******* type="text/"> flowplayer('*').each(function() { var pause_others = function() { var current_player = this; flowplayer('*').each(function() { if (this!=current_player) this.pause(); }); }; this.onResume(pause_others).onStart(pause_others); }); *-- RELEVANTI_ARTICLE_START *

לאורך כל הדורות גלות ספרד הצליחה להעמיד רבנים, גאונים ותלמידי חכמים, גדולי תורה הנהנים מיגיע כפיהם (לפרנסתם), וזה היה הכלל. אמנם היו בודדים ומיוחדים יוצאים מן הכלל שלא עסקו במלאכה, כי "נפשם חשקה רק בתורה" ובד"כ נמצא להם "מחזיק" שיתמוך בהם, ולרוב הם חיו חיי צמצום והסתפקו בכך, מעטים אלו היו מכובדים ופרושים, והיו מושא להערצה.

לימוד תורה בארצות המזרח מעולם לא התפתח לכדי מסגרת ממוסדת, אלא בצורה פרטית בין הלומד והתומך בו במתכונת יששכר וזבולון. הסיבה?! האוירה לא עודדה לכך, דרכם של הרבנים ושאר תלמידי החכמים היתה לשלב תורה ופרנסה יחד.

כשהנציגים החרדים מדברים גבוהה גבוהה, על חשיבות "הכוללים" לעם ישראל ולתורת ישראל, כדאי מאוד לדעת, כי בארצות צפו"א ובכל מחוזות הספרדים, המושג והמסגרת הנקראת בזמנינו "כולל אברכים" לא היתה קיימת מעולם!

גם במרבית ארצות אשכנז המסגרת והמערכת הזו כמעט לא היתה קיימת, והינה חדשה יחסית.

משהו קרה למתודיקה של למוד התורה בעם היהודי.

המצאה אשכנזית

עם התייסדותם והקמתם של הישיבות הגדולות באירופה בצורתם המוכרת לנו היום, התפתח גם המושג "כולל", בו האברך הנשוי מקבל הקצבה על מנת שיוכל להמשיך לשקוד על תלמודו, צורת הלמוד האוטומטית במסגרת ה"כולל" אחרי החתונה, היא המצאה אשכנזית! עם קימומו של עולם התורה בארץ ישראל, הדבר התפתח גם אצל הספרדים שנגררו אחריהם, וכמעט ונשכחה ומורשתם הקודמת כמו בהרבה תחומים אחרים.

כשכולם מדברים על הצורך המיידי לצור שינוי באוירה, צריך קודם-כל לומר בגלוי שמי שחפץ בשילוב לימוד תורה עם התפרנסות בכבוד, אשריו, והיא מדרגה נעלית ביותר, ע"ז הרי התלמוד אומר (ברכות ח´ ע"א) "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", דבר שרק יוסיף כבוד לתורה ולומדיה.

אכן המנגנונים בימינו השתנו ואי אפשר להעמיד גדולי תורה, רבנים, פוסקים, ומורי הוראה בלי הלמידה בישיבה ואח"כ בכולל, ובעצם להם הוא נועד! בשפה רגילה היינו מגדירים את ה"כולל" כמכון הכשרה לרבנים, ולכן באמת הלמוד בכולל כשלעצמו הוא דבר חיובי, וראוי לה למדינה יהודית לתמוך בלומדים אלה וזכות היא לה. אבל גם מכאן הנגזרת שמי שאינו מתעתד להיות כזה, מקומו בספסל לימודים אחר, ספסל שמשלב תורה ולימודים כלליים, שמכינו לעתיד, לאחת המלאכות המפרנסות בעליהם.

יש הטוענים כי אברכי הכוללים הם שבט לוי של זמנינו, ולא היא, שבט לוי הקדיש עצמו ללמד תורה לעם, הוא היה השבט הקטן שבכל השבטים, יעודו לא היה הלמידה לעצמו לבדה, אלא בעיקר הפצת התורה כפי שכותב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פ"ג הי"ב) "לשרתו ולהורות דרכיו הישרים לרבים" ע"ש, בלשון זמנינו המורים למקצועות הקודש.

גם המושג התלמודי "עשרה בטלנין" אין לו שום דימיון לתבנית כולל האברכים (ראה סנהדרין י"ז ע"ב ברש"י).

הדוברים, העסקנים, הפרשנים, הכתבים, ורוב החברה החרדית, שרוממות למוד התורה והכוללים בגרונם, בפועל הם עצמם מזמן אינם נמנים על הלומדים בלבד, אולם הם מדבררים לשמר את הכולל כדגם וכמסגרת, אולי מתוך אילוץ חברתי, והלך מחשבתי שגוי.

לימוד בכולל - לא לכל אחד

האברכים הלומדים ב"כולל" שחונכו משחר ילדותם לשאוף רק לכך, ונאנקים תחת עול הפרנסה, אינם ראויים לעונש על אמונה שהושרשה בהם, האשמה תלויה במי שדחף ודוחף קבוצה רחבה באוכלוסיה, בידיעה שסופם שיגיעו לחיי דחקות, ולא יגיעו לעולם לגדלות בתורה אמיתית, שהרי טבעו של עולם הוא, "שאלף נכנסים למקרא ואחד להוראה" (קהלת רבא פ"ז). 

הרי שלימוד בכולל נחוץ כשהוא למען מטרה:

העמדת רבנים, דיינים וכו´. כן!

לבעלי יכולת כלכלית, או למסוגלים להסתפק במועט. כן!

לקבוצות מתאימות ולמי שחשקה נפשו בתורה. כן!

למי שמוכשר ומעותד להיות כלי קודש משפיע. כן!

לכלל החברה הדתית. לא!

למי שגורם לו ולבניו חיי מחסור. לא!

קיימת הטעייה מכוונת במושג "והגית בו יומם ולילה" כאילו הפירוש שכל יהודי מחוייב אך ורק כל ימיו לעסוק בתורה, ואינו כן, כפי שכתבו גדולי הראשונים, בזמן עסוקו של האדם בפרנסה או הכשרה ללמודים מפרנסים בעתיד, אין בזה שום בטול תורה, ולהיפך, פרנסת בני ביתו בכבוד, זו מצוה חשובה לא פחות.

ציבור החסידים, רובו ככולו לא אימץ את נורמת הלימוד בכולל לכל החיים, כי אם לפרק זמן קצוב בלבד, או למי שמתכוון לשרת בקודש כרב וכיוצא, זו בהחלט נורמה סבירה ומקובלת, שכלל החברה הישראלית מוכנה לקבל ברצון.

העדר אופציה אמיתית והכשרה לפרנסה המשלבת עמה למוד תורה מזיק מאוד, ובשוליו אפילו משחית. המקהלה הצווחנית כנגד לומדי התורה והכוללים, בכלי התקשורת וחלק גדול מהציבור, שאינו מכיר ערכה גורם  שהגענו למה שכתב הרמב"ם: "מכבה מאור הדת".

להשקפה המקדשת רק את לימוד התורה ב"כולל" תוצאה קיצונית נוספת, שמי שנאלץ לעזוב את ספסל לימודיו, במרבית הפעמים מרגיש רע כי פספס את ייעודו, וכמעט גם מתנתק מלימוד התורה. ברור מאידך כי ראשי המוסדות החפצים לשמור על ההגמוניה שלהם, מעולם לא ייחנכו על ברכי השקפה המשלבת תורה ועבודה, הם מחנכים לזלזל במי שאינו עוסק בלמוד בלבד, ומשתכר למחייתו, היחתכו את הענף שעליו הם יושבים? הם עצמם הרי אינם חשים ומרגישים את הדחק והמחסור.

הציבור החילוני כועס על החרדים. נכון, ישנה הסתה כללית כנגד התורה ולומדיה, שקבלה רוח גבית בחוק התקציב הנוכחי, המנסה להסדיר בחוק מה שהיה מקובל בעבר, אולם אם ננסה להיכנס לתוך מוחו ועיניו של החילוני המצוי, מה נראה? מבחינתו הוא רואה דבוקה שחורה אחידה, מסתגרת וקנאית, שאינה יצרנית ואינה תורמת, המציאות הרי שונה לחלוטין, הציבור הדתי והחרדי בישראל אינו עשוי מעור אחד.

למרבה הצער, הקולות השפויים, קולם לא נשמע, הם בדרך כלל מושתקים ובעיקר הם מ-פ-ח-ד-י-ם, החלק הכוחני הגדול מומחה בלעשות דה-לגטימציה לכל מי שמערער מוסכמות חברתיות, או הלכתיות מקובלות, שלא קבלו גושפנקא של מובילי הטון והעסקנים, והכל תחת מעטפת הגנה של "דעת תורה".

אל תתרשמו מהוגי הדעות הליטאים

במאבק הצודק יש לומר, להבטחת הכנסה וקיום מינימאלי ל"אברך כולל", אלו צועקים מכאן ואלו צועקים מכאן, ובתווך התורה אשר בזכותה העולם קיים שהרי "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג,כה) התורה הפכה להיות חלילה נושא דיון על לגיטימיותה, ואין לך חילול השם גדול מזה.

