כמה נפשות יש לאדם?

ראשית, לא כתבתי שקמצן לא ייתן צדקה אלא שלא יתן צדקה מכל הלב - ויש הבדל גדול בין הדברים.
שנית, אולי תאמרי לי את איך הקמצן יעבוד על מידותיו אם לא דרך המצוות?
הרי כל נער שמגיע לגיל מצוות מחוייב בתרי"ג, ואת רוצה לטעון שמכיוון שיש לנער מסויים נטיה לקמצנות הוא לא יהיה מסוגל לקיים חלק מאותן המצוות ויקבל פטור מכל המצוות שיש בהם אלמנט של נתינה כמו מעשרות, לקט שכחה פרט עוללות שמיטה יובל וכו' ?

ראי הסברו של הרמב"ם ואיך הוא מצפה מאדם שילך לפזרנות כדי לתקן את מידותיו..

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/4-2.htm
ריפוי ההפכים בגוף ובנפש 
וראוי שינהגו בריפויה מנהג ריפוי הגוף.
וכשם שהגוף, כשיצא משוויו, התבוננו אל איזה צד נטה ויצא, ועמדנו כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השווי.
וכשישתווה, נסלק ידינו מן ההפך ונשוב אליו במה שיעמידהו על שוויו;
כן נעשה במידות בשווה.

ומשל זה: כשנראה אדם שהגיעה לו תכונה בנפשו, יחסר בה נפשו מכל טובה, וזאת פחיתות מפחיתויות הנפש, והמעשה אשר יעשהו - מן המעשים הרעים, כמו שבארנו בפרק הזה.

וכשנרצה לרפא החולי הזה, לא נצווהו על הנדיבות, שזה כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר השווה, שלא יבריאהו מחוליו.
אבל צריך שנביאהו לזה לפזר פעם אחר פעם. וישנה מעשה הפזרנות פעמים רבות, עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת לכילות.
וכמעט שהגיע אל תכונת הפזרנות או התקרב אליה, אותה שעה נפטרנו ממעשי הפזרנות ונצווהו להתמיד במעשי הנדיבות, ויתחייב בזאת תדיר, ולא יותיר ולא יחסר.
וכן כשראינוהו בפזרנותו, הרי נצווהו לעשות מעשי-הכילות ולשנותם. אבל לא נכפול עליו מעשה הכילות פעמים רבות. כשם שכפלנו עליו מעשה הפזרנות.
והנקודה הזאת היא סדר-הטיפול וסודו.
וזה, כי הפוך האדם מן הפזרנות לנדיבות, יותר קל ויותר קרוב, מהפוך מן הכילות לנדיבות.
וכן הפוך נעדר הרגשת ההנאה להיות זהיר, יותר קל ויותר קרוב מהפוך שטוף התאווה להיות זהיר.

_________________

מתחילת דבריכם הנביאה וריב משמע שנחלקתם האם המידות קודמות למצוות, או להיפך שהרי המצוות מטרתן תיקון המידות.  

כדאי להוסיף שיש מחלוקת בין בעלי הקבלה (כגון הרמב"ן) לבעלי הפילוסופיה (כגון הרמב"ם)בעניין. שאמנם לבעלי הקבלה, חלילה מלומר שהמצוות נועדו לתיקון האדם. אך לבעלי הפילוסופיה הרי שמטרת המצוות זה תיקון האדם.

אם נשאל את הרמב"ם ואת המהרח"ו, האם מצפים מאדם שיקיים את המצוות באופן מושלם במיידית, או שמא התורה נתנה טווח לכל אדם לפי מידותיו. למשל אדם קמצן צריך להגיע לקיום מושלם של מצוות הצדקה לאחר עשרה נתינות, ואדם קמצן מאוד צריך להגיע לקיום מושלם לאחר עשרים נתינות, וקודם לכן לא יתבעו אותם על נתינה חסרה.

האם לפי החלוקה של מטרת המצוות, צריך לומר שלרמב"ם התורה נתנה טווח לכל אחד לפי מידותיו, ולמהרח"ו מצפים שיקיים את המצוות באופן מושלם במיידית. 

א"כ אזי ריב צודקת לפי הרמב"ם, והנביאה צודקת לפי המהרח"ו. 

אם לא, ולכו"ע מצפים מהאדם לקיום מצוות באופן מושלם ובמיידית, אולי כדאי לחלק את הדברים לשתי שאלות.
 
הראשונה, מה מטרת המצוות.
השנייה, האם המצוות מתקנות את האדם.

שאפשר וגם אם אין מטרת המצוות לתקן את האדם, בפועל הם עושות זאת. ועל גבי זה באה השאלה המציאותית, מה קודם למה.
 
האם מישהי חולקת על הטענה, שמעשי האדם משפיעים על מידותיו. וא"כ אם אדם דבק במצוות, גם אם הוא מטבעו קמצן, הרי שנתינת הצדקה תשפיע עליו לטובה.
כ"כ האם מישהי חולקת על הטענה, שאדם קמצן יקיים פחות טוב את מצוות הצדקה, ביחס לאדם רגיל בעל אותה דבקות בקיום המצוות.

א"כ שתקום.

לפ"ז לפני אדם הרוצה לקיים את המצוות באופן מושלם במיידית, עומדות ג' אפשרויות.
א. לעבוד על זה שתהיה לו דבקות גמורה במצוות.
ב. לעבוד על זה שתמיד תהיה התאמה בין רצונו הטבעי לבין המצוות.
ג. שתי האפשרויות נכונות.

הבחירה הכדאית נראית ברורה. וא"כ בזה שכדאי לאדם לתקן את מידותיו לפני שתבוא לפניו מצווה, גם הרמב"ם יודה.

כאן אני חייב להתייחס לנקודה מסוימת באופן ישיר. נראה שריב טוענת טענה טכנית, שאת הקמצנות ניתן לתקן רק ע"י קיום מצוות צדקה, ובהכללה תיקון המידות אפשרי, רק ע"י קיום המצוות. וא"כ האפשרות השנייה לא קיימת.  

גם כאן נראה שאין מחלוקת בעיקרון אלא בהנחות, וכי לא ניתן להקל את ניתנת הצדקה ע"י חשיבה על קשיי העני. והחשיבה על זה עושה את הקמצן יותר רגיש ומתוקן, ולכן יותר קל לו לתת את הצדקה.

מאידך, קשה לחשוב על אדם שבאופן טבעי ייתן צדקה לפי הגדרים ההלכתיים. לפ"ז אולי מה שמונח בבסיס הטענה של ריב, זה שיש ציפייה מהאדם שיהיה שלם במידותיו. אך דבר זה בלתי אפשרי, שהרי איך ידע מתי הוא נמצא במיצוע (?, שמא חסידות) המדויק. וזה ניתן רק בעזרת קיום חוזר ונשנה של המצוות, שציווי התורה הם תשקיף של המצב הנפשי של אדם בעל מידות מתוקנות, ולכן הם מביאים לידי מידות מושלמות.

א"כ מובן מדוע לפי ריב אי אפשר לצפות מאדם שיהיה בעל מידות מושלמות לפני שמקיים מצוות. אך עדיין יש להוסיף, שאין זה אומר שא"א לעבוד על המידות במשהו, וגם שזה יעזור לו לקיים את המצוות.

וודאי הסבר זה אפשרי רק לפי הרמב"ם (גם אם לא הכרחי ועיין שאלה בסוף התגובה), אך לא לפי המהרח"ו שלפיו הצד של הנביאה יותר מתאים.

האם הכוונה הראויה במצוות זה לעשותם כדי שיתקנו אותי, כי כך ה' אמר או כי כך המוסר הטבעי שלי אומר?  

יש לשים לב לחלוקה בין מטרת האדם בקיום המצוות, לבין מטרת המצווה בציווי. וכן לחלוקה בין מטרת המצוות בעיני ה', לבין הציפייה של ה' מהאדם.

למשל מהרמב"ם בהקדמה לפרק חלק משמע שבעיני האדם תכלית המצווה זה קיומה, קרי אדם מקיים מצווה לשמה, כאשר עושה אותה מכיוון שכך ה' אמר (למה לעשות מה שה' אמר, מאהבה. ע"ש). לעומת זאת במו"נ הוא כותב שתכלית המצוות זה תיקון האדם. ובהקדמה לשמונה פרקים הוא מביא את החלוקה המפורסמת בין מצוות שכליות לשמעיות. שעל מצוות שכליות (לדוגמה: רצח) אמרו חז"ל שאדם באופן טבעי צריך לומר אי אפשי.

האם המקורות סותרים אחד את השני?

לפי החלוקות שמנינו לעיל, אולי ניתן להסביר את הדברים כך. כשאדם מקיים מצווה הוא צריך לעשותה מכיוון שכך ה' אמר, בנפרד הוא יכול לברר מדוע ה' ציווה לעשות זאת.

ויש מעשים שה' מצפה מהאדם שיעשם באופן טבעי, אלו הם המצוות השכליות. אך כאשר זה לא בא באופן טבעי והוא לא מבין למה לעשותם הוא צריך לעשותם מכיוון שכך ה' אמר. אך בשלב שזה ישפיע עליו והרגישות המוסרית שלו תתפתח, יעשם באופן טבעי וכך טוב.

בנוגע למצוות צדקה יש לברר בנפרד אם היא שמעית או שכלית, או שמא העיקרון שלה שכלי ופרטיה שמעיים.

וכן נקודה מעניינת לבירור, האם ציווי התורה מהווים מוסר מוחלט, שרק אדם המגיע לידי מצב שבו הוא מקיים את המצוות באופן טבעי, זה מעיד שמידותיו מתוקנות כנדרש?

לכאורה לפי הרמב"ם לא, שכן ממה נפשך אם מדובר במצוות השכליות, הרי שהוא צריך לעשותם בלי קשר לצווי. ואם מדובר במצוות השמעיות, הרי שאסור לו להתרגל אליהם שיקיימם באופן טבעי (אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי).
אולי הרמב"ם אומר זאת רק לפי מי שחלה חולי המדברים (ע' שמונה פרקים), וחילק בין שכליות לשמעיות (רס"ג). אך הוא עצמו לא מחלק כך, א"כ מה הוא סובר?

_________________

מודה ועוזב

_________________