דיני המשפחה במדינת ישראל

הגיע הזמן להחליט. כל כמה שההחלטה תהיה קשה וכואבת, וההחלטה אכן תהיה קשה וכואבת, חותכת באיזמל חד בבשר החי של האומה היהודית – ההחלטה צריכה להתקבל.

כללי המשחק, הלא הוגנים בלשון המעטה, במסגרתם מוצג הציבור ו"הממסד" הדתי כמי שכופה את דתו על הרוב החילוני, ויתירה מזו – כמי שמאיים על עתידה החופשי של המדינה בהתיימרו להשליט שלטון תיאוקרטי תמורת השלטון הדמוקרטי הנוכחי, מחיייבים לשבור את כל הכלים. צורך זה הוא צורך פרגמטי, ובהינתן המצב הנוכחי הוא צורך אמיתי, מהותי, גם יחד.

נכון, אין ספק בכך שחלק נכבד בהתנהגותו ובהתנהלותו של הציבור החרדי הוא שערוריתי במגוון נושאים פוליטיים. חוסר היכולת של החרדים להיות כפופים במידה סבירה לכללי ה"פוליטקלי-קורקט", מעצימים עשרת מונים את אותם חלקים שערורייתיים שבהתנהלותם. אך אין בכך דבר.

לא ניתן להתעלם מהעובדה כי החרדים אינם יחידים בהתנהגותם הפוליטית השערורייתית. מבחינה זו, החרדים הם בבחינת ילד אחד בתוך משפחה מרובת ילדים. כל הפלגים האחרים באוכלוסייה מתאפיינים אף הם בהתנהגות ובהתנהלות פוליטית שערורייתית: כך הם בני הקיבוצים, כך הם בעלי ההון, ערביי ישראל והאופרטוניסטיים נעדרי ההשתייכות. לא ניתן להתעלם מעובדות יסוד אלו בהווייה התרבותית הישראלית, אבל בפועל מתעלמים מהם לחלוטין.

כך, הציבור החרדי והתנהלותו בלבד הם אלו שנמצאים בפוקוס התקשורתי בעשרים השנים האחרונות, תוך העצמת ההיבטים השליליים שבקרבו, באופן שמתקרב במובהק לנימות האנטישמיות שאפיינו את מדינות מזרח אירופה ב"תקופה הטובה"... למען האמת, אין שום הצדקה לאופן זה בו מוצג הציבור החרדי (בהקשר של "כפייה דתית") ובו מוצגת אופייה היהודי של המדינה. ניתוק שאלות דת ומדינה מההקשר ההיסטורי, התרבותי והלאומי ותלייתם הפשטנית באימפריאליזם החרדי לא נעשה מתוך קוצר המצע, אלא מתוך ידיעה שכך קל יותר להשחיר את פניהם.

ההתבכיינות על כך לא תועיל, זאת אני יודע היטב. לפי תרבות השיח-הציבורי בישראל, האמת כלל איננה פונקציה רלוונטית. העמדות נקבעות מראש, בהתאם ל"דוקטרינת הסלוגן" (להפיק מכל סוגיה  את ה"כותרת" בלבד, תוך מחיית גופי הדברים עצמם). לרוב, בעידודה הנמרץ של תקשורת ההמונים המודרנית הרדודה, שגובהה כגובה פני המים בביצה מתייבשת, שתי מילים דיין בכדי להגדיר תופעות מורכבות ומסובכות. השאלה מהי האמת נעדרת כל חשיבות.

אני בהחלט לוקח בחשבון שכך גם דברי יתקבלו, בתיוג, ב"סילגון", ומתוך דחייה שלא לגופם של דברים. מכל מקום אני, שהאמת כן ממלאת פונקציה כלשהי בהלך החשיבה שלי, יודע היטב כי הדברים דלהלן נכתבים לאחר שיקול דעת, ובהגינות רבה ככל שיכולתי. ביכולתי להצהיר עם יד על הלב, כי בהחלט השתדלתי מאוד לכתוב מזווית אובייקטיבית ככל שניתן. כמובן, איני מתיימר להיות אובייקטיבי, קשה להאמין שיש מישהו שיכול לעשות זאת, אבל אני בהחלט עושה מאמץ אמיתי וכנה להיות הגון והוגן.   

אבל, על מנת להגיע אל ההחלטה הקשה שלדעתי הגיעה העת לקבלה, יש צורך לספר את עיקרי הסיפור מתחילתו. אעשה זאת תוך היצמדות לניסוחים פחות ופחות שנויים במחלוקת.

ב.

סיפורו של העם היהודי הוא סיפור של עם דתי שהתאפיין במשך אלפיים שנה בצמידותו לדתו ובשמירתה. יהיו אשר יהיו פרטיה של דת זו, קוויה הכלליים והעקרוניים ברורים ועקביים משך כל אותן שנים: קבלת עול התורה שבכתב והתורה שבעל פה. וגם אם הדבר נעשה במתן פרשנויות משתנות, מדור לדור וממקום למקום, המכנה המשותף של הפרשנויות הללו כולן, הוא קבלת הטקסט של התורה (שבכתב ושבעל פה) כטקסט קדוש, מחייב ומכונן. המציאות הוכיחה, כי מכנה משותף עקרוני זה יצר מכנה משותף מעשי – באשר האופי המעשי של הריטואל הדתי היהודי בכל פזורות ישראל במשך אלפי השנים כמעט זהה הוא, למעט שינויים לא משמעותיים באופן מהותי בין הקהילות השונות. מנקודת מוצא זו הגדיר אחד מגדולי ישראל משלהי תקופת ה"גאונים" (התקופה הצמודה לחתימת התלמוד), רבי סעדיה גאון, ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".

דברים אלו היו נכונים עד למאה השמונה עשרה, במהלכה תקופת האמנסיפיציה נולדה. תודעת החילוניות שתפסה אט אט את מקומה של הדת בעולם התרבותי ובחייה של אוכלוסיית העולם המערבי, וביחד עמה גם יסודות המחשבה הלאומנית, חוללה קרע גדול בעם היהודי. בני העם היהודי שהחליטו לעזוב את שמירת הדת, (מחוסר אמונה ומכל סיבה אחרת – כלכלית, חברתית וכו'), אך להמשיך ולאחוז בלאומיותם היהודית, החלו במאבק להגדרת העם היהודי כלאום ולא כדת. זה היה הבסיס לתקומת הציונות המדינית. (חשוב לציין, כי בתוך תהליכים אלו היו יהודים רבים שעזבו את הדת היהודית ו - אם מתוך אדישות או מתוך הבינם כי בהעדר הממד הדתי, הלאום היהודי אינו אלא פיקציה - הפכו את עצמם לבני הלאום באותו מקום בו גרו: גרמנים בגרמניה, צרפתים בצרפת וכו'. במידה רבה, האנטישמיות שהמשיכה להשתולל חרף הנסיונות להתבולל בין העמים, חרף כל הנסיונות של היהודים לברוח מהיהדות, הניעו את אותם 'מתחלנים' לבקש חלופה לאומית-יהודית-חילונית לצביון המסורתי הישן של "היהודי". חלופה זו נבנתה וקמה והייתה במודל "הציוני"). 

בין שתי תפיסות עולם אלו התחולל מאבק אדירים. מצד אחד עמד העולם היהודי הישן, נאמן לתפיסת היהודית באלפי השנים האחרונות. לעומתם, עמדו האנשים החדשים, נעדרי האמונה, ובבשורת החופש והמודרניות שבפיהם טענו לזכותם לצקת צביון חדש וחילוני לעם היהודי.

אלמלא השואה, יתכן שהמאבק בין שתי גישות אלו היה ממשיך וממשיך כלולאה שאין לה פותרים, מאבק אידיאולוגי-תיאורטי. אולם, האסון העצום הזה, שכרת את רובו של העם היהודי המסורתי באירופה, טרף את כל הקלפים. העולם, שעקב האסון הבלתי נתפס, התרכך והגיע לכלל הבנה כי לעם היהודי מגיעה פיסת ארץ משלו. מאותה שעה שדבר הקמת מדינה לעם היהודי נראתה באופק כדבר ממשי, החלו להיווצר בין מנהיגי שתי הגישות, שיותר נכון לכנותן מחנות או עולמות, תהליכים להגעה לכלל הסכמה מהבחינה המעשית. בסופו של דבר, שתי הגישות לא חפצו בפילוגו של העם היהודי. לא הייתה ברירה אלא לחתור לפשרה, לא במובן האידיאולגי או ההצהרתי, אלא במובן המעשי.

ג.

לפי הגישה המסורתית, היהדות, העם היהודי וההלכה היהודית המקובלת מאות ואלפי שנים הם אינם תאומים זהים. הם ישות אחת. מכאן ההכרח, שכל שלטון יהודי עליו לנהוג בדרך ההלכה. אלא שבאותה מידה בה הדבר ברור היה לחילוניים כי הדבר בלתי ישים, כך היה גם לדוגלי הגישה המסורתית. הכול הבינו כי במצב הנוכחי קשה להקים שלטון "תיאוקרטי", ויתירה מזו – אין כל צורך בכך (זהו תפקידו של מלך המשיח; כמובן, הכול הבינו כך חוץ מגישת הציונות-הדתית-המשיחית שראתה בביאת המשיח פעולת ידי אדם ולא מעשה שמים, ולדידם להקמת מדינה יהודית תיאוקרטית יש ערך מובהק). לאידך גיסא, כל הקמת שלטון על ידי יהודים שלא בדרך התורה וההלכה, זוהי לא רק פעולה לא יהודית בלבד. היא במהותה אנטי יהודית במובהק. שלטון חילוני חייב, מכורח מהותו, לתמוך במקומות רבים מספור במהלכים שהם במפורש בניגוד להלכות החשובות ביותר, ולתרום באופן מודע, פעיל ויזום לחילונו והתבוללותו התרבותית של העם היהודי. ברור אפוא שכל יהודי דתי אינו מסוגל לקבל זאת.

מסקנה: יש להימנע מלמתוך במדינה חילונית, להתנגד לה ולא להיכלל בה.

לפי הגישה החילונית, האומה היהודית היא בראש ובראשונה לאום, ואם אינה כזאת, היא תהיה כזאת. אין מקום לדבר בעידן המודרני שלנו על שימור מסורות ארכאיות, פרימטיביות ולעיתים אכזריות, גזעניות ומפלות – ובוודאי שלא להעמיד אותן בבסיס מדינה יהודית שתקום. המדינה שתקום צריכה להמציא, במובן מסוים, את תרבותה – תוך שאיבת ערכים יהודיים מהקורפוס היהודי העצום.

מסקנה: המדינה החילונית חייבת להפריד ולנתק לחלוטין דת ממדינה. איש באמונתו יחיה. מלבד זיקה הצהרתית, אסור שתהיה לחוקה החילונית ולמדיניות של המדינה שום שייכות דתית כלשהי.

כאמור, כל עוד היו הדברים בגדר פולמוס רעיוני, אך ברובד הפרקטי לא נפגשו הדעות ולא נקלעו לאותה הסירה, גם הצורך להגיע לכלל הסכמה ולכלל פשרה פרגמטית היה צורך היפותטי בלבד. אולם, משעה שהחלה ממשמשת ובאה היכולת להקים הלכה למעשה מדינה יהודית – נקלעו שני קטבים יהודיים אלו לאותה קרן זווית. הברירה הייתה אחת מן השתיים:

1)      לפלג את העם לשתי מחנות – שומרי מצוה וחופשיים, והמדינה שתקום תהיה חופשית בלא הסכמת וקבלת מרות של שומרי המצווה (ואז ייתכן שהמדינה לא תוכל לקום בהעדר הסכמת מחציתו של העם להקמתה; או שתצליח לקום ואז תהיה זקוקה לכוף כפייה חילונית על שומרי המצווה).

2)      להגיע לכלל הסכמה ופשרה פרגמטית.

ד.

הסכמה ופשרה פרגמטית הן מילים יפות. אולם במישור המעשי, מילים יפות אלו כמעט אינן ברות מימוש. מצד אחד, כיצד אדם דתי יכול לתת יד ולתמוך בהקמת מפעל חילוני ומֶחַלֶן? מצד שני, כיצד האדם החופשי יכול לתת גושפנקא להחדרת מוטיבים דתיים למדינה חופשית?

ההצלחה בסופו של דבר של מאמצי ההסכמה והפשרה נבעו מכפל הגורמים: מצד אחד, אחרי ככלות הכול גם מנהיגי הציבור החופשי היהודי העריכו והחשיבו עמוקות את הצורך העליון לשמר על העם היהודי כעם אחד. מצד שני, מנהיגי שומרי המצוות השכילו לצמצם את דרישותיהם לכיוון יסודי אחד: לא נסיון להכניס חוקי תורה לחוקת המדינה; לא ניסיון לחייב או להגביל שום דבר מהתנהלות חיי המדינה ואזרחיה – מלבד בשלושה נושאים עיקריים: השבת, החינוך ודיני המשפחה.

הנושא הקשה ביותר מצד הציבור החופשי, להנחתי, הוא נושא דיני המשפחה: החלת החוק הדתי על נישואים וגירושים. שמירת שבת ציבורית וסוגיית החינוך הם נושאים קלים יותר לוויתור. די ברור שלא ניתן לכפות חינוך חילוני על אוכלוסייה דתית; ודי סביר שמדינה יהודית תשמור שבת בפרהסיה הציבורית שלה. וויתור קשה, אך לא קשה מדי כאשר לוקחים בחשבון את הרווח של שיתוף פעולה בין שני קטבי העם ומניעת פילוגו. לאידך גיסא, נושאי דיני המשפחה מורכב פי כמה, באשר הם מחייבים להינשא ולהתגרש על פי חוקי הדת. המאמץ הדתי רצה למנוע פילוג טוטלי ובלתי הפיך של העם היהודי הקטן, שזה עתה הצליח לשרוד משואה נוראה. פילוג זה, באמצעות עריכת "ספרי יוחסין", אילו התרחש מיד אחרי השואה, דומה היה לעריכת ניתוח נוירוכירורגי מסובך ימים ספורים לאחר ניתוח מעקיפים נרחב, פעולה שככל הנראה תוודא את מותו של החולה... מכאן נולדה העמידה בתוקף על כך שנישואים וגירושים במדינה המתהווה יתקיימו על פי חוקי ההלכה. כך הם יסכימו להקמת המדינה ויהיו שותפים בהקמתה, דבר לחלוטין לא טריוואלי בהתחשב בעובדה שמדובר על שיתוף פעולה עם מדינה חילונית ומחלנת, תמיכה עקיפה לחוקים חילוניים שלא רק סותרים אלא גם מתריסים במידה משתנה לחוקי ההלכה היהודית (כמו למשל תמיכה בכנסיות).

סופו של יום, מתוך הסכמה חופשית ברורה, ואפילו רצון עמוק, בהתחשב בגודל השעה ובעומק השאיפה – הגיעו שני הצדדים להסכמה המבוססת על העקרונות דלעיל – מדינה חילונית דמקורטית בכל שטחיה ואורחותיה (בעלת זהות יהודית-חיולנית-ציונית), שומרת פרהסיה שבתית בשבת, מאפשרת חינוך דתי מלא ועצמאי לדתיייה, ושומרת על דיני משפחה תורניים בהקשר של נישואים וגירושים.

להלן נוסח מכתב ההסכמה ההדדית, הידוע בכינויו "סטטוס קוו", המשקף את הדברים דלעיל בלשונו הרהוטה והמנומקת:

ירושלים א בתמוז תש"ז

19/6/1947

לכבוד

ההסתדרות אגודת ישראל העולמית,

רח' בן יהודה,

בנין סנסור,

ת"ד 326

ירושלים

א"נ

הנהלת הסוכנות שמעה מפי היו"ר שלה על מבוקשכם בדבר הבטחת עניני האישות, השבת, החינוך והכשרות במדינה היהודית לכשתקום בימינו.

כפי שמסר לכם היו"ר של ההנהלה אין הנהלת הסוכנות או שום גוף אחר בארץ מוסמכים לקבוע מראש את חוקת המדינה היהודית לכשתיווסד. הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"מ, וזה לא יתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תאוקרטית. במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא יהודים- נוצרים ומוסלמים, וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון- זכויות מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת או בעניינים אחרים.

שמענו ברצון שאתם מבינים שאין שום גוף מוסמך לקבוע למפרע חוקת המדינה ושהמדינה תהיה בתחומים מסוימים בת-חורין לקבוע את חוקתה לפי רצון אזרחיה.

יחד עם זאת מעריכה ההנהלה את תביעותיכם והיא יודעת שאלה הם דברים המדאיגים לא רק חברי אגודת ישראל בלבד, אלא רבים משלומי אמוני ישראל שישנם במחנות הציונים ומחוץ לכל מפלגה, והיא מתייחסת בהבנה גמורה לתביעותיכם שהנהלת הסוכנות תודיע לכם מה עמדתה היא בשאלה שהצגתם, ומה היא מוכנה לעשות, במידה שהשפעתה והכרעתה מגעת, למען מלא מבוקשכם בשאלות הנזכרות.

הנהלת הסוכנות מילאה את ידי החותמים מטה לנסח את עמדתה בשאלות אשר נקבתם בשיחה, והרינו מודיעים לכם בזאת את עמדת הסוכנות:

                                                          א.         שבת. ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם.

                                                          ב.         כשרות. יש לאחוז בכל האמצעים הדרישות למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר.

                                                          ג.          אישות. כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים.

                                                          ד.         חינוך. תובטח אבטונומיה מלאה של כל זרם בחנוך (אגב משטר זה קיים גם בהסתדרות הציונית ובכנסת ישראל גם עכשיו) ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מלוי מינימום זה, אבל תתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.

בכבוד רב

בשם הסוכנות היהודית.

ד'  בן-גוריון

הרב  י"ל פישמן                                                                                                   י' גרינבוים

ה.

כאן אנו מגיעים אל נושא דיוננו.

עקב שני נושאים (שקשורים האחד בשני קשר הדוק) התעוררה שנאה יוקדת הדדית בין שתי המחנות בעם היהודי, הדתי-לא-ציוני והציוני. הדתיים-הלא-ציוניים אמנם הסכימו להקמת המדינה, קיבלו מרותה ושומרים חוקיה – אולם הם אזרחיים פאסיביים בלבד. מכלל התנגדות יצאו, אך לכלל תמיכה לא באו. הם אינם תומכים במדינה. אם הייתה בעיניהם הצדקה לקיומה של המדינה בכך שהיא שומרת ומגינה על העם היהודי מפני גזירות שמד, באה המציאות וטפחה על פניהם: גם אם המדינה שומרת על גופם של היהודים (שגם זו סוגיה נתונה לוויכוח), על נפשותיהם ודאי שאינה שומרת. יתירה מזו, לא רקשאינה שומרת אף מיוזמתה ובכספיה ובמאמצי מוסדותיה היא מחבלת בנפשו של העם היהודי חבלה חמורה שאין לה רפואה. המדינה מכניסה בשעריה המוני גויים במובהק, משום שהגדרות היהודי בחוק השבות נמתחו לאורכה ולרוחבה עד אין קץ. אם כן, המדינה נטולת כל ערך היא, ואדרבה היא ממלאת אחרי פונקציות אסוניות לעם היהודי. אין שום סיבה לתמוך בה.

מסיבה מהותית זו של העדר תמיכה מכוון במדינה, הנכרכת לעובדה שהמדינה לא באמת השכילה ליצור מסגרת מסודרת ומתחשבת לשאלת החינוך החרדי במסגרת הצבא, הדתים-שאינם-ציוניים אינם מתגייסים לצבא. במקביל, העסקונה החרדית עושה מלאכתה בניסיון להשגת תקציבים, שבעיני הציבור החילוני נראים כגזילת הרש, שוד הקופה הציבורית. צריך גם לזכור שהחרדים אינם שותפים מלאים בשוק העבודה בממדים מעוררי דאגה.

לנוכח נתונים אלו, מן הצד השני, יותר ויותר אזרחים במדינה נעשו סמי-אנטישימיים, או אנטישמיים של ממש. מעיניים חילוניות זוהי ממש חוצפה לא לתרום למדינה מחד, ובד בבד לדרוש ממנה תקציבים ולהתערב במהלכיה התערבות של ממש ועד כפיית דיני משפחה דתיים על כלל אוכלוסייתה.

מה שבעיניים חרדיות נתפס כשקר חמור ביותר וכמרמה ('הבטחתם סטטוס קוו מתוך האינטרס שלכם שאנו נתמוך בכם והיום אתם טוענים שאנחנו כופים כפייה דתית'); בעיניים חילוניות נתפס כאימפריאליזם חרדי.

העובדה שבתוך מדינת ישראל חיים המוני אזרחים לא יהודים בתור 'יהודים', מעצימה את הבעייה שבעתיים. כל עולה מרוסיה שעובדר את דרך החתחתים של בירור היהדות, נעשה לשונא דתיים בנשמתו. יש לצרף לכך את התנועות החזקות והמקושרות של הליברלים, שממילא חפצים במדינת חילונית חופשית מלאה.

אני מאמין, שבמסגרת זו אין כל טעם להיאבק עוד למען שלימות העם. כאמור בפתח דברי, הסיבה היא כפולה:

ראשית, במישור הפרגמטי. מה מסייע מאבק זה לשלימות העם, בשעה שאולי טכנית העם עודו שלם, אך הוא מפולג בשנאה שאין כדוגמתה, כמעט אנטישמית, כנגד שומרי המצוות האדוקים? סופו של ניכור זה הרי הוא ממילא פילוג, דבר שאכן נראה באופק יותר ויותר. לכן, מבחינה זו אין שום תועלת בכריכת הדת והמדינה יחד לנושא דיני אישות.

שנית,  נכון שכל מי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. אין ספק בכך. אבל העובדה שהרבנים קובעי ההשתייכות ליהדות כפופים לשלטון הפוליטי החילוני, ולבקרת התקשורת הליברלית, גורמת להגמשת חוקי ההלכה בנושאי ההלכה, עד שנעשוהרבנים העוסקים בכך לוליינים המהלכים על סיביו הדקיקים של חבל קרוע. כך נכנסים בדרך האחורית לעם היהודי אנשים שהם במובהק, לפי ההלכה, אינם יהודים. זה כמובן גורם לעיקור כל הנסיון לשמור על שלימות העם, במחיר עצום אותו משלמים שומרי המצוות האדוקים.

לדעתי, האינטרס הדתי היום הוא להתנתק בנושאי דיני המשפחה בין הדת והמדינה. אכן, כל אחד יוכל להינשא ולהתגרש כאשר יחפוץ. אבל, מי שבקרבו רגש יהודי חם וירצה לשמור על קשר בין-יהודי בלבד יזדקק לשרותיה של מערכת רבנית כלל-ארצית או כלל-עולמית שתבחן את יהדותו באמצעות "ספרי יוחסין". הדבר אפשרי לביצוע, גם בלי סיוע שלטוני.

רשימת הרווחים כתוצאה ממהלך כזה היא כמעט אינסופית. לדעתי, זהו מהלך בלתי נמנע, קשה ככל שיהיה.

תוקן על ידי החופש_לדעת ב- 10/09/2009 13:07:01