הממדים ההולכים וגדלים של החברה החרדית וחובשי ספסלי בית המדרש, מדירים שינה מהרוב החילוני, החושש שהמדינה הולכת וזולגת לו בין האצבעות, ולא לילד הזה פיללו אבותיהם האידיאולוגים.

ואנחנו כחברה דתית-חרדית, האם אין בנו אשמה? האם לא עשינו שום טעויות? האם באמת מדינה וחברה מודרנית יכולות להתקיים כך? דוקא אנחנו הציבור הספרדי יכולים לתרום המון, אנחנו שבאנו מחברה דתית-מסורתית במהותה, ללא קנאות יתירה והתבדלות, יכולים להוות גשר אמיתי, שהרי מעולם לא היינו קיצונים לא לכאן ולא לכאן.

קל יהיה להאשים רק את התקשורת "השמאלנית ושונאת הדת", ולא היא, גם מרבית הציבור שאינו שונא דת, ולהפך אוהב תורה ומסורת, ביטנו מלאה כעסים על כלל הצבור החרדי, ("לא שונא דת, שונא דתיים")  שכביכול אינו עובד ואינו תורם חלקו לחברה וחוסנה, וכל זאת למה?

בעיני הציבור החילוני הפכנו לקבוצה המאיימת על אורחות חייו, ועל אופיה של המדינה, ומכאן גם ההקצנה, וזאת ללא שום הצדקה, מרבית הדרישות והשינויים שהם דורשים כגון "לימודי ליב"ה" ויציאה לעבודה, אין בהם פסול כשלעצמם, וכשהם נעשים על טהרת הקודש אינם מזיקים או מתנגדים לתורה ולמצוותיה, הקולות הנשמעים אכן שונים, אבל ברור שלא כל החברה הדתית עשויה מעור אחד.

אין ספק כי מתיחת החבל בכל נושא הקשור לדת, כביכול בשם ההלכה וההשקפה היהודית, אינה נכונה ואינה צודקת, וחבל שההשקפה המתונה נדחקת לקרן זוית, צריך ל"החזיר עטרה ליושנה" באמת ולדבוק בדרכי אבותינו, לחזק את למוד התורה וקיום מצוותיה, בשילוב עם חיי המעשה כנאמר "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב,ב), ויחד עמם לאמץ דרך אמיתית של שותפות בחברה, זכויותיה וחובותיה (צבא, שירות לאומי או אזרחי) תרומה למדינה ולחזון כלכלתה (עבודה) לחדול מכל מה שנתפס בעיני הציבור ככפיה והתערבות, בדברים שבאמת אינם נוגעים באורחות חייו של האדם הדתי (חקיקה דתית?!), לחזור לאהבת ארץ ישראל וחבת הארץ פשוטה והכל בדרכי נועם,  והעיקר שיהא שם שמים מתאהב על ידינו, ובזה נקרב ישראל לאביהם שבשמים.

אל לנו להתרשם במיוחד מאחידות הדעה, ועודף הבטחון העצמי שמפגינים הוגי הדעות הליטאים, לנו מסורת עתיקת יומין של אבותינו ורבותינו שאינה נופלת מהשקפתם, ועולה עליה בכמה מונים, מסורת שהוכיחה את עצמה לאורך הדורות, וזו הסיבה שתנועות כפרניות מעולם לא צמחו והתפתחו בארצות המזרח לכדי תנועות מאורגנות ומסודרות. זו דיה להיות תעודת היושר שלנו.

איומיהם וכוחנותם אינם צריכים להרשים ולהשפיע עלינו, נדבק באמת שלנו, שהיא דעת חז"ל וחכמי ישראל שבכל הדורות, כי הרי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון (אבות ב,ב), ואין עוון גדול מעוון חילול השם.

הדרך הקנאית לא היתה מעולם דרך חכמי הספרדים ואינה דרכינו, צריך לומר זאת בגאון ובלי בושה. הדרך השפויה והמתונה בכוחה לקרב לבבות, בכל העדות והמגזרים ספרדים כאשכנזים, חרדים ושאינם חרדים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים. הקיטוב בחברה רק מגביר שנאת חנם.

דרוש שינוי וחשיבה אחרת, דוקא הגישה הספרדית בעלת כוח ההכלה, מסוגלת לתת מענה וסיכוי לדו קיום בחברה ודוקר על רקע של קיטוב הולך וגובר, מתברר יותר ויותר הצורך לנוכחותם של קולות מתונים, ברוח "שביל הזהב" הידוע של הרמב"ם.