פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'

הרב יעקב עדס, למדן נדיר המונח בכל חדרי התורה ומקובל ייחודי ומיוחס, גזר על עצמו גלות. הוא נע ונד בארץ, מפיץ תורה ומרבה בתפילה סוערת, תוך בקיאות מרשימה בפילוסופיה עכשווית וכתיבת שירים לזמרים מוכרים. תופעה

רבים כבר מכירים, בין בשמועה בין בראייה, את הרב יעקב עדס, מקובל ולמדן ירושלמי בשלהי שנות הארבעים לחייו. קשה להיוותר בשוויון נפש לשמע שמועתו או מראהו: לבוש בגדים צואים, מנעליו בצקו, לשונו מהירה ובקיאותו בנגלה ובנסתר אינה מצויה, איש רעים להתרועע, סגפן ברשות התורה, עין במר תבכה ופה צווח (בעיקר בתפילות בכותל המערבי). קולו קול יעקב, ידיו ידי נווד. יש מרואיו שיאמרו לזה קדוש ייקרא, יש שיכחשו לו, אך אין אחד ואחת שיישארו אדישים לנוכח זה האיש – התופעה.

לא ניתן לייחס לרב עדס רובריקה קיימת ומוכרת בעולם היהודי. הרב עדס אינו ניתן לקטלוג, כפי המוכר ליהדות עד עתה. הוא איננו מקובל א־לוהי המסגף עצמו. איננו צדיק נסתר. איננו למדן מופלג. בעל מוסר. בעל נס. או בכלל, בעל בעמיו. הרב עדס הוא דמות ייחודית שהנה נבקש לעמוד על טיבה.

קולו קול יעקב, ידיו ידי נווד. הרב יעקב עדס
צילום: מרים צחי

קרקע הטרוגנית

הרב יעקב עדס נולד בשנת 1964 בירושלים. אביו, הרב יהודה עדס, נכדו של המקובל הרב אברהם חיים עדס, הוא ראש ישיבת "קול יעקב" ומראשי הציבור הליטאי הספרדי. אמו של הרב יעקב היא בת למשפחה חסידית ירושלמית כבודה, בילא רחל כהן. כבר מהשילוב הספרדי־אשכנזי, חסידי־ליטאי, קבלי־למדני, אנו למדים כי מדובר בקרקע הטרוגנית ומורכבת שיכולה להצמיח עץ מרתק.

בצעירותו למד בישיבת "קול תורה" בנשיאות הגרש"ז אויערבך ועל פי השמועות היה מצוי בקשרים גם עם 'הסטייפלר', הרב יעקב ישראל קנייבסקי (אמנם, הרב עדס בתקופה האמורה היה צעיר וחסרים אנו הודאת בעל דין בעניין זה). בכתביו של הרב עדס ישנה התייחסות נרחבת מאוד לסטייפלר, במה שנראה, בלא ספק, כסוג של הערצה.

את "התקופה הליטאית" בחייו הוא המיר בלימודי קבלה, ובחברותא עם הרב יצחק כדורי למספר שנים (מאוחר יותר אף הוציא פירושים וביאורים לספרו של הרב כדורי, "קדושת יצחק"). כנינו של הרב אברהם חיים עדס, ראש ישיבת המקובלים "רחובות הנהר" בירושלים בתחילת המאה ה־20, וכנכדו של הרב יעקב עדס (שעל שמו הוא קרוי), קרבתו לתורת הנסתר נהירה וגנטית. הוא אף טרח להוציא ספר מתורתו של אבי סבו, "תורת אברהם", עם הסברים ופירושים, אך עיקר "מוחזקותו" בעולם הקבלה הגיעה לו מספריו בקבלת האר"י, הרש"ש והגר"א.

את הכרכים הקבליים הללו הוציא במסגרת סדרת הספרים "דברי יעקב", העוסקת בביאורים על מסכתות הש"ס ועל התנ"ך, ובדברי אגדה ומוסר. למעשה, סדרה זו היא דמות בבואתו, ועל פיה ניתן לנסות ולשרטט את דיוקנו.

אין ספק שהרב יעקב עדס הינו בעל זיכרון פנומנלי, ובקיאות רבה לו בכל חדרי התורה וסתריה. רוחב הידיעות שלו מצמית עין רואה ומשניק פה מדבר. בניגוד לרבנים הבקיאים בתחום מסוים לאורכו ולרוחבו, הרי שבקיאותו של הרב עדס פרושה לה כמניפה בכל ענפי הספרות הרבנית לסוגיה. בביאוריו על מסכתות התלמוד לא נמצא תחום אחד שבו הוא "לא מונח", על כל גלגוליו.

