09.04.2308:37
6. הסיפור היהודי ממשיך להיכתב
בתגובה להודעה מספר 0
פרק רווי דמעות בסיפור הנצח של העם היהודי.
מנגינת היגון ושירת הצער החליפו את שמחת החג במדינת ישראל ביום שישי בשעה אחת עשרה ועשרים בדיוק.
ביום שישי הן נותרו שתי אחיות בנות 16 ו 20 ללא שם, ללא תמונה, רק גיל ושם היישוב, במוצאי השבת כבר ניבטו פניהן היפות, נודע שמן, רינה ומאיה די, והתפילות לרפואת אימן השכולה, לאה, התעצמו.
מועדים לשמחה, מועדים ושוב מועדים, נופלים ומנערים את האפר, את האבק, מועדים ולמרות שהדמעות מכסות את העיניים, על אף שהלב רוטט מכאב, גם לאחר שהיגון משתחל לתוך כל נים, גיד, כל מקום, מועדים וקמים בשמחה עטופה בכאב אינסופי על מות עלומים, על אובדן של חפות מפשע, על הארץ הטובה והאהובה, ארץ חמדת אבות, ארץ ישראל הנקנית בייסורים. מועדים לשמחה.
ההכנות לשבת חול המועד נעצרו בדיוק בשעה אחת עשרה ועשרים, שוב פיגוע תופת, שוב רצח יהודים, שוב שתי אחיות תמימות שכל חטאן הוא היותן יהודיות, שוב אמא הנאבקת על חייה, שוב הכאב העולה ומציף את חלל הלב, שוב המחשבות הנוגות על ארץ ישראל הנקנית בייסורים, שוב המחיר האיום, שוב העיניים המוצפות בכאב הקורבן השבועי למולך הטרור, שוב השקט המייסר.
משפחת יהודים אשר מאסו בגולת אנגליה ועלו ליישב את ארץ ישראל באפרת, משפחה חדורת אהבת עם ישראל, ארצו ותורתו, הן היו בדרכן לטיול חול המועד, להנות מיפי ארץ האבות, להתענג על מראות הבריאה, לשמוח בשמחת החג, הן נסעו עם אימן ברכב אחד, לפניהם נסע אביהן עם שני בניו ברכב אחר, משפחה יהודית מאושרת, עד לשעה אחת עשרה ועשרים.
סירבתי לשמוע רדיו, סירבתי לצפות בטלוויזיה, קצתי בלהגי השווא, בהפרחת מילים חמות, בפטפוטי הבל ובמחזור אטריות קרות, בהתכנסויות, בפרשנויות, בהבטחות שווא ובהצעות לפתרונות קסם.
הרהרתי ביני לביני על הבית באפרת, על החיים שמשהו בהם ימות לעד מהשעה אחת עשרה ועשרים בבוקרו של יום שישי, הרהרתי בבתים הרבים מידי בהם השכול דפק בחלונן, מותיר כאב בלתי נסבל, זעם אצור, געגוע עברה וזעם.
חשבתי על האחיות ונזכרתי באחים, ביחידים, ביהודים הנמוגים מהזיכרון כל כך מהר, מפנים תאי זיכרון לנרצחים החדשים, הלב סער, כאב, חישב להתפקע, נשמתי עמוקות, התרוממתי, תרתי משמע, מנסה להמשיך את ההכנות לבואה של המלכה שעוד שתי אבני חן נשרו מכתרה.
שמעתי את עצמי בדיבור פנימי, משכנע לא לחפש אשמים, לא להטיל אחריות אלא על המרצחים מבקשי נפשנו, החולמים על השמדתנו, על המסיתים ילדיהם עוד ברחם אימם לשנוא יהודים.
שמעתי את עצמי ממלמל, "ארץ אל תכסי דמם", לא שתי ליבי אל רעייתי האהובה, הפוכרת בחוסר שקט אצבעותיה, ממלמלת פרקי תהילים לרפואתה של האם, לאה בת ציפורה, הנאבקת על חייה.
מבעד למסך ערפל הרגשות הסוערות הבחנתי בפניו המיוסרות אך מלאות האמונה של בן זקוניי, אשר עצר את הכנותיו לשבת המלכה, בוחר בקפידה מילותיו המדודות, מילות הכאב, הצער, האמונה והביטחון.
"אבא, על אף שאין לבצע מלאכה בחול המועד, נראה כי מותר לך, ואולי אף יותר מראוי שתכתוב מאמר שיחזק את הרוח הלאומית, את רוח העם החש כי חלילה, כל רודפיה ושונאיה השיגוה."
ביתי המחנכת תבל"א, קרובה לגילן של האחיות התמימות, סגרה את ספר הקריאה, בזווית עינה התיישבה דמעה גדולה, מחשבותיה נשאוה לאפרת, הרחק מהעמק, קרוב לשותפות הגורל הלאומי.
התיישבתי לכתוב, ערב שבת קודש, חול המועד פסח, היום השני לספירת העומר, ואנו סופרים את מתינו, את חללי מלחמת הקוממיות של העם היהודי שטרם תמה.
אין ניחומים במוות, אין מנחם להורים, לאחיות ולאחים, לחברים, למעגלים מעגלים של העם הנפלא שלנו, אך יש לדעת כי אויבנו ומבקשי רעתנו לא יוכלו לנו, אנו בני עם הנצח, חלק מהסיפור היהודי הלאומי, העולמי, חלק משרשרת הדורות שלא תיפסק לעולם.
בחג הפסח, חג ה-והגדת, חג בו אנו מספרים את סיפור האומה מיציאתה מעבדות ועד להיותה אומת בני חורין, מופת לאנושות כולה, בחג זה נכרים עוד שני קברים באדמת הארץ הטובה, אדמת ארץ ישראל הזרועה באור יקרות ובשמות חלליה - מקיימה.
שתי אחיות שכל "חטאם" היה בעצם היותן שייכות לסיפור היהודי הגדול, הן חלק נוסף, כואב נורא ומייסר, בתהליך תקומת עם הנצח.
לא על בני העוולה, המחבלים וסייעניהם אני מבקש לדבר כי אם על הרוח היהודית העצומה, הרוח שהכניסה ביום שישי, שבת חול המועד, בשעה אחת עשרה ועשרים את האחיות האהובות, להיכל הזיכרון הלאומי, לפנתיאון הגבורה היהודית, להיות חלק מהסיפור היהודי.
אין ניחומים במוות, אין מרפא לכאב, אין תכלה לזיכרון ולגעגוע, אין מי שיכסה על השבר האישי, אין בחיבוק, בדמעה, בלב הרוטט כדי לקחת בדל מהכאב האיום, אך יש ביגון על אובדן האחיות את הרגע בו ייחרטו באותיות של זהב על כותל המזרח בהיכל הזיכרון הלאומי, כחלק מהסיפור היהודי, ממשיכות אבות ואימהות האומה.
למאיה ורינה, האחיות היקרות אשר נרצחו על ידי בני עוולה נבטיח היום כי רוחו של העם, רוח של גבורה, רוח של תחייה, רוח של אמונה, רוח של הסיפור היהודי שלא ייתם.
