דיבורים על ניצבים וילך
בס"ד
שבת קודש כ"ג אלול תשס"ט
היום 7 ימים לפני ראש השנה. אמר:
"ומי שזוכה להיות על ראש השנה, ראוי לו לשמוח מאד מאד" (חיי מוהר"ן).
*
דברי התורה שבגליון מוקדשים
להצלחת שלמה בן רחל וב"ב לשלום בית אמיתי ולחזרה בתשובה שלמה
*
לע.נ. מאירה בת הר' שמואל נפטרה י"א אלול תשס"ט
ת.נ.צ.ב.ה
ניצבים והולכים, ניצבים והולכים.
מה זה ניצבים? זה מתחברים עם ה'.
איך קבלו את התורה?
"ויתייצבו בתחתית ההר..."
בתפילת שמונה עשרה אנחנו עומדים ניצבים, ומתחברים.
איך ניצבים? כולם יחד.
אתם ניצבים כולכם היום. מראשי שבטיכם וזקניכם ועד חוטב עציך ושואב מימך.
"כי כולם יצליחו לנצח על ידי התורה, יהיה מה שיהיה, מאיזה דרגה שהוא,
כי דרך התורה הוא מגן לכל החוסים בו" (רבי נתן ליקו"ה שלוח הקן ד,יג).
כולם רוצים את החיבור הזה. כולם מבינים שבלי ה' אין חיים.
דוד המלך אומר: אילולא אתה תמכת בי, לא הייתי יכול לעמוד בעולם. "ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם".
אבל לא רק דוד המלך. גם היהודי הכי פשוט יודע שבלי ה' אין לו חיים, שלבחור בה' זה לבחור בחיים. מתוך הפרשה:
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים".
רק זה נקרא חיים. בלי ה' זה מוות.
מתיצבים והולכים. מתיצבים וממשיכים ללכת. העיקר שממשיכים. אך מוכרחים לעצור מידי פעם את ההליכה
הזו ולהתחבר. לתת נשיקה למזוזה ולהתחבר. להניח תפילין ולהתחבר. לעמוד מתחת לאיזה עץ בשדה ולהתחבר.
להרים את הראש לשמים ולהתחבר. כי רוב הזמן אנחנו הולכים. אפילו רצים. ובריצה הזו לא תמיד זוכרים את ה'.
לא תמיד מחוברים. כל כך הרבה בלבולים יש לנו. שבת מתקרבת, כן לארח לא לארח. הילד עם חום, לרוץ לרופא
או לחכות ולהתפלל עוד קצת. יש שמחה במשפחה, להשתתף, לפחות להראות את עצמנו, או למצוא תירוץ משכנע ולשמור על קדושת העינים והאוזנים שלנו. להמשיך להמתין לרב שצריך למסור שיעור תורה והוא מאחר כבר למעלה משעה, או להמשיך במירוץ של היום כי יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות, והוא בודאי כבר לא יגיע (וכמובן שבסוף הלכתי ולאחר 10 דקות הוא הגיע).
היום שלנו מלא תיקונים. התכניות שלנו כמעט תמיד משתבשות. במצב כזה קשה לשמור תמיד על ישוב דעת וחיבור עם ה'.
לכן צריך לפעמים לעצור, להתייצב, להרים ראש, להתחבר לשורש, לקבל כוח, לקבל שמחה.
אי אפשר בלי ה"ניצבים" הזה. כי פה פגעו בי ופה קפחו אותי ועשו לי פרצוף ולא הכניסו אותי ואיך עשו לנו את זה ולמה זה מגיע לנו וזה לא בסדר ויש פה פרוטקציות ומה כבר ביקשתי וכל הדקות האלה שאנו כועסים, ומתלוננים, ומרגישים מקופחים, אלה דקות מבוזבזות של החיים. כי בדקות האלה אין חיבור ולכן מוכרחים לעצור לפעמים. להיכנס פנימה. לברר את הדברים במחשבה, להתחבר מחדש. וכשמתחברים מחדש יש שמחה. ה' אנחנו אתך.
אנחנו לא יכולים בלעדיך. הכל זה שטויות, מה שיש פה זה רק אתה. לפעמים נדמה שהמשפט האחרון הזה זה בעצם הכל. וכל הדבורים, וכל השעורים, וכל העלונים וכל השירים זה הכל כדי שנבין סוף סוף את המשפט האחד הזה.
שהכל שטויות. שמה שיש פה, ומה שיישאר פה, זה רק ה'. ולא עשו לנו, ולא פגעו בנו, וחבל לבזבז זמן יקר על דברים שייעלמו מן העולם ואף אחד לא יזכור אותם, גם לא אנחנו.
מה שיישאר זה רק ה'. רק החיבור שלנו אתו. רק הדקות היקרות שלנו עם המלך. רק האהבה שלנו אליו יתברך.
כמו שאומרת הפרשה: "לאהבה את ה' אלוקיך ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך" (ל,כ).
והשיא של הדבקות מהו? שמע ישראל.
†"יהודי צועק שמע ישראל, זה לא עוד שלב בתפילה, זה תכלית הכל, זה פיסגת הכל, זה כולל את הכל.
השמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד זה הכל, זה כל ההויה, זה כל החיים, זה כל הזהות שלנו, זה כל מה שיש לנו כאן,
עם זה האדם נולד, עם זה הוא הולך לעולמו, ועם זה ממשיכים הדורות, ובגלל זה אנחנו עם נבחר.
היחוד שלנו, והזהות שלנו, זה שאנחנו אומרים שמע ישראל. זה תמצית הכל. זה כולל הכל.
"ואתם יושבים וקוראים שמע והקב"ה חופף אתכם".
כשאומרים קריאת שמע, ה' יורד למטה וחופף עלינו ומשרה את שכינתו עלינו.
כמו איזה ילד שיושב ככה, והאמא שלו באה וחובקת אותו.
קריאת שמע זה משהו עצום ונורא שבשבילו קמה כל הבריאה, זה ההכנה לתפילת שמונה עשרה. זעקה כזאת,
שאנחנו אומרים לקב"ה, אנחנו יודעים את האמת. יודעים את האמת, שאתה רק אחד, שאין עוד מלבדך. זאת האמת.
נכון שאנחנו מיד אחרי זה מתבלבלים וחושבים על זה וחושבים על זה ונזכרים בזה ונזכרים בזה אבל אנחנו יודעים.
אדם צריך לשמור את הזכרון. לזכור כל הזמן את ה'. אדם נותן נשיקה למזוזה, הוא שומר על המזוזה כדי שהיא תשמור עליו, תזכיר לו את ה'. צריך להלחם בבלבול, במחשבות הזרות, בכל הדברים שמסיתים אותנו לא לזכור ח"ו
שה' אלוקינו ה' אחד. המילה הכי חשובה, הכי גבוהה בשמע ישראל – אחד. ובסופה האות ד'.
כתוב שצריך להאריך באות ד' הזאת. הד' הזאת היא הדלות שלנו והמסכנות שלנו. ה-ד הזו היא העניות שלנו.
אנחנו עניים מדעת, אנחנו לא מבינים, אנחנו מתבלבלים. אנחנו לא מספיקים, אנחנו לא מצליחים לדעת מה לעשות קודם ומה לעשות אחר כך, אנחנו נמצאים בדלות. אנחנו נמצאים בגלות.
אבל אנחנו לא מוותרים. אנחנו מחזיקים יד על המזוזה, מחזיקים יד על הלב, אומרים שמע ישראל, מגרשים את המחשבות שלנו כל היום, חוזרים על איזה פסוק מסויים כל היום. אדם ימצא איזה פסוק אחד, כזה שהאיר לו, כל יום איזה פסוק אחר, מה שהוא זכה להרגיש אותו, יתאים לו איזה מנגינה, וכל היום יזמזם את המנגינה הזאת, כל היום. זה דבר פשוט, אך אי אפשר בלי זה. אדם לא יכול לחיות שניה אחת בלי שמתנגן לו בפנים איזשהו ניגון, של משהו שהתחדש לו באותו יום, פסוק שהאיר לי, שנתן לי כוח, וזה בעצם הפסוק של היום שלי, ואותו אני צריך כל היום
שהוא ילווה אותי, שאני אזכר בו, ואחשוב עליו ואשמור עליו.
השמע ישראל היא כזאת עבודה נוראית, שהיא בעצם כל התכלית, בשביל זה נברא העולם, לדעת שאין עוד מלבדו.
לא מבקשים מאתנו להגיד את זה סתם ככה. צריך קודם לשמוע, שמע ישראל, לשמוע את קול ה' בבריאה,
להתאמץ לשמוע את הקול הפנימי מתוך הלב שלי, אם אני באמת מרגיש ומסכים שה' אלוקינו ה' אחד, או שאני סתם קורא את זה ככה, האם אני באמת שומע, האם אני באמת מרגיש, האם אני באמת שומע את קול ה' בעולם,
האם אני באמת מרגיש בלב את מה שאני הולך להגיד. שמע ישראל. אני איש ישראלי. אני מעם ישראל. אני ישראלי. אני לא יצאתי מחוץ לתחום. אני שלך. אני בנך בכורך. אני שייך לאתה בחרתנו. אני הוא זה שאתה אוהב אותו באמת. וכל מה שאני עושה, אני לא עושה רק כי אני אוהב אותך, אלא אני יודע שגם אתה אוהב אותי. כלומר אני שלך.
ועכשיו, אחרי שהתרכזתי בשמע ישראל, אני יכול להגיד את הדבר הנוראי, שהוא הפצצה של כל העולם, שהוא יכול לפוצץ את כל העולמות, שאנשים עם זה הלכו לכבשנים, וקיבלו חיי נצח, ותינוקות של בית רבן מתחילים עם הדיבור הזה, זה הדבר הכי גדול שיש בעם ישראל, זה הפאר של כל עם ישראל. זה היחוד של עם ישראל: ה' אחד.
כשאדם יודע שיש רק ה' הוא לא נצרך לבריות. לא לממון שלהם ולא לחיוכים שלהם. הוא לא רואה כלום,
הוא רואה רק את ה'. כמובן שאחרי שעה זה יכול להיעלם. עולם לשון העלם. הבן אדם צריך לתפקד.
הוא לא יכול להישאר רק בזה. בשום אופן. צריך להמשיך. ולכן הוא ממשיך ב- ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
מורידים למטה, אלינו, לכל החיים שלנו, את השם שהוא הקב"ה, ואת הכבוד של הקב"ה ואת המלכות של הקב"ה.
מבקשים מה' שנזכה שזה יהיה לנצח, שזה יהיה בכל ההויה שלנו, שזה יהיה בכל הנסיונות שלנו, בכל המצבים,
שבכל זמן ובכל מצב נראה רק את ה'. אם אדם כל רגע יזכור שאין עולם בכלל, ורק ה' הוא האלוקים, וזה מה שה' רוצה מאתנו, רק את זה הוא רוצה מאתנו, אז הבן אדם יבין שבעצם לא דורשים ממנו כל כך הרבה, כי לא דורשים ממנו עכשיו לגמור כל ספר תהילים, וגם לא דורשים ממנו כך וכך התבודדויות, כי הוא לא חייב, ואשה בודאי לא חייבת גם לא בשלוש תפילות ביום. מי שזוכה זוכה וכו', אז כל הדברים האלה הוא לא חייב. יש הרבה דברים שהאיש או האשה עושים, דברים נפלאים, אבל זה לא החובה שלהם, זה למעלה מהחובה, זה קורבנות נדבה, זה לא קורבנות חובה.
אבל את הדבר הזה להרגיש שה' הוא האלוקים כל דקה וכל שעה זה חובה.
זה לא רק חובה, זה זכות. זה לא רק זכות, זה רפואה. זה לא רק רפואה, זה ישועה, כלומר בלי זה אנחנו סובלים, סובלים, סובלים. כל דקה, כל דקה בא לנו בלבול חדש. ובעצם כל העבודה זה כל שניה לברר הכל במחשבה.
אוי, הוא הרגיז אותי... ה' הוא האלוקים. אוי, מה יהיה הסוף אתי, נמאס לי כבר מהחיים... ה' הוא האלוקים.
צריך לעשות עבודה פנימית. להיכנס פנימה. כל רגע ורגע, בכל מציאות שאדם נמצא בה בעולם הוא יכול להתנער מהחיצוניות ולהתרכז בפנימיות. כי הנשמה שלו היא אין סוף, הוא יכול להעמיק בה ולהעמיק בה. אפשר בכלל לשנות? אנחנו יכולים לשנות את הילד? אנחנו יכולים לשנות את עצמנו? אנחנו יכולים לשנות את הבן/בת זוג? יכולים לשנות את העולם?
בדרך כלל מרגישים שלא. כל זה, זה ידיעה. זה בגנים. זה התכונות שלו. הוא כזה טיפוס. זה ידיעה. אבל יש גם בחירה.
כל אחד, בנקודה קטנה קטנה קטנה קטנה, כחוט השערה בלבד, יכול להזיז את עצמו, להעתיק את עצמו מהשגיאה, מהטעות, אל הנקודה הטובה, אפילו שיש לו כאלה גנים, אפילו שיש לו כאלה תכונות. והחוט השערה זה דבר כזה גדול שלא ישוער. כמו הסיפור על זה שבסך הכל אמר ברוך שלא עשני גוי, ובזכות זה הגיע לעולמות, עולמות, עולמות,
ובעצם הוא הזיז את עצמו אפילו פחות מכחוט השערה. אז פה נשארתי אותו טיפוס, אותו כעסן, ואני כל הזמן מדבר, ואני כל הזמן מגזים, ואני מקפיד, ואני כזה ואני כזה. אז מה? אז אני פטור מחוט השערה? אני פטור מלשנות משהו?
אז אני אשנה את הטיפה'לה הזה אבל בעולמות למעלה זה אי אפשר לתאר מה זה. איך הקב"ה מתרגש מחוט שערה
של כל יהודי אפילו שהוא עשה דברים מאד גרועים.
החוט השערה הקטן הזה בשמים זה עולמות נוראים נוראים שלא יתוארו. יש לך גנים כאלה, יש לילד שלך גנים כאלה, אתה לא יכול לדרוש ממנו שהוא יהיה מה שהוא לא, אבל יש כחוט השערה.
ה' אוהב כל יהודי יותר מן האמת. ככה מסתיימת התורה שלנו.
ה' משבח את משה על ששיבר את הלוחות. יישר כוחך ששיברת את הלוחות. הלוחות זה אמת או לא אמת?
יהודי זה יותר אמת. אם זה יכול לפגוע ביהודי אז עדיף לשבור אותם. אליהו הנביא עולה ויורד עולה ויורד ואוסף זכויות של עם ישראל. ה' שומע וכותב את זה בספר. כל אחד מאתנו יכול לאסוף נקודות טובות כאלה בכל תנועה ומחשבה.
את זה ה' אוהב יותר מן האמת. כי זאת האמת לאמיתה. האמת לאמיתה היא להעלים עין מן האמת אם האמת הזאת תביא איזה צער, תביא להרחיק איזה ילד, תזיק לשלום בית, תביא לבן אדם עצבות, אם זה אמת כזאת אז ה' לא אוהב את זה.
ה' אוהב כל יהודי, הכי פשוט, עם החוט השערה שלו, יותר מן האמת".
(באור פני מלך חיים) …
וילך משה
לאן הלך? הלך מאוהל לאוהל להיפרד מן העם, לעודדו ולברכו, לפני הליכתו האחרונה, שנאמר: "הן קרבו ימיך למות".
מהיכן שאב משה את הכוח הזה, לעודד, לברך, להגיד מילה טובה, להיפרד פרידה כה יפה ובאותו זמן להילחם
כדי שתתבטל אותה גזירה, להתפלל ולהתחנן שיזכה להיכנס ולהכניס את עם ישראל לארץ ישראל? מהיכן שואבים
את הכוח? כיצד זה אדם שנמצא בצער כה גדול יכול לגלות אהבת ישראל כה גדולה?
מי שכל רצונו לעשות רצון ה', מי שהפך לאין מוחלט, מי שביטל את כל הישות שלו, מי שהוא ענו מכל אדם, הוא יכול. משם הוא מקבל את הכוח. מי שקטן בעיני עצמו הוא באמת יכול. מי שהוא כלום, אצלו ה' רוצה לשכון. ה' לא יכול לשכון איפה שיש ישות, איפה שיש אני. כשהכל מצליח לנו, כשהכל הולך טוב בחיים, שוכחים מה' ח"ו, בטוחים שהכל זה כוחנו ועוצם ידינו. פֶּתח לְצָרוֹת. אך כשעוברים בחיים מה שעוברים, אי אפשר לשכוח אותו יתברך.
מבינים שאנחנו קטנים וחלשים. וכשמבינים את זה, אפשר להסתכל על האחר בעינים טובות. אפשר לראות טוב באחרים. אין תחרות, אין קנאה, לא צריך להוכיח שום דבר. כשרואים טוב בכל אדם, כשלומדים לאהוב את הבריות,
יש רצון לתת. בלי לצפות לתמורה. לתת עם כל הלב. וכשנותנים למישהו משהו עם כל הלב, הוא זוכר את זה כל החיים.
אחד מתלמידי המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל כתב ברשימת זכרונותיו מרבו, את העובדה המרטיטה הבאה:
מו"ר סיפר לי פעם איך שחסד שעושים עם אדם יכול להיות שמור אתו לזמן ארוך, עפ"י מעשה שהיה עם ראש הקהילה במקום מגוריו. הלה היה רחוק מאד מיהדות, אך לעומת זאת התקרב מאד אל רבי אליהו ואל בחורי הישיבה ועזר להם רבות עבור הישיבה. רבי אליהו היה תמה מה רואה אדם זה, הרחוק כל כך מיהדות, שיהיה כל כך קרוב אליו ואל הישיבה. ושאל אותו על זאת, וענה לו: "מפני שאתם הייתם קרובים אל החפץ חיים"… וסיפר לו ראש הקהילה,
שבימי בחרותו רצה להתקבל לישיבת ראדין, ישיבתו של הח"ח. כשבחנו אותו ומצאו שהוא כופר, בעל דעות מזיקות לרבים, סרבו לקבלו לישיבה. אמרו לו לקנות כרטיס לרכבת ולחזור, אבל כבר לא היו רכבות שיצאו באותו יום למקום מגוריו. ואז ביקש הבחור ללון לילה אחד בישיבה, אולם החפץ חיים סירב אפילו ללילה אחד להכניס אותו לישיבה!
לעומת זאת הציע לו הח"ח ללון בביתו, בעליית הגג אשר מעל חדרו וכמובן שנענה לכך בשמחה. אותו לילה היה לילה קר ורטוב והשינה היתה מאד לא נוחה. שנתו של הבחור דנן היתה ממנו והלאה. והנה, לאחר חצות, ראה הבחור שהדלת נפתחת, והחפץ חיים – שחשב שהבחור ישן – נכנס פנימה, וכשחש בקור הגדול הוריד הח"ח את פרוותו וכיסה בה את הבחור, וירד לחדרו הקר… ראש הקהילה אמר שהפרווה ההיא מחממת אותו עד היום הזה (לב אליהו ח"א).
להאיר פנים, לחייך, זה חסד גדול מאד עם הזולת. רוב האנשים בעולם מסתובבים לחוצים, מודאגים ועצובים,
וכשבא מישהו ומחייך, מאיר פנים, הוא ממש מחיה אותם. והחסד הכי גדול מהו? לקרב בני אדם לאביהם שבשמים.
זו התרופה לכל הכאבים והצרות. לחזק ולהתחזק יחד. לזכור שלכל חבר יש את הנקודה הקדושה שלו, כי לכל אדם יש משהו אחר. אין שני בני אדם שיש להם בדיוק אותו דבר. צריך למצוא חבר שיחזק אותנו ברוחניות ושאני אוכל לחזק אותו. יש לנו תפקיד: להמשיך הלאה. למסור הלאה. אנחנו חוליה בשרשרת הדורות. אנחנו משפיעים על אחרים. בחיוך, במילה טובה, בשיחת חברים (שיחת נפש), בהתנהגות שלנו בכל רגע ורגע.
אחרים רואים אותנו ואנחנו רואים אותם ומקבלים אחד מן השני. נקודת החבר היא נקודה כל כך חשובה וכל כך קשה. אנחנו רוצים בעצם לאהוב את כולם, אבל קשה לנו לראות אותם. באים אחרונים ובורחים ראשונים, כדי לא לפגוש אף אחד. אבל אם אני זוכר שבכל אחד יש נקודה שהקב"ה נטע בו שאין בי, שה' שם בו אלוקות, אז יותר קל.
ודוקא עם מי שהכי קשה לנו, בני משפחה, חברים, שכנים, דווקא שם צריך להשקיע. זה הנסיון שלנו. שם שמו אותנו. צריך להאיר פנים צריך ללמוד לאהוב אנשים.
כמו משה רבינו. כמו דוד המלך. ואי אפשר בלי שנקטין את עצמנו. בלי שנהפוך את האני לאין.
וילך משה
גם אנחנו הולכים. הולכים אל הצדיק. הדרך אל הצדיק, אחת הדרכים היפות והנפלאות בעולם. אם לא היפה שבהן.
הולכים אל הצדיק כדי לבקש עוד קצת חיבור אל ה'. כדי לקבל התחזקות באמונה ובטחון. כדי לקבל שמחה.
†" כשאדם מתבטל לצדיק, הוא בעצם אומר: אני לא. אני קטן. אני עוד לא זכיתי לעשות לשם שמים . אבל אני לא נופל מזה, אני לא מתבלבל מזה, אני יודע שיש אנשים שזוכים. יש צדיקים. אני מתחבר לצדיקים, אני מתקשר לצדיקים.
לא כמו אותם אנשים שיש להם רבנים אבל הם לא ממש מקושרים אליהם. אצלם זה רק קישוט. כשיש להם בעיה אמיתית הם לא הולכים לשאול. הם מקסימום שואלים איזה פוסק בטלפון אבל הם לא מקושרים לצדיקים,
הם מקושרים ללב של עצמם, לטעם של עצמם, להשגה של עצמם איך צריך לעבוד את ה'. הם מבינים איך צריך לעבוד את ה', הם מבינים שצריך מותרות, שלא צריך לעבוד קשה, הם רוצים להיות יפים וחכמים וחשובים ורבנים, הם לא רוצים לעשות עבודה, הם לא מבוטלים, הם לא בשפלות. כשאדם באמת מתבטל לצדיק, יש לו שמחה גדולה. אתה אולי אומר שאתה לא שווה כלום, שאתה לא יודע כלום, אבל יש לך אמונת חכמים. אתה שואל על כל דבר. אתה לא עושה שום דבר על דעת עצמך. וזו כזו מדרגה גבוהה, זאת אתערותא דלתתא כזו גדולה, כי זה דבר קשה להתבטל למישהו.
אם התקרבת לצדיקים – גמרנו. יש לך במה לשמוח. כשאדם מאמין בצדיקים, והולך לשמוע שעורי תורה, והוא מרגיש שהוא צריך ורוצה לקבל מהם, ולא חושב כל הזמן אני ואני ואני, כשאדם יודע להתבטל, זה כשלעצמו צריך לשמח אותו. מזה מקבלים שמחה עצומה ונפלאה. אם אני מאמין בצדיקים, אז יש לי סיבה לשמוח.
הצדיק עשה פה עבודה קשה, עבודה של בטול, ועוד בטול, ועוד בטול, עד שזכה להגיע למקום הכי גבוה שיש, הכי קרוב להקב"ה. וכשיהודי בא לצדיק, לא משנה איזה צדיק, ברגע שיהודי בא לצדיק ומבקש ברכה, הוא אומר באותו רגע:
אני לא ואתה כן. אני לא יכול ואתה כן יכול. אני יודע שאני לא ואני יודע שאתה כן.
ברגע שהולכים אליו, אומרים בעצם: לי לא מגיע. אני אדם מגושם. אני לא זכיתי. זה לא שבאתי לקבל ברכה ולהמשיך אחר כך בחיים המגושמים שלי כמו שהם. אלא באתי כי אני מתבייש. אני מבוטל לאור שלך, אני יודע שהאור הזה זו האמת.
עוד לא הגעתי לזה, אך אני רוצה להגיע, ואני רוצה להסתופף בצילך. ההשפלה הזו זה הדבר הכי גדול שיש.
הצדיק הגיע לכזה מקום גבוה, ששם הוא נמצא ליד הקב"ה ממש. שם אין מחיצות.
איך הוא הגיע לזה? על ידי בטול. אז אם אני מגיע אל הצדיק, מתבטל, משפיל את עצמי, אז באותו רגע אני דבוק בצדיק ובאותו רגע אני כמו הצדיק. ואז אני עושה כלי לקבל את הברכה. זה לא שאני הולך לקבל ברכה מהמחסן של הברכות שיש לצדיק. זה משהו אחר. זה עבודה פנימית שאני עושה כשאני בא אליו.
הדרגה של הצדיק היא – ונחנו מה. כלום. אנחנו כלום. כל המעלה של משה רבנו זה לא הנסים שעשה,
או שעלה לשמים, או שהוריד תורה. המעלה שלו זה – והאיש משה ענו מכל אדם.
זה האור שלו. זו ההצלחה שלו. זה מה שהוא הנחיל לעם ישראל.
אתם המעט מכל העמים. תמעטו את עצמכם, תבטלו את הישות שלכם.
כי רק עם זה אפשר להרגיש את הבחינה של אנוכי אנוכי מנחמכם. רק עם זה אפשר להתנחם".
(באור פני מלך חיים) …
כדי שהעלון הזה ימשיך לחיות,
מספיק שכל מי שמקבל אותו יעביר תרומה חד שנתית בסכום שנע בין חמישים למאה שקלים.
באמצעות העברה ישירה
לחשבון בנק הדואר 20685668 או ע"י שליחת המחאה/מזומן לת.ד. 18389 ירושלים מ' 91182
בלי התרומות שלכם העלון לא יוכל להמשיך ולהתקיים - א נ א.
זו גם הזדמנות לומר תודה למי שכבר העביר את תרומתו,
ובקשה ממי שעדיין לא עשה זאת, שיזדרז ויקנה לו חלק בזיכוי הרבים.
תפילה
אבי הטוב שבשמים.
אני כל כך מבקש שתהיה לי שנה אחרת מזו שעכשיו מסתיימת. אני מבקש שנה של לימוד תורה, של התעלות,
של התעוררות, של התחדשות. שנה שבה הראש יהיה למעלה, כמה שיותר, אליך אבא יקר ואהוב שלי. לשמים.
אני רוצה להיות אתך כל הזמן. כשאני הולך לישון, וכשאני מתעורר מהשינה, וכל רגע ורגע של היום. לחשוב עליך יותר, לדבר אתך יותר, להרגיש אותך יותר, לאהוב אותך יותר. תן לי כוח אבא לעמוד בכל הנסיונות שמחכים לי השנה. תן לי דעת לזכור שכל מה שקורה, זה ממך, וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי כדי לקרב אותי אל התיקון שלי, אל התכלית האמיתית. תעזור לי אבא'לה לא לכעוס, ולא להתלונן, ולא להיעלב, ולא לדאוג, ולא לפחד ולא להתייאש ולא ליפול לעצבות. להיות שמח. כי כל מה שקורה לי, זה מאבא, מאבא כזה טוב, כזה רחמן, שכל כך אוהב אותי ושאני כל כך אוהב אותו. וגם אם אני שוכח, להזכיר לעצמי כל הזמן, כי השנה יכולה להיות כל כך אחרת, אם אני אזכור שהכל קורה לי ממך.
כל כך נמאס לי מהעינים הרעות שלי. אני כל כך רוצה עינים יותר טובות השנה. עינים שרואות טוב בכל אחד,
ששמחות בהצלחה של כל אחד, שמלמדות כף זכות על כל דבר שקורה, עינים שלא מקנאות באף אחד.
זכה אותי אבא לשמוח במה שיש לי, במה שאתה נותן ולא להסתכל על אחרים.
אני רוצה מחשבות טובות. מחשבות טהורות. לא רוצה מחשבות רעות על אף אחד, לא רוצה לפסול אף אחד,
רוצה להתיחס בחרדת קודש לכל יהודי ויהודי. וגם לא את המחשבות הזרות האלה בזמן התפילה כי זה כזה צער
לסיים את התפילה ולראות שבעצם חלמתי חלומות בהקיץ. והפסדתי עוד תפילה. אני כל כך רוצה להתפלל בכוונה. להרגיש את הטעם המתוק של כל מילה ומילה. להיות דבוק בך מהתחלה ועד הסוף.
יש לי עוד הרבה בקשות אבא.
אבל בעצם, הבקשה הכי חשובה, שכוללת את הכל, שאני רוצה אותך. רוצה להיות הכי קרוב אליך שרק אפשר.
רוצה להיות דבוק בך כל רגע, כל יום. כל השנה כולה. כי כשיש לי אותך יש לי הכל. לא חסר לי כלום. אבא.
יש אנשים יקרים שכל כך עוזרים לי. שכל כך טובים אלי. שכל כך עוזרים לעלון הזה להמשיך ולצאת לאור.
ואין לי דרך להחזיר להם אלא לבקש ממך אבא שתעטוף אותם באהבה ותתן להם כל מה שהם צריכים.
שתשמח אותם כמו שהם משמחים אותנו.
אנחנו בדרך לאומן אבא. בדרך אל הצדיק. בדרך אל אחד המקומות הכי נפלאים בעולם.
כי הצדיק מקרב אותנו אליך, נותן לנו רצונות וכיסופים אליך. וכשיש רצון יש כבר הכל.
שנזכה להגיע, כולם, כל מי שרוצה, ושנזכה לבנות לנו שנה שבה נזכור כל רגע ורגע שאין פה כלום, רק אותך.
שנה טובה ושבת שלום. מנחם אזולאי.
ניתן לקבל את דבר התורה לדואר אלקטרוני באמצעות שליחת מייל לכתובת:
[email protected]
לזכרון עולם של נשמות הקדושים
נפתלי הרץ זצ"ל בן שמעון יבדלח"א * נתן שלמה זצ"ל בן אהרון יבדלח"א
הילד נחמן ז"ל בן נפתלי הרץ זצ"ל * הילד נתן ז"ל בן נפתלי הרץ זצ"ל * הילד נפתלי ז"ל בן דוד-חי יבדלח"א
ת.נ.צ.ב.ה
תרומות נחוצות אפשר להעביר לחשבון בנק הדואר 20685668 להערות ובקשות: 02-
לע.נ. שרה-פייגא בת ר' מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה
85668 להערות ובקשות: 02-5374711
 |
|
|
