א ל ו ל

ומל ה' אלקיך

א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך

"...ועל כן צריכין לידע, שזה עיקר התשובה שעשה משה באלול. שהעיקר הוא במה שיודעים ומודיעים בכמה לשונות ואזהרות וכרוזים הרבה בלי מספר, שהש"י עדיין עמנו, עם כל אחד ואחד, אפילו עם החוטא הגרוע שבכל העולם כולו. וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו ולבו, ומכניס זאת בלבו באמת, אזי בודאי יש לו תקוה לכל ימי חייו, לזכות לדרך התשובה באמת..."

א-ל-ו-ל!!! הלב נרתע ונחרד... מרוץ החיים נעצר לרגע קט של ישוב הדעת: אלול בא! - - - בשטף של מחשבות עובר אותו רגע של ישוב הדעת; אין יודעים מהיכן להתחיל בתשובה, ומה בכלל ניתן לעשות כדי לשנות שיגרה בת שנים. ודאי יש באלול להתגבר בתורה, תפילה, בין אדם לחברו וכו' וכו', אבל איך? איך עושים דרך בים הגדול הסוער והגועש? כיצד סוללים מסילה במים האדירים של משברים וגלים? דרך שתהא יציבה וקיימת גם לאחר חלוף הימים הנוראים; דרך "שיעיד עליה יודע תעלומות" שלא תתגבב עוד באבני נגף?

אכן, מבלי הדרכה מאבדים דרך ואך מסתבכים. שכן, אם חפצים לשוב בתשובה - פשוטו כמשמעו: ללמוד כראוי, להתפלל היטב כראוי ולהזהר מכל מכשול - הרבה דרכים יש לכך, ולא אחת נראית דרך מסויימת טובה וישרה, ולאחר מכן מתברר שדרך חתחתים היא זו, או גרוע מכך, "אחריתה דרכי מות" ח"ו. כי על כן, אי אפשר לו לאדם להחליט בעצמו אם דרך זו או אחרת טובה היא בשבילו; עליו לשמוע דברי חכמים ונבונים שהתנסו בכל אותן דרכים ויודעים ו"בקיאים" בכל העליות והמורדות שבהן. מה גם, שנהירים להם דרכים מקוצרות ובסיסיות ביותר, שהינם שורש כל הדרכים.

ואם בכל ימות השנה דרכי חכמי האמת פתוחות לכל דורש, הרי ימי אלול הינם ימים מיוחדים, בהם השי"ת הוא "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיהו מג). בימים אלה – מובא בכתבי האר"י הקדוש - "מאיר הדרך בים". וכביאורו של רבינו, מסוגלים ימי אלול לפתוח דרך לכל הדופקים בתשובה [=ה'מתדפקים' על דלת התשובה], גם לאלה הנמצאים בשאול תחתיות (ע"פ התורה 'קרא את יהושע' בליקו"מ א תורה ו). דרך יש בו בחדש אלול לכל הטוב והיקר, דרך לתיקון הברית - יסוד ושורש כל התשובות והתיקונים!  זוהי הדרך בים, לה התכוון האר"י ז"ל בכתביו הקדושים. אמנם, עוסקים דבריו בכוונות אלול המקושרות לספירות עליונות ושייכות ליחידי סגולה, אולם, לפי פירושיו של רבינו, הכוונות הקדושות האלו מיועדות גם לפשוט שבישראל.

והיאך? - שתי תורות הן בליקוטי מוהר"ן העוסקות בכוונת אלול, ושניהן מקרא אחד דרשו - "הנותן בים דרך". האחת - תורה פ"ז, המתחילה: "דע שכוונת אלול הם תיקון לפגם הברית. כי סוד כוונות אלול הוא הנותן בים דרך ... להאיר בחינת דרך בים. ודרך זה נפתח בחדש אלול. ועיקר פגם הברית הוא בבחינת דרך הזה ... בבחינת 'כי השחית כל בשר את דרכו', ואילו השניה היא תורה ו', המכונה "קרא את יהושע", בה נידונות כוונות אלול. ואף כי לא באו בה עניני תיקון הברית אלא ברמיזה, הרי יש בה אחד הכללים הגדולים בדרך העבודה של הפשוט שבישראל, בצד דרך העבודה של הגדול בישראל.

מוהרנ"ת בסוף תורה פ"ז הנ"ל מציין: "גם עיין במאמר המתחיל 'ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע' (בליקו"א סימן ו'), כי שם מדבר מכוונות אלול. והוא תיקון לפגם הברית כנ"ל. היינו, לעיין באותו המאמר ולזכות להבין בו ולעשות עמו איזה עבודה בעבודת ה', על ידי זה יתקן פגם הברית".

אכן, הבה נא ונעיין יחדיו באותה תורה נכבדה, ובכך נעשה לא רק "סגולה" לתיקון הברית, אלא נוציא עצה והדרכה מעשית לתיקון זה. שכן, באותה תורה מובאת אחת הדרכים הנפלאות ביותר בעבודת ה' ומה לנו עיקר גדול יותר בעבודת ה' כתיקון הברית!

"כי אי אפשר לידע מהש"י בידיעה שלימה כראוי באמת, כי אם על ידי קדושת הברית. כמבואר בכמה תורות (בליקוטי מוהר"ן): בהתורה בקרוב עלי מרעים וכו' (סי' לו) שאי אפשר לבא להתגלות בתורה ועבודה כי אם על ידי שנתנסין ונצטרפין תחילה בגלות התאוה הזאת וכו' ע"ש. וכן בהתורה צווית צדק וכו' מבואר, שאי אפשר לחיות בנועם ה' וכו' כי אם על ידי שמירת הברית בבחי' ומבשרי אחזה אלק, שע"י תיקון הברית, שהוא בחי' בשר קודש, על ידי זה זוכין לחזות אלוק - להשיג אלוקותו ית'. וכן בהתורה תפילה לחבקוק (סי' יט), ובהתורה האי מאן דאזיל למינסב (סי' כס) מבואר באריכות נפלא, שעיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי תיקון הברית, שעל ידי זה בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וכו'. וכן בכמה וכמה תורות, כמעט כולם, מבואר זאת. שעיקר הקדושה הוא שמירת הברית. וכן בכל הספרים מבואר, שזה עיקר הקדושה ובפרט בספרי זוה"ק ותיקונים. ויותר מזה דיבר עמנו רבינו ז"ל כמה שיחות נפלאות בענין זה, והיה ממאס מאד מאד תאוה זאת, כמבואר קצת מעט בספרים הנדפסים - נמצא שהעיקר הוא לשבר תאוות ניאוף" (ליקוה"ל, אבן העזר, קידושין ג,ג).

תורה שלישית יש בליקוטי מוהר"ן שאינה מתייחסת לכוונת "הנותן בים דרך", אך עוסקת בענייני אלול ותיקון הברית, אגב גילוי נפלא ונורא שגילה רבינו הקדוש והנורא: "אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו - היינו, כשימול את ערלת לבבו, כי כל זמן שלבו ערל ואטום אי אפשר לו להרגיש באמת, רק כשימול את ערלת לבבו ויהיה לו חלל בלב, ואזי ירגיש לבבו באמת גודל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת - ואזי מגודל החרטה ירגישו גם כל הלבבות ... שנמשכו ממנו. ולכל מקום שנמשכו ירגישו שם במקום שהם ... ויתוודע להם האמת, היאך הם מוטלים במקום טינופות, בשאול תחתית. כי מתחילה נדמה להם שטוב להם, כי הן מזיקי עלמא, רק אחר כך, כשנימול לבבם, על ידי שנימול לבב אביהם, אזי מרגישין היכן הם, ומתחילים לקונן ולהצטער, ונעשה שם רעש גדול ביניהם. וזהו 'ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך'. היינו, כשימול ה' את לבבו ימול גם לבב זרעו ... והזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול. כי אלול - ר"ת: א'ת ל'בבך ו'את ל'בב. היינו, שימול ה' את לבבו ואת לבב סתם התלוי בו, להיכן שנמשך כנ"ל" (ליקו"מ א קמ"א).

הגילוי כאן מדהים. עבירות חמורות ביותר, שבקושי יש עליהן תשובה (עיין זוהר, בראשית דף קפ"ח ע"א ודף רי"ט ע"ב, ועיין מה שכתב רביז"ל על זה בשיחות הר"ן ע"א); חטאים שאינם אלא "איבוד אבידות" (ע"פ ליקו"מ ב פ"ח, השייכת גם היא לתיקון הברית וכוונת אלול) שאינן חוזרות לכאורה לעולם - עדיין תלויים בלבו של אדם, וקשורים במידת חרטתו וצערו עליהם, כי אז גם לבבותיהן של העוונות מהרהרים בתשובה, ובאים אל תיקונם.

מעתה אם שואל אדם את עצמו בחדש אלול במה להתחיל, הרי לו קו ברור: בתיקון הברית! אולם עדיין לא ברור לו איך להתחיל בזה בעצמו. ומשתי סיבות קורה שאין אדם יודע זאת - או משום שנדמה לו שאין מדריגה גבוהה מזו שאליה הגיע, או שהוא סבור שאין מדריגה תחתונה מזו שאליה נפל. אשר על כן, לא בכדי הזכרנו את התורה ו' הנ"ל - העוסקת בדרכי התשובה לקטן ולגדול בד בבד עם כוונות אלול - שכן, בכדי לדעת איך לגשת אל עבודה קשה זו של תיקון הברית, עלינו לרכוש את ה"בקיאות" המובאת בתורה זו.

ובכן, באותה תורה נפלאה מתפרש הפסוק "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך" (תהלים קל"ט ח). לכאורה, מה חידוש בכך שהשי"ת נמצא הן בשמים והן בשאול כביכול? - ורבינו מפרש זאת כמין חומר, כשהוא מקדים לקבוע כלל גדול - המבוסס על דברי הזהר "זכאה מאן דעייל ונפיק" [=אשרי מי שנכנס ויוצא] (ויקהל רי"ג ע"ב, האזינו רצ"ב ע"א) - ששני מצבים שונים יש בעבודת ה'. יש מצב של "רצוא" (ע"פ יחזקאל א,יד) מצב של עליה וריצה מעלה, הקרוי גם "עייל" כלומר כניסה; ויש מצב של "שוב" - מצב של ירידה בעבודת ה', או חזרה מעליה ודביקות הקרוי גם "נפיק" כלומר יציאה. והוא מבאר את דבריו: "שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך לחגור מתניו, שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד, בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך'. היינו, בין שיזכה לאיזה עליה, לאיזה מדריגה גדולה, אעפי"כ, אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה. רק צריך שיהיה בקי בזה מאד; לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו'. שזהו בחי' בקי ברצוא, בבחינת עייל, שהוא בחינת 'אם אסק שמים שם אתה'. וכן להיפך - שאפילו אם יפול חס ושלום למקום שיפול, אפילו בשאול תחתית, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם. ותמיד יחפש ויבקש את הש"י, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא, בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתית נמצא הש"י, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת 'ואציעה שאול הינך'. וזה בחינת בקי בשוב. כי אי אפשר לילך בדרכי התשובה כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו" (ליקו"מ א ו).

מעתה, הבה נא ונתבונן באותה בעיה בה אנו עוסקים: שואלים אנו איך יגיע אדם פשוט לתיקון גדול כתיקון הברית? התשובה היא: "אל יסתפק בהישג הכי גדול בענין ואל יזלזל בהישג הכי קטן" (על משקל האמרה הידועה בברסלב: אדם חייב לכסוף ולשאוף אל הגדול ביותר, ולא ליפול מהקטן ביותר). אל יסתפק בהישג גדול כיצד? "לרחם על עצמו לשבר תאוה זאת בתכלית כי בשביל זה בא לעולם" (ליקוה"ל, אבן העזר, קידושין ג,ג); ואל יזלזל בהישג קטן כיצד? - ש"אפילו אם אינו גיבור חיל לכבוש את יצרו ותאוותו לגמרי, להיות קדוש בתכלית הקדושה כראוי, על כל פנים, יחוס על עצמו ועל נפש בניו ובנותיו וכל הדורות התלויים בו, ואל יפגום בברית באיסור ח"ו ... על כל פנים ישמור עצמו מלבא לידי עבירה ח"ו. בפרט בדורות הללו, שגם להיות נשמרין מעבירה גמורה ח"ו, צריכין גם כן מלחמות גדולות והתחזקות גדול ותחינות ובקשות הרבה והתקרבות לצדיקים וכשרים אמיתיים וכמה דרכי עצות קדושות ולעסוק בתורה ותפילה ומצוות ומע"ט הרבה, כדי לזכות על ידי כל זה להנצל מעבירות ח"ו. כי גם מי שנשמר מעבירות, אף על פי שאינו קדוש ופרוש כראוי, אף על פי כן, הוא גם כן בכלל שמירת הברית. כמבואר ההתורה אני ה' הוא שמי וכו' ע"ש" (שם).

הרי לנו כאן רק דוגמא אחת מני רבבות של מדרגות אנוש בעניני קדושה וטהרה, כי יש אלפי אלפים ורבי רבבות דרגות בבחינת שמירת הברית. וכל החילוקים שבין מדרגות הצדיקים והכשרים - שיש ביניהם אלפים ורבבות מדרגות עד אין קץ - רובם ככולם בענין שמירת הברית". כי על כן, על כל אדם לשקול היטב במאזני שכלו "היכן הוא בעולם" - אם סבור הוא שהשיג את קצה גבול יכלתו בענין, ידע "ויאמין" שיש ללכת הלאה והלאה עד אין סוף, ואילו אם נראה לו שמדריגתו ודרך התנהגותו בענין שפלים עד מאד, עליו לדעת שגם שם "נמצא השי"ת". כלומר, שגם בעומק שפלותו ישנן בו נקודות טובות (ראה ליקוטי הלכות, בתחילת 'אורח חיים': "כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו, זה בחינת אלקות כביכול, כי כל הטוב מאיתו יתברך"), אותן הוא צריך למצוא ולהתחזק בהן, ולא ירפה מהן, לפחות, אלא יאחז בהן בכל מאמצי כוחו; ידע נא ויאמין, שטרם הגיע ח"ו לשפל המדרגה, שכן, שומר הוא עדיין על גבולות כלשהן הידועים לו, וגבולות אלה יקרים מאד בעיני השי"ת. "ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך. עם כל זה, כנגד זה תדע, שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך – כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשי"ת הוא גדולה ויקרה מאד מאד. ואפילו נקודה קטנה מאד שהוא נעתק מן גשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (ליקו"מ ב מ"ח).

זוהי אפוא הדרך הקדושה שנסללה עוד על ידי משה רבינו ע"ה בחדש אלול, בו עלה למרום לקבל לוחות אחרונות. אחרי שחטאו ישראל בעגל "ופתח דרך כבושה לילך בה" (שם פ"ב); "דרך כבושה לתשובה שהוא בשני בחינות הנ"ל, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך ... כי זה עיקר התשובה, כשיודעים ומאמינים שהשי"ת נמצא עמו תמיד בכל עת ובכל מקומות שהוא, כמו שכתוב, בכל מקומות ממשלתו. ועל ידי זה יזכה לילך בדרך התשובה שעשה משה. כי עיקר היצר הרע והסטרא אחרא, כל כוחם על ידי השקר, שהוא הרע, שהוא הטומאה ... כי בתחילה מחטיא את האדם על ידי שקרו, שמטעה אותו בכמה מיני הטעיות, ואחר כך, כשבא על דעתו לשוב [פירוש: כשחפץ האדם לשוב בתשובה], מחליש דעתו, ומכניס בלבו שכבר נסתלק הש"י ממנו, והוא רחוק כל כך עד שאי אפשר לו לשוב. ובאמת הוא להיפך, כי באמת 'מלכותו בכל משלה', אפילו בעשר כתרין דמסאבותא [=כתרי הטומאה], וכמו שכתוב: 'השוכן אתם בתוך טומאותם' וכמו שפירש רש"י: אפילו כשהם טמאים שכינה עמהם.

ועל כן צריכין לידע, שזה עיקר התשובה שעשה משה באלול. שהעיקר הוא במה שיודעים ומודיעים בכמה לשונות ואזהרות וכרוזים הרבה בלי מספר, שהש"י עדיין עמנו, עם כל אחד ואחד, אפילו עם החוטא הגרוע שבכל העולם כולו, 'כי מלכותו בכל משלה', בחינת 'ואציעה שאול הנך'. וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו ולבו, ומכניס זאת בלבו באמת, בבחינת 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' וכו" וכנ"ל, אזי בודאי יש לו תקוה לכל ימי חייו, לזכות לדרך התשובה באמת.

כי זה עיקר דרך התשובה שעשה משה והצדיקים שאחריו וכנ"ל, בחינת 'הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה', שזה הפסוק הוא סוד כוונות אלול כמובא. שהכוונה [הפשוטה] שיוצאת מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא, שהש"י ברחמיו הודיע לנו ע"י צדיקיו האמיתיים, שהוא נותן בים דרך וכו', דהיינו, שאפילו בתוך מצולות ים הרבים מאד מאד, השוטפים על האדם כהמון גלי הים ממש בבחי' 'כל משבריך וגליך עלי עברו', בחי' 'ותשליכני מצולה בלבב ימים' בחי' 'שתני בבור תחתיות במחשכים במצולות', וכן בפסוקים הרבה, מכל שכן כמו שיודע האדם בעצמו מה שעבר עליו ולהיכן ירד ונשלך על ידי מעשיו - אף על פי כן, גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך; ועיקר הדרך נעשה, על ידי בחינה הנ"ל, על ידי שיודע ומאמין 'כי מלכותו בכל משלה' כנ"ל, בחי' 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך'. שזהו סוד כוונות אלול, בחינת הדרך הנ"ל, שכל אדם יכול לזכות אליו, בכל מקום שהוא, בפרט באלול, אם יאמין בכל זה באמת ובפשיטות" (ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות עדות ה,ט).

- "וזה סוד כוונת אלול" - - -

("שער ברסלב'' – (Breslev.org

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בחודש אלול צריך להרבות ב... שמחה

בתודעה של עם ישראל, יש רושם ברור ומיוחד מאד לחודש זה, המהווה הכנה לחודש תשרי ובו אנו צועדים לקראת ימי הדין. הדין שייערך הוא משמעותי ביותר, "מי יחיה ומי...", וניתן לנו חודש שלם להתכונן - להיות מוכנים וראויים ככל יכולתנו.

ולכן מובן, שההנהגה של חודש זה היא רצינית ביותר. מוסיפים בהקפדה על מצוות, ועל הכנה לחזרה בתשובה כראוי. אין מקום לקלות ראש - זהו זמן רציני ביותר. המילה 'רצינות' היא מלת מפתח כאן. ואכן אליה נפנה את הזרקורים.

פשוט בעיני, וזהו החידוש של המאמר הנוכחי, שחודש אלול הוא בעצם זמן בו יש להרבות במידת השמחה. לימוד תורה, קיום מצוות, תפילה, גמילות חסדים, את כל אלה לעשות בהידור - ובתוספת של שמחה. ואין כאן שום סתירה למילה 'רצינות' - כי אכן יש להתייחס ב'רצינות' הכי גדולה, אל הצורך בתוספת במידת השמחה!

אין פירושה של 'רצינות', שצריך להסתובב בעצבות. חלילה. התורה מרחיקה מאד את מדת העצבות.

גם אין ייעודו של חודש זה להיות שרוי תמיד בצער, מחמת תחושה שלא עלה בידך לקיים את המצוות כראוי - זה רק מביא לידי ייאוש ודיכאון (ובמאמר מוסגר: גם לאידך גיסא, טעות היא לחוש שכן עלה בידך לקיים את הכל כראוי - הרגשה שכזו אינה נכונה ואף מזיקה. ה'באלאנס' הראוי לשני רגשות 'סותרים' אלו הוא עניין גדול, הראוי למאמר בפני עצמו. ועוד המקלדת נטויה).

אבל ה'רצינות' הנדרשת היא לדעת שהעסק בתורה ובמצוות הוא עסק של חיים, ולכן אין להקל ראש בעניין כה חשוב וכה משמעותי. זו ה'רצינות' אותה יש לטפח, ושעליה יש להקפיד.

וזו גם הגישה למידת השמחה. כי גם היא עסק של חיים. גם היא בעלת משמעות וחשיבות מכריעות. וממילא, גם אליה יש להפנות את כל 'כובד' הרצינות.

* * *

כשהרציתי את הדברים בפני חבר, הוא תמה ושאל אותי: 'שמחה'? כהכנה לקראת ימי דין? וכי ראית אדם שניגש לדין בבית משפט אזרחי - כשהוא עומד להישפט על עבירה שעשה - ומרבה בשמחה? זה לא נשמע הגיוני!

והתשובה שהשבתי לו היא, שבאמת יש כאן חילוק.

בבית משפט, מובא הנידון בפני שופט שיחליט אם הנאשם ראוי לעונש על עבירה פלונית. ובאמת אין מקום לשמחה, אין לה שום קשר לעניין. אבל בנידון דידן, המשפט עצמו כולל דיון על מידת השמחה. חלק נכבד מן ה'קריטריונים' שעל פיהם יחליט השופט כיצד לדון הוא בתחום זה עצמו, וככל שאדם מרבה בשמחה בקיום המצוות שלו, הרי זה עוזר לו במשפט, ומביא על עצמו גישה נוחה יותר של פסק הדין!

את מה שכתבתי עד כה באופן כללי, ניתן לפרט. כי על חשיבותה של עבודת השמחה ניתן להביט ביותר מפרספקטיבה אחת.

ראשית, הלא זו הדרך הנכונה ביותר לקיום מצוות. הפסוק (דברים כח מז) בא בתביעות חזקות על חסרון מידה זו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב...". ובודאי שהדבר הראשון שיש להקפיד עליו בתהליך התשובה הוא, להתקרב עד כמה שאפשר להליכה בדרך הנכונה.

ושנית, הספרים הקדושים מבארים, שהשמחה מראה על יחס עקרוני לתורה ולמצוות בכללותן. מי ששמח בהם, מראה בעצמו שהדברים מתאחדים עמו, הם קשורים לפנימיותו, הם שקובעים את הקצב הפנימי המצוי ברחשי לבבו. וממילא, גם היחס המגיע אליו מה'שופט' העליון הוא בהתאם - כי צורת המשפט שונה לאדם שקשור בפנימיותו לטוב. כשלון שלו נידון בצורה שונה לגמרי, מכשלון דומה שנעשה על ידי מי שאין פנימיותו זכה.

ושלישית, חודש אלול (ותשרי) מיועד בעיקר עבור 'בניית האדם מחדש', יצירת בסיס יציב שעליו יהיה אפשר להקים את שאר הבניין הרוחני. האם אין מדת השמחה אחת מאבני-הבניין היסודיות ביותר בתהליך זה?

אכן, לא נטעה אם נקבע שבחודש אלול צריך להרבות בשמחה. כי מידה זו כה חשובה, שחייבים-חייבים לכלול אותה בהכנותינו לקראת העתיד הוורוד.

ברצינות!

  (הרב הדר מרגולין  שליט"אwww.Aish.co.il - )

_________________

    אין יום שאין בו טוב

אלול כמשל...

המגיד מדובנא זצ"ל מצא תועלת נוספת בהתכוננות ליום הדין. יש שוני רב, הסביר, בין מי שמתכונן לקראת יום הדין, לבין מי ש"נתקל" בו באקראי.

ראשית, מי שיתכונן לקראתו, יסגל תורה ומצוות, ולא יבוא בידיים ירקות. אבל אפילו נניח שכל מעשינו תוהו, ולבסוף נבוא כדלים וכרשים, יש הבדל רב בין מי שהתכונן למי שימי הדין התרגשו עליו ללא הכנה. והוא הסביר זאת במשל:

משל לעשיר, ששמע נקישות על דלתו. השקיף מחלונו וראה את הבא, אחד מאנשי העיר. האיש שמע את הדלת נפתחת, ואת משרתו שואל את הבא לרצונו. "רציתי לבקש גמילות חסד מן האדון", השיב הלה.

"אדוני עסוק עתה, והורה שלא להפריע לו", השיב המשרת.

"מתי אוכל לפגוש אותו?" שאל האיש.

"נסה בארבע אחר הצהריים", השיב המשרת.

הלך האיש לדרכו, והעשיר שב לעיסוקיו. בארבע אחר הצהריים נשמעו נקישות על דלת הכניסה. העשיר השקיף מחלון לשכתו, וראה את האיש ממתין. הדלת נפתחה, והמשרת הודיע לו שהאדון עודנו עסוק מאוד. "אמתין כאן בחוץ", אמר האיש. "אבקשך להודיע לי כאשר יתפנה אדונך. הדבר נחוץ לי מאוד!"

קול סגירת הדלת נשמע, והעשיר שב לעיסוקיו. כעבור שעה קלה גברה עליו סקרנותו. הוא הציץ מבעד לחלון וראה אותו אדם פוסע ברחבה בעצבנות, הלוך ושוב. נכמרו רחמיו עליו, והוא צלצל בפעמון. המשרת הופיע, והוא הורה לו להכניס את האיש. האיש בא ושטח את מצוקתו - הוא זקוק להלוואה לזמן קצר. הוא הכין שטר, והחתים עליו ערבים. עיניו מייחלות לעשיר, שילווה לו את הסכום ויחלץ אותו ממצוקתו. רחמיו של העשיר נכמרו עליו. סוף סוף, הרי הכסף מצוי ברשותו, ומצוה רבה היא לעזור לאדם בעת דחקו. הוא הלווה לו את הסכום המבוקש, ואף הרחיב לו את זמן הפירעון.

לפנות ערב יצא העשיר לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית. בבית הכנסת פנה אליו אחד המתפללים ואמר: "הו, אם כבר נפגשנו, אולי תוכל להלוות לי סכום כסף לכמה ימים?", התנצל העשיר שאין לו כרגע את כסף בכיסו, והטה את השיחה לפסים אחרים.

מדוע לא נעתר לבקשה זו כדרך שנעתר לקודמתה?

התשובה פשוטה. הלווה הראשון הטריח את עצמו בבוקר, ובא שוב לפנות ערב. כשנדחה, עמד והמתין בחוץ עד לעת רצון, עד לשעת הכושר. הוא טרח כה הרבה, ובדין הוא, שגם העשיר יתאמץ למלא את בקשתו. אבל השני לא טרח ולא יגע, אלא פגש בו באקראי, ופנה אליו כבדרך אגב. אות הוא, כי אינו דחוק באמת, והכסף אינו כה נחוץ עבורו, ומדוע יענה לבקשתו.

על כך אמר הנביא: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה – ואל תפגע בי" (ירמיה ז). כלומר, אל תיתקל בי באקראי... הרוצה להיענות, יכין עצמו לדפוק על שערי שמים, וכמאמר הכתוב: "כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל... וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי, ושמעתי אליכם" (ירמיהו כט). כלומר, אם תלכו במיוחד, אם תכינו עצמכם, אות הוא כי הדבר נוגע לנפשכם. ושמעתי, כי חנון אני...

הכנה זו, גישה זו, הליכה זו – היא עבודת חודש אלול.

Y                 אלול – העת לשכנע בכנות הכוונות

ה"חפץ חיים" זצ"ל סיפר משל, מתוכו נוכל ללמוד על מטרה נוספת אותה נציב לעצמנו בחודש זה.

מעשה בחנווני מעיירה קטנה, שבא לעיר הגדולה כדי לרכוש סחורה. נכנס אל הסיטונאי שהיה רגיל אצלו, והזמין כמות רבה של סחורה בהקפה. אמר לו הסיטונאי: "אין בידי להיענות לבקשתך. בדקתי בספרים ומצאתי, שטרם שילמת את חובך מלפני חודש וחודשיים ואפילו שלושה. בכל פעם הבטחת לפרוע את החוב מיד לכשתשוב לביתך, ומעולם לא קיימת את הבטחתך, לכן תבין, שאני לא יכול לספק לך סחורה".

התחיל החנווני להסביר מדוע נבצר ממנו לשלם עד כה. סיבות שונות עיכבו אותו, טרדות שונות מנעו ממנו. אבל עתה מבטיח הוא בהן צדקו שיעמוד בדיבורו. ברגע שיקבל את הסחורה וישוב לביתו, מיד יגבה חובות שחייבים לו ויפרע את החוב. הסיטונאי נעתר והעניק לו את הסחורה באשראי, כבקשתו.