בעוד אצל פוסקים שונים, ליטאים ואחרים, קיים נרטיב ברור של פסיקה, על פי קריטריונים מובנים ומוסכמים, הרי שאצל הרב עדס לא נמצא נרטיב כלשהו החוזר על עצמו. כל פירוש, כל היגד – אינדיבידואלי. אין חוט מקשר העובר ומחבר את הפסיקות אישה אל אחותה. בעוד אצל פוסקים רבים ניתן לשער, פחות או יותר, כיצד יתייחסו לכל מקרה אשר יונח בפניהם – אצל הרב עדס כל פירוש קיים כשלעצמו, ואינו משליך על קודמו או על הבא אחריו. אשר על כן נוכל למצוא סתירות בדבריו, לא רק בין פירושים שונים אלא אפילו בין השקפות שונות, שלכולן הוא יביא ראיות שונות מאוקיינוס הספרות הרבנית שבו הוא שוחה כבקי ורגיל.

לא משיחיסט

בימים האחרונים היו לי שעות רבות במחיצת ספריו, ואף על פי שאינני בר סמכא לקבוע, אף להעריך, את גודל ידיעותיו, אציין ולא בלי חשש כי הרב עדס לא חידש דבר. הוא סיני, לא עוקר הרים. למעשה לא מצאתי סברה אחת שהיא "שלו". אף על פי שקיימא לן שאין בית מדרש בלא חידוש, הרי שבבית מדרש "דברי יעקב" החידושים נסתרים (תרתי משמע).

אך לא בקיאותו הרבה היא אשר הביאה לו את פרסומו. הרב עדס הוא דמות אקסצנטרית בעולם היהודי בעיקר בשל הנהגותיו, שהבקיאות בתורה היא להן אליבי. לפני כעשור ויותר "גזר" הרב עדס על עצמו גלות מרצון. כחלק מאותה "גלות", שמקורה בגלותא דשכינתא הקבלית, חי הרב עדס כנווד לכל עניין ודבר: על יצועו הוא עולה, לכשהוא עולה, בחדרון בישיבת המקובלים של הרב בצרי בירושלים. בשאר הימים הוא מצוי בכותל המערבי, או בנוודות ברחבי יהודה ושומרון ובשאר חלקי הארץ, כשאינו מחליף בגדיו ומנעליו.

בל תטעו, הרב עדס אינו "משיחיסט". הקונטרס שהוציא בענייני הר הבית ובית המקדש מברר מדוע אין לעלות להר הבית, וממוקד כולו ב"חששות" גיאוגרפיים והלכתיים, ולא בענייני השקפה. למעשה, מהעובדה שהרב עדס נוהג לסגף עצמו כדי "לאוקמא שכינתא מעפרא" ניתן ללמוד מהי גישתו לגבי "אתחלתא דגאולה" ולגבי תקופתנו אנו.

בביאוריו ב"דברי יעקב" מצויים דברים מפורשים בעניינים מהותיים בעולם היהודי ההלכתי, שאותם אינו מיישם בפרקטיקה היומיומית. דוגמה בולטת היא התייחסותו ללימוד 'חכמה יוונית' ('דברי יעקב' על מנחות צט, ב). כהרגלו מונה הרב מספר דעות האוסרות עניין זה באופן מוחלט, ואף מביא את דברי הזוהר בנושא שאין לך רגע אחד ביום או בלילה שבו מותר ללמוד דבר שאינו תורני. זה הידע, ואילו הפרקטיקה? בחיקו של הרב עדס נמצא את ספריהם של כל חכמי יוון, וכן פילוסופים מהעת החדשה שבקיאותו בדבריהם מרשימה אף היא.

משתגע מהאור העליון

בשל יציאתו ל"גלות" גירש הרב עדס את אשתו, ועזב את ביתו ואת ילדיו (אחד מהם התחתן לא מזמן). היות שנתבקשתי שלא לפרסם את מוצא משפחתו הקרובה, בשל לזות שפתיים והליכת רכיל, לא אעשה זאת, רק אומר כי צעד זה, כמו גם כמה הנהגות קבליות "מעשיות" שנקט ונוקט הרב עדס, הם אשר גורמים לרתיעה הממסדית־רבנית ממנו, וגם בזה נרחיב קמעא.

