| נשלח ב-21/9/2009 23:37 |
|
| |
אז זהו...
אומרים שהזמן שלוקח להתגבר על אדם שאהבת זה חצי מהזמן שהיית איתו, האמת שלא האמנתי כשאמרו לי את זה, אבל ב"ה זה עבר.
אני כבר לא מתעוררת בלילות בבכי, אני כבר לא מתקשה להירדם.
הלב לא נצבט יותר בכל פעם שמישהו מזכיר את השם שלו.
שירים כבר לא מזכירים לי אותו, והזיכרונות כבר לא כואבים לי יותר.
אני כותבת את זה לכם כי אני מרגישה שהמחשבות שלי מקבלות משמעות חזקה יותר כשאני יודעת שתקראו אותם. את האשכול 'לב שבור' כתבתי בשעת לילה מאוחרת, הרגשתי שאני חייבת לפרוק, לשחרר, וזה עבד.
דבר אחד טוב יצא מכל זה שזכיתי לאהוב, לפתוח את הלב, לא לפחד להרגיש, ללמוד מה זה להתגעגע, לזכך את הלב.
עשרת ימי תשובה, כל מי שרוצה להתקרב מסייעים לו. אלוקים, אני בוחרת להתקרב. נתת בי כוחות שלא דמיינתי שקיימים בי. עזרת לי לשכוח.
אני יודעת שאני עכשיו מוכנה יותר, טהורה יותר בשביל הזיווג משורש נשמתי.
אנא ה', קרב אותו אליי, עכשיו אני מוכנה באמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2009 23:47 |
|
| |
דברים כדורבנות
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2009 23:50 |
|
| |
התחברתי מאד,,,
במיוחד שאני ג"כ למודת נסיון
_________________
"לא כל פלפל ממולח
ולא כל כרוב הוא גם מלאך...!"
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2009 23:52 |
|
| |
עד מחר אני יסכים איתך. יחזק את ידייך.
מחר אני ינחם עוד איזו ילדונת שלא מצליחה לשכוח איזה "הוא" אחד, ויגיד לה שהזמן הוא התרופה הכי טובה, וכל אחד בסוף יוצא מהראש, ואת כולם תמיד שוכחים.
מחר אני אמשיך ואנאם, כמו שעשיתי יותר מפעם אחת, ברהיטות ולהיטות ונחישות, שגם אם זה לא נראה לך הגיוני, וגם אם זה נראה כל כך רחוק ולא אמיתי, וגם אם הלילות ארוכים עכשיו עד בלי די הרי יום אחד את תשכחי אותו, יום אחד תתעוררי ותגלי שלא חלמת עליו בלילה, שלא דמיינת אותו יומיים, שלא חשבת עליו שבועיים.
מחר.
היום, דווקא היום, בערב הזה, אחרי כל כך הרבה זמן. באמת כל כך הרבה זמן. הוא חזר אלי. בראש שלי. התגנב חזרה בשקט בשקט ללב שלי בלי ששמתי לב. לפני שעצרתי אותו. זיכרון חמוץ-מתוק של אינסוף תפילות. תקוות. חלומות.
וזה אפילו לא סיפור דרמטי, אעז ואגיד, כלום לא קרה. ממש כלום. רק רגש מתפרץ ולא הגיוני בעליל.
עד מחר. מחר זה יעבור לי. באמת. מבטיחה. אל דאגה.
מחר אקרא את מה שכתבתי ואצחק על הפתטיות שבי.
מחר אנעל אותו בחזרה בקופסה ההיא, השחורה והגדולה, ואתיישב עליה עד שתיסגר.
מחר אשכח אותו שוב.
מחר.
היום, בינתיים, עוד קצת קשה לי.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2009 00:10 |
|
| |
אנג'לה יקירתי, אני מבינה כל כך את מה שאת כותבת, כואבת יחד איתך...
תניחי לכאב, תני לו יותר מרק את היום, תני לו להתפרץ, הוא חייב, אם לא הוא ימשיך לרדוף אותך, שחררי, תבכי עד שימאס.
גם אני ניחמתי בתקופה האחרונה חברות עם מקרה דומה, שיקרתי להם, אמרתי להם שפשוט לשכוח, שהזמן מרפא מהר.
אבל אנג'לה יקירתי, הוא לא... הכאב חייב להשתחרר.
הייתי מבלה שעות בים, נזכרת, מנסה להתמודד עם הגעגוע.
עד שנגמרו להם הדמעות, הכאב לא דרש יותר.
פתאום העצב נראה חסר טעם.
פתאום הקלתי שאין למה לבכות יותר, שמישו אחר מחכה לי אי שם ואני מעכבת אותו כשאני בוכה על אחר.
פתאום נתמלאתי דחף עז להתקרב ליושב בשמיים, להתפלל אליו, להתכונן ולהיטהר לקראת הזיווג האמיתי שנועד לי.
מה שלא הורג מכשל.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2009 00:45 |
|
| |
זה כואב ועצוב, עושה לי הרושם שרוב גולשי הפורום למודי נסיון......
חס ושלום לא שופט אף אחד, אבל זה כואב המצב שלנו.. תחושה שהכל מתחיל איכשהו באינטרנט, אבל קשה.. אני לא רואה את עצמי מתנתק ממנו אי פעם.
[אסיק, זוהי לא הסטה, זה קשור לדיון, אלו רחשי לב :-( ]
|
|
|
|
| נשלח ב-23/9/2009 12:56 |
|
| |
| אנגלה כתב: |  | עד מחר אני יסכים איתך. יחזק את ידייך.
מחר אני ינחם עוד איזו ילדונת שלא מצליחה לשכוח איזה "הוא" אחד, ויגיד לה שהזמן הוא התרופה הכי טובה, וכל אחד בסוף יוצא מהראש, ואת כולם תמיד שוכחים.
מחר אני אמשיך ואנאם, כמו שעשיתי יותר מפעם אחת, ברהיטות ולהיטות ונחישות, שגם אם זה לא נראה לך הגיוני, וגם אם זה נראה כל כך רחוק ולא אמיתי, וגם אם הלילות ארוכים עכשיו עד בלי די הרי יום אחד את תשכחי אותו, יום אחד תתעוררי ותגלי שלא חלמת עליו בלילה, שלא דמיינת אותו יומיים, שלא חשבת עליו שבועיים.
מחר.
היום, דווקא היום, בערב הזה, אחרי כל כך הרבה זמן. באמת כל כך הרבה זמן. הוא חזר אלי. בראש שלי. התגנב חזרה בשקט בשקט ללב שלי בלי ששמתי לב. לפני שעצרתי אותו. זיכרון חמוץ-מתוק של אינסוף תפילות. תקוות. חלומות.
וזה אפילו לא סיפור דרמטי, אעז ואגיד, כלום לא קרה. ממש כלום. רק רגש מתפרץ ולא הגיוני בעליל.
עד מחר. מחר זה יעבור לי. באמת. מבטיחה. אל דאגה.
מחר אקרא את מה שכתבתי ואצחק על הפתטיות שבי.
מחר אנעל אותו בחזרה בקופסה ההיא, השחורה והגדולה, ואתיישב עליה עד שתיסגר.
מחר אשכח אותו שוב.
מחר.
היום, בינתיים, עוד קצת קשה לי. |
|
בדר"כ אני נגד דיכאון ממש!
זה לא שלפעמים אני לא בדיכאון, אבל זה לא אמיתי, זה רק כאילו...
ואולי דווקא בגלל זה התחברתי לדברים שלך....
(הזכרת לי את עצמי...) אבל לא בכאלה עוצמות.........
אורלגוי,
כתב נכון ויפה!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 20:56 |
|
| |
אממממ..... למה אצלי זה לא עובד ככה? כבר עבר יותר מחצי מהזמן.....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 20:58 |
|
| |
אני חייב להבין, זה מה שקורה?? אנחנו מותירים אחרינו לבבות פצועים?? הוצאתם לי את החשק לצאת לפגישות!!
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 21:13 |
|
| |
| זאב1 כתב: |  | אני חייב להבין, זה מה שקורה?? אנחנו מותירים אחרינו לבבות פצועים??
הוצאתם לי את החשק לצאת לפגישות!!
|
|
טוב..
זאב
אני מרשה לעצמי להיות הכי גלויה שיש...
אז...
התשובה
היא..
כן...........
יש לבנות בעיה! אנחנו נקשרות יותר ממכם!
גבר יכול לדבר עם בחורה ואחרי שעה לשכוח עם מי הוא דיבר, או איך קוראים לה.
כשהבחורה כבר הספיקה לחזור לבית עם חלומות על חתונה, שמלת כלה, על איך יראו הילדים שלהם................
---כמובן במידה והוא ניראה לה- לא על כל בחור!!!!!!----
בקיצור
כן..
לדוג' :
אם בחור ובחורה יסגרו וורט ויבטלו, ונאומר ששניהם אהבו באותה מידה,
הבחורה תזכור לאורך חודשים את הכאב. כשהגבר יהיה מסוגל כבר לצאת עם משהי אחרת יום למחרת.
-----------
מקווה שהסברתי זאת כמו שרציתי.
תוקן על ידי חסויה22 ב- 24/09/2009 21:28:40
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 22:05 |
|
| |
חסויה...אני מקווה שהבעיה היתה באמת בהעברת הדברים ושלא התכוונת למה שאמרת. לפחות לא ל ה כ ל...את גורמת לנשים להשמע כעם חולמני, דביק ונואש.
אני כבחורה מודיעה לך חגיגית, שאני ממש לא מדמיינת את האירוסין, החתונה וודאי וודאי שלא הילדים כשאני נפגשת עם בחור, ואפילו אם זה אחרי מספר רב ממש של פגישות...
כשאני נפגשת אני משתדלת ללמוד כמה שיותר על הבחור, לראות אם נעים ומעניין לנו ביחד, אם אני מחכה לפגישה הבאה. אם הוא מענטש. אם הוא מתאים לי. אם יש בו את מכלול התכונות שאני רוצה בהן ושיהוו בסיס לבית אמיתי וטוב. את הפרחים והתזמורת אני משאירה בחוץ...=)
(את השמלת כלה אגב כן דמיינתי לא פעם...יש לי ויז'ן די ספציפי, אבל זהו נושא לחשיבה בערך מגיל 6 ושום בחור לא מהווה עבורי את הטריגר לכך.)
לטעמי הכול תלוי במי מצא חן בעיני מי. בינתיים דווקא התנסיתי בכמה וכמה פעמים שבהן אני שכחתי את הבחור מהר למדי, ואילו דווקא שמעתי מהשדכנית לפעמים כעבור חודשיים (!!) שהבחור מתעניין וזוכר ורוצה...
זאב, אדבר בשם עצמי והדיכאון הפרטי שלי (שחמק עבר לו ב"ה כהוא זה בינתיים...הגיע מחר =))
שהמקרה שלי דווקא נוגע לבחור שאפילו (תשחיזו את הסכינים ותחