיה ושינה וכו' וגם אנו רוצים להנות מאותם דברים.

ויש את הרצון לקבל האנושי שהוא קצת יותר גבוה מן הרצון לקבל הבהמי. יש בעולם אנשים שנהנים מכסף, יש אנשים שרוצים לקבל הנאה ותענוג מכבוד, הערכה מן החברה או שליטה על אחרים. כל אלו הם רצונות לקבל שאנו רואים אותם סביבנו, והם קיימים גם בנו. גם בנו בעצמנו לפעמים הרצונות מתחלפים. פעם האדם רוצה להנות מזה ופעם להנות מזה. את הרצון לקבל הנאה ותענוג מכבוד, מהערכה של החברה, משליטה על אחרים מגדיר רבנו בשם "רצון לקבל אנושי", מפני שרצון זה אינו קיים בחיות. אצל חיות לא קיים עניין של כבוד, וגם לא קיים ענין של רצון לקבל הנאה ותענוג משליטה על אחרים. חיות לא רוצות לשלוט אחת על רעותה. הגם שאנו רואים מלחמות אצל חיות זה לא מפני שהן נהנות מעצם השליטה, אלא המלחמות הן או על טריטוריה או על שליטה בתא המשפחתי, דברים כאלו. אך הנאה מהשליטה על השני, מכך שהשני יעשה מה שאני רוצה - הנאה זו היא מיוחדת למין האדם.

ויש עוד רצון לקבל אחד קצת יותר גבוה והוא נקרא רצון לקבל הנאה ותענוג ממושכלות. אם אקח את כלל האוכלוסיה אז רצון זה קיים אצל אחוזים בודדים מן האוכלוסיה, אין הרבה אחוזים שיש להם רצון לקבל הנאה ותענוג ממושכלות לבד, מחכמה. אבל גם כאשר האדם לומד דברי חכמה, גם כאשר אדם עוסק בסוגיה בגמרא והוא מנתח אותה עם ראשונים ואחרונים, והוא מוצא בסוגיה המון חכמה, קושיות על ימין ועל שמאל, סתירות ואחר כך נסיונות לתרץ, ואחר כך שוב וכו' והוא נהנה מזה, ניזון כאן הרצון לקבל הנאה ותענוג ממושכלות, אנו פשוט נהנים מהדבר הזה.

אם כן ניתן לסכם שהטבע המהותי של האדם הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, מזה מורכב האדם. מ ורצון זה גורם למעשה להבדל שבין אדם לאדם. ההבדל בין אדם אחד לאדם אחר הוא שלכל אחד יש תכונות אחרות. מהן תכונות? אחד רוצה לקבל הנאה ותענוג מכבוד והשני רוצה לקבל הנאה ותענוג מלימוד. ואפשר לחתוך את זה חיתוכים רבים מאוד, כי הרי אנחנו יודעים למשל שכשאדם רוצה לקבל הנאה ותענוג מלימוד, אז יש שנהנה מלימוד הלכה ויש שנהנה מלימוד אגדות ויש נהנה מלימוד קבלה. כל אחד נהנה מסוג לימוד אחר, זה עושה את ההבדלים בין אדם לאדם.

מדוע באמת זה הטבע שלנו? מדוע ברא הבורא את טבע האדם שיהיה כך? הסיבה לכך נעוצה למעשה בענין מאוד גבוה. חז"ל דברו על המטרה של הבורא בבריאת העולם. לשם מה ברא הבורא את העולם? מה היה חסר לבורא שהלך וברא את היקום הזה? האם הוא היה צריך שנניח תפילין, זה מה שהיה חסר לו? בלי שאנו מניחים תפילין הוא היה בחוסר מנוחה?

יש מדרש שאומר - כאשר בא הקב"ה לברוא את האדם כביכול התיעץ עם מלאכי השרת, ומלאכי השרת אמרו לו: הצרה הזאת למה לך? למה אתה צריך את הצרה הזאת לברוא אדם? אמר להם הקב"ה: משל למלך שיש לו מיגדל מלא כל טוב. מה הנאה למלך שמלאו?

