הנהגות ומשלים להתחזקות לקראת יום הדין

סבה ה: קרירות הסביבה משפיעה גם על החרד / עבדות

מובא בספר ''ימי הרחמים והסליחות'': כידוע, אדם משפע מסביבתו. וכתב הרמב''ם (דעות פ''ו): ''דרו בריתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו''. לכן, כאשר נמצא האדם במחצתם של יראים, הרי הוא משפע מיראתם, שקורנת על הסובב אותם. לכן באלול, רבים משתדלים להיות בסביבה של אנשי עליה. הרבה היו נוטלים את חפשתם השנתית בימים הנוראים, כדי להיות במחצת רבותיהם, בישיבות הקדושות, או בחצרות האדמורי''ם. עצם ההמצאות אצל אותם שמבינים את משמעות הדין, מביאה לתחושת רצינות ויראה, האופפת גם את הסובבים אותם. בערגה נזכרים אנו, תלמידי ישיבת פוניבז', בימי אלול שזכינו להיות במחצתו של הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטין זצ''ל, שהיה אחד מעובדי ה' הגדולים בדורנו. יראתו הגדולה היתה מתגברת בימים קדושים אלו, והדבר היה עושה רשם על כל בני הישיבה.

תלמיד חדש מירושלים, שהגיע לישיבת פוניבז' באחד מימי ששי הראשונים לשהותו בישיבה, פנה אל חברו ושאלו: מה היא הדרך שבה אפשר להגיע לים? התלמיד הותיק פער עיניו מתמהון, ושאל, ספק שאלה ספק גערה: באלול לים?! אותו תלמיד ספר, לאחר עשרות שנים, כי הקריאה ''באלול לים''?! מהדהדת עדין באזניו, ומעוררת אותו מדי אלול.

בישיבת נובהרדוק שבחו''ל, אם היה רפיון כלשהו בישיבה, היה נגש מאן-דהוא ומכה על העמוד, מהסה את הצבור ומכריז: ''בעוד כך וכך זמן, יהיה חדש אלול''! סיסמה זו היתה מחשמלת את האוירה, ומעוררת את כל הצבור להתחזקות.

קשה יותר לחוש את האוירה המתאימה, כאשר נמצאים במחצתם של אנשים שאינם שמים אל לבם את מורא הימים הנוראים. הדבר משפיע מאד על הסובב אותם. בספר ''משנת רבי אהרן'' האריך בבאור כח ההשפעה המצננת. גם ר' יחזקאל לוינשטין (קובץ ענינים אלול תשכ''ז, עמ' נג) מביא מר' ישראל מסלנט, מדוע בימינו נחלשה הרגשת פחד הדין:

''הסבה הגשמית ההרגל וההקדמות אשר הרגל האדם מקטנותו כי ראש השנה הוא יום חג ותפלה, בלא הרגיש המשפט הנעשה ביום זה, ויחד עם זה רואות עיניו, כי על אף ראש השנה, ממשיכים האנשים לחיות כבעבר, ואינו רואה את תוצאות המשפט לנגד עיניו, ואף עליו עובר ראש השנה, ועוד ראש השנה, ולא קרה דבר. בכח זה מתקררת אימת הדין מעליו, וההתדמות - כטבע האדם, כקוף אחר אחרים.

בדורות הקודמים, אשר רבו גדולי היראים אשר אימת הדין נראתה על פניהם, נמשכו אחריהם ההמון, אבל בדורות הללו, אשר היראים יחידים הם ואין בכחם למשך ההמון, משפעים גם אלה אשר רגש הפחד נמצא בקרבם מההמון הרחוק מהדבר, ומתקרר הפחד גם אצלם. והסבה השניה רוחנית, רוח הטמאה הנוצרת מהעברות, מנשבת בלב, ומקררת הפחד... ''

ענין זה כבר מזכר בחז''ל: אחד בא למדינה, ושמע שהמלך עומד לערך משפט בקרום. פגש בדרכו אנשים מהמון העם, ושאלם בקשר למשפט, אמרו: ''רחוק, רחוק הדבר''. כשבא לפני המלך, ראה שהגיע עת המשפט. ספר למלך את מה שאמרו לו אנשים מן ההמון, כי רחוק המשפט. אמר לו המלך: ''מהם אתה שומע?! הלא הם הנדונים, ואינם רוצים במשפט על כן אומרים הם רחוק הוא הדבר''. מספור זה למדנו, שגם המתעורר לקראת המשפט התעוררותו בסכנה, כי יתכן שישפע מההמון, שאינם מכירים במשפט, לפי שאינם רוצים אותו, ובטבעו, נוטה האדם לשמע דוקא לדברי ההמון ולא לדבר המלך, אף על פי שסכלות היא זו, וכפי שהמלך הוכיחו.
*--$~*

סבה ו: כיון שיצא בדימוס בשנים עברו

סבה נוספת לקרירות וסלוק חרדת יום הדין, הוא מפני שחושב האדם: הרי אני היום כבן שלשים או ארבעים שנה, וברוך ה', כמה עשרות ראשי שנים וימי דין עברו עלי, וברוך ה' עברתים לשלום, ואם כן, מדוע אחשש עתה יותר מאשר קודם? ובאמת הרי טענה זו נפרכת משתי סבות:

א. אם האריך הקדוש ברוך הוא אפו אתך עד היום, מי מבטיח לך שימשיך הלאה להאריך אפו? ואולי יחליט הקדוש ברוך הוא: עד כאן ותו לא, ומעתה יבואו ימי שלום במקום ימי שלום?

ב. אפשר שלא נתמלאה סאתך עד עתה, ומשנה זו נתמלאה סאתך המצדיקה בו הפרענות עליך, ואם כן, כיצד אתה שאנן ובוטח?
*--$~*

סבה ז: אבוד המצפון מחמת רבוי מחזוריות החטאים

מובא בספר ''שפתי חיים'' להגאון הצדיק ר' חיים פרידלנדר זצ''ל: הקדוש ברוך הוא ברא את האדם, ונתן לו את כח הבחירה, לבחר בין טוב לרע. לנו אמנם נראה, שבכל הנסבות מדת הבחירה היא שוה בידינו, משום שאנחנו מתיחסים אל כל מעשה ממעשינו כמעשה בודד, שאין לו כל קשר לשאר מעשינו. אולם, האמת היא, שכל מעשה ומעשה הן לטוב והן למוטב

יוצר תגובת שרשרת, וכמאמרם רז''ל (אבות פ''ד, מ''ב): ''מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה'', כלומר, כל מעשה ומעשה או מקשה או מקל את הבחירה של המעשה הבא אחריו, ומשפיע באיזו צורת בחירה יעשה המעשה ההוא. רבוי קיום המצוות מחזק את הבחירה לטוב, ומאידך, יש פעמים שאדם עלול להכשל בחטאיו, ולהתדרדר על ידי מעשיו לדיוטא תחתונה, עד שנשללת ממנו זכות הבחירה.

ונבאר את הדברים:

''בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפרות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר (ויקרא כה, יג): ''בשנת היובל תשבו איש אל אחזתו'', וסמיך ליה: ''וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך'' דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש פרש רש''י: לא שם לבו לפרענות הבאה עליו לחזר בו מעברה שבידו לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר (שם פס' כה): ''כי ימוך אחיך ומכר מאח תו'', לא באת לידו אם עדין לא עשה תשובה עד שמוכר את ביתו, שנאמר (שם פס' כט): ''כי ימכר בית מושב עיר חומה''... לא באת לידו, עד שלוה ברבית... לא באת לידו, עד שמוכר את עצמו. כשהוא אומר ''לעקר'' (שם פס' מז) זה הנמכר לעכו''ם עצמה פרש רש''י: לחטב עצים ושאר צרכיה, ולא לשם אלהות (קידושין כ.).

הסבה לתחלת התדרדרותו, היתה עשית סחורה בפרות שביעית, אבל מה הביא להדרדרות החמורה עד דיוטא תחתונה, להגיע למצב שנאלץ למכר עצמו לשמש לעכו''ם? משום שלא שם בתשובה! משמים מיסרים אותו, רודפת אותו פרענות אחר פרענות, נאלץ למכר ביתו, בתו, שדה אחזתו. מעוררים אותו משמים לשוב בתשובה, ובכל זאת עומד הוא במרדו ובעקשנותו, אינו מתעורר לשוב מתוך היסורים, הוא רואה בכל הפרעניות הבאות עליו כמקרים בלבד, ואינו קולט את הרמזים המעוררים אותו לתשובה.
*--$~*

האדם מתאים את מעשיו עם מצפונו, השונה בחטאו - המית את מצפונו

באור הדברים: האדם נברא עם רגשות פנימיים, אשר נקראים בשם ''מצפון'', דהינו, שמבצע את מעשיו על פי מצפונו, וכשהאדם נכשל בחטא, הרי המצפון זועק מתוך פנימיותו של האדם לתקן את חטאיו, לשוב בתשובה, ולהתאים את מעשיו עם פנימיותו. ברם, כמובן שצריך אזן שומעת לשמע את זעקת המצפון. האדם גם עלול להתעלם ולהשתיק את זעקת המצפון, אבל על כל פנים, בפעם הראשונה שאדם נכשל בחטא, הרי מצפונו תובע וזועק, ומיסר אותו לשוב בתשובה.

אמנם, כשהאדם באמת התעלם מזעקת המצפון, שוב אינו מרגיש את המצפון המיסרו ומעוררו לשוב בתשובה, ואדרבה, שב הוא אל חטאיו בשנית, אזי החטא בפעם השניה המית את המצפון. מעתה המצפון איננו זועק ומעורר, המצפון כבר איננו תובע אותו הוא כבר מת!

לאחר שנכשל ובאה עליו פרענות ראשונה, נאמר בגמרא שהובאה לעיל: ''לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו'', כלומר, שלא הרגיש לשמע את זעקת המצפון המעוררו ומיסרו לשוב בתשובה, לסוף נאלץ למכר שדותיו. ברם, כשהמצפון חי עדין בפנימיותו, יש עדין תקוה לתקון שתבוא מתוך פנימיותו, בכך שאזנו תהיה כרויה לשמע ולהתעורר ולשוב בתשובה, להתאים את מעשיו עם פנימיותו, ועדין לא אבדה תקוה. אבל אחרי שהוסיף לחטא, ובאה עליו פרענות שניה השונה בחטאו החטא נעשה לו כהתר ממש, מעתה אינו יכול שוב לשמע כבר את זעקת המצפון. המצפון הזועק מתוך פנימיותו של אדם להניאו ממעשיו, להביאו להרהור תשובה כבר מת '. איננו מסגל להרגיש שמעשיו אינם תואמים עם רגשותיו הפגימיות. האפשרות היחידה היא ''לא באת לידו, עד שיקבל עוד פרענות'', דהינו, אולי יבוא לידו התעוררות מבחוץ על ידי הענשים והיסורים לשוב בתשובה, מתוך חמרת הפרעניות והיסורים שיזעזעו אותו ויביאוהו להרהור תשובה.
*--$~*

השונה בחטאו הרגשת החטא לגביו כהתרה לו ממש

מובא בספר ''שפתי חיים'': לא בכדי בחר רב הונא להשתמש בלשונו: ''כיון שעבר אדם עברה ושנה בה, התרה לו'', ולכאורה, למה לא אמר כפרוש הגמרא: לא התרה לו ממש, אלא נעשית לו כהתר. אמנם רב הונא רצה להדגיש בדבריו את חמרת מעשיו של השונה בחטאו שהתרה לו, אם אינו שומע את זעקת מצפונו, ואינו חש איזו הרגשה שיש עול במעשיו, לגביו היא הרגשה של התרה לו ממש '. מצפונו כבר מת !
*--$~*

אחריות האדם למעשיו ותוצאותיהן - הן לטוב והן למוטב

לסכום: כל מעשה שאדם עושה, הן טוב והן מעשה רע, אינו נמדד כמעשה בודד, אלא כל מעשה הוא הקובע את המעשה שבא אחריו באיזו מדרגה יעשה המעשה ההוא, אם מתוך הרגשת אחריות על מעשיו, התקרבות אל ה' יתברך, או, חס ושלום, להפך, שהמעשה הבא יביא אותו להדרדרות נוספת. וזו כונתם במאמרם ז''ל (אבות פ''ב מ''ב): ''מצוה גוררת מצוה, עברה גוררת עברה'', כלומר, יש גרירה לתוצאת מעשיו. כל המעשים הם שרשרת אחת גדולה. אמנם, כל מעשה כשלעצמו, הרי הוא חוליה אחת בלבד בשרשרת, ועם זאת, כל חוליה בפני עצמה, ערכה רב עד למאד, הן לטוב והן למוטב. אם נכשל בעברה, הוא מחליש את כח האדם. בהתמודדותו עם יצר הרע, הוא מחליש את מצפונו, ומקרב את האדם לתוך מסגרת של ''ותוכל''. ואם האדם, חס ושלום, גם בפעם הזאת לא ישמע את זעקת מצפונו, עלול לבוא לכשלון נוסף, עד להדרדרות, שתשלל ממנו לגמרי הבחירה, ובכך נהפך למומר לדבר אחד!

וכך גם על ידי מעשה טוב כל מעשה בפני עצמו, ערכו רב הוא ומקרב אותו יותר אל ה' יתברך ומחזק את מצפונו, על ידי כך גם מתגברת באדם השמירה של ''לא תוכל לית לך רשו'', המעכבת ומונעת ממנו לעשות עברה. ויש גם אפשרות שאדם, על ידי מעשיו הטובים, יתקרב אל ה' יתברך למדרגה כה גבוהה, עד שלא תהיה בחירה, על ידי שבכל פעלותיו ובכל מעשיו, הוא מזהה את רצונו עם רצון קונו.

הגאון ר' אליהו אליעזר דסלר זצ''ל אמר בשם הסבא מקלם זצ''ל: שאדם העומד לפני נסיון, צריך לפחד תמיד לאיזו התדרדרות הוא עלול להגיע על ידי אי עמידתו בנסיון, שמא נסיון זה הוא פעם ראשונה לגביו. עד עכשו היה מחזק בגדר של ''לא תוכל'', ועל ידי כשלונו בנסיון יגרם פגם משמעותי למצפונו, שעכשו הוא כבר יהיה בגדר של ''ותוכל'', או שמא אם יכשל בנסיון זה, הרי הוא יבטל לגמרי גם את הרגש האחרון של מצפונו, שאחר כך כבר יעמד במדרגה חדשה, בהרגשה של כהתרה לו ממש! ואז התקוה והאפשרות לתקון תהיה רחוקה ממנו עד למאד.
*--$~*

סדר עבודת ה''אלול'' בזמננו - להתחיל מאהבת ה' ומזכרון טובותיו עלינו

האמת היא, שבדור תהפוכות, שסדרי חייו והלך מחשבותיו והרגשיו נהפכו שכן הרגשים שהיו מעוררים בעבר יראה מפחד ה' וענשו, חלפו ואינם גם סדר העבודה והתשובה הפוך הוא. במקום שלפנים היתה הראשית היראה והפחד מיראת הענש, כיום יש להתחיל מהאהבה, דהינו, מזכרון טובת ה' עלינו ומזכרון אהבתו. וכבר גלו לנו קדמונינו, כי ''אלול'' נרמז ב''אני לדודי ודודי לי'', שהוא פסוק בשיר השירים שכלו אהבה. כמו כן כמה עמקה היא מחשבת קדמונינו וידיעתם את נפשנו בהנהיגם לומר בבקר ובערב מזמור ''לדוד ה' אורי וישעי'' כדי לעוררנו אל התשובה. במזמור זה אין זכר ליראת הענש, אלא כלו בטחון, אהבה ודבקות ה'.

אמנם יתכן שתקנת אמירת מזמור זה שכלו בטחון, היא לאזן את הפחד והיראה העלולים לבא מכח תקיעת השופר. לפיכך תקנו לומר המזמור הזה, כדי שלא נבא לידי יאוש מרב פחד ואימה. מכל מקום נראה שכונו גם לטעם שעומדים אנו לבאר להלן, שאם לא כן הרי אין טעם לאמירת מזמור זה בימינו לאור מצבנו, שאין בו חשש שנגיע לפחד ויראה יתרה. הטעם הוא, אפוא, שאם יזכר בכל הדורות חסד ה' וטובו עלינו, תתעורר אפלו בדורנו חמלת אדם על עצמו ויתחיל לבקש דרכים להצלת נפשו מני שחת. ולכן חשוב להזכיר ''כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'', שכן מבאר בח ''ל, שדוד נע ב עוד בראשית יצירתו (עיין רש''י), ורק ה' אספו.

מכאן נלמד על האהבה היתרה שאוהב ה' את ברואיו, ובמיחד את עמו ישראל שנתן להם בחמלתו את תורתו. (לקח טוב)
*--$~*

יצר הרע יכול לבוא בפתוי עשית מצוה על חשבון אבוד התבוננות בחדש אלול

מובא בספר ''אור יחזקאל'' לרבנו יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: הנה עברו כבר מספר ימים באלול, ולא נכר כלל שנוי אצלנו, והאלול הוא כשאר ימות השנה. וסבורים אנו כי בצורה כזו נגש לראש השנה, לבקש מאת ה' יתברך חיים ובריאות ומחילה על כל עוונותינו. האם מחשבה ו מתאימה עם חיובי השכל הלא מחשבת שטות היא ! חי לו אדם מתוך הרגלי הפקרות, ואינו שם לבו על דרכיו, ובאיזו כות יוכל לתבע ולבקש מאת ה' יתברך שימלא כל רצונותיו? והלא לא השתדל כלל למצא חן בעיניו! ודומה הוא למבזה את חברו בפרהסיא, ולאחר כך מבקש מאתו שיעניק לו מתנה. (השקענו עצמנו בעבודה בבחירות, ומדמים אנו כי מצוה היא בידינו. הכלל הוא שמצוה גוררת מצוה, ומצוה שהיא גוררת עברה, בהכרח שאינה מצוה כלל. לו היתה עבודה זו מצוה, היה נכר היום בישיבה חזוק בתורה ובתפלה וכאשר אינו נכר, על כרחך דאינו מצוה.) והוא אשר אמרנו, כי רחוקים אנו מחיובי השכל, וזהו החטא הראשון. וכאשר הקדמנו, כי חולים אנו במחלה שאיננו מכירים אותה, מכים אנו מכת תמהון לבב, ולכן אין אנו מרגישים כלל במחלתנו.

עוד כתב ב''אור יחזקאל'':

הנה שאלני היום אחד מבני הישיבה, האם מחובתו להתעסק בימים אלו במגבית לדבר מצוה? לא ידעתי ממש מה לענות לאותו שואל, ורק שאלתיו: ומה בנוגע לעבודת האלול וההכנה לראש השנה? ובודאי סבור אותו בן ישיבה, כי להגיע לזכות לראש השנה צריך הוא לחטף ולקים מצוות, ולכן יעסק במצוה זו, בהתרמת אחרים לענין צדקה, וזו תהא לו כהכנה לקראת יום הדין. כמה רחוקה מאתנו ההבנה הנכונה בענינים אלו '. נתפסים אנו לקטנות, ואת עקר העבודה האמתית משכיחים אנו מעצמנו. לדוגמה, הנה הזכרתי היום בועד הכולל את מצות הודוי. יתבונן כל אחד ואחד בעצמו ויראה, האם יודע הוא משמעותה של מצות ודוי, ועל מה חיב הוא בודוי, והאם עוסק הוא כלל בזאת? כל כך עמק טעות בני אדם ! בתחלת האלול השקיעו עצמם רבים מבני הישיבה בענינים אחרים, ועזבו את ספסלי הישיבה למען מטרה זו, הדומה בעיניהם כאלו זו חובתם בעולמם.

וכה הם דברי הלוצאטו שם בהקדמה: עד שידמו רב בני האדם, שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה, וודויים ארכים מאד וכו', והחסידות האמתי, הנרצה והנחמד, רחוק מציור שכלנו. כן הם הדברים אצלנו את העקרים הנדרשים מבן תורה לישב על התורה והעבודה ולקבל מעט טעם ביראת שמים ולהשיג מעט בלמוד התפלה, נשכחו לגמרי מבני תורה, ואינם תופסים כלל מקום אצלם.
*--$~*

יתירא פן טובותיו והנאותיו גוזלים ממנו את עולם הבא שלו / משל נפלא

החשש שמא החיים הנתנים לאדם הם על חשבון שכרו בעולם הבא, ממחשים היטב על ידי משלו הנפלא של ה''חפץ חיים'' (''משלי החפץ חיים'' עמ' קלב).

מעשה במלך אחד שהיה לו רע וידיד, ולפניו היה מגלה את כל צפוניו, הן את סודות המלוכה והן את סודותיו הפרטיים. אהבה יתרה אהב המלך את ידידו זה, ובלעדיו לא היה מרים את ידו ורגלו בעניני המדינה.

ברם, פעם אחת גלה המלך, לתמהונו הגדול, כי ידידו זה בוגד הנהו בעד בצע כסף מסר סודות המלוכה חשובים למלך אחר, מבעלי דבבו של המלך דנן. ההוכחות היו גלויות וברורות, עד כי לא נשאר עוד צל של ספק באשמתו של האיש. יותר משכעם המלך על בגידת ידידו היה לבו מלא צער וכאב. אף על פי כן גמר בדעתו. לפסק לבוגד דין שיהא למופת ולאות לבני מרי, כדי שיחרת שמו לקללה ולדראון עולם.

מה עשה? צוה להקים באמצע ככר השוק שבעיר הבירה בנין גדול, שכל קירותיו יהיו עשויים זכוכית, ובו יכלאו את הבוגד, ושם ימות ברעב ובצמא. וקול העביר המלך בכל מלכותו לבני עמו שיבאו ויראו בהעשות הדין בבוגד.

דבר המלך נעשה ככל אשר צוה. קהל עצום היה מתאסף יום יום בככר השוק לפני בנין הזכוכית, כדי לראות בקצו של האסיר הבוגד.

ביום הראשון היתה רוחו של האסיר טובה עליו. לפני שהכנס לבית הכלא אכל ארוחה דשנה, ולכן יכול היה לישב אחר כך בכרסה נוחה לעיני קהל הסקרנים שעמד בחוץ ולקרא בספר. ברם, ביום השני כבר נכרו בפניו סימני דאגה ועצבות. הרעב התחיל להציק לו, והאנשים בחוץ ראוהו פוסע באי שקט בין קירות הזכוכית.

ביום השלישי ראו הכל כי פניו של האסיר נפלו מאד. ידיו רעדו ועיניו היו מביטות בלהט של רעב על המון האנשים, אשר ביניהם היו רבים שהחזיקו בידיהם דברי אכל. ביום הרביעי עזבוהו כחותיו במדה שכבר לא היה יכול לעמד הכן על רגליו, והיה מתנהל בכבדות ובצעדים כושלים כשהוא נשען בכל פעם על הקיר לבל יפל. ביום החמישי והששי לא יכול היה לקום ממטתו והכל ראוהו שוכב על הרצפה, מתפתל בכאב ויסורים.

ביום השביעי התרחש הדבר הנורא: לעיני כל העומדים בחוץ קרע הבוגד את מלבושיו מעליו, תקע שניו במחשוף גופו ותלש מלא-פיו בשר מבשרו, והתחיל לועס ובולע...

אותו היום הגיע ובא לעיר הבירה אדם שהתגורר באחת העירות המרחקות שבקצה גבול המדינה. גם אליו הגיעה השמועה על קצו האים של הבוגד, והוא מהר לבא אל בנין הזכוכית והביט בסקרנות רבה על הנדון למות. אך מה גדולה היתה תמיהתו בשעה שראה היאך יושב זה, שיצא עליו דינו למות ברעב, ואוכל בשר לתאבו ן.

פנה בשאלה אל העומדים לידו: ''הגידו לי, אחי ורעי, האמנם זהו האיש שנדון למות בעון בגידה במלכות?'' השיבו לו: ''הן, זהו האיש''. ''אם כן, '' הוסיף לשאל, ''כיצד קרה הדבר שהוא יושב כאן ואוכל בשר?'' השיבו לו הללו בבת צחוק: ''אי לך, שוטה שבעולם, כלום אינך רואה שאדם זה את בשר עצמו הוא אוכל?! ''

הנמשל: אדם הולך לתמו בעולם הזה, ושמח בחיים שנתנו לו, ואינו מעלה על דעתו שמא חלילה את בשר עצמו הוא אוכל. דהינו, אולי לא יצא זכאי בדינו, ואת השכר השמור לו לעולם הבא הוא אוכל. והדברים מעוררים מאד את לב המתבונן.

עם זאת, יפים הדברים כדי להמחיש את דברי הגאון ר' ישראל סלנטר, שלא די לבקש חיים מאת ''מלך חפץ בחיים''. כי יתכן שהחיים ינתנו לנו על חשבון החלק הצפוי לנו בעולם הזה, ואז נאכל, חלילה, את בשר עצמנו. אלא עלינו להוסיף לבקשתנו: ''למענך אלקים חיים'', שיהיו אלו חיים של צרכי גבוה, ואז נקבל את כל צרכינו שלא על חשבון חלקנו בעולם הבא. (לקח טוב)