אני יודע שהיא תהיה כאן.
החברותא של סדר שני מחבק אותי ביד אחת, ביד השנייה שיבאס, וצועק לי לתוך האוזן בקול רם "בקרוב אצלך". אם הוא לא היה שתוי כל כך הייתי מחטיף לו בוקס, לאידיוט.
הכלה שלו מסתכלת עליו בעיניים גדולות. מעריצות. למרות שאין לו מושג מה נעשה איתו, למרות שהוא גמור עכשיו, למרות שאני לא בטוח שהוא יזהה אותה עכשיו או יוכל לנקוב בשמה.
העיניים האלו של כלה אל חתנה ברגע הזה של אירוסין. שהיא חושבת שלא היה ויהיה מישהו מקסים ממנו. צמרמורת. עיניים מלאות תמימות ואמונה. שנותנות בך רצון להיות טוב יותר בשבילה. להוריד עבורה את הירח.
פתאום ההיא יורדת במדרגות. צחוק פעמונים. בשמלה ורודה זכורה לטוב. חברה אחת מבחינה בי, נועצת בה מרפק חסר טקט ולוחשת לה בקולניות משהו באוזן.
היא מסמיקה, והעיניים שלה, שירדפו אותי עד סוף ימיי, נתקלות בשלי.
מצטרף למעגל. מקשיב לשירה "בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ובצהלה, תוך אמוני עם סגולה..."
והעיניים האלה שלה. בתוך שלי.
בואי כלה. בואי, כלה.
************
חוזר ממנחה ערבית.
תמיד לפני פגישה אני מתפלל שיהיה קצת סיעתא דשמיא. שילך טוב. שהמיועדת תמצא חן בעיניי, ושיהיה, גם אני בעיניה. שהשיחה תזרום, שיהיה נחמד, מעניין, שאני יבהיר את עצמי ולא יובן חלילה בצורה לא נכונה.
איך היא צחקה עלי כשאמרתי לה את זה.
היא שאלה מה זה לבקש להיות מובן בצורה נכונה?העיניים שלה, החכמות, וחצי חיוך. האם הכוונה היא שלא לומר משהו שיובן באמת בצורה לא נכונה, או פשוט משהו שלא ימצא חן בעיניה ואז חבל שאמרתי אותו...
צודקת. לא ביקשתי.
ממילא לא ממש אכפת לי איך הפגישה הזו תזרום.
מתבאס שאי אפשר להתגלח. למרות שאני זוכר בבירור איך היא אמרה בביישנות בפגישה השביעית שכן, היא אישית חושבת שזיפים זה חמוד.
אבל זו לא היא, זו מישהי אחרת, שבטח שונאת זיפים.
לובש עניבה כחולה, אמא אומרת שזה מדגיש את העיניים. נעשה לה מצב רוח.
לי אין מצב רוח. מזכיר לי את העיניים שלה.
מצית סיגריה. למרות ואולי דווקא כי היא אמרה שהיא שונאת את הריח.
אני מורח חיוך ואת ארשת הפנים האדישה. יוצא עם עוד ילדה נרגשת בת 19. מנסה להזכיר לעצמי שזה מה שההיא היתה בשבילי בדיוק עד לא מזמן.
נחמדה דווקא הילדה החדשה.
אין לי לומר עליה שום דבר רע.
באמת.
שום דבר רע.
גם שום דבר טוב.
אני עושה את כל הדברים הנכונים. מתורגל. מציע שתיה, מתעקש. (לא לא, לא צריך) מצידה, (אולי בכל אופן?) מצידי, חיוך מבוייש, נותן לה לבחור ראשונה מה שהיא רוצה (מים או מיץ תפוזים- אם את ממש נועזת) מתייחס למלצר יפה. עברתי את כל המבחנים, אני רגיש, חביב. יודע.
משתדל להתמקד במה שהיא אומרת. די קשה, היא מדברת המון.
משתדלת לענות תשובות לעניין. די קל דווקא, מספיק הנהון קל ותשובה רנדומאלית של כן או לא בשביל למצוא לה על מה לדבר לעוד רבע שעה.
שעה וחצי. ולרגע לא הניחו לי עיניה של ההיא.
יותר מאוחר החברותא מתקשר. זה של השבועיים האחרונים. מתארס עכשיו. ממלמל מזל טוב בקול הכי משכנע שמצליח להפיק מגרוני, ומציין לעצמי שזה היה די עלוב. מתעניין מי. לא באמת אכפת לי. רק לא היא.
אותו סמינר. לא היא.
בטח שאגיע. מה זאת אומרת?נראה לך שקשה לי לרדת ב11 וחצי בלילה לוורט במרכז? מסמן לעצמי בראש למצוא חברותא חדשה. התשיעי בחצי שנה האחרונה. לא, זה לא חוסר מזל פרטי, ככה זה.
בחבר הראשון לועד אתה הלום רעם, בשני אתה מתחיל לעכל, בשלישי אתה נרגש, ברביעי כבר מעודכן ברכילויות העסיסיות לפני שהזוג עצמו החליט לסגור, בחמישי למדת לבדוק אם הסמינר שווה ואם כדאי ללכת לאירוסין, בשישי אתה מכחכח לאמא שאולי אפשר כבר לשמוע.
מתישהו בין ה30 ל40 אתה מתחיל לקנא.
בין ה60 ל70 אתה נכנס לדיכאון.
וב71 יוצא ממנו.
חייבים לשמור על השם הטוב.
ומה עכשיו?
מי היה מאמין. הוא. מבחירי הוועד. השפיץ. אפילו שבנות שונאות לשמוע את המושג. כשרון רציני. יש גם הרבה כסף. נחמד. נראה לא רע.
אין לו את מי להאשים. רק את עצמו. אף אחת לא מספיק טובה בשבילו.
חוץ ממנה.
בשבילה אני לא מספיק טוב.
נוסע לבד. אוטו ריק.
חלון פתוח. למרות שלא יועיל. מחר אמא בפולניות אופיינית בטח תריח את הסיגריות על המושבים.
אני לא מתגעגע. מי היא שאני אתגעגע אליה? מי היא?סתם ילדה אחת שצריכה לגדול קצת. רק יפה מדי. חכמה מדי. מקסימה מדי.
לימדו אותנו שאין מושלם. אל תחכה.
אז מה עושים כשגילית שיש מושלם. שטעמת את זה. מהשלמות המשכרת הזו. ואז נזרקת שוב לחיים הרגילים. לבחורות נאות למחצה, סמי- שנונות, נחמדות.
לא קרוב אפילו.
אני עוצר בחריקה מול הבניין המואר. טורק את הדלת של האוטו ודורך על הסיגריה. כובע. חליפה.
אני יודע שהיא תהיה כאן.
החברותא של סדר שני מחבק אותי ביד אחת, ביד השנייה שיבאס, וצועק לי לתוך האוזן בקול רם "בקרוב אצלך". אם הוא לא היה שתוי כל כך הייתי מחטיף לו בוקס, לאידיוט.
הכלה שלו מסתכלת עליו בעיניים גדולות. מעריצות. למרות שאין לו מושג מה נעשה איתו, למרות שהוא גמור עכשיו, למרות שאני לא בטוח שהוא יזהה אותה עכשיו או יוכל לנקוב בשמה.
העיניים האלו של כלה אל חתנה ברגע הזה של אירוסין. שהיא חושבת שלא היה ויהיה מישהו מקסים ממנו. צמרמורת. עיניים מלאות תמימות ואמונה. שנותנות בך רצון להיות טוב יותר בשבילה. להוריד עבורה את הירח.
פתאום ההיא יורדת במדרגות. צחוק פעמונים. בשמלה ורודה זכורה לטוב. חברה אחת מבחינה בי, נועצת בה מרפק חסר טקט ולוחשת לה בקולניות משהו באוזן.
היא מסמיקה, והעיניים שלה, שירדפו אותי עד סוף ימיי, נתקלות בשלי.
מצטרף למעגל. מקשיב לשירה "בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ובצהלה, תוך אמוני עם סגולה..."
והעיניים האלה שלה. בתוך שלי.
בואי כלה. בואי, כלה.
תוקן על ידי אסיק_good ב- 18/08/2010 10:37:58