עבר חודש ימים ולחנווני אין זכר, לא סימן ולא איתות. עברו עוד שבועות אחדים, והוא מגיע ובפיו, איך לא, בקשה: לרכוש סחורה בהקפה...

"לא!", אמר הסיטונאי, "עד כאן. מעתה, גם אם תפרע את כל חובך, לא תהיה עוד נאמן. דיבורך אינו דיבור צדק, הבטחתך אינה הבטחה. צר לי, אך לא תקבל עוד סחורה!"

עוד הם עומדים ומתווכחים, ולחנות נכנס סוחר אחר, ששמע את דבריהם. פנה אותו סוחר ואמר לחנווני: "שמע בקולי, העניין אבוד. קנייה באשראי דורשת יחסי אמון, ואתה, בהתנהגותך, הרסת את האמון שרחשו לך. אין לך ברירה, אלא לבנות את יחסי האמון מחדש. אומר לך כיצד תעשה זאת. למה לך לקנות כמות כה גדולה, ולהתחייב בהון רב שלא יהא לך דרך לפרוע אותו? תרכוש כמות קטנה ביותר שבעבורה תוכל לשלם במזומנים, תמכור אותה ברווח זעיר ותשוב לקנות כמות כזאת. אט אט יכירו ברצינותך, ועסקך יתבסס. המאורעות הקודמים ישכחו, הסיטונאי ירחש לך הערכה, ושוב יסכים להעניק לך אשראי!"

והנמשל – בימי חודש אלול, לקראת ימי הדין הבאים עלינו לטובה, הן נעמוד ונבקש שנה טובה ומאושרת, מלאה וגדושה בטובה וברכה. ובשמים ישאלו: באיזו זכות, בעבור מה?

ואנו נשיב: בהקפה. כי נשתדל מעתה ואילך להיות טובים וראויים.

ובשמים יבדקו בפנקסים, וישיבו: אכן, כך אמרת גם לפני שנה ושנתיים ושלוש – ודבר לא השתנה. איך ניתן להאמין להבטחותיך, הרי מילה אינה מילה, החלטה אינה החלטה, וידוי אינו וידוי...

ואנו, מה נאמר, הלא הדברים נכונים וצודקים.

אין לנו ברירה, אלא להתחיל ולבנות יחסי אמון. להתחיל בדברים קטנים, ולהראות את רצינותנו ונחישותנו. נקבל על עצמנו לקנות מעט ובמזומנים: לשוב באמת, בפועל, על העוונות הקלים: לשון הרע, שקר, רכילות, להקפיד בפועל על המצוות הקלות: כוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע, של ברכת אבות וכו'. וכך, כאשר נבטיח בימי הדין לשפר את מעשינו, נאמין לעצמנו – ויאמינו לנו. לכך ננצל את חודש אלול!

Y                 להתכונן מבעוד מועד

אי אפשר "ליפול" ולקפוץ אל הימים הנוראים בלא הכנה מתאימה. לרב הקדוש מצאנז זצ"ל בעל ה"דברי אמת" היה משל נאה לכך:

היה היו שתי משרתות. האחת הייתה פקחית וחרוצה, והשנייה טיפשה וחרוצה... מה ההבדל ביניהן?

הראשונה הייתה עמלה כל היום כולו, כדרך המשרתות. ובערב, בהיותה מותשת ועייפה, לא הלכה לנוח בטרם תכין את כל הנחוץ לה ליום המחרת. היא הכינה עצים להסקה, והניחה אותם ליד התנור לייבוש. היא ניפתה את הקמח, והכינה את כל מצרכי המזון. רק לאחר מכן הלכה לישון. בבוקר, בקומה, הציתה אש בעצים היבשים והסיקה את התנור, היא לשה את הקמה והניחה לו לתפוח. בינתיים, ערכה את השולחן, שבה לאפות את הלחם, וכששב בעל הבית מן התפילה, קידם את פניו חום נעים וניחוח טרי של פת אפויה, שולחן ערוך ומאכלים ערבים.

המשרתת השנייה סיימה את עבודת יומה, ופנתה לישון לאחר היום המתיש. בבוקר, כאשר הלך בעל הבית לתפילה, יצאה אל מחסן העצים, והביאה גזרי עצים להסקה. העצים היו לחים ורטובים, והאש לא אחזה בהם. היא בזבזה זמן יקר בניסיון להציתם, ולבסוף – כאשר ניצתו – התמלא הבית בעשן סמיך ומחניק. כששב בעל הבית מן התפילה, היה הבית מלא עשן, והמשרתת לשה במהירות את הבצק, לאחר שניפתה את הקמח. ישב בעל הבית ליד השולחן שלא היה ערוך, השתעל בגלל העשן, והמתין ללחם שיאפה. לעיסה לא היה זמן לתפוח, והתנור לא היה עדיין חם דיו. גם העצים הרטובים לא בערו כראוי, והלחם יצא נוקשה וחסר טעם. בעל הבית קצף ורגז, והמשרתת רטנה והתלוננה. מה קרה, על מה הכעס? הרי היא עובדת קשה יותר מהשנייה, בכמה מאמצים עולה לה להצית את האש בזרדים, איך היא יכולה למהר כל כך, הרי רודים בה בפרך...

הוא הדין בימי הדין. לא יתכן, שיתחיל האדם להתכונן לראש השנה בראש השנה עצמו. כי אז, הוא ידמה למשרתת השנייה. אשרי מי שמכין את עצמו מבעוד מועד, בחודש המתנה שניתן לנו משמים – הוא אלול, ובא ליום הדין מוכן. או אז ילך הכל למישרין, הוא ימצא את ליבו פתוח לרשמי היום הקדוש, ואדוניו ישבע רצון מעבודתו.

(מתוך "עת לחשוב")     

יהי רצון שבעצם ימים חשובים אלה הבאים עלינו [לטובה], ימי אלול, ימי תשובה שלקראת הימים הנוראים, נזכה להתחזק ברצונות טובים, להמליך את הרוח על החומר, את הטוב על הרע, את האחדות על הפירוד, ובדרך זו לגרום נחת רוח גדולה לאבינו שבשמים. אמן - כן - יהי - רצון.

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בספר "סביב שולחנו של המגיד" מובא המשל הבא, המבטא במילים קצרות את עיקר עבודת חודש אלול:

על שפת הים עמד נער בודד, כשהוא מחזיק דגל בידו, ועיניו נשואות לעבר הים. במרחק מסויים ממנו שיחקו בשובבות- נעורים חברי הנער הבודד, אך הוא לא שם ליבו אליהם והביט כל העת לכיוון הים הפתוח.

ניגש אליו אדם מבוגר ושאל אותו: "נער צעיר, מדוע אינך מצטרף אל חבריך המשחקים ומשתעשעים לא הרחק ממך?". השיב הנער: "אין שעתי פנויה למשחקים, אני ממתין לאוניה העתידה לעבור כאן. כאשר האוניה תגיע, אניף את הדגל שבידי, ורב החובל ישיב לי בנפנוף דגלו".

לשמע הדברים חייך האיש ואמר לו: "איך אתה מעלה על דעתך דבר כזה? הרי האוניות אינן יכולות כלל להתקרב אל החוף! אומנם יש ספינת נוסעים גדולה מאוד העוברת בלב הים, אך

אין שום טעם שתמתין לה, רב החובל לא יבחין בך כלל, ובודאי לא יגיב להנפת הדגל שלך. לך, אם כן, ושחק עם חבריך".

"זוהי בדיוק הספינה שאני מחכה לה!", השיב הנער בלהט, "אני מצפה בקוצר רוח לרגע שבו אוכל להניף את הדגל שלי, ואני גם בטוח שרב החובל של הספינה הגדולה הזו ישיב לי בהנפת דגל". "זה מגוחך", אמר האיש, "כי רב החובל של האוניה הגדולה הזו הוא אדם חשוב מאוד, אני מסופק אם הוא יכול לראות אותך ממרחק כה רב, ומכל מקום אינני יכול להעלות בדעתי סיבה כל שהיא שבגללה הוא יסתכל לכיוון הזה בכלל!".

"ברור לי", התעקש הנער, "שלא זו בלבד שהוא יחפש אותי, אלא שכאשר יראה אותי מניף דגל לעומתו הוא ישמח מאוד. כי הוא יבין שהדגל הינו ביטוי לגעגועי אליו, וכביטוי לשמחתו ואהבתו שתתפרץ – גם הוא יניף לי בדגלו", אמר הילד בבטחון רב.

"כיצד הינך יכול להיות בטוח כל כך במה שאתה אומר?", התפלא האיש. הביט הילד בעיני האיש התמה, ובבת צחוק על פניו אמר בפשטות: "מפני שרב החובל הוא אבא שלי"...

בספר "משנה ברורה" נאמר: "אני לדודי ודודי לי" – ראשי תיבות 'אלול', וסופי תיבות עולה במניין מ' (40), כנגד ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות ליבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה.

כולנו בנים למקום, כדוגמאת הנער שעל חוף הים, בנו של רב החובל. הקב"ה ברוב אהבתו אותנו, מחפש אותנו ממכון שבתו בגובהי מרומים. הוא מצפה לנו בכל השנה, ובמיוחד בימי אלול שהם ימי רחמים. מה הוא מצפה לראות אצלנו? ביטוי של געגועים ורצון להתקרב אליו, וזוהי המשמעות "אני לדודי". ככל שנשכיל להתעלות ב"אני לדודי" ובכל המשתמע מזה, נזכה ל"דודי לי" – להתקרבות הבורא אלינו.

