תהלים בשבת

נגיד העיירה, ר' מאיר שמו, כתב ספר תורה מיוחד במינו ומהודר מאין כמוהו אשר מששת ימי בראשית לא נכתב ספר תורה בהידור רב כזה, אורך כתיבתו של הספר עלה על שמונה שנים לא פחות, ומחירו היה הון עתק אשר אוזן אדם לא שמעתהו. לכתיבת הספר חיפש ר' מאיר הנגיד סופר צדיק וירא שמים גדול אשר לפני כתיבת כל תיבה היה טובל ומכוון בשמות הקדושים, בחירת הסופר הצדיק הראוי לכתוב ספר תורה זה התמשכה זמן רב, שכן תנאים רבים הוצבו בפניו של הסופר, עד שנמצא הסופר הנדיר הראוי לבצע משימה חשובה זו. החומרים של ספר תורה זה נעשו בקפידה ובקדושה ומחומרים המהודרים ביותר וכל שלב ותהליך בכתיבת הספר הקדוש נעשה בקפידה ובדייקנות מתוך הידור לשמה, כך שאורך זמן כתיבת הספר עלה על שמונה שנים כאמור.

היום המיוחל הנה הגיע, יום אשר כל בני העיר ציפו לו "מעמד הכנסת ספר תורה". שהרי לספר תורה מהודר שכזה ראוי לעשות שמחה וסעודה מיוחדת הראויה לספר תורה קדוש זה. ואכן ר' מאיר לא חסך בהוצאות, כל בני העיר וסביבותיה הוזמנו למעמד גדול ונשגב זה, כרזות ענק לכבודה של תורה צצו מכל פינה ועבר. כולם הוזמנו - מרבנים וגדולי ישראל ידועי שם, עשירים וגבירים, ועד לפשוטי עם, אביונים ומקבצי הנדבות, כולם כאחד הוזמנו להשתתף בהכנסת ספר התורה ובסעודת מצוה חשובה זו.

לצורך כך ארגן ר' מאיר סעודה כיד המלך בכלים נאים ויקרים, אוכל עשיר ומגוון. הוא גם דאג למלצרים וסדרנים שיעזרו וישמשו את המוזמנים במהלך הסעודה והבטיח להם שכר הגון לצד עבודתם. למען הסדר הטוב דאג גם ליהודי אשר ישמש בתפקיד של "נוטל ידיים" - אשר ייטול את ידיהם של מכובדי האורחים בנטילת "מים ראשונים ומים אחרונים". לתפקיד זה החליט לבחור את פייטל שואב המים אשר כונה בשם נוסף "זֵייגֶער תהילים" (אומר תהילים).

פייטל שואב המים

פייטל שואב מים היה יהודי פשוט ביותר אשר התגורר בבקתה עלובה. מקור מחייתו היה משאיבת מים לתושבי העיר. יהודי טוב לב וישר, אשר התמימות והצדקות מלווים אותו בכל צעד ושעל. פייטל שואב המים כונה גם בשם: "זֵייגֶער תהילים" (באידיש: אומר תהילים) וזאת, משום שהיה מרבה באמירת תהילים, וספר התהילים היה שנון על פיו בעל פה. עם שחר אחרי סיום תפילת השחרית, לא היה זז מבית הכנסת עד שסיים את כל ספר התהילים ורק אחר כך יצא לעבודתו ועיסוקיו. גם במשך היום היו שפתותיו דובבות פרקי תהילים בעל פה, כך שספר התהילים ליווהו יומם וליל. ובהגיע יום הכנסת ספר תורה, פינה מזמנו לתפקידו בתור "נוטל הידיים" לרבנים, לגבירים ולמכבדי המוזמנים.

בעקבות המים אחרונים

ביום המיוחל לבשו כולם בגדי חג, איש לא נעדר, המעמד היה מרגש מאוד. שולחנות היו ערוכים בטוב טעם, מלצרים מסתובבים עם מגשים מלאי כל טוב ומחלקים אוכל כיד המלך לאורחים הרבים שהגיעו, בראש השולחנות ישבו נכבדי הקהילה לצד הרבנים ובראשם הגביר הנדיב ר' מאיר בעל הספר תורה.

גם פייטל שואב המים "זֵייגֶער תהילים" השתתף באירוע נכבד זה, את תפקידו הראשון הוא כבר מילא בקפדנות ובנאמנות, נטל את ידיהם של הנכבדים לסעודת מצווה, ומשסיים את חלקו הראשון של תפקידו התיישב בקרן זווית וחיכה לזמן נטילת "מים אחרונים", ובזה יסיים מלאכתו ויחזור לביתו לעלות על יצועו. שכן עייף הוא כבר ממאורעות היום האחרון העומד להסתיים.

באמצע הסעודה החלו להישמע דברי תורה ופלפול מאת הרבנים והלמדנים. גם ר' מאיר כובד לשאת את דבריו, ולשמחה לא הייתה קץ. אך פייטל שואב המים לא מצא עצמו בכל זאת. שהרי אינו למדן ואינו בעל ספר, כך שלא מבין הוא את הדברים הנאמרים, לכן ישב בפינתו והחל ממלמל פרקי תהילים כמנהגו, עד שמתוך עייפותו נעצמו שמורות עיניו והוא נרדם.

כמו לכל דבר טוב גם לסעודה זו הגיע הסוף ור' מאיר הודיע על סיום הסעודה והגשת מים אחרונים למסובים. אך משום מה בקשתו לא נענתה, גם לקריאתו הנשנית להגשת מים אחרונים לא הייתה מענה שכן, פייטל שואב המים נרדם עמוק ולא שמע דבר סביבו. ר' מאיר החל כועס ורוגז וקרא בקול נוכח הסובבים כולם: "חוסר אחראיות משווע, חוסר אמון ומילוי אחר התפקיד, בושה וכלימה לו לשואב המים "זֵייגֶער תהילים" שכמותו, אשר מלבד אמירת פרקי תהילים אינו יודע לעשות דבר, ומתרשל בתפקידו. הנה נמצא הוא ישן בקרן זווית וכי מה אכפת לו?"

הדי קריאות הזעם הגיעו לאוזניו של פיייטל שואב המים אשר נעור משנתו הטרופה והוא נבעת ונחרד, צמרמורת אחזתהו, והוא לא ידע את נפשו מרוב בושה. "שיסתלק לביתו 'זֵאגֶער תהילים' הזה, ושישכח מכל תמורה המגיעה לו שכן ביישני במעמד מכובד זה".

למשמע המשפט האחרון, נשא פיייטל רגליו וברח לנפשו אל בקתתו העלובה שם המתינה לו אשתו בצפייה דרוכה. אך מה רבתה אכזבתה כשראתה את בעלה חוזר עם דמעות חמות שהספיקו למלאות את פניו והוא כולו נזוף ופגוע. פייטל כבר לא יכול לישון את הלילה, נדד הוא על יצועו מי יודע מה מצפה לו בבאות...

מפגש בבית הדין

ר' מאיר לא ידע את נפשו, זעם וכעס מלאוהו והוא יצא לאתנחתא קלה אל הגינה לשאוף אוויר צח ומרגיע. עם צאתו את מקום הסעודה והנה רוח סערה נטלתהו והעיפה אותו למדבר, שם נישא בניין גבוה מאיר כולו באור יקרות, הוא נמשך אחר אותו בניין, משנכנס שמע את הקול קורא: "ברוך הבא לאברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו. ברוך הבא לדוד המלך, וברוך הבא לר' ישראל הבעל-שם-טוב" (ר' ישראל היה בין החיים בזמן המאורע הזה). הוא נכנס לאולם ולעיניו נגלה אור גדול מאוד אשר סנוור את עינו ולא יכל להביט בפני הנוכחים, רק שמע את קולם. לעניו נגלתה רק דמותו של הבעל-שם-טוב בלבד.

קם דוד המלך ופתח: "ברשות האבות הקדושים, וברשות בית הדין, תובע אני את היהודי הניצב בפתח, מאיר שמו, באשר זלזל וביזה את חיבורי היקר ספר התהילים, אשר דמעות רבות שפכתי בעבורם, וכל מילה נכתבה במסירות נפש וברוח הקודש. ואשר כל האומרם זוכה לפעול ישועות רבות. ויהודי זה זלזל בפייטל שואב המים אשר שפתותיו דובבות תהילים וביזהו ברבים. לכן תובע אני את עלבון שואב המים, ועלבון ספר התהילים מיד מאיר העומד מולנו".

פסק דין

אימת מוות נפלה על ר' מאיר הנדיב, כן אינו תועה הוא עומד נוכח אבות האומה, דוד המלך ועוד יהודי עטור זקן הנקרא הבעל-שם-טוב, אשר טרם ידעהו, שכן הוא מכת המתנגדים, ואינו משתייך לחסידים. עומד הוא כקש ברוח וכעלה נידף מול הדרת קדושתם, ואינו יודע להשית עצות לנפשו.

"אכן תביעתך תביעת אמת ובן מוות הוא על מעשהו הנפשע". ענו האבות הקדושים בנחרצות. קם הסנגור, הלוא הוא הבעל-שם-טוב הקדוש לשאת את דברו ואמר: "ובכן, אנא מכם האבות הקדושים, ודוד המלך אף על פי שצודקים הינכם, ובן מוות הוא, וחטא הוא חטא גדול. אנא חננוהו נא בזאת שיעשה תשובה שלמה, תשובת המשקל, אשר אני אהיה ערב עליה ותנו לו חיים במתנה. יקבל על עצמו מאיר זה כי מיד שיחזור למקום הסעודה יזמין את פייטל ואותי, יבקש סליחה קבל עם ועדה ויספר את מאורעותיו האחרונים. או אז תהא תשובה לחטאו וימחל עוונו".

סיים הבעל-שם-טוב הקדוש. דבריו הכנים והטהורים התקבלו על כולם ופסק הדין יצא לתת חיים לר' מאיר הנדיב תמורת תשובה שלמה שיעשה.

הערב האמיתי

עם סיום המשפט הוחזר ר' מאיר למקום ממנו נלקח. והוא נכנס אל מקום האירוע כשכולו נרעש ונסער. מיד שלח את בנו עם מרכבה רתומה לסוסים אל ביתו של פייטל שואב המים להביאהו לבקשת סליחה, ומרכבה נוספת נשלחה אל ביתו של הבעל-שם-טוב, הסנגור והערב ומליץ טוב שהיה לו במשפט.

דפיקות נשמעו על דלת ביתו הרעועה של פייטל. "וכי מי מחפשני בשעה כזו, ושמא רוצה הגביר ר' מאיר להענישני?!" תמיהות וחששות גברו על פייטל והוא קם בעצלתיים לפתוח את הדלת. לתדהמתו גילה כי בפתח עומד לא אחר מאשר בנו של ר' מאיר כשהוא קורא לעבר פייטל בתחנונים: "אנא בוא עימי דבר חשוב לאבי אליך".

קם פייטל שואב המים בכבדות ונשרך אחר בנו של ר' מאיר. גם הכרכרה השנייה שהופנתה לעיר מעז'יבוז' הגיע בקפיצת הדרך, ולמרות השעה המאוחרת נראה היה כי ר' ישראל הבעל-שם-טוב חיכה רק להם.

תוך זמן קצר הובאו השניים אל מקום הסעודה. משנכנס הבעל-שם-טוב למקום ראהו ר' מאיר בפעם השנייה בחייו, ומיד זיהה אותו כסנגורו במשפט שנערך עבורו לפני זמן קצר. הוא פנה לצדיק בקריאה: "רבי, יישר כוחכם" ונפל מתעלף. מיד השיבו לו את רוחו, וכשהתאושש קמעא קם על הדוכן והחל מספר את סיפורו נוכח קבל עם ועדה, מעת עזיבתו את המקום ועד הגיעו הנה בחזרה.

"ובכן" סיים את דבריו: "על מנת לעשות את תשובתי, ראשית מבקש אני את סליחתו המלאה של דוד מלך ישראל על שזלזלתי בספרו ספר התהילים הקדוש אשר למעלותיו העצומות אין קץ וסוף, ואת סליחתו המלאה של פייטל שואב המים "זֵייגֶער תהילים", אשר דוד המלך בעצמו עומד ומגן עליו בזכות מזמורי התהילים אשר הורגל בהם, ובזה מקבל עלי תשובה שלמה לבל אבזה חלילה את אומרי התהילים ובעליו, ומודיע אני קבל עם ועדה למען יראו וייראו את מעלתם הגדולה והעצומה של מזמורי התהילים הקדושים וכוחם הגדול". התעוררות והתרגשות רבה אחזה בכולם כאחד.

דוד המלך סלח, פייטל שואב המים גם הוא סלח. הבעל-שם-טוב היה הערב והעלה את תשובתו לשורשה. ר' מאיר עשה תשובה, והקהל כולו הפיק את הלקח של הסיפור הנפלא: לספר התהילים יש עוצמה גדולה וחזקה מאוד לאין ערוך ולאין שיעור, וכל מי שמרבה באמירתם זכות דוד המלך עומדת ומגינה עליו.

ואנו גם לומדים עוד לקח נפלא, כי רק הצדיקים האמיתיים יכולים להיות ערבים לנו ומליצי יושר בעדנו שנזכה לתשובה שלמה. הם ערבים לנו בעולם הזה ובעולם הבא.

זכות דוד המלך וזכות רבי ישראל הבעל-שם-טוב (שיום הילולתם חל בחג השבועות - ו' סיון) תעמוד לנו ולכל ישראל, להיות ערבים ומליצי יושר למעננו ולמען כלל ישראל. אמן.

בפנקס החברא-קדישא של העיר פולנאה מופיע, שבימי זקנותו של רב העיר הלך עם אנשי החברא-קדישא
לבחור מקום למנוחתו בבית העלמין. הצביע הרב על חלקה מסויימת אותה חפץ הוא לקנות,
היות שהוא רואה אור מופלא שורה על המקום..

אנשי החברא-קדישא בדקו ברשימותיהם וגילו כי חלקה זו נמכרה כבר לחייט פלוני.
לאחר בירור נוסף גילו דבר נפלא,כי קרוב כבר ל10 שנים שהחייט בעל החלקה נוהג לבוא בכל יום ולאמר שם את כל ספר תהלים.

כששמע הרב את דבריהם, הלך אל החייט והפציר בו שימכור לו את חלקו,
אך הלה סרב.משראה הרב שלא יועילו הפצרותיו בחר לו את חלקו לימינו של החייט,ולאחר זמן נסתלק ונטמן שם.

עשר שנים נוספות עברו,והרה"ק רבי לייב מוכיח זי"ע - מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש - ביקש גם הוא לבחור מקום למנוחתו.
כשהגיע לבית העלמין וראה בעיניו הקדושות את האור השורה על החלקה ההיא - לאחר 20 שנות תהלים
שנאמרו ע"י החייט הנ"ל באותו מקום - ביקש גם כן לשכנע את החייט למכור לו את מקומו,
אך משהלה סרב,התפשר וקנה את המקום הפנוי בצידו השני של החייט,ולאחר זמן נטמן שם.

ועדיין היה החייט אוחז במנהגו לבוא בכל יום אל בית החיין ולאמר שם את כל ספר תהלים.
ורק לאחר 8 שנים נוספות נתבקש גם הוא לישיבה של מעלה,והיתה מטתו שלמה מוטלת בין שני אריות,
רב העיר לימינו והצדיק רבי לייב לשמאלו, והיה הדבר לפלא בעיני כל באי בית החיים, איך חייט פשוט מונח בין שני גאוני עולם.

כמה אור וקדושה יכול האדם להמשיך על עצמו ועל סובביו באמירת תהלים,
כי חיים הם למוציאיהם בפה, ולכל בשרו מרפא שרו"ג.
אשרי האיש אשרי יקח את עצמו לעבודה זו בתמימות ופשטות.