פרישתו מאשת חיקו, בשל אותה גלות שגזר על עצמו, היא אקט חסידי מובהק. העולם היהודי הלמדני, אותו עולם שבו שרוי וממנו בא הרב עדס, לא מקבל נזירויות שכאלו. חז"ל לא רואים בעין יפה צדיקות המלווה בהינזרות מחיי המעשה. בן עזאי, אותו שקדן שעליו מעיד התלמוד כי משמת בטלו השקדנים, נותר בן עזאי לדורות ללא תואר רבי כיוון שנשא אישה וגירשה (ויש אומרים: לא נישא מימיו). בעולם הקבלה, שגם בו שקוע הרב עדס, רווקות, אף מחמת צדיקות, אינה אופציה (גם בגיל מופלג). מאין שואב אפוא הרב עדס את העוז להיות כמשה רבנו, אשר פרש מאשתו כדי להיות בבחינת "ותמונת ה' יביט"?

התשובה פשוטה: חסידות. דמות ה"צדיק" אשר "משתגע" מאורו של מקום מקבלת אצל חלק מחוגי החסידות 'זכות' להיוותר ללא אישה, ואף לכתחילה. נכון, הרמב"ם כותב שאדם אשר טרוד בתורה, ומתיירא לישא אישה מחמת ביטולה, הריהו נכנס בגדר "העוסק במצווה פטור מן המצווה" ובלבד שלא יתקפו יצרו (שאז נכנס הוא לגדר מצווה הבאה בעבירה). אך "פטוֹר" רמב"מי זה אינו האסמכתא של הרב עדס. הוא הראשון לדעת כי רוב מפרשיו של הרמב"ם, ובעיקר הבריסקאים, הסבירו כי מדובר בהלכה תיאורטית אשר אין לה אחיזה במציאות: אין אדם שיכול לדעת שלא יתקפו יצרו, שהרי אין אפוטרופוס לעריות, ואין לך אדם שיוכל לקבוע שלא יבטל תורה מימיו, ולו לדקה אחת, שהרי אז יֵצא מגדר המצווה (לימוד תורה) ויחויב במצווה (נשיאת אישה).

החסידות היא הז'אנר היחיד ביהדות דהאידנא שנותן לצדיק אפשרות להידבק בו יתברך בדבקות שאין למעלה ממנה, אף אם הדבר מחייב פרישה מן הבית.

ודוק, כל זאת הוא בתנאי שהאישה הסכימה להתגרש מבעלה, כפי שכותב הרב עדס עצמו בביאוריו למסכת גיטין (דף צ, ב). הוא מאריך שם בעניין השאלה אם המזבח מוריד דמעות בזמן שהאישה מתירה לבעלה להתגרש ממנה אם לאו, ואתם בוודאי מניחים מהי המסקנה שאליה הוא מגיע.

קבלה אל ההלכה

אך לא רק בשל פרישותו הבאיש הרב עדס את ריחו בעיני "המיינסטרים" המתנגדי. בעיון בספריו, ניכר ניסיונו להחדיר בנחישות את הקבלה לעולם ההלכה והמעשה. אין מסכת בתלמוד שבביאוריו לה הוא אינו מכניס, בין בדיוני הלכה בין בביאורי אגדות, ענייני קבלה.

לדוגמה, בביאורו לאגדות החורבן הוא כותב בעניין קמצא ובר קמצא:

כל הענין מרמז על הנשמות היוצאים שלא כהוגן על ידי פגם כמבואר בשער הכוונות בדף נ"ו ע"א ועל ענין תיקונם והיינו דתיבת קמצא הוא בגימטריא רל"א ועם הכולל רל"ב כמנין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן והיינו נשמות כתיקנם שבאות על ידי השפע הראוי [ואולי יש לקשר גם לענין רל"א שערים המוזכר בספר יצירה ואכמ"ל]. ובר קמצא תיבת בר מלשון חוץ כמו נפיק לברא והיינו שהנשמות היוצאות על ידי פגם מבואר בשער הכוונות דגם למעלה אינו באופן דיחודים.