אכן, אין כמו ימי חודש אלול להתעלות רוחנית ולשיפור המעשים בעניינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. בימים אלה מושפעת ממרומים סייעתא-דשמיא מיוחדת, ולא בכדי הם נקראים "ימי הרחמים". בראש חודש אלול עלה משה רבינו ע"ה פעם נוספת לשמים, ולאחר ששהה שם ארבעים יום והתפלל, נאמר לו "סלחתי כדברך". ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, סללו את הדרך אל הסליחה. לפי זה יוצא, שלכל יום מימי אלול יש את הכוח ליצור את הסליחה שביום הכיפורים. ממילא, כל יום שעובר מבלי שננצל אותו להתעוררות, הוא הפסד ללא תקנה.

חודש אלול הינו נכס יקר, אשר רק עם ישראל זכו בו. אפשר לומר שזהו אחד הדברים המייחדים את ישראל מהעמים, ובעזרתו עם ישראל שומר על מעלתו. לעומת זאת, העמים שלא זכו לסגולה יקרה זו, מתדרדרים והולכים. הסיפור הבא ימחיש את דברינו:

דני ויוסי היו ידידים בלב ובנפש. יום אחד רכשו השניים מכוניות חדשות. שתי המכוניות היו זהות לחלוטין בכל פרטיהן: תוצרת המפעל, דגם זהה, צבע זהה וכדומה. ביום רכישת המכוניות נפרדו דרכיהם, ובמשך שנים אחדות לא התראו ולא פגשו איש את אחיו.

 יום אחד דני נוסע במכוניתו, והנה לקראתו מגיעה מכונית הדומה במקצת למכוניתו. אך בניגוד למכונית שלו שהיתה במצב תקין ונאה במראיתה, נראתה המכונית שבאה לנגדו מיושנת ובוקשי רב נסעה על הכביש. עודנו מתבונן ב"גרוטאה", בחין לפתע כי הנוהג בה הוא יוסי, ידידו משכבר הימים.

חיש מהר החנו השניים את מכוניותיהם בצד הכביש, ויצאו מתוכן לפגישה נרגשת אחרי פרידה של כמה שנים. 

השיחה בין הידידים התארכה, ולבסוף אמר יוסי לדני: אני רואה שמאז שקנינו את המכוניות הזהות, רכשת לעצמך מכונית חדשה. אני לא יכול להרשות לעצמי רכישה כזו, לכן אני נוהג עדיין במכונית הישנה. השיב דני: אתה טועה, מכוניתי היא אותה המכונית הישנה. תמה יוסי: איך יכול להיות? תראה את המכונית שלי לעומת המכונית שלך?!

השיב לו דני: בוא ננסה לרדת לפשר הדבר. אמור לי בבקשה, כיצד אתה מתכונן בכל שנה לקראת יום חידוש רשיון הרכב? הרי כידוע אין מחדשים את הרשיון למי שמצב מכוניתו אינו תקין?. פרץ יוסי בצחוק ואמר לידידו: אין לי כל קושי לחדש את הרשיון, כי יש לי "ידידים" טובים שעוזרים לי לחדש את הרשיון, מבלי להתייחס כלל למצב המכונית.

כאן טמון שורש ההבדל, אמר דני והמשיך, בוא ואספר לך מה אני עושה כשמתקרב יום חידוש הרשיון: אני מכניס את המכונית למוסך למשך ימים אחדים, ומבקש מהמכונאים שיתקנו את כל הדרוש תיקון. בנוסף, אני גם מבקש מהם שיסרקו את כל חלקי המכונית ויבדקו אם יש בה חלקים שמתפתח בהם פגם כלשהו. כשהם מגלים חלק שמתחיל להחליד או להיסדק, הם מחליפים אותו בטרם יגיע למצב שאין לו תקנה. למעשה הם מחזקים כל בורג שמבקש להתרופף, מחליפים חלקים, צובעים ומשמנים את כל מה שנחוץ ודרוש. רק אז עובר הרכב את בדיקת חידוש הרשיון ללא תקלות, ואני הרווחתי אריכות ימים למכונית שלי.

אתה צודק, השיב יוסי, הזנחתי את הטיפול במכונית שלי ואת ההשגחה עליה במשך כל השנים, הבאתי אותה לידי התדרדרות שאין לה תקנה. עכשיו קשה מאוד לתקן ולשפץ אותה, ובודאי שאי אפשר להחזיר אותה למצבה הקודם. אך אתה שהקדשת זמן, בכל זמן ובכל שנה ושנה, לשמירה על מכוניתך בטרם התדרדר מצבה, הצלחת לשמור על מצבה התקין.

·                הנמשל –

ימי אלול הם הימים שבהם עלינו להכין את עצמנו לקראת יום "חידוש הרשיון" לשנת חיים נוספת. "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו". כדי לזכות בדין ולקבל שנת חיים נוספת, כדי שתחל שנה וברכותיה, עלינו לדאוג שביום הדין נימצא ראויים לחסדיו של הבורא ולברכותיו. מה עלינו לעשות כדי שנזכה ב"רשיון" המיוחל?

התשובה נמצאת במשל המכוניות: יש להתכונן לקראת הבדיקה המדוקדת הנעשית בדין. כי הקב"ה "בוחן לבבות ביום דין", "יודע מחשבות ביום דין", "צופה נסתרות ביום דין" (מתוך תפילת הימים הנוראים). ולצורך זה יש להכניס את עצמנו ל"מוסך". אחד הפסוקים שבו נרמז אלול בראשי תיבות הוא הפסוק: "והאלוקים אינה לידו ושמתי לך מקום" (שמות). יש כאן רמז לחודש זה להתבוננות וחשבון הנפש, זהו הזמן לתקן את מה שטעון תיקון. מי שמנצל ימים אלה כראוי, בא ליום הדין כשהוא מוכן וזוכה להיחתם לחיים טובים.

בנוסף להכנה זו, אנו מרווחים גם את השמירה על המידות ועל טוהר הנפש, שכן גם אם במשך כל השנה אין אדם שם ליבו על דרכו בחיים, הרי שלכל הפחות בחודש זה הוא עושה זאת. ההתבוננות מועילה כדי לבלום את ההתדרדרות הפוקדת את כל מי שאינו חי עם חשבון הנפש. בדרך זו שומרים עם ישראל על מעלותיהם ומחזקים את עצמם ועולים במסילה העולה בית א-ל. 

(באורים לפרשה).

התשובה היא בחירה חופשית בין החיים ובין המוות. היות ולא יתכן מצב של חצי חיים או חצי מוות, לכן אין חצי תשובה.  לכן אנו מתפללים שהקב"ה יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלימה, אמן!

_________________

    אין יום שאין בו טוב

הכוח המרפא של הסליחה

סליחה היא הנכונות להרפות מעבר מכאיב. זו החלטה לרפא את הלב ואת הנשמה שלנו. זו נטישת התשוקה להכאיב לאחרים או לעצמנו.

זו הנכונות לפקוח את עינינו ולראות את האור המצוי באנשים אחרים!

חודש אלול הוא גם חודש הסליחה. אך כאשר הוא מגיע ואנו באמת רוצים לומר כמו שצריך "סלחתי כדבריך", אנו מוצאים לעיתים את עצמנו נאחזים בקרנות הסליחה, נצמדים אל תרעומת ישנה ו...סובלים.

כי החיים בחברה מודרנית כמו שלנו עלולים לגרום לנו להאמין שכסף וצבירת נכסים חומריים יביאו לנו אושר. הבעיה היא, שככל שאנחנו צוברים יותר "כל מי יש לו מנה רוצה מאתיים", אנחנו רוצים יותר. כל כמות של רכוש ונכסים שתהיה לנו, לא תפתור את התחושה שאין לנו די.

כאשר אנו עושים את בחירותינו לאור ההשקפה הזאת, אנו מתרגלים להאמין שבסופו של דבר נמצא משהו חיצוני אשר יביא לנו את האושר הנצחי. העובדה שחיפוש כזה יותיר אותנו, בסופו של דבר, מתוסכלים, עצובים, ואפילו מיואשים, מרמזת לנו שהאמונה שלנו חסרת בסיס.

העולם סביבנו שופע פיתויים רבים, אשר בהם ניתן לתלות את האשמה בחוסר אושרנו או במחסורנו בכסף, בנכסים ובחפצים חומריים. אנו נושאים מבטנו ורואים סביבנו אנשים שיש להם יותר מאשר לנו והם נראים לנו שמחים יותר מאיתנו. אנו פונים לאנשים אחרים ומנסים ליצור איתם מערכות יחסים שימלאו את הבור הפעור בנשמתנו.

יתכן שהקפיצה ממציאת התשובה בנכסים וברכוש לניסיון למצוא את התשובה בקשרים עם אנשים אחרים – נראית גדולה מדי, אבל החלק בתוכנו שאומר לנו שהתשובה מצויה בחוץ הוא בדיוק אותו החלק שגורם לנו למנות אנשים אחרים כאחראים לאושרנו. אנחנו משוכנעים שאם רק נמצא את האדם הנכון, חיינו יהיו שלמים ומושלמים!

אולם בתוך זמן קצר, אנו מוצאים את עצמנו דוהרים על סחרחרת פסיכולוגית, סובבים במעגל אינסופי, מאוכזבים ועצובים. משום שהכסף, החומר ומערכות היחסים שלנו לא הצליחו לשמח אותנו באמת. פה ושם יש לנו רגעי חסד, אבל הם קצרים וחולפים. ייתכן שנתחיל להרגיש לכודים בחיינו.

אבל אפשר שנשאל, מה עוד אפשר לעשות? מהו החלק בתוכנו שגורם לנו להמשיך ולחפש פתרונות בחוץ? האם אפשר לתת לו שם? זהו החלק שבנו, המאמין שהזהות האמיתית שלנו מוגבלת לגוף ולאישיות שלנו. זהו החלק שבנו, הלועג לכל רעיון הרומז כי אנחנו ישויות רוחניות המתקיימות אך לפרק זמן מסוים בתוך הגוף החומרי שלנו.

