תנורו של עכנאי

מעבר לכך, כפי שציינו לעיל מדובר במחלוקת קשה במישור האישי. הירושלמי (מועד-קטן פ"ג מ"א) מתאר את הסיפור ומוסיף ששרפו את טהרותיו של ר' אליעזר בפניו. בפעולות של חכמים יש לראות לא רק מחלוקת חדה ונוקבת, אלא מאמץ מחושב ומתוכנן של הוקעה והשפלה. מדובר בהחלת תווית 'שמותי' על ר' אליעזר - דבריו לא מתקבלים בשום מקרה כיון שהוא נזרק מקהל בית המדרש. כמובן שבמישור האישי עלבון זה הוא עדיין תחילת המערכה, ובהמשך יופעל נגד ר' אליעזר צעד חריף וקיצוני עוד יותר – נידוי.

ואכן, ר' אליעזר קורע קריעה ובוכה. צערו הוא הן על אובדן מעמדו האישי כיושב בית המדרש, והן על איבוד מעמדו כפוסק ומורה הוראה ברבים. שלא כמו בית שמאי או אביי, שדבריהם נדחו מסיבות רלונטיות, דבריו של ר' אליעזר לא נדחו למרות היותו ר' אליעזר, אלא בגלל היותו ר' אליעזר; הלכה לא יכולה להיפסק כרבי אליעזר. לפני המקרה היה "רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום", ואילו עכשיו הוא רבי אליעזר 'שמותי', שאין הלכה כמותו בשום מקום.

תוצאות המחלוקת

ואמנם, ר' אליעזר לא נשאר חייב. התגובה לעלבונו מגיעה לידי סכנת נפשות ממש, עד כדי כך שרבן גמליאל נאלץ להתפלל לשלומו בכדי שלא תטבע ספינתו על יושביה. לא ברור האם הדבר התרחש מחמת קללה של ר' אליעזר או מחמת כעס וחרון של הקב"ה, שתבע את עלבונו של ר' אליעזר, אבל לא נראה שר' אליעזר האריך בתפילה לשלום חברו. ניתן להוכיח זאת מכך שר' עקיבא הולך בעצמו לדווח לר' אליעזר על נידויו לא מחמת כבודו, אלא "שמא ילך אדם שאינו הגון ונמצא מחריב כל העולם כולו". ר' עקיבא מבין שזעמו וכעסו של ר' אליעזר הם ללא סייג או גדר; מלה לא נכונה יכולה להצית אש שתחזיר את כל העולם כולו לתהו ובהו. במהלך הוויכוח עצמו ר' אליעזר מתחיל להפיל בית המדרש כהוכחה לדבריו! למען האמת, נדמה שהריסת בית המדרש היא רק חלק קטן מהסיפור, שהרי בפשטות ברי פלוגתא של ר' אליעזר נמצאים בפנים, ואפילו הוא עצמו. א"כ, מחמת הויכוח ר' אליעזר מנסה להרוג את עמיתיו לספסלי בית המדרש. זעמו של ר' אליעזר אינו יודע גבולות, ומלחמתו על האמת אינה יודעת פשרות או ריסון עצמי.

כפי שראינו לעיל, במחלוקת בית שמאי ובית הלל אומרת הגמרא שלא נמנעו בית שמאי לשאת נשים מבית הלל. אמנם הגמרא מתקשה להבין מה ההיתר שמצאו בית שמאי לשאת נשים שהן עריות לפי בית שמאי, אולם ברור הוא שלמרות המחלוקת על גופי תורה, והשקפת עולם שונה על היחס בין תורת אמת לתורת חיים, הלל ושמאי מוצאים מכנה משותף רחב ועמוק; מתווכחים בחריפות ועקשנות, לוחמים מלחמתה של תורה, אבל מתוך כבוד והערכה הדדיים. הלל אינו שורף את טהרותיו של שמאי, אלא משדך בנותיו עם תלמידיו של שמאי.

א"כ, מה השוני? למה ר' אליעזר וחבריו לא מוצאים את עמק השווה? הרי כולם מאמינים בני מאמינים, לומדי תורה לשמה? בכדי לענות על שאלות אלו יש לשים את האצבע על נקודה נוספת הטעונה בירור: מדוע ר' אליעזר אינו מקבל את הכרעת הרוב? הרי ישנה פרשה שלמה בתורה המחייבת מיתה על זקן ממרא שהורה הלכה בניגוד לפסק בית דין? הגרי"ד תירץ שר' אליעזר וחכמים נחלקו על העיקרון של 'המקום גורם': ר' אליעזר פוסק שאין דין זקן ממרא נוהג אלא בבית דין שיושב בלשכת הגזית, ורק שם נאמר "אחרי רבים להטות", ואילו ר' יהושע סבור שדין 'המקום גורם' נאמר רק בחיובי זקן ממרא, והכלל "אחרי רבים להטות" נאמר בבית דין היושב בכל מקום. עמדה זאת עדיין קשה - האם באמת ר' אליעזר אינו מקבל את הכרעת הרוב? איך אפשר לקיים מערכת משפטית או דתית בלי יכולת הכרעה? איש הישר בעיניו יעשה? התורה תיעשה חס ושלום לשתי תורות?

האמנם 'אחרי רבים להטות'?

נראה לי שהסוד בסיפור טמון בהפלת כותלי בית המדרש. ר' אליעזר טוען שחכמים אינם חותרים לאמת. הוא חולק עליהם, וסובר שאכן תורה 'בשמים היא'! התורה ניתנה לבני אדם לפרשה ולהסבירה, אבל האמת האלוקית חייבת להיות נר לרגלינו. ר' אליעזר יכול לקבל "אחרי רבים להטות" כדרך של התנהלות בתי משפט ותו לא – כלומר, כדרך לכפות את המיעוט כאשר הרוב חושב שהגיע לאמת. אולם, במידה ובית דין מודע לאמת, כאשר אות אחרי אות מורים שהלכה כר' אליעזר, ואפילו השמים מורים שהאמת איתו – במקרה כזה על מה נותר להתווכח? הקב"ה גילה לבית דין ש"הלכה כר' אליעזר בכל מקום" והאמת איתו! ניקח דוגמה נוספת: בית דין היטו משפט יתום ואלמנה עבור בצע כסף - האם המיעוט אמור לשבת בשקט ולדבוק בכלל "אחרי רבים להטות"? ברור שהיינו מצפים למלחמה עיקשת, עם כל האמצעים העומדים לרשות המיעוט, לתיקון העוול.

כך ר' אליעזר רואה בית דין שמעדיף את השיפוט והסברא שלו על פני תורת אמת. אולי אין כאן שחיתות עבור בצע כסף, אבל לדעת ר' אליעזר יש כאן יוהרא וגאווה בלתי מרוסנים: מי שם פה לאדם? הרי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'? באיזה זכות מתעלמים מבת קול מכריעה? בגלל איזו חקירה למדנית זונחים דברי בורא עולם? הטענה הזו כנראה הייתה קשה גם לגמרא עצמה, ולכן בעלי הגמרא הוסיפו לסיפור נידויו של ר' אליעזר סיפור נוסף: המפגש עם אליהו הנביא, ועדותו בשמחת הקב"ה 'נצחוני בני'. כנראה בעלי הגמרא התקשו במידה מסוימת באמירה "לא בשמים היא" ללא הנהון מסוים משמים.

גם עמדת ר' יהושע אינה מתפשרת. לדעתו הסכנה בעמדת ר' אליעזר היא קעקוע סמכות הרוב. כדי לשמור על כנסת ישראל כגוף אחד אנו זקוקים לתורה אחת דווקא, וא"א שכל פוסק יכריע לפי אוות נפשו. ככל שהאדם גדול ונערץ יותר כך איומו על שלשלת המסורה גדולה יותר: אילו היה מדובר באדם שאינו ראוי להוראה, או לפחות 'גמיר ולא סביר', אולי היה מקום להתפשר, אבל דווקא ר' אליעזר, שמחמת חריפותו ובקיאותו "הלכה כמותו בכל מקום", מסכן את המעמד של בית דין כפוסק ומכריע.

האם 'תורה משמים'?

אולי ניתן לקרב מעט את דעת ר' אליעזר לדעת חכמים ביחס לכלל "אחרי רבים להטות". הירושלמי מקשה מדוע ר' אליעזר לא קיבל את הכלל "אחרי רבים להטות", ומתרץ שהוא עשה זאת בגלל ששרפו טהרותיו בפניו. קשה להניח שר' אליעזר היה מקבל באופן עקרוני את סברת הרוב אלמלא שיקולים אישיים-קנטרניים. אפשר להסביר שר' אליעזר מבין שהוראה לרבים היא סמכות בלעדית של הרוב, אבל הוא רוצה לנהוג בעצמו, בצנעה, כפי הכרעת מצפונו ושכלו. א"כ, שריפת טהורותיו בפניו היא אמירה חד-משמעית שפסיקת הרוב מחייבת ללא עוררין, אפילו את היחיד[2]

מעבר לערעור סמכות בית דין כפוסק אחרון, לדעתי ישנה נקודה נוספת שהביאה למלחמה בלתי מתפשרת בין ר' אליעזר לחכמים. הגמרא במסכת חגיגה אומרת:

"'דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד'...'בעלי אספות' - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם: 'היאך אני למד תורה מעתה?'; תלמוד לומר: 'כולם נתנו מרעה אחד' - אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא...אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין" (ג:)

בכל מערכת משפטית יש סמכות אחת שמכריעה ומחליטה סופית על ההלכה כדי שלא ירבו מחלוקת, וגם בתורה השיקול הזה קיים, כפי שמעיד רבן גמליאל לפני בורא עולם כשהאניה חשבה להישבר; אמנם, אילו זו הייתה הסיבה היחידה בקשתו של ר' אליעזר שטהרותיו יאפו בתנורו של עכנאי בסתר, בינו לבין עצמו, במקומה. אולם, בתורה ישנו עקרון נוסף: חכמים ולומדי תורה שמטמאים ומטהרים, פוסלים ומכשירים, יוצרים חפצא של תורה ודבר ה'. לדעת ר' אליעזר מטרת חכמים היא לנסות להגיע לדבר ה', ולכן אם דברי המטהרים נכתבו בספר התורה של הקב"ה כך אמורה להיות ההלכה; אולם אנו, תלמידי ר' יהושע וחכמים - עצם דברינו ועיסוקינו בתורה הם גופי תורה בהגדרה; זו תורה ואין בלתה, וכולם, דברי המטמאים ודברי המטהרים, ניתנו מרועה אחד. על העיקרון של פסיקה וויתור לדעת מיעוט אולי לא היו חכמים מנדים, אבל על המעמד של כנסת ישראל ביצירת התורה ויישומה לא ניתן להתפשר!

אינני יודע מתי אנו מצווים לחלוק כמו ר' אליעזר ור' יהושע, מאבק טוטלי ללא פשרות וויתורים, ומתי כבית הלל ובית שמאי; מה שברור הוא שחששו של ר' עקיבא, שהמחלוקת עצמה תצית אש, הוא אמיתי. בהרבה מקרים האש בעקבות המחלוקת ונזקי המחלוקת עצמה, גדולים הרבה יותר מההישגים של הצד ה"מנצח". ובכל זאת, יהי רצון מלפני רועה אחד שכל מחלוקותינו יהיו לשם שמים כבית שמאי ובית הלל, ונזכה אנחנו וכל כלל ישראל ל"האמת והשלום אהבו".

תוקן על ידי 3ברית ב- 14/08/2009 11:58:26