מעשה באיש אחד תם וישר, ירא אלהים מרבים, שהיה דרכו ללמוד כל חמישה ספרי תהילים ביום שבת קודש לפני הצהרים. מנהג אבותיו בידו, והיה מדקדק בו לקיימו, כאילו נתן מפי הגבורה. פעם אחת ישב בשבת בביתו, ספר תהלים פתוח לפניו, והוא קורא בו בטעם ובניגון. והנה נפתחה הדלת, ונכנסו אצלו אורחים לא קרואים, והתחילו לדבר עמו דברים בטלים. ומכיון שהיה רגיל לומר תהלים בשעה זו, המשיך באמירתו, רק הטה אוזן לדבריהם, ומידי פעם בפעם התערב בשיחתם. קרא בספר, ותוך הקריאה שלא שאלה והשיב תשובה, לפרקים פסק באמצא פסוק, לפרקים בשליש פסוק, פעם אחרי תיבה אחת ופעם אחרי שתים או שלוש תיבות. ובאופן כזה היה מערב דברי חול בקודש, ונשתלבו בו דברים בטלים בדברים הקדושים של נעים זמירות ישראל. וכאשר יצאו האורחים, גמר את כל פרקי התהילים, הלך לישון שנת צהרים, כאשר אמרו הקדמונים: שינה בשבת תענוג.


לא עברה שעה קלה, ונפלה עליו תרדמה, ושנתו נעמה לו. ובשנתו חלם חלום, והנה הוא יושב על יד שולחן בחדרו, והוא רואה שני בני אדם באים, הולכים ומתקרבים אליו. ועומדים לשמאלו, לבושם שחור, צורתם משונה, ופניהם זועפות. עוד מעט ובאו שני בני אדם מהצד השני, והם נגשים אליו לאט, ועומדים לימינו. מראיהם טוב, לבושם נאה ופניהם שוחקות. משעמדו אצלו, הביט וראה ביד האנשים העומדים לימינו ספר, שמראהו כספר תהלים שלו. תמה תמיהה גדולה, ואמר לשאול אותם, מהיכן לקחו את הספר אשר בידם. אך בטרם ישאלם, פתחו את הספר שמו אותו לפניו, ואמרו לו: "יקרא נא בספר תהלים זה". קרא בספר ומצא במזמורים תערובת של מלים, משפטים, פסוקים וחצאי פסוקים, שעל ידיהם נעשו דברי תהילה לדברי תהלה. שירי דוד המלך המספרים כבוד אל, נשתבשו על ידי שיחות חולין שהתלבו בתוכן, ונעשו חרוף וגדוף כלפי מעלה. השתומם בקראו את הדברים האלה ושאל: "מי הוא זה ואי זה הוא, אשר מלאו לבו לבלבל את דברי אלהים חיים, ולשבש את הספר הקדוש הזה?" ענו שני אנשים אשר עמדו לימינו ואמרו: "אתה הוא האיש! מפיך יצאו הדברים היום, בלמדך ספר תהלים, כמנהג אבותיך, עליהם הברכה והשלום.ץ אנחנו הממונים על התפילות והתהילות, היוצאות מפי ישראל בשבתות ובמועדים, עלינו לכנסן ולהביאן לפני כסא הכבוד. כלום נאה לך, שנעלה ספר תהלים זה, שעשית אותו בצלמך ובדמותך , למעלה?" אמר להם: "חליה וחס! ספר זה טעון שרפה, חוסו נא עליי, ואל תעלו אותו לפני מלך מלכי המלכים". כאשר שמעו שני האנשים העומדים לשמאלו את הדברים האלה אמרו: "אם הספר טעון שרפה, גם לפי עדותו של בעל הדין, הרי הוא מוקצה, ואסור לטלטלו בשבת, ואיך אתם מחזיקים אותו בידכם?".מיד זרקו את הספר מידם, והוא נפל והתגלגל על הארץ. אז קפצו שני האנשים שעמדו לשמאלו, שהיו מלאכי חבלה, הרימו את הספר אחזו בו ואמרו: "כעת הספר בידנו, ואנחנו נעלה אותו השמימה, מבלי לשאול את פיך, ונראה מה יהיה דינך". משראה האיש את הדבר הזה, ושמע את דבריהם, חרד חרדה גדולה. התנפל לרגליהם ונתחנן להם, שירחמו עליו, ויניחו את הספר על הקרקע. אך לשוא שחת את דבריו, הם ברחו ונעלמו, ושומע לא היה לו. בכה בכי רב, צעק אחריהם, ובצעקתו התעורר, ראה והנה חלום. ותפעם רוחו, כי ידע שחלום אמת הוא. בעיניו ראה את כל הדברים, שדבר עם האורחים בעת למדו את פרקי תהלים, והם רשומים ומשולמים בתוך פסוקי המזמורים. ויך לב האיש אותו, בראותו שהוא חרף וגדף את אלהים, ופחד לנפשו מאוד, כי מיש לח את לשונו באלהים חיים ונקה?. קם והלך אל החכם החסיד אשר בעירו, וסיפר לו את כל דברי החלום, וביקש ממנו עצה ותיקון עוד ביום ההוא. שמע החכם את דבריו וראה את דאגתו ואמר לו: "אל תדאג! אסור להצטער בשבת, ואם חטאת יש תשובה בישראל, ולה' הרחמים והסליחה. תעמוד על רגלך ותאמר שלוש פעמים: "מתחרט אני על מעשי הרעים, ואני מעיד עלי את מי שאמר והיה העולם, מהיום ואילך לא אדבר עוד דברים בטלים, בשעה שאעסוק בתורה נביאים וכתובים ובכל דבר של קדושה". ואם תעשה כן והחרטה תהיה באמת ולבל שלם, ולא תשוב עוד לכסלה, ותנצל מן המשמאילים שפרחו ועלו לקטרג עליך בפמליא של מעלה". כך דיבר החכם, נחם אותו וחיזק את לבו, והוא קיבל על עצמו לעשות כאשר אמר לו. מיד התחרט על מעשיו, והבטיח שלא יחזור לסורו, וישמור את פיו ולשונו, ויבדיל בין קודש לחול בכל אשר יעשה. יצא מאת פני החכם בקידה ובהשתחויה, הלך ושב אל ביתו, ולבו טוב עליו.


במוצאי שבת התפלל מעריב, הבדיל על היין, אמר את הזמירות, ודקדק מאוד שלא להוציא מפיו דברי חול בשעת אמירתן. אחרי סעודת מלוה מלכה, עלה על המיטה, קרא קריאת שמע שעל המיטה וישן. בשנתו ראה, והנה שני האנשים שהראו לו את ספר התהילים המשובש, והשליכוהו לארץ מחמת מוקצה, רודפים אחרי האנשים שהרימוהו וברחו. הביט אחריהם, ולבו פחד ורעד בראותו, שהספר עוד בידי מלאכה חבלה אלה. אך עוד מעט והוא נרגע; הם השיגו אותם, נלחמו בהם מלחמה קשה, התגברו עליהם ולקחו מהם את הספר. אז חפרו חפירה עמוקה, עטפו את הספר בבד, וגנזו אותו באדמה. אחרי שכסוהו בעפר הארץ, הלכו ונעלמו מעיניו, ולא ידע לאן הלכו. שמח שמחה גדולה, והריע לכבודם, ובתוך התרועה הקיץ משנתו, וראה והנה חלום, וידע שחרטתו חרטה, ותשובתו נתקבלה. ומן היום ההוא והלאה נזהר בלשונו, שלא לערבב חול בקודש, לא רק בדבר שבקדושה, אלא אפילו בשיחות חולין.


וה' אלהים יביט עלינו משמי מרום, ירחם עלינו בכל שעה ובכל מקום, יראה בענויינו, ויסלח לנו את כל חטאתינו, יצילנו מן השגגות והזדונות, ואם חטאנו ועוינו יכפר לנו את החטאים והעוונות, אמן כן יהי רצון אמן ואמן.