'נועם החסד', הסוף העצוב.

עסקני בית שמש לא פיללו שזה יהיה סופה העצוב של חברת ההסעות למהדרין ששירתה את תושבי העיר במשך שנים.

במשך שנים ידע כל חרדי תושב בית שמש, שבכל הנוגע לתחבורה ציבורית - איכא דרכא אחרינא. עסקנים נמרצים, המשתייכים לקהילה הקנאית בעיר, הקימו חברת הסעות פרטית, שסיפקה שירותי תחבורה סדירים בקו ירושלים-בית שמש, והיוותה תחליף לשירותיה של חברת אגד.

'נועם החסד' היה שמה של העמותה, שתחת מטרייתה התנהלה התחבורה למהדרין עבור תושבי העיר החרדים. חתך האוכלוסייה שהרבה להשתמש בשירותי 'נועם החסד', היה מורכב בעיקר מבני היישוב הישן, חסידי תולדות אהרן לצד קנאים מחוגים ירושלמיים. אולם לצד זאת, חרדים רבים ראו בחברה, שהציגה עצמה כ'עמותה', אמצעי תחבורה נוח, ואף כשר למהדרין, בשל ההפרדה המלאה שהוקפדה בו. זו גם הייתה הסיבה העיקרית לפתיחתה של החברה, ללא מכרז וללא אישורים.

גם פסק הדין שניתן כנגד העמותה בבית המשפט המחוזי בירושלים, מכיר בעובדה שמטרת החברה הייתה הפעלת קוי אוטובוס בהם מונהגת הפרדה בין גברים לנשים. "ההפרדה בהסעות נעשתה מטעמי השקפה של הקהילה", נכתב בפסק הדין. "הפרדת ההסעות הינה נשמת אפה של העמותה, ורצון חבריה להפוך ההסעות 'למהדרין'. העמותה לא הפעילה קו סדיר בתשלום בניגוד לתקנות התעבורה".

אלא שלא לעולם חוסן, וסופה של פעילות בלתי חוקית שתתגלגל לבית המשפט.

וכך מצאו את עצמם מקימי עמותת 'נועם החסד', כשהם יושבים על ספסל הנאשמים ומתמודדים עם אישומים כבדים.

תחילת הסוף של חברת ההסעות הפיראטית, התרחש כאשר רשם העמותות הודיע על פירוקה של העמותה, בשל פעילות שאינה עולה בקנה אחד עם מטרותיה המוצהרות. אנשי העמותה נחקרו, על חשבונות הבנק הוצמד מעקב, והתוצאות החמורות הובילו לנקיטת צעדים משפטיים כנגד מפעילי השירות.

האברכים שעמדו מאחורי החברה והפעילו את שירות ההסעות, נאלצו להתמודד עם סאגה משפטית מתמשכת, שהסתיימה בפסיקה מחמירה, ובדרישה לתשלום קנס של 2.5 מיליוני שקלים. מפעילי העמותה הינם האברכים שלמה הירש, יעקב יצחק וייס, יצחק אייזיק שטיינברג, מנחם הירש ואהרן אייזנר. בנטל הקנס יישאו כל חברי העמותה – כשהעומד בראשה, שלמה הירש, ישלם את חלק הארי – 45 אחוזים.

התביעה עשתה מלאכה יסודית, והתחקתה אחר הכנסותיה של העמותה שהוקמה 'ללא מטרות רווח', כפי שמצהירה כל עמותה בבואה לרשם העמותות.

"העמותה עסקה בהפעלת 'קו הסעות שירות' בלתי מורשה", חרץ השופט יוסף שפירא בפסק הדין. "זאת, בניגוד למטרותיה ותקנונה של העמותה ובניגוד להוראות החוק.

"במסגרת פעולותיה אלה", כתב השופט בפסק דינו, "גבתה העמותה דמי נסיעה מכל נוסע ונוסע. גבייה זו נעשתה בכיסוי של 'תעודת חבר' בעמותה או כ'תרומה'.

"על פי אומדן שערך בית המשפט בהליך הנ"ל, בהתאם לראיות והעובדות שהובאו בפניו, רווחיה של העמותה מדי חודש עמדו על כ-750 אלף ₪, דהיינו כ-9 מליון ש"ח לשנה", סיכם השופט.

במילים קשות תוקף בית המשפט את פעילותה של העמותה, המנוגדת למטרתה המוצהרת: "ניהול קו הסעות למהדרין, מנוגד לתקנון העמותה וחורג ממטרותיה שהם: 'לקיים שיעורי תורה ולהפיץ יהדות', ואף למטרה שהוספה לאחר מכן, 'לארגן הסעות לשיעורי תורה'. ברי שקו הסעות יומיומי וקבוע מבית שמש לירושלים, המשמש בלעדית ציבור רחב הכולל גברים נשים וילדים אינו מיועד (רק) להסעתם לשיעורי תורה, אלא משמש תחליף לתחבורה ציבורית המשמשת את ציבור הנוסעים לכל צרכיהם".

לנוכח שלל האישומים הללו, קבע השופט שפירא, כי על מפעיליה של העמותה שהתפרקה, לשלם קנס בן שניים וחצי מיליון שקלים, כאשר הקנס מתחלק בין חברי העמותה, ואת חלק הארי משלם שלמה הירש, יו"ר העמותה.

כך דעכה לה אל תוך עצמה פעילות תחבורתית מחתרתית אך מצליחה, שהייתה כאב הראש האמיתי של חברות התחבורה החוקיות, ושירתה במשך מספר שנים חלקים מתושביה החרדיים של העיר בית שמש.