בנוסף, הרב עדס פולש לתחומים שהם בבחינת 'בל ייראה ובל יימצא', ודאי לא בפרהסיה. בפירושיו על ספריו של הרב כדורי ז"ל "קדושת יצחק" מגלה הרב עדס סתרי קבלה מעשית שלמד מהרב כדורי, ואף הוסיף כמה מדיליה, וכל וזאת לחרדת רבני העולם החרדי־ליטאי – ובהם אביו, הרב יהודה עדס, ראש ישיבת "קול יעקב".

לא לחינם הגיש הרב עדס את ספריו אלו לרב חיים קנייבסקי, שניתן לומר שהוא ה'מכשיר מדרבנן' של הרב עדס בציבור החרדי. יחד עם זאת נאמר: הרב עדס איננו 'מקובל מעשי' טרוויאלי. הוא לא מקבל אנשים לברכות, אינו מחלק קמיעות. ובהחלט אינו "בבא". שוב, אנו רואים את תנועת "הנוגע לא נוגע" של הרב עדס בכל תחום שבו הוא מצוי.

מתכתב עם יצפאן

בנוסף לשני העניינים הבעייתיים שהזכרנו לעיל, נוסף עוד עניין שאינו מוצא חן בקהילת הלמדנים. הרב עדס הוא אחד האנשים הכריזמטיים שתפגשו. מעבר למשיכה אל האיש ומעבר ללמדנותו השופעת, ניחן הרב ביכולת משיכה אקסטטית. לא משיכה אל הביזאר, הזועק, המטולא, אלא משיכה אל הביזאר, הזועק והמטולא שהילה של רוגע משמשת בו בערבוביה; הילה המקרינה על סביבותיו. זו הסיבה שהרב ''מושך'' אליו סלבריטאים מכל המינים, המגזרים והסוגים, העורגים לכל דבר שבקדושה.

אך העולם הדתי בכלל והעולם החרדי בפרט לא ששים אלי קדושי מדיה הולי־וודים. כל עוד הדבר נעשה בעל כורחם של מושאי ההערצה הסלבית ניחא, אך כאשר יש שיתוף פעולה אקטיבי, הדבר יוצר אנטגוניזם. כאשר הרב עדס יוצר קשר טלפוני עם סלבריטאים, שולח מכתבים לקומיקאים עתירי רייטינג (אלי יצפאן), משיק אתר אינטרנט פעיל וכותב שירים לזמרים חרדים פופולריים (חיים ישראל, מידד טסה), הדבר מעורר דאגה בקרב רבנים מהמגזר החרדי והדתי שסביר להניח שמעולם לא שמעו על מי מהנזכרים, וודאי לא כתבו שירים להופעתם הקרובה בקיסריה.

שאלנו בתחילת המאמר מיהו הרב יעקב עדס. דומה שהצלחנו להראות כי אכן אמת נכון הדבר – הרב עדס אינו ניתן לקטלוג ותיוג. מה שלא הצלחנו הוא לדעת מי הוא באמת. גם אם תיארנו קווים לדמותו, להנהגותיו, לגאונותו – תוכו ופנימיותו נותרו אניגמטיים לחלוטין.

נסחף אל הרצוא

ולסיום: בעת שעמלתי על כתיבת המאמר, קראתי במקביל ולא בכוונת מכוון את ספרו המרתק של ר' אלחנן ניר "אם רץ לבך " – מונוגרפיה לירית מאלפת בנושא הקודש בחיי היום יום, תוך פירוק לגורמים של המונח "רצוא ושוב" בעולם הקבלי והחסידי. אודה, בכל האינטרפרטציות שבהן המחבר תיאר את "הרצוא" – אותה דבקות אינסופית בבורא עולם, על מסוכנותה ועל הגדרותיה השונות אצל ההוגים השונים – עלתה אצלי דמותו של הרב יעקב עדס וגם ניצבה.

הרב עדס, אני משער, הגיע ל"רצוא" האולטימטיבי מבחינתו, ואינו מעוניין לשוב. מבחינה פסיכולוגית פשטנית הוא גאון ולמדן עם נפש רגישה ביותר, ששילוב הידע הרב והיכולת הפנומנלית הטבועה בו הביאו אותו להתעלות רוחנית – על גבול הפקיריות הסופית. אבל בל נשכח שמקורו מעולמו הסיזיפי של עמל התורה. הוא לא טיפוס מדיטטיבי. אם ישוב ל"שוב", ביום כי יבוא, הוא ישוב לסטנדר הליטאי, ורק אליו.

אשר אטדגי הוא בוגר ישיבת פוניבז'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג,