השואה

אלפיים שנה מאפלטון, ענק חכמת יוון, עד דקארט, אבי הפילוסופיה המערבית החדשה. אלפיים שנה חיפש האדם האירופי את השורשים לעץ הדעת שלו, להיאחז בהם ענפי המחשבה, המרחפת על פני תהומות התחושה המעורפלת, המערפלת, המתפתלת בין ארץ ושמים, בין חומר ורוח, שכל ואמונה, נלפתת אל הפיסיקה האריסטוטלית, נפתלת עם המטאפיסיקה הנוצרית. 
                                                                                 תוהה ובוהה –
בין עולם של סמכות המחשבה האובייקטיבית של הפילוסופיה היוונית ושל המדע הניסויי החדש, לבין עולם האמונה הסובייקטיבית, שכל-כולה תלויה באותה תקיפות ובטיחות, בה נטל לעצמו סמכות מוחלטת משיחם-אלוהיהם של הנוצרים באומרו ובחזרו ואומרו פעמים אין ספור: הן אני אומר לכם.
                                           תוהה ובוהה – 
   בין גלגלי ההיגיון מזה ומרחבי הדמיון מזה. גלגלי סכולאסטיקה טוחנים מושגים ריקים, ואינם מעלים קמח של ממשות. מרחבי מיסטיקה חסרת שרירים, כולה שרירות, עצמות יבשות מזה, רוח ערטילאית מזה. סמכות הניסוי בלבד מזה, סמכות הנס בלבד מזה. צורת הדיאלוג האפלטוני בין בני-אדם מזה, צורת המונולוג האיוונגליוני של בן-האלוהים מזה.
  עד שבא דקארט ונעץ קנה בתוהו ובוהו זה למצוא מעמד לרגליה של ההכרה האנושית: אני חושב – משמע אני קיים.
האני האנושי בסיסה של המציאות. המחשבה האנושית ההגאי לשרירות הדמיון. האני האנושי החושב – קנה המידה לכל אמת.
  משפט קרטזיאני זה הפך להיות דיבר ראשון ללוחות ההגות האירופית. למדע ולאינדיבידואליזם. אני האדם החושב המוציא אותך מארץ השעבוד לחושים ומשמי האמונה הטרנסצנדנטית. אני חושב – זה ספר תולדות האדם המערבי החדש.
    ויולד האני את אנוש האינדיבידואליסטי. ויולד אנוש האינדיבידואליסטי את הצו הקטגורי כאנך המוסר, והצו הקטגורי הוליד את פיכטה ואת המְצָוֵה האנושי המוחלט –
       ואת היטלר.
ויולד החושב את המדע הטהור והמדע הטהור את הֵגֶל והגל הוליד את המטריאליזם ההיסטורי –
    ואת סטאלין.
    ותשוב הארץ אל דור מגדל בבל. הללו מגרדים שחקים באבן לבנה-לבנה. הללו שורפים שריפה באבן חומה-חומה. הללו מלעיטים בכוח מן האדום-האדום הזה, להרבות ידיים עובדות בעיר בבל. וישתה האני החושב מפרי גפן המדע אשר נטע וישכר וישכב עם בנותיו ויולד –
           את דרווין ואת פרויד.
    ויגל את ערוות אביו הגופני והנה הוא קוף והקוף היה לגורילה ממוכנת. ויחשוף את ערוות אמו הנפשית והנה היא חית יצרים בסבך יערות-בר ותהי חית היצרים לנחש ממוכן.
      מהם נפלגה הארץ ותשוב אל דור המבול, ומדור המבול הלוך ונסוע אחורנית אל תוהו ואל בוהו ואל חושך.
              אלה תולדות האני החושב כסמכות עליונה לקיום וליקום.
      שוב מחכה העולם השרוי בחושך לאִמרת אלוקים:
               י ה י   א ו ר .
     ושוב מחכה אברהם על חורבות מגדל בבל ועל פי הכבשן לצו אלוקים:
           ל ך   ל ך 
    ושוב מחכים בני ישראל בישימון תרבויות מזרח ומערב לדיבר אלוקים:
           א נ ו כ י   ה'   א ל ו ק י ך .
     כי באותה אִמרה בה הרוח מצווה על החומר וצר בו צורות ומאיר מחשכו, בה המוצא מאימת הגולם החומרי, אימת החומר האטום הקם על מניפו. ובאותו צו לך-לך בו התשובה של בני אברהם לאני המשמיד המוחלט. ואותו דיבר: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים", הוא האלטרנטיבה הברוכה למשפט הסמכות של דקארט: "אני חושב – משמע אני קיים".
                זה ה"אנוכי" הוא האנך.
    אין הבור מתמלא מחולייתו, אין העולם מוסבר מתוך עצמו, אין אדם מושה עצמו בציצת ראשו מן המים; כדי להניף את כדור הארץ דרושה נקודה ארכימדית מעבר לכדור הארץ, וכדי להקיף את העולם בהכרה ובהבנה דרושה נקודה מעבר לשמים ולארץ. ונקודה סיניית זו, ממנה ישאף האדם את ההכרה, בה תאחז מחשבתו המופשטת והיא לו קו ומשקולת לאורך חייו – הן עשרת הדברות ההם שבחזקת "אנוכי". לא מאזניים אופקיים הנוטים לכאן ולכאן או קופאים בסתמיותם, באדישותם, כי אם אנך, אשר את ראשו אין אנו רואים, אך את קצהו המגיע אלינו אנו קולטים בכל יושרו ובכל כבדו. כחוטי פלדה נצחיים וישרים אלה, כך נמתחים מן הגובה המילים האדירות: אנכי – ה' – אלוקיך – אשר – הוצאתיך – מארץ – מצרים – מבית – עבדים. איזה בטחון יצוק כאן 
     אנכי – הרי זה הסובייקט העליון, זה האחד אשר רשאי לומר "אנכי" שכן הוא האחד שאינו תלוי בדבר, וכל הדברים תלויים בו, ואחר כך השם המפורש. ואחר כך הקשר בין השם המפורש ובין האובייקט, אלוקים ש ל ך, ואחר כך המעש ההיסטורי שהוא המשקולת, שהוא הכובד שבו יימדד הכול: יציאת אומה מעבדות לחירות, מחירות ביחס לאדם אל קבלת עול מצוות מידי אלוקים.
    את כל האמונות שבעולם אתה מוצא והנה הן א-היסטוריות; ורק זו תורת משה, כל כולה היסטורית, וזוהי הממשות שבה פועל אלוקי ישראל. הסמכות היא בסובייקט העליון הטרנסצנדנטי אבל התחולה היא באובייקט ההיסטורי של עם ישראל שהוצא ממצרים. וזה הצירוף המוצלח של הבחינה הנסית עם הבחינה הניסויית. אנכי המוחלט הזה, הוא לגבי תפישת האדם כולו בחינת נס, אולם "אלוקיך אשר הוצאתיך" הרי זה ניסיון שעבר עלינו, הרי זה מעשה שהיה, ואנחנו העם המוגבלים לרגלי הר סיני סביב, אנו רק שומעים את הד ה"אנוכי". איך יהיה ה"אנוכי" ל"אלוקיך", את זאת אולי תפש רק אדון הנביאים בלבד. לגבינו נשארה חוליית הביטחון, ההיאחזות הזאת בלוחות, ההיאחזות הזאת בעובדת יציאת מצרים ובנין חיים בעזרת האנך הזה של הדיברות 
    לא דיאלוג בין בני אדם מתפלספים, לא מונולוג של משורר-בן-אלוהים, כי אם דיאלוג בין אלוקים ועמו. לא בן אלוהים והאדם היחיד המופשט שאין לו המשך, כי אם עם שיש לו המשך על כן הוא ממשי ולא מופשט. וכל ההתגלויות שנתגלה אלוקים, אותו "אנכי" עליון, לפרטים, לא נתגלה אליהם אלא כדי לעשותם שליחים לעם, לא לדו-שיח איתם כפרטים, כבני אדם בודדים.
    "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – זאת תורת ההכרה של האמונה ושל ההיסטוריה ושל השקפת העולם הישראלית.
    זה האנך לבנין בית ישראל, ליושר, למשקל ולקיום.
   אם יעקב האב מעפיל בחלומו בסולם לקשור שמים וארץ, אלוקי יעקב מוריד אנך זה משמים, אנך ה"אנכי" המגיע אלינו בכוח יציאת מצרים.
                                                        (פרופסור ישראל אלדד, "הגיונות מקרא", עמ' 102-105)