מתעניין
הרעיון העקרוני שהעלית מעניין. ברור שבני אדם מתייחסים לניסוח השאלה לא פחות מאשר לתוכנה.
אמנם, במקרה שהבאת כדוגמא, פשוט לא הבנתי. לא רק מה ההבדל בין שני הניסוחים, אלא גם למה הכוונה ב"וויתור". לדחות עקרונית את האיסור, לבטלו, לפרשו מחדש, לעשות עבירה במקרה ספציפי?
אולי כדאי להוסיף שיש הלכות ברורות שמטפלות בשאלה של התנגשות בין מצוות, או בין מצוות ואיסורים לגבי אונסים שונים שמונעים או מפריעים לקיימן.
למשל, יש בידינו כלל שעשה דוחה לא תעשה. למשל, מצוות ייבום מתקיימת באשת אח, שהיא ערווה (אסורה על היבם אילולא מצוות הייבום). דוגמא אחרת: בציצית יש צמר ופשתן, למרות שבכל מקום אחר זה נקרא איסור כלאים. (הבאתי את הדוגמאות בקיצור, וצריך להאריך ולפרט. אם אתבקש, אפרט יותר).
בדומה לזה, יש כללים עד כמה אדם חייב להשקיע כדי לקיים מצוות עשה, או כדי להינצל מאיסור.
למשל, מי שאין לו כסף, אינו חייב ללוות כסף כדי לקנות תפילין או ציצית. וכן במצוות עשה רבות. רק בדוגמאות מעטות קבעו חז"ל כי צריך לחזר על הפתחים או לקחת הלוואה כדי לקיימן, כגון ביין של ארבע כוסות בליל פסח.
אבל יש מקומות שבהם אנו אומרים שאדם צריך להתאפק ולא לעשות כלום גם אם הוא רואה את כל ממונו כלה. הדוגמא לכך היא שריפה שפרצה בשבת. אין מכבין אפילו הולכת ושורפת כל הבירה(=ארמון) כולה, פוסק הרמב"ם.
והרי זה הפסד ממון מרובה ביותר? ובכל זאת אין מכבים.
יש להעיר על זה כי הלכה למעשה יש לברר היכן פרצה השריפה. בסגנון הדיור והעיור המודרני, והחשש לחיי ילדים, קשישים וחולים, הלכה רווחת היא שמזמינים מכבי אש לשריפה שמאיימת על דירה, שמא תתפשט עוד, והרי זה מוגדר כספק פיקוח נפש שדוחים עליו שבת. (אבל אם פרצה אש קטנה, מצומצמת, אפשר לשפוך סביבה מים כדי למנוע את התפשטותה, ואם די בזה, אין לחלל שבת שלא לצורך).
מן הדוגמא של שריפה בשבת, שאין מכבים אותה אפילו מכלה כל ממונו של אדם, שהרי אין זה פיקוח נפש, למד השולחן ערוך שאדם חייב למסור כל ממונו ולא לעבור על מצוות לא תעשה. אמנם, כפי שמעיר כמדומני הגר"א במקום, יש להקשות על הוכחתו. לפי שיטת רוב ראשונים, כיבוי שריפה בשבת הוא רק איסור דרבנן (=מדברי חכמים), שהרי זה מה שנקרא בלשון הטכנית של הגמרא "מלאכה שאין צריכה לגופה" (ולא אסביר זאת כעת) ובכל זאת אין מחללים עליו שבת כדי לכבות. והרי זו הוכחה גמורה לפסק השולחן ערוך.
אבל לשיטת הרמב"ם איסור כיבוי בשבת הוא מן התורה. וזה איסור חמור, שהרי חייבים עליו סקילה במזיד ובהתראה, וכרת בידי שמים במזיד אם אין מיתת בית דין, וקרבן חטאת בשוגג. אז אולי רק במצוות חמורות כאלו יש מקום לומר שימסור אדם כל ממונו וישב ואל יעשה מאומה, אבל באיסורים של לא תעשה גרידא יתכן שמותר לעשות מעשה בידים - לשיטה זו של הרמב"ם?
בדומה לכך העיר ה"אמרי בינה" בנושא זה. מצאנו דרשה בגמרא אודות הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אפילו הוא נוטל את נפשך. אפילו הוא נוטל את ממונך. שהרי יש בני אדם שגופם חביב עליהם, ויש בני אדם שממונם חביב עליהם (אין זה הלשון המדוייק, אלא סיכום הענין).
ובאלו מצוות נאמר דין זה, שאדם חייב להשלים עם אבדן כל ממונו, אפילו הוא חביב עליו יותר מגופו? הווה אומר: בעבודה זרה (שהיא עיקר מצוות ואהבת) וכן בשתי המצוות החמורות שהוקשו לה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל בשאר מצוות לא שמענו מכאן.
אני בטוח שהמעיינים החריפים של הפורום כבר יענו לשאלה זו...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