החלק הזה שבתוכנו, שכל כך שקוע בדברים חיצוניים נקרא "אגו". האגו מנסה להצדיק את נוכחותו בחיינו בכך שהוא מספר לנו שטובתנו ניצבת בראש מעייניו, שהגוף שלנו זקוק לו כדי להמשיך לחיות, שאם לא כן אנו עלולים בלעדיו לקפוץ לכביש לפני משאית נוסעת, חלילה, או לשכוח להאכיל את עצמנו, או להפסיק להתגונן מפני הסכנות הקיימות בעולם.

האגו מקפיד לשלוח עוד ועוד מסרים, שמספרים לנו שאנחנו חיים בעולם לא הוגן, ושאם לא ניזהר ולא נעמוד על המשמר כל הזמן – נהפוך לקרבנות. האגו שלנו שמח כאשר אנחנו משתכנעים ב'קרבניות' שלנו, משום שאז אנו מעניקים לו את כוח השליטה. הדבר האחרון שהאגו רוצה, הוא שנאמין שיש לנו את זכות הבחירה – שיש ביכולתנו לבחור לא להיות קרבנות, שאנחנו יכולים למעשה לבחור באהבה במקום בפחד, ולסלוח במקום לשאת בתוכנו מרירות, טענות ומענות ושיפוטים.

קל לראות כיצד האגו רואה בַּשמחה, באהבה ובשלוות הנפש – אויבים מושבעים. כאשר אנו נהנים ממצבי הוויה כאלו, אנו חווים את מהותנו הרוחנית. אנחנו רואים אז שאיננו חיים בעולם שונה לחלוטין מזה שהאגו ניסה להציג בפנינו. קל לסלוח כשמתבוננים על העולם בעיניים אוהבות, משום שאז מתברר לנו שהתשובות שחיפשנו כל חיינו נמצאות כאן, ולא בחיים החיצוניים שהאגו מאמין בהם.

בהיבט השלילי ביותר שלו, אנו שומעים את האגו בתודעתנו הטוען ששמחה היא חוויה חולפת, ארעית, ולכן עדיף שנפנה למציאות החומרית ונמצא בה אושר אמיתי ובר קיימא. הרי בסופו של דבר, הכל יתפרק. משהו יתקלקל בודאי. מישהו או משהו יפלשו לתוך שמחתנו. משום כך, כדאי לנו לעמוד על המשמר מפני האשמים, האגו מייעץ לנו להפוך למְגַלי פגמים כדי להבטיח שנצא תמיד צודקים בעוד אחרים ייצאו טועים תמיד.

בסופו של דבר, השמחה שלנו או העדרה נמדדים על פי הדרגה שבה אנו מקבלים את עצתו של האגו. חשבו מה קורה כאשר אנו שופטים אנשים אחרים, אנו אוצרים התמרמרויות בתוכנו, דבקים בהטלת דופי והאשמה. התחושות שלנו חוסמות את דרך יכולתנו לחוות אהבה, שלווה ושמחה. חוויות האומללות שלנו מתעצמות, ואנו הופכים להיות מחפשי מגרעות שסורקים את העולם כדי לגלות נסיבות או אנשים שאפשר להטיל עליהם את האשמה לחוסר אושרנו.

הסליחה היא תהליך מתמיד. כהרף עין, אנו יכולים להרפות מהתבנית המבוססת על ראיה חיצונית שאומרת שעלינו למצוא את האושר שלנו מחוץ לעצמנו. אם פשוט נשנה את דעתנו, נוכל להשתחרר מאמונותיו של האגו, שמאמין שכדי לחוש בטוחים, עלינו להאמין בכך שאנו קרבנות ולנהוג כמתגוננים.

אם רק נשנה את נקודת המבט שלנו, נוכל להפסיק לחפש אנשים אחרים או חפצים מחוצה לנו כדי להאשים אותם בכך שאיננו שמחים. אנחנו יכולים לאמץ בחום את מהותנו הרוחנית האמיתית, ומיד נמצא שהיא מאז ומעולם היתה מקור האהבה, השלווה והשמחה שלנו. בכל רגע נתון, אנחנו במרחק פעימת לב משם – וההבנה הזו ניתנת חינם לכל דורש.

כל אדם בכל גיל יכול ללמוד לסלוח, ללא קשר לאמונתו, לחוויות בעברו, או ליחסם של האנשים סביבו כלפיו.

Y                  מהי סליחה?

מנקודת מבטה של האהבה והרוח, סליחה היא הנכונות להרפות מעבר מכאיב. זו החלטה שלא לסבול עוד, זו החלטה לרפא את הלב ואת הנשמה שלנו. או הבחירה שלא להאמין עוד בערך השנאה או הכעס. זו נטישת התשוקה להכאיב לאחרים או לעצמנו בגלל משהו שכבר נמצא בעבר. זו הנכונות לפקוח את עינינו ולראות את האור המצוי באנשים אחרים, ולא לשפוט או לדון אותם לכך חובה.

לסלוח פירוש לחוש את החמלה, הרכות, העדינות והדאגה לאחרים שתמיד שוכנות בליבנו, לא משנה מה קורה בעולם באותו רגע. הסליחה היא הדרך למקום של שלווה פנימית ואושר, הדרך אל הנשמה שלנו. המקום השלו הזה זמין לנו תמיד, מוכן לקבל אותנו לתוכו בכל רגע. אם לרגע איננו רואים את שלט הברכה המקבל את פנינו, הרי זה מפני שהוא מוסתר על ידי ההיאחזות שלנו בכעס.

באופן כלשהו, חלק בתוכנו מאמין שאנו יכולים למצוא את שלוות הנפש שאנו מבקשים באמצעות היאחזות בשנאה, בכעס או בכאב. חלק בתוכנו אומר שחובה עלינו להתגונן, ושנוכל למצוא שמחה ושלווה באמצעות היאחזות בשנאה ובטיפוח רגשות נקם. חלק בתוכנו אומר לנו שחובה עלינו להתרחק, לסגת, ולשמור את אהבתנו ושמחתנו כלואות בתוכנו, מפני שנפגענו בעבר.

ניתן לראות את הסליחה כמסע על פני גשר דמיוני שנמתח בין העולם שבו אנו שבים וממחזרים את הכעסים שלנו לבין מקום השלווה. הוא לוקח אותנו לעולם חדש של אהבה מקיפה ונרחבת שאינה תלויה בדבר.

באמצעות הסליחה אנו מקבלים את כל הדברים שליבנו חשק בהם מאז ומתמיד. אנו משתחררים אז מהפחדים, מהכעסים ומהכאבים שלנו וחווים אחדות והזדהות זה עם זה. הסליחה היא השביל שמוליך אותנו מהחשיכה אל האור - לתפקידנו כאן, בעולם הזה.

הסליחה עוזרת לנו לחמוק מצללי העבר, בין שאנו הטלנו את הצל ובין שהיה זה מישהו אחר שהטיל אותו. כאשר אנו סולחים פצעי העבר שלנו מחוטאים ונרפאים. לפתע אנחנו חווים את מציאות אהבתו של האלוקים. במציאות הזאת קיימת רק אהבה.

Y                 אבני דרך בנתיב הסליחה

במצבה הטבעי, תודעתנו שקטה, שלווה, שמחה ואוהבת. היא נעשית צלולה משום שאין בה מחשבות סותרות, שיפוטים או חששות.

יציאה לחיק הטבע, שם נוכל לחוות אחדותנו איתו, יכולה מאוד להועיל. כל מה שעלינו לעשות הוא להיות שקטים ולהקפיד שדבר לא יסיח את דעתנו. הדממה שניצור תסייע לנו להיות קשובים יותר להיבטים השונים של הסליחה.

היו עדינים וסבלניים כלפי עצמכם. דחו כל פיתוי להשוות את עצמכם לאנשים אחרים או למדוד את מהלך ההתקדמות שלכם, מצאו לכם מקום בו אתם מרגישים בנוח ובטבעיות, וכבדו זאת.

עיינו בעקרונות אלו ב"ראש פתוח" ומתוך נכונות. הזכירו לעצמכם שזה בסדר גמור לא להסכים עם חלק מהרעיונות או אפילו לדחות אותם.

היו פתוחים לאפשרות לשנות את אמונתכם הנוגעת לסליחה. הבינו שאין ערך לרחמים עצמיים.

בחרו להיות שמחים ולאו דווקא "צודקים". היו מוכנים להפסיק להיות קרבנות.

ראו בכל אדם שאתם פוגעים מורה לסליחה.

האמינו שהיאחזות בטענות ובמחשבות בלתי סלחניות היא דרך שמובילה לסבל.

האמינו שהיאחזות בכעס לא תביא לידי השגת מה שאתם באמת רוצים.

האמינו שקבלת החלטות על בסיס אהבה ולא על בסיס פחד – פועלת לטובתכם.

האמינו שאין כל ערך בענישה עצמית. האמינו שאתם ראויים להיות מאושרים.

היו נכונים לראות בכל אדם שתפגשו את האור הנובע מילד תמים, בלא כל קשר לבגדים שהוא לובש או לדברים שהוא עשה בעבר.

היו נכונים לראות את האור הנובע מילד תמים הקורן מתוככם. היו נכונים למנות את הדברים שבהם זכיתם, במקום את פצעיכם. בקשו את הערך הטמון בוויתור על השיפוטיות שלכם.

האמינו שהאהבה היא הכוח המרפא החזק ביותר. האמינו שהסליחה היא המפתח לשמחה!

Y                  שלב הפעולה: הבחירה לסלוח

מילת מפתח אחת – נכונות – מעניקה לכם את הכוח ללכת הלאה בתהליך הסליחה. הכעס שלכם יתחיל להתחלף באהבה. הנכונות שלכם לבקש את עזרתו של הקב"ה היא אשר מאפשרת לכם להמיר את הכעס לאהבה.

החליטו שאינכם מוכנים יותר לסבול את השפעת אפקט הבומרנג של מחשבותיכם הבלתי סלחניות.

נסו להיעזר בשלב זה בכתיבת מכתב לאדם שלו אתם מבקשים לסלוח. הביעו במכתב את כל מה שאתם מרגישים כלפיו, הביעו את התחושות והמחשבות שלכם במילים ברורות, ואז קרעו את המכתב לגזרים.

הבהירו לעצמכם שהמטרה שלכם היא להגיע לשלוות נפש, ולא לשנות או להעניש את האדם האחר.

היו מוכנים לראות את האדם שפגע בכם כאילו הוא אחד המורים החזקים ביותר שלכם, שנותן לכם הזדמנות ללמוד באמת מה משמעותה של הסליחה.

זכרו שכאשר אתם סולחים לאדם אחר, אתם סולחים לעצמכם.

התחילו לתרגל, וגלו כי הערך הגלום באיחולי ברכה לזולתכם ובתפילה למענו, שמור גם לעצמכם.

גלו את ההנאה והשלווה הנובעים מהסליחה!

Y                  סוף טוב, הכל טוב

כאשר כל אחד מאיתנו ייקח על עצמו את האחריות להסיר את המחסומים מפני נוכחות האהבה באמצעות הסליחה, כולנו נחווה שלווה, אושר ושמחה בממדים שמעבר לכל דמיון.

הסליחה היא הגשר לאלוקים, לאהבה ולאושר. זה גשר שמאפשר לנו להיפרד לשלום מהטחת אשמה, מתחושת אשמה ומרגשי בושה. הוא מלמד אותנו שאהבה פירושה הרפיה מפחד.

הסליחה מטהרת את האוירה, את ליבנו, את נשמתנו. היא מחברת אותנו לכל הדברים הקדושים. באמצעות הסליחה, אנו מתחברים אל אותו הדבר אשר הוא גדול מאיתנו, אל אותו הדבר אשר הוא למעלה מכל דמיון ומלא הבנה.

  (מתוך "שעה טובה")

_________________

    אין יום שאין בו טוב

סוף תפילת שחרית. תקיעת השופר מציפה בי זיכרונות ילדות - הנה אני ילד בן עשר ששואל את אביו בקול ילדותי תמים: "המורה בבית הספר אמר שמי שרוצה לחזור בתשובה באלול, כדאי לו לקחת נקודה אחת שהוא חלש בה, ולקבל על עצמו לתקן אותה בשנה הבאה, מה כדאי לי לקבל על עצמי"?

אני מתנער באחת מהרהורי, וחושב באירוניה: והיום? איזו קבלה אקבל על עצמי? האם יש טעם לשוב בתשובה באלול, כשאחר כך שבים ונופלים?

עזרה מרבונו של עולם

הרב דוד חי הכהן שליט"א - רב קהילת 'אורות התורה' וראש ישיבה בבת ים

הדריכונו חז"ל לשוב בתשובה בחודש אלול ובימים נוראים. ולכאורה יש לשאול את השאלה - הרי גם חז"ל ידעו כמונו, שאנו עלולים לשוב ולחטוא בחטאים עליהם שבנו בתשובה, ואם כך מדוע להנחותנו לשוב בתשובה? יתר על כן - הרי "האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה (משנה סוף יומא), ואם כן לכאורה אם נחזור וניפול, חלילה, אין תשובתנו תשובה אמיתית?

שתי תשובות בדבר:

ראשית - ברור שבשעת התשובה כוונתו של האדם לשוב באמת בתשובה שלימה, שהרי אם לא מתכוון ברצינות באמת אין זו תשובה כלל. נמצא, שגם אם אחר כך לא הצליח לעמוד במשימה ונפל שוב, הרי כבר קיים את מצוות התשובה, ונוספה לו מצוה בעלת ערך חשוב.

שנית - האדם השב בתשובה באלול ובימים נוראים בכל שנה מחדש, יש לו ניסיון מהשנים הקודמות. יודע הוא, שבשנה שעברה, למרות כל החלטותיו וקבלותיו הטובות, נפל בסופו של דבר מחדש. ואם איש אמת הוא, שמתכוון ברצינות לשוב מחטאיו, הרי בוודאי ישכלל השנה את שיטותיו, וימצא פתרונות יצירתיים להתגבר על כשלונותיו. יכול הוא לקבל על עצמו קבלות קטנות וסבירות יותר, שאותם יהא בכוחו לקיים. אפשר גם לפתח שיטות, שיסייעו לו להתגבר על חולשותיו. לדוגמא - פעם סח לי אדם אחד, שיש לו חולשה להרהורים אסורים, מפני שבמקום עבודתו מצויות נשים לא צנועות, ולמרות כל החלטותיו הטובות הוא נכשל בכל פעם מחדש. הצעתי לו לגדל זקן, אף על פי שאין זו חובה משורת הדין, ואכן בדרך זו הוא הצליח לצמצם באופן משמעותי את נפילותיו.

ובנוסף - ננסה לחשוב, מה יקרה אם נתייאש, חלילה, מהסיכוי לתקן את מעשינו. הרי בדרך זו אנו עלולים להידרדר מטה מטה ללא שום מעצור. נמצא, שאפילו אם התשובה הזמנית באלול, רק עוצרת את הידרדרותנו, יש בה ברכה גדולה. ועוד יש להוסיף - ריבון העולמים הרואה את מאמצינו הבלתי נלאים להיאבק ברוע ולהתקדם, בוודאי יבוא בסוף לעזרתנו וביום מן הימים יגער ביצר הרע ויבטלו מאיתנו.

על כן לא נחליש את עצמנו בשאלות מיותרות, נמשיך ביתר עוז במלחמת הטוב ברע, ונדע שבעצם המאבק טמון אור גדול.

אמונה בכוחה של התשובה

הרב אריה הנדלר שליט"א - סגן ראש ישיבת ההסדר שעלבים

ההלצה העממית הכאובה תמהה על כך שמיד בסיומה של תפילת נעילה פותחים אנו בתפילת ערבית במילים "והוא רחום יכפר עוון", ומשיבה שהעוון הוא דברי הלשון הרע שכבר הספקנו להחליף בינינו אודות טיב תפילתו של החזן בנעילה... הנה כי כן, האדם מועד לנפילות אולם אין בנפילות אלו כדי לעמעם את כוחה של התשובה.

אמרו במשנה בסוף יומא: "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה". המסר הפשוט העולה מאמירה זו הוא ברור. השאלה היא - מדוע חזרה המשנה פעמיים על אותן שתי מילים: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב?

נראה כי התשובה לשאלה זו היא, שבמסגרת תהליך התשובה החוזר על עצמו מידי שנה, הולכת ומתפתחת תפיסת עולם של שגרתיות התשובה. אחטא - ואשוב, אחטא - ואשוב. תהליך זה של 'נופל וקם, נופל וקם' ממעט את ערך התשובה. האדם מפסיק להאמין בתשובה כתהליך מכונן, משנה ומעצב מחדש. בסתר ליבו הוא יודע כבר בשעת החטא, שבסופו של דבר יתוודה עליו, וכבר בעת שמתוודה על חטאיו, יודע שיחטא שוב, וכך הולך הגלגל וסובב.

מול תפיסת עולם מיואשת זו, עלינו להשיב לעצמנו את האמונה בכוחה של התשובה לשנות, גם אם יודעים אנו כי עלולים אנו לשוב ולחטוא.

בספר התניא מבואר, שדברי המשנה האומרת "אחטא ואשוב... אין מספיקין בידו לעשות תשובה" מוסבים על האומר כן בשעת החטא ממש. כלומר, רק מי שבשעת עשיית החטא יונק את ה'היתר' לחטוא מכוח העובדה כי בסופו של דבר יחזור בתשובה, הרי אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אך מי שכל ימיו עומד לפני בוראו בשלוש תפילותיו ומבקש על התשובה, ועל מחילת העוון, מי שבכל שנה עומד ומבקש להתחיל דרך חדשה ללא חטא ועוון, איננו נחשב בכלל האומרים "אחטא ואשוב".

האמונה הגדולה בכוחה של התשובה היא שצריכה לנצח. האמונה הגדולה בכוחה של התשובה היא שצריכה להנחותינו להאמין כי למרות שאנו שבים מידי שנה ונופלים, עדיין המגמה הכללית המנחה אותנו בכל הליכותינו היא מגמה של תיקון, של תשובה, של רצון לקרבת אלוקים, וזה מה שקובע!

רצוא ושוב

הרב יחיאל מיכאל (מיכי) יוספי שליט"א - חוות 'יישוב הדעת'

לעיתים אפשר לשאול - מדוע נלך לישון בערב אם בבוקר ממילא אנו קמים. ומדוע לקום בבוקר אם ממילא בלילה הבא נשוב לישון?!

הבריאה כולה בנויה על יסוד ההתחדשות, וחלק מעניין ההתחדשות הוא לשוב ולהחיות את הקשר עם הבורא.