הקב"ה ברא את הבריאה בכדי להיטיב לנבראיו. במציאות האלוקית יש להבחין טוב ועונג עד אין קץ ואין תכלית, והוא ברא את הבריאה בכדי להשפיע את הטוב והעונג הזה לנבראים. אבל המושג טוב ועונג צריך הגדרה - על איזה טוב ועונג מדובר? יש אנשים שנהנים כאשר הם אוכלים פלאפל, יש אנשים כפי שאמרתי שנהנים מכבוד, יש אנשים שנהנים מחכמה. בשביל זה הקב"ה ברא את העולם? אז אמרו לנו חז"ל: עלינו להסתכל בסוף המעשה בכדי להבין את תחילתו. "סוף מעשה במחשבה תחילה", פירושו של דבר שמה שבעזרת ה' יתקיים בסוף המעשה היה כבר כלול במחשבתו יתברך כאשר ברא את הבריאה. ומה אומרים לנו הנביאים לגבי סוף המעשה? "ומלאה ארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כל בריות העולם יתמלאו דעת את ה'. אנחנו נהיה מקושרים עם הבורא בקשר אמיתי ומוחשי. בדיוק כפי כשאנו יושבים בחדר עם חברנו, ואיננו צריכים לחשוב ולשאול את עצמנו האם באמת החבר יושב עתה בחדר איתנו או שאולי אינו יושב בחדר, מפני שהחושים שלנו אומרים שכך הוא - החבר יושב כאן. למצב כזה אנו צריכים להגיע לגבי הבורא. אנו צריכים לחיות עשרים וארבע שעות ביממה מקושרים עם הבורא. זו היתה המטרה שבשבילה ברא הבורא את הבריאה - "ומלאה הארץ דעה את ה' " - שנדע את מציאות ה'.

הרציניים בינינו, אלו שבאמת רוצים משהו בחיים, חושבים כמה פעמים במשך היום על הקב"ה, מספר הפעמים תלוי באדם. והמחשבות הן מסוג - הבורא נמצא בכל מקום, הבורא משגיח עלינו בכל מצב, הכל לטובה, וכו'. אבל אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נרגיש את הבורא והשגחתו, ולא נצטרך לנקוט בינינו לבין עצמנו כל הזמן בסיסמאות האלו, ולעשות כל מיני תחבולות לזכור שבאמת הבורא נמצא פה. אנחנו צריכים להרגיש זאת כמציאות אמיתית. "ולא יכנף עוד את מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" יכנף זה ענין של הסתרה, כפי שהכנפיים מכסות את גוף העוף. "ולא יכנף עוד" - לא תהיה הסתרה, "והיו עיניך רואות את מוריך" - כולם יראו את מציאות השגחת ה'. "ולא ילמדו עוד איש את רעהו דעת את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", לכן ברא הבורא את הבריאה, בשביל הטוב והעונג הזה.

כל אחד ואחת מאיתנו הרגיש או מרגיש מדי פעם בזמנים של התעלות את מציאות ה', ועלינו לדעת שההרגשות הללו שבאות אלינו נשלחות אלינו על ידי הקב"ה. הרגשות אלו אינו מופיעות פתאום, אם אדם מרגיש את הבורא אין זה מקרה, אלא הרגשות אלו נשלחות אלינו על ידי הקב"ה כדי לתת לנו הבנה , תפיסה והשגה, איך החיים שלנו נראים כאשר אנו מרגישים את מציאות ה'. כי ברגעים הללו אנחנו הרי מרגישים אושר עצום ושמחה עד אין קץ, מרגישים שכדאי לבטל את כל החיים הגשמיים שלנו כדי לעשות את רצון ה'. כל אחד הרגיש את ההרגשות האלו וממשיך להרגיש, כי הקב"ה מטפטף טיפה פה וטיפה שם, מצד אתערותא דלעילא, בשבתות ובימים טובים, שהם זמנים המסוגלים להתגלות אהבת ה', מצד קדושת היום, ואז כל אחד ואחת מרגיש משהו, כל אחד לפי מדרגתו. והרגשות אלו באות לתת לנו את המושג שבעצם חיי היומיום שלנו צריכים להראות ככה. לא רגעים שבאים לעיתים רחוקות, אלא כך צריכים להראות חיי היומיום שלנו. ודאי שאין יותר אושר ושמחה לאדם מאשר התגלות של מלך מלכי המלכים.

והיות וזוהי מטרת הבריאה כולה, לכן ברא הבורא יתברך את טבע האדם שירצה לקבל הנאה ותענוג. הרצון לקבל הנאה ותענוג שבאדם הוא הכלי בכדי להרגיש את הטוב והעונג. כפי שאנחנו רואים בגשמיות - ככל שאדם יותר רעב הוא נהנה מאכילה, ככל שאדם משתוקק יותר למציאות מסוימת הוא נהנה כאשר הוא מקבל אותה. למשל שני אנשים שלומדים - אחד נהנה מאוד וחי, והשני לומד כמי שכפאו שד. מה ההבדל? ההבדל הוא בהכנה, ברצון. לאדם הראשון יש רצון והשתוקקות גדולה ללימוד ולכן הוא נהנה. לשני אין שום רצון אז הוא לומד מצד שהמסגרת מחייבת אותו, או דברים אחרים מחייבים אותו, אך הוא לא נהנה. אי אפשר להנות אם אין קודם תשתית והכנה של רצון והשתוקקות, זה הרי ברור. ככל שאדם יותר משתוקק, יותר חסר, יותר מתיסר, אז אחר כך כשהוא מקבל את המילוי אז הוא נהנה. נמצא אם כן שהיות ורצון ה' יתברך בבוראו את הבריאה היה להיטיב לנבראיו, לכן ברא את טבע האדם שירצה לקבל הנאה ותענוג.

מצד שני, אין שני הפכים יכולים לדור בכפיפה אחת, וכאן יש פרדוקס מאד גדול שקשה להבינו בפעם אחת וצריך להתעמק בזה הרבה. מצד אחד ראינו שהעובדה שאנו רוצים לקבל הנאה ותענוג בחיים שלנו היא מחויבת המציאות, וזה דבר טוב, כי זה אמור להיות כלי ומרכבה להתגלות ה'. מצד שני יש כאן ערך הפוך - כי באו חז"ל ואמרו לנו שהתכונה הדומיננטית אצל הקב"ה שמתגלה לגבנו, הנבראים, היא תכונה של רחום, שרוצה להשפיע לבריותיו. ולמעשה אצל הקב"ה אין ענין של רצון לקבל הנאה ותענוג כפי שיש אצלנו. רצון לקבל הנאה ותענוג משמעותו חסרון, ייסורים, כיסופים, השתוקקות. אי אפשר לומר שאצל הבורא יש חסרון. הבורא הוא שלם בתכלית השלימות, כל כתבי הקדש מלאים בזה: האדרת והאמונה לחי עולמים, הבינה והברכה, הגאוה והגדולה, הדעה והדיבור, ההוד וההדר, הועד והותיקות, הזך והזהר, החיל והחוסן הטכס והטוהר, וכו' וכו'.

ממילא נבין שבמציאות האלוקית לא שייך עניין של חיסרון, לא שייך רצון לקבל הנאה ותענוג. אלא חז"ל אמרו - המציאות האלוקית היא הפוכה, הקב"ה רוצה לתת, להיטיב לנבראיו - "הטוב והמיטיב לרעים ולטובים". יוצא אם כן שלמעשה אין שתי מציאויות יותר הפוכות מאשר אנחנו והבורא, כי כל רצונו של הבורא הוא לתת ואין בו עניין של רצון לקבל הנאה ותענוג, ואין בו עניין של אהבה עצמית, אין בו עניין של חסרון. ואילו אנחנו בדיוק להפך - רצוננו ההיולי, הגולמי, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, כך האדם נולד, ואין בנו רצון לתת. מצד הטבע הבסיסי שלנו אין בנו אהבת הזולת, כפי שאומר הפסוק "עיר פרא אדם יולד" - אדם נולד פרא. לכן באו חז"ל ואמרו - נכון הדבר שהקב"ה ברא את טבע האדם שהוא רצון לקבל הנאה ותענוג, אבל אנחנו צריכים לדעת שאם אנחנו נשארים בטבע הזה אין לנו שום אפשרות להתקשר עם הבורא. זאת אומרת כאשר צריך להתגשם בכל אחד ואחת מאיתנו "ומלאה הארץ דעה את ה'", זה לא יכול להיות כל זמן שהטבע שלנו הוא טבע של אהבה עצמית. לכן אמרו - רצונכם להדבק בה'? "מה הוא רחום אף אתה רחום" - אתם צריכים לעשות מהפכה גמורה באישיות שלכם. לכן נבין גם מדוע רבי עקיבא בא וציין שהכלל הגדול ביותר, הכלל המרכזי בתורה, עמוד השדרה של התורה הוא - "ואהבת לרעך כמוך". הוא לא אמר שבת, הוא לא אמר תפילה או תפילין הם כלל גדול בתורה, רק "ואהבת לרעך כמוך". כי מצוה זו באה לציין את המגמה והמבחן הגדול של האדם אם באמת הוא מתקדם במסלול הנכון. והמסלול הנכון הוא שהאדם צריך להפוך את הטבע שלו ולקנות לאט לאט טבע של אהבת הזולת. לכן כשבא אותו הגר להלל הנשיא ואמר לו - למדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, אמר לו הלל שוב את אותו עניין - "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ואידך פירושא הוא" - כל שאר התורה היא פירוש לכך. פירושו של דבר - שכל התורה כולה היא אמצעי בכדי לרקום בנו טבע אחר מעבר לטבע הבסיסי שאיתו נולדנו - טבע של אהבת הזולת, והפסגה - המטרה - טבע של אהבת ה'.

לפי דברים אלו מה הפירוש של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"? האדם צריך לקדש את עצמו. אז כפי שאמרתי, כל העולם מבינים זאת מן הבחינה החיצונית, מה שנוגע להלכות המעשיות הפשוטות, האדם צריך להפריש את עצמו ממה שהתורה אסרה. אומר רבנו בעל הסולם שזוהי מדרגה אחת, אך הקב"ה בשום אופן אינו מסתפק רק בה, אלא האדם צריך להפריש את עצמו מהאהבה העצמית שלו, וזו המשמעות האמיתית של "קדושים תהיו כי קדוש אני". כפי שאין במציאות האלוקית אהבה עצמית, מציאות של אגואיזם, מציאות של רצון לקבל הנאה ותענוג, כך גם אנו צריכים להיות קדושים, דהיינו לפרוש מהאהבה העצמית, דאם אנו רוצים להתחבר עם הקב"ה אנו צריכים ליצור מכנה משותף, ואז העניינים כבר נחתכים אחרת לגמרי, דהיינו זה לא מספיק שאני מפריש את עצמי באופן מעשי מדברים אסורים. זה לא מספיק שאני עושה באופן מעשי את מה שהקב"ה מבקש ממני. השאלה היא - מדוע אני עושה את זה? אם אדם מקיים את המצוות מפני שהוא רוצה לזון ולפרנס את האהבה העצמית שלו אז הוא עדיין לא הולך על המסלול הנכון. אם הוא עושה מעשים של חסד מטעם שהוא רוצה לפרנס את האהבה העצמית שלו, אז הוא למעשה לוקח את התורה, לוקח את המצוות, שבמהותן הפנימית הן אור אלוקי שאמור לתת לנו חומר דלק לצאת מן האהבה העצמית, ומשתמש בהם בכדי להגדיל את האהבה העצמית. אז כאן אנחנו כבר מגיעים לדברים לא כל כך פשוטים, כי כל זמן שמדברים על הרמה המעשית אז הדברים ברורים - זה אסור זה מותר, ובכך נגמר העניין. אבל כשמתחילים לדבר על רצונות ומחשבות זה כבר לא כל כך פשוט, מפני שיכול האדם לקיים תורה ומצוות, להתאמץ בלימוד תורה, להתאמץ במצוות ולהתאמץ אפילו במעשי חסד, אבל אם הוא עושה זאת בשביל האגואיזם שלו אז נמצא שהוא עדיין לא על המסלול הנכון.

מה זאת אומרת שהאדם עושה חסד בשביל האהבה העצמית שלו?

כל העולם יודעים שאם אחד עושה חסד עם השני ומצפה שלמחרת השני יעשה עמו חסד זה ברור שזו אהבה עצמית. והרבי זצ"ל היה מתבטא בלשון בדיחה ואומר "אתמול הייתי באיזה מקום ועמד על ידי איש אחד והיה בעל אהבת הזולת גדול, כל הזמן הוא שימש אותי. כל מה שהייתי צריך הוא הביא לי. מה שלא הייתי צריך הוא תכף ומיד נחפז לקחת. מי היה האיש הפלאי הזה? מלצר!"...

מה רצה הרבי זצ"ל לומר בכך? כולנו מבינים שמלצר אינו אדם שעוסק באהבת הזולת. ואף על פי שהוא משמש את האדם במסירות גדולה מאוד, היות שהוא מקבל משכורת אחר כך, יוצא שלמעשה הוא משמש את עצמו. זה שהוא משמש אותי זה אמצעי בכדי לשמש את עצמו, דעל ידי כך הוא מקבל משכורת. אם אדם עושה חסד עם השני, ובמודעות הפנימית שלו אותו אדם יודע שהיום הוא עשה למען השני ומחר יעשה למענו, אז אדם זה הוא בסך הכל מלצר. הזהר הקדוש מחלק ואומר - יש הרבה אנשים שמקיימים מצוות, מתאמצים ורוצים שכר עבור זה. יש רוצים שכר מן האדם - אם אני מתאמץ בשביל אדם אני רוצה שלכל הפחות יעריך אותי. יש רוצים שכר מהקב"ה - שיהיו לי בנים טובים, שתהיה לי פרנסה, שיהיו לי חיים טובים. מקובל מאוד שאדם אומר - אני נותן צדקה ובשכר זה כבר הקב"ה נעשה אצלי בעל חוב. אני עשיתי מצוה אז עכשיו הקב"ה חייב לי. הרבה אנשים אומרים - היום נתתי צדקה אז אני רוצה שתהיה לי פרנסה אחר כך. ויש אנשים, אומר הזהר הקודש, שאינם רוצים לקבל שכר העולם הזה, אבל לכל הפחות מקום טוב בעולם הבא הם רוצים שיהיה להם. כל אלו הן צורות של פרנסה שאדם מפרנס את האהבה העצמית שלו.

אם כן כשהקב"ה אומר "ועשו לי מקדש" הוא קודם כל מתכוון שנבנה בית מקדש בתוך הנפש שלנו, בית המקדש הפנימי שלנו, מקום מקודש שבו תהיה השראת השכינה. וזה יכול להתקיים אך ורק כאשר האדם יעלה על מסלול של אהבת הזולת. פרישה מן האהבה העצמית - זה השלילי, ואהבת הזולת - זה החיובי. והדברים אינם פשוטים, כי כשחותכים את העניין המעשי הדברים פשוטים וכולם יודעים אותם, כפי שאמרתי קודם. היום אפילו ילדים יודעים בשבת מה מותר לשים קודם ומה אח"כ, קודם צריך לשים את המרק ואח"כ את האיטריות. אפילו ילדים בגיל שלוש כבר יודעים את הדברים האלו. היום האינפורמציה הזאת נמצאת בספרים, ברדיו, בקלטות, ובכל מה שאפשר. ישנם גם ערוצים חרדים ויש שיעורי הלכות. אך זה שלב ראשון. זה שלב חשוב, ואיני מבטל את השלב הזה, אבל זה נקרא "דומם דקדושה", זה דומם. בדומם אין חיים. כל זמן שהאדם נמצא ברמה הזאת אין לו חיים, דהיינו כפי שאמרתי שהקב"ה איננו. החיים האמיתיים הם הקב"ה, והוא לא נמצא בחיינו היום יומיים, והסיבה היא - מפני שאנחנו הולכים על הפסים המעשיים בלבד. עלינו להבין שזו רק רמה א' והיא מתאימה לאדם שהוא מתחיל, אך צריכים לעבור הלאה, צריכים לעבור לרמה המחשבתית. הרמה הפנימית היא הרמה שעוסקת במחשבה וברצונות. הגיע הזמן שיחנכו על פי זה גם ילדים, וודאי את המבוגרים. גם ילד אפשר לחנך ברמה הזאת, כמובן לאט לאט. כאשר הוא עושה מצוה צריכים להסביר לו מה המחשבה הנכונה לחשוב כשהוא עושה מצוה, למה הוא צריך לקוות, למה הוא צריך להשתוקק. וכך צריך גם לחנך את האדם המבוגר כמובן.

אסכם במאמר מסוים של בעל הסולם:

אנחנו רואים סביבנו מציאות חיצונית. בית המקדש לא עומד על הר הבית. ארץ ישראל היא נכון להיום מלאה זרים, ויש מאבק גדול מי ישלוט בה. בא רבנו בעל הסולם ואומר - כל מה שאנחנו רואים מחוץ לנו זה שיקוף של המצב בנפשנו. מה שאנחנו רואים בחוץ נמצא אצלנו בפנים. וכיון שכך הוא המצב אצלנו בפנים לכן הדברים נראים כך בחוץ. מדוע אין בית מקדש על הר הבית? כי אין לנו בית מקדש בלב. לא עשינו מקום מקדש אצלנו בפנים שבו תהיה השראת הקב"ה. ואנחנו הרי רואים זאת, לא נשקר לעצמנו, אנחנו חיים בלי הקב"ה. מדוע יש פה שליטה כל כך גדולה של זרים? מפני שגם אצלנו בפנים יש שליטה גדולה של זרים. הזהר הקדוש אומר שכל אדם הוא עולם קטן. בתוך כל אדם יש נקודת ישראל קטנה ומכלול גדול של אומות העולם. הנפש שלנו מורכבת מאומות העולם ומישראל. וכפי שאנו רואים בחוץ, שיש הרבה אומות ועם ישראל הוא קטן, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה טריטוריאלית, כך הוא הוא המצב גם בנפשנו. ישראל הוא נוטריקון ישר א-ל, שבא להגדיר את המצב האופטימלי שבו האדם כבר מתוקן, כל רצונותיו מיושרים, וכל שאיפתו היא לעשות נחת רוח לה'. זה יכול להיות רק לאחר שהאדם עבר מסלול של אהבת הזולת, רק אז האדם מגיע גם לאהבת ה'. אומות העולם שבתוכנו הם הרצון לקבל, וישנם הרבה רצונות לקבל הנאה ותענוג, לכל אומה יש תאוה מסוימת שמאפיינת אותה. יש שהם אוהבי אכילה, יש אוהבי זימה, יש אוהבי חכמה כמו למשל היונים. הפילוסופיה היונית היא רצון לקבל הנאה ותענוג מחכמה. וזה נמצא אצל כל אחד מאיתנו. המלחמה בין ישראל לאומות העולם היא בעצם בפנים בתוכנו.

השאלה היא היכן באמת מוכרעת המערכה. כל העולם מבינים שעיקר המערכה תלוי בחיצוניות, כלומר צריכים לעשות מעשים ופעולות וכו', אבל בא רבנו בעל הסולם ואמר שהחיצוניות היא פונקציה של הפנימיות שלנו. לכן לא מספיק לעשות מעשים, כי אנחנו למעשה לא נוגעים עדיין בנקודה העיקרית שצריכה תיקון, והנקודה הזו היא אנחנו בעצמנו. הוא כתב זאת במפורש שבזמן שנגביר את בחינת ישראל שבנו על בחינת אומות העולם שבנו, דהיינו שהרצון הדומיננטי שישלוט בחיינו יהיה הרצון של אהבת הזולת ולא הרצון של האהבה העצמית, שנקבל על עצמינו את עול מלכות ה' ולא את עול מלכות הרצון לקבל, אז באופן טבעי גם תגבר יד ישראל החיצונית על אומות העולם החיצוניים, ולא יהיה לנו שום קושי לשלוט על אומות העולם, ולממש את זכויותינו על ארץ ישראל. אבל כל זמן שאנו לא עושים זאת בתוכנו אנו נתקלים בכל הקשיים הגדולים שמחוץ לנו. אם כן, כותב בעל הסולם, האדם צריך לתת תשומת לב גדולה על תיקון פנימיותו, והחיצוניות תהיה מושפעת ומוכרעת על ידי הפנימיות. כמובן שאדם צריך לעשות את הפעולות החיצוניות גם כן, אך בחיצוניות כולם דשים ובזה אין חידוש, וכל אחד מבין את הצורך שבפעולות החיצוניות, אבל בעניין הפנימי לא. ודווקא כאן רבה ההסתרה, והתנבאו הקדמונים שהמצב של הדור האחרון יהיה קטסטרופלי בגלל שהמצב של הפנימיות יהיה ממש שואף לאפס. כפי הסיפור שנזכר לעיל על הרבי מגור שאמר שלעתיד לבוא הכל יהיה אותו דבר, יהיה רבי ויהיו חסידים, הכל יהיה אותו דבר, רק דבר אחד יהיה חסר - הקב"ה! המערכות תהיינה אותן מערכות - ילמדו, יהיו ישיבות, רבי, חסידים, יהיה גבאי והכל יפה מאוד, אבל רק בפנים הקב"ה לא יהיה. על זה אנו צריכים לתת את תשומת ליבנו. ויהי רצון שיעזרנו השי"ת להבנות בבחי' "מה אני בחנם אף אתם בחנם", ואז נזכה לבנות את בית המקדש החרב בנפשינו הפנימית, ומחוץ לנו במקום המקודש בהר הבית. (נצרים, חוף עזה תשנ"ז).

***

"נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה"

יש כאן ארבע מילים- אבלה, חרבה, בזויה, שוממה, ארבע בחינות. מהן ארבע בחינות אלו? הן כנגד דצח"מ.

יש לשים לב שבקינות ובמגילת איכה מסופר רבות על ענין ההרג שנעשה בזמן החורבן, הרבה הרג, הרבה שחיטות ורציחות. יש אנשים רבים שמציינים בט' באב את השואה גם, יש תפילות מיוחדות שתיקנו, הרב ווזנר, הרבי מבובוב.

ויל"ה: זה שנהרגו כל כך הרבה, כל כך הרבה אנשים נרצחו במיתות משונות, מה כל זה אומר ברשות היחיד, דהיינו לגבי פנימיות האדם? ויל"ו, יש לנו ארבעה סוגי עבודה שהם דצח"מ, דומם- זה המעשה, צומח- זה הדיבור, חי- זה המחשבה, ומדבר- זה ההרגשה, שצריך להתאמץ להרגיש. באלו ארבעה בחינות אדם צריך לעבוד את ה'.

בחינת המעשה: אם מזדמן לידינו מעשה של קדושה, אז אם אנו מקבלים אותו כראוי, במלוא הכבוד, במלוא ההערכה, במלוא החשיבות, זה נקרא שיש לנו כבוד שמים. ואם אנו לא יודעים לקבל את המעשה כראוי, נבחן שאנו הורגים אותו בכל מיני מיתות משונות. פעם הורגים אותו, פעם שורפים אותו, יש כל מיני צורות שאפשר לבטל את המעשה. יש לפעמים שאדם אומר: "אני יותר מידי גדול בשביל המעשה, המעשה קטן בשבילי". יש לפעמים שאדם אומר: "אני יותר מידי קטן עכשיו, אני בירידה, המעשה הזה לא בשבילי". וכו' כנגד ארבעת הצורות דעבודת ה' יש ארבע מיתות- סקילה, שריפה, הרג וחנק. וזה נבחן שהורגים את בחינת היהודי שבנו.

בחינת הדיבור: כמו שבמעשה יש עשה ולא תעשה, גם בדיבור יש, מה כן לדבר מה לא לדבר. אם אדם רוצה מאוד לדבר משהו, והוא לא מדבר, כי ככה הקב"ה ציווה, אז הוא מקיים מצות לא תעשה שנוגעת לדיבור. וצריך לדעת להחשיב את זה. הוא צריך לומר לעצמו: כעת זכיתי לקיים מצוות ה', שנוגעת לדיבור, ולהיות בשמחה גדולה מזה. לצייר את הגדלות והחשיבות של משרת המלך. אם לא עושה כך, נבחן שהוא הורג את זה. יכול להיות שאדם ביום אחד הורג הרבה רבבות של יהודים, יכול להרוג הרבה רבבות במיתות משונות מאוד.

בחינת המחשבה: אם יש לאדם מחשבה טובה, צריך לתת תודה רבה לה' על המחשבה שנתן לו. או להיפך: אם יש לו מחשבה לא טובה, והוא זורק את זה, אז גם כן מקיים מצות ה' בנוגע למחשבה, מהצד של לא תעשה. בכל דבר יש עשה ולא תעשה. אז הן במצוות עשה והן בלא תעשה אסור לאדם לעבור עליהן כדבר המובן מאליו, אלא כל דבר ודבר צריך לקבל בסבר פנים יפות, זאת אומרת להחשיב את זה, לטפח את זה, להגיד תודה רבה לה' על זה. ככל שלאדם יש יותר הרחבה של הכרת החשיבות של הדבר, של התודה שבדבר, אז הוא יכול יותר ויותר להתפתח בדבר, אבל אם הוא הורג את הבחינות היהודיות האלו שנותנים לו, אז לא יכול התפתח.