ישנה מחלוקת בין פסיכולוגים בדורנו לגבי המודל הנכון לתיאור מבנה הנפש: * ישנם פסיכולוגים (כגון פרויד וההולכים בדרכו) הטוענים שבאדם ישנן כמה נפשות בעלות אינטרסים שונים ומנוגדים (כגון ה"איד" היצרי וה"סופר אגו" המוסרי), * לעומתם ישנם פסיכולוגים (כגון אלפרד אדלר וההולכים בדרכו) המדגישים שנפש האדם היא אחת, וכל הפעולות שלה נובעות מאינטרסים ומטרות של אותה נפש אחת. הבדל מעשי בין הגישות הוא בשאלת האחריות של האדם למעשיו. לפי הגישה הראשונה, לאדם יש כביכול תירוץ למעשים רעים שהוא עושה - הוא יכול לטעון "זה לא אני, זה ה"איד" שלי, הוא היה חזק ממני, לא הצלחתי להתגבר עליו"; לפי הגישה השניה, כל האחריות מוטלת על האדם עצמו, הוא זה שבוחר מה לעשות בכל רגע ורגע לפי האינטרסים והמטרות שלו.
מה גישת היהדות לנושא זה? * בתנ"ך, עד כמה שזכור לי, הנפש היא תמיד אחת. לא זכורה לי התייחסות למאבק בין שני כוחות עצמאיים שנמצאים בתוך הנפש (אולי רק בתהלים "נאום פשע לרשע בקרב ליבי", וגם שם אפשר לפרש אחרת). * אולם בתלמוד, המושגים של "יצר טוב" ו"יצר רע" הם מושגים יסודיים המופיעים מאות ואלפי פעמים. יש מחז"ל שדרשו חלק מהפסוקים בתנ"ך, העוסקים במאבקים בין צדיקים לרשעים, כמתייחסים למאבקים פנימיים בין ה"צדיק" שבאדם לבין ה"רשע" שבאדם; דרשות אלו רק מדגישות את ההבדל שבין השקפת התנ"ך להשקפת התלמוד - בתנ"ך, לפי הפשט, המאבקים הם בין אנשים שונים, צדיק מול רשע; ובתלמוד המאבקים הם בתוך נפש האדם!
* הרמב"ם פתח את ספרו שמונה פרקים, המתאר את מבנה הנפש, במילים "דע, שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות, חלוקות,
יקראו קצת הפעולות ההן, "נפשות". ויחשב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות. כמו
שחשבו הרופאים, עד ששם ראשם, שהנפשות שלוש: טבעית וחיונית ונפשית...". לפי הרמב"ם, נפש האדם היא אחת. אמנם יש לה כוחות שונים, אך הם אינם נאבקים זה בזה כמו "יצר טוב" ו"יצר רע", אלא פועלים ביחד להגשמת המטרות של הנפש האחת. גם במקום נוסף שבו הרמב"ם מתייחס למבנה הנפש, בהלכות דעות, לא נזכר כלל המושג "יצר הרע" כישות עצמאית השוכנת בנפש האדם ונאבקת ב"יצר הטוב". רק פעם אחת נזכר, כבדרך אגב, המושג "וכובש את יצרו" (ד יד). * לעומת זאת, קבלת האר"י הרחיבה מאד את המושג "יצר הרע". הספר "שערי קדושה", מאת הרב חיים ויטאל, מתאר בפירוט את המבנה של נפש האדם, וטוען בפירוש, כניגוד לדברי הרמב"ם, שלכל אדם ישנן שתי נפשות - נפש טובה-אלהית ונפש רעה-בהמית. הוא אף מפרט ומסביר שהנפש הטובה היא הפנימית יותר, הנפש הרעה היא לבוש חיצוני שלה, והגוף הוא לבוש חיצוני עוד יותר. כך הדבר גם בחסידות, היונקת מתורת האר"י, ראו למשל בספר התניא.
מקורות נוספים?
נשלח ב-1/9/2009 00:42
לאראל סגל
"לפי פרויד, אישיות אנושית מורכבת משלושה סוגים של כוחות:האיד ,האגו והסופר אגו . אלה אינם אובייקטים או מקומות בנפש. אלא, הם תהליכים דינאמיים ואינטראקטיביים, עם המקורות האישיים והחוקים הספציפיים שלהם. "
מציטוט זה ניתן ללמוד שאצל פרויד כלל לא מדובר על נפשות אלא כוחות שבנפש.
כדי לדון בשאלה שהצגת עליך להגדיר מהי נפש כי הגדרתה של המילה שונה במקורות השונים.
.
נשלח ב-1/9/2009 00:46
איני בקי בתורת פרויד אבל נראה לי מוזר לפרש את דבריו כאילו טוען שיש באדם כמה נפשות, האם אין כוונתו אלא שבאדם יש כוחות שונים? לגבי התנ"ך, יש חוקרים הטוענים שבתנ"ך בכלל לא מוכר הנושא של נפש כנפרדת מהגוף! (אין הכוונה שהייתה להם תפיסה מטריאליסטית אלא שהם הניחו שהאדם על כל חלקיו - הרוחניים והגשמיים - מתקיים רק במצב המוכר לנו ואין קיום לאחד מהחלקים בנפרד). הרמב"ם ואלו שחולק עליהם עד כמה שהבנתי לא דנו בקיום נפשות שונות בגוף אחד אלא בשאלה אם נפש האדם עשויה שכבה על גבי שכבה (שכבה של חיים בסיסיים - טבעית, בהמית - חיונית, אנושית - נפשית) או שגם הפעולות הבסיסיות של האדם - המשותפות לו ולבהמה או צמח - נובעות ממשהו אנושי הייחודי לאדם.
נשלח ב-1/9/2009 01:35
1.ההבדל בין הגישות שציינת ,תמוה.מדוע לזהות את האדם עם חלק מסוים ולטעון להגנתו שהחלק השני השתלט,ואולי זה הנורמלי וההפך זה המצב הטבעי,ורק מדי פעם יש הבלחות של החלק המוסרי שמצליח להשתלט.
2.ברור אם כן שהכל שאלה של הזדהות עם חלקי הנפש, הכוח הבחירי בוחר ומנתב עם איזה צד להזדהות ואיתו להתנהל. אותו חלק באדם שבוחר הוא עצם הלוז של הנפש והוא בודאי אחד ומיוחד ,אחרת אין בחירה,במהותו הוא מפולג ותחלק לשני כוחות וחזרנו להערה מספר1.
נשלח ב-2/9/2009 20:28
"כדי לדון בשאלה שהצגת עליך להגדיר מהי נפש כי הגדרתה של המילה שונה במקורות השונים.
"
את צודקת, אולי כדי להימנע מהבעיה יש לנסח את השאלה אחרת:
האם ישנם באדם כוחות שונים בעלי מטרות הפוכות?
לפי הקבלה והחסידות התשובה היא כן: יש באדם כוח רע וכוח טוב, שהמטרות שלהם מנוגדות, הם נמצאים במלחמה מתמדת ביניהם, וכל אחד מהם רוצה להשתלט על האדם. אפשר לשאול מיהו "האדם עצמו" בכל הסיפור - האם הוא מזוהה עם הרע או עם הטוב או שהוא כוח שלישי שצריך לבחור ביניהם - אבל לענייננו מספיק לומר שיש כוחות מנוגדים.
אולם לפי הפשט בתנ"ך וברמב"ם התשובה היא לא: באדם ישנם כוחות שונים הממלאים תפקידים שונים, אך הם אינם נלחמים זה בזה, ואין להם מטרות מנוגדות, למעשה אין להם כלל מטרות. רק לאדם השלם, כיחידה אחת, ישנן מטרות.
פרויד, עד כמה שידוע לי, טוען שבאדם ישנם כוחות שונים בעלי מטרות שונות - האיד פועל על-פי עיקרון העונג, ומטרתו היא לקבל כמה שיותר הנאה, בעוד שהסופר אגו פועל על-פי עקרונות מוסריים, ומטרתו היא לנהוג באופן מוסרי. הגישה שלו אינה זהה לגישה של הקבלה והחסידות, כי הוא לא מכיר בקיומו של כוח רע - כוח שמטרתו לעשות בדיוק ההיפך מהסופר אגו. אך בכל זאת הוא טוען שישנם כוחות עצמאיים עם מטרות שונות.
"ההבדל בין הגישות שציינת תמוה. מדוע לזהות את האדם עם חלק מסוים ולטעון להגנתו שהחלק השני
השתלט, ואולי זה הנורמלי... ורק מדי פעם יש הבלחות של
החלק המוסרי שמצליח להשתלט"? - נניח שאדם נתפס בגניבה. לפי גישת "המלחמה הפנימית", הוא יכול לטעון להגנתו, שבדרך-כלל הוא אדם הגון וישר (וזה דבר שהוא יכול להוכיח). אם כך, מסתבר שבפעם הבודדת שבה הוא נתפס בגניבה, שלט בו כוח אחר, שאינו שולט בו בדרך כלל, והוא "היצר הרע". כמובן אי אפשר להוכיח את הטענה הזאת - אפשר לטעון כנגדו שתמיד שולט בו "היצר הרע", רק שבדרך-כלל היצר הרע גורם לו להתחזות לאדם הגון, כדי שמדי פעם יוכל לגנוב בלי להיחשד. אבל אפשר להבין את ההגיון שבטענה.
לעומת זאת, לפי גישת "הנפש האחת", אין כל מקום לטענה מסוג זה. האדם ההגון והישר הוא בדיוק אותו אדם שגנב.
בקצרה:
הנפש היא כח החיים מיסוד המים (כי הדם הוא הנפש) ומאפשרת תנועה.
הרוח (מיסוד האוויר) היא ההשתקפות של החברה ביחיד - מעיין "אני חברתי" קבוצתי
נשמה (מיסוד האש העולה מעלה) קיימת רק באדם והיא אותו "אני" בחירי שבו.
במקרא אין התייחסות למאבקים בין הנפשות, כנראה משום שהוא לא עוסק ישירות בפילוסופיה או בגורל האדם אלא באמצעות סיפור.
"אסכולות שונות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ניסו להתמודד עם בעיה זו ולהציע נוסחאות שונות לתיאור ולהסבר בפיצול בפעילות הנפשית.. ג'ון לוק ניסה להציע קוי חלוקה מוגדרים בין 'תחושה' ו'השתקפות'.. במשך שלש מאות השנים שחלפו מאז הוצעו מספר מודלים נוספים.. שטרבה הציע להבדיל בין ה'אני המתנסה' ל'אני המתבונן', טולמין סבר שהחלוקה נוגעת ליכולת האנושית לדבר ולפעול באופן מקביל, ובלום הציע לחלק גם בין 'אני המתבונן אובייקטיבית' ו'אני או עצמי החווה סובייקטיבית'.. נראה לי שכל המאמץ בן מאות השנים להתוות את קוי החלוקה הקבועים הוא אך פועל יוצא של האמונה עתיקת היומין באחדות הנפש/העצמי/הפעילות המוחית.. נראה לי שהספק שהתעורר בעשור האחרון לגבי עצם האמונה באחדותו של העצמי יאפשר גם לנו לחדול מלחפש קוי חלוקה שכנראה לא קיימים כלל.. המימצאים החדשים של הנוירויפיסיולוגיה הוכיחו שכל המיספירה של המוח מסוגלת להגיב ולפעול בצורה אוטונומית.. ואפילו לקיים מערכת נפרדת של כוונות ציפיות ותקוות.. המסקנה הבלתי נמנעת היא.. שמרכזי המוח השונים שומרים על היכולת לקיים פעילות קוגנטיבית נפרדת. יש מצבים בהם מוקד הפעילות מוסט מדי פעם ממרכז אחד למשנהו, כאשר כל מרכז בתורו משתלט על מרכזי הארגון האחרים, ויש מצבים בהם מתקיימת פעילות מקבילה בד בבד לאורך שנים או יותר ערוצי ארגון",("מהו ה'עצמי' של פסיכולוגית ה'עצמי'?". שיחות, כרך ט' חוברת מס' 3. יוני 1995).
נשלח ב-3/9/2009 07:49
יעויין בספריו של סטיבן פינקר. גם אם לא מסכימים לדבריו, הוא מציג אתגר.
נשלח ב-3/9/2009 21:18
דינוסאורוס: תודה רבה. התיאור של החלוקה בין המחצית הימנית למחצית השמאלית של המוח מזכיר קצת את התיאור שבספר התניא (חלק א פרק ט) על החלוקה בין הנפש האלהית הנמצאת ב"חלל הימני של הלב", לבין הנפש הבהמית הנמצאת ב"חלל השמאלי של הלב".
תוקן על ידי אראלסגל ב- 03/09/2009 21:15:23
נשלח ב-5/9/2009 23:48
אראל
הרמח"ל בדרך ה', מיחס לגוף את האינטרסים החומריים, ולנשמה את האינטרסים השיכליים.
"ואולם להיות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו. דהיינו: הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה..."
נשלח ב-6/9/2009 13:36
רבי חיים ויטאל, בספרו "שערי קדושה" מזכיר שני סוגים של נפשות:
הוא עורך הפרדה בין המצוות למידות, כשעבודת המידות קודמת למצוות וחלק הכרחי מביצוען.
נשלח ב-6/9/2009 14:21
הנביאה,
על ידי עשיית המצוות נרכשות המידות - כלומר עבודת המידות היא על ידי המצוות, אז איך יתכן לומר שעבודת המידות קודמת למצוות?
ברור שאדם שיש לו נטיה לקמצנות יהיה לו קשה לתת צדקה מכל הלב - ולכן יש לו לאדם שיש לו הנטיה לעבוד על מדותיו ולתרגל את 'מצוות הצדקה' עד כדי הליכה לפזרנות, כדי שמתי שהוא בעתיד ( אם בכלל) יוכל לקיים את המצווה מתוך השלמה עם טבעו, ושאלת ההצלחה תלויה במידת ההשקעה והתשוקה לעשות את השינוי הנדרש.
נשלח ב-6/9/2009 14:57
ראשית, נעשה סדר בדברים, אתה כותב בשם ההגיון, אני כתבתי בשם רבי חיים ויטאל.
בכל אופן, מדובר בשני דברים שונים, המידות והמצוות. ואם תעיין בדבר תמצא כי יש הגיון בדברים, אדם שעבד על מידת הקמצנות [לפי דוגמתך] תקל עליו מצוות הצדקה.
תוקן על ידי הנביאה ב- 06/09/2009 14:55:49
נשלח ב-6/9/2009 15:10
זה מעבר להיגיון, זה נכנס לגדר האבסורד - איך יתכן לומר שעבודת המידות קודמת למצוות אם על ידי קיום המצוות נרכשות המידות - הרי על זה נאמר ש"מתוך שלא לשלמה (יתכן ש) יבואו לשמה" -
שהם מקיימים את המצוות והמידות נרכשות מאליהן
_________________
נשלח ב-6/9/2009 15:13
אתה בודאי מבין שכתבתי בתימצות אקרובטי, ברם, אם הסוגיה מטרידה אותך עיין במקור הנ"ל.
אין ספק בידי, כי לאחר שתעיין כדבעי - מצתא את הדברים נאים ומתקבלים.