דרכו של עולם, עולם העשיה, בו רבו המסתירים את אור ה', שההתרחקות מאור פני מלך חיים תשוב ותופיע בחיינו, בשגרת העשיה. בעת שדיבר רבי נחמן על מהותה של תשובה הדריך, שכל החפץ בתיקון אמיתי צריך להכיר בחייו את שני מצבי היסוד הרוחניים: רצוא ושוב - התקדמות ונסיגה שנוכחים רבות בחיינו, ועלינו ללמוד כיצד לנהוג בכל אחד מהמצבים הללו - "וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך שיהיו לו שני בקיאות היינו בקי ברצוא ובקי בשוב".

דרך הבריאה והחיים בכלל היא שיש התקדמות ונסיגה. ישנם זמנים שאנו במיטבנו וישנם זמנים שאנו בנסיגה, בנפילה ו"המהדרין" אף בהתרסקות... ואנו צריכים את הבקיאות עליה המליץ רבי נחמן, היינו את המיומנות כיצד לנהוג בכל אחד מן המצבים על מנת לחדש את הקשר עם הבורא מהמקום בו אנו נמצאים.

במעשה הידוע אודות הנכרי שרצה להתגייר בעודו עומד על רגל אחת, מבואר בתורת החסידות שהמשמעות הפנימית של העמידה על רגל אחת היא, שאותו מועמד לגיור אמר שאינו רוצה לחוות את הטלטלה של מצבי הרצוא ושוב, ריחוק וקירבה. הוא רוצה להיות במצב סטטי קבוע מול הבורא יתברך, תמיד במיטבו בדבקות בה'. אולם לא זו הדרך, רק על המלאכים נאמר: "ורגליהם רגל ישרה" היינו שהם במצב רוחני קבוע ללא עליה או ירידה, בשונה מהאדם שנקרא "מהלך", מתקדם ונסוג. אך זהו חלק מנפלאות הבריאה, כח ההתחדשות.

הריחוק מה' הוא צפוי, עקב מסיחי הדעת הרבים בעולמנו, ועל כן מתנה הוענקה לנו - היכולת לשוב ולתקן בכל עת, ובמיוחד בימי אלול המסוגלים ומוכנים לחדוש הקשר עם ה'. ניתן אף לומר שזה גם סוד הזוגיות ושלום בית, ההתרחקות בין בני הזוג צפויה כדרכם של חיים, הסתר פנים הדדי אף הוא צפוי בשיגרת היום יום, אך אלו שהתבוננו בסוד החיים ומודעים לתובנת ההתחדשות, שהיא חלק מסוד הבריאה, שבים ומחדשים את הקשר, בונים מחדש את החברות האיתנה.

אך היכן ההתקדמות אם כל הזמן ישנם מצבי רצוא ושוב? ההתקדמות נמדדת בכך שישנם פסקי זמן ארוכים יותר בין הירידות, והנפילות אינן הופכות להתרסקות וגם שבשעת הנפילה איננו מתיאשים מתיקון ושינוי ואף שם אנו חשים בנוכחות ה'.

ונסיים במשל מבעלי המוסר אודות אותו דייג, שבכל ערב בשובו למעגן היה קושר את סירתו עם חבל רעוע (היחיד שהיה לו), ולעת בוקר עקב תנודות הגלים והחכוך במזח במשך הלילה, נקרע החבל ונסחפה הסירה למרחק קטן מן החוף. בבוקר היה הדייג טורח מעט להגיע לסירתו ולהשיבה אל המעגן. שאלו אחד השכנים: הרי בכל בוקר אתה מוצא את החבל קרוע והסירה נסחפת מעט אז מדוע לקשור בכלל? ענה לו הדייג: יקירי, אם אוותר על הקשירה למעגן לגמרי, הרי שבמהלך הלילה תסחף הסירה הרחק הרחק ולעת בוקר ח"ו לא אמצאה כלל. והנמשל מובן למבינים...

______________________________

השיעור ניתן באלול תשס"ח

נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת הרב מרדכי צמח בן מזל טוב שליט'א

Yeshiva.org.il

_________________

    אין יום שאין בו טוב

המגיד מזוויהל זצ"ל אמר בשם חכם אחד משל נאה על המתרשל בעבודתו בחודש אלול:

מעשה במלך אחד שנשא עשרה משריו על כל השרים והסגנים. יום אחד אירעה פריצה בחדר אוצרותיו של המלך ומבחר יהלומיו נשדד.

‏הורה המלך לחקור ולדרוש ולמצוא את האשמים בגניבה. לאחר כמה ימים התייצב בפניו ראש הבולשת ואמר: "אדוני המלך. לא הייתה זו פריצה. מנעול לא נפרץ ולא נשבר. עשרת שריך היו בארמוו בשעת הליל, וברשותם מפתחות בית גנזיך. הרשני ואחפש בכליהם והגניבה תימצא!"

‏שמע המלך ונחרד. הוא אהב והוקיר את שריו. וגם אם כעס על המעילה - הנה ידע שיתחייבו מיתה עליה ובכך לא רצה. מוכן היה למחול להם. מוכן לשכוח מהכל. אבל כבוד המלוכה אינו מרשה, הדין חייב להיעשות, חייבים למצות את ההליכים.

אמר לממונה על הבולשת: "הרשות נתונה לך לחפש בבתיהם ובחפציהם, אבל אל תשלח ידך לחפש בכיסי בגדיהם!"

ענה הממונה ושאל: "ואם יעלימו את היהלומים בכיסי בגדיהם?"

ענהו המלך: "הביאם לפני, ואני אצווה עליהם לרוקן את כיסיהם!" וכל זאת עשה בחכמה כדי למלטם מעונשם.

הוא שלח בחשאי רץ מהיר אל עשרת שריו לאמר: "נודע לי ששלחתם ידכם באוצד יהלומיי. הרשיתי למפקד הבולשת לחפש בכל אשר לכם זולת בכיסי בגדיכם. אבל ניתנה לו הרשות להביאכם בפני ואני אצווה על ריקון הכיסים. לפיכך הריני להזהירכם ולזרזכם לבער את הגניבה מכל וכל מרשותכם. ועינכם לא תחוס על האבנים היקרות, משום שאם יימצאו ברשותכם - אחת דתכם להמית! ודעו, כי אין מעצוד בידי מלהעשירכם עושר רב, ורק את טובתכם אני דורש!"

העשרה -קיבלו את ההודעה - ונחרדו. כמה מהם מיהרו והשליכו את האבנים היקרות וביערו מרשותם; כמה מהם חסו על הרכוש הרב ופקפקו באמיתות הידיעה. אולי החשד מוגזם, אולי תשוב הבולשת על עקבותיה. אבל מספק מילאו את כיביהם באבנים יקרות, מקום בו אין לבלשים רשות לחפש.

והבלשים הגיעו כמובטח. הם חיפשו בבתים ובחצרות, בארונות ובשידות ולא מצאו דבר. ואז הורו לעשרת השרים לבוא עימם - להתייצב בפני המלך.

אלו שהשליכו את האבנים היקרות נסעו בלב חרד מכעס המלך וזעמו על הגנינה אבל לא פחדו ממשפטו ודינו כי בטחו ברוב חסדו. האחרים, שכיסיהם היו מלאים ביהלומים הגנובים, ראו כי כלתה עליהם הרעה. מה עשו? כאשר הגיעו אל הגהר שלפני עיר המלוכה ועלו על ספינת המעבורת, ניצלו רגע של הסחת דעת מצד המלווים והשליכו את יהלומיהם אל הנהר.

כולם - מלבד אחד.

שר אחד ,שלא השגיח בפקודת המלך ולא שם לבו לציוויו. שקט היה ושאנן, שליו ואדיש בעליל. ניחן היה בתחושה כי "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך."

העשרה התייצבו לפני המלך והוא אמר להם בנועם שיח: "העלילו עליכם עלילה נוראה - לא אוכל להאמין לה! טפלו עליכם אשמה, כי שלחתם ידכם באוצרי, ומעלתם באמוני! לא יתכן שהדרדרתם לדרגה כה שפלה. אמור נא לי" - פנה אל ראש הבולשת - "הנמצא דבר בבתיהם?"

"לא, אדוני המלך!" - ענה השר הממונה. "ובכן, הן אמרתי לך!" - השיב לו המלך.

"אבל אולי טמנו מן היהלומים בכיסיהם?" - שאל השר.

"זאת נברר מיד!" - ענה המלך - "הואילו נא לרוקן את כיסיכם לעיני ראש הבולשת למען יווכח בנקיון כפיכם!"

תשעה רוקנו את כיסיהם - ומאומה. העשירי רוקן - ואשד של אבנים טובות ומרגליות מנצנצות נשפך לאדץ, כל היהלומים הגנובים ...

נתן בו המלך את עיניו וקדא: "אויה לך, חדל אישים חסד לב! למה לא עשית כמעשה חבריך? למה לא השלכת את הגניבה מידך?"

פני השר חפו.

אמר לו המלך: "חטאתך זו גרועה אף מהגניבה עצמה, כי בשומעי את דבר הגניבה לימדתי עליכם זכות. אמרתי: יצר לב האדם רע מנעוריו ,נכנסה בכם רוח שטות. רוח חמדה שהסיתתכם למעול באמוני ולשלוח יד ברכושי. אבל עתה, שהשאתיך עיצה טובה והתעלמת ממנה, אין זו אלא קשיות עורף, מעל ומרד. ועל כד תיענש בכל חומר הדין!"

‏והנמשל - מובן ...

‏ובאמת משל זה רמזוהו חז"ל: "הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מיהרת הימלט על נפשך!"

‏ועל זאת באנו לעורר: הימלט על נפשך! כל עוד יש באפשרותך להימלט. אל תמתין לרגע בו כבר לא תוכל לנצל את ההזדמנות שניתנה לך. הימלט עכשיו - ומיד!

(מתוך "אור דניאל")

_________________

    אין יום שאין בו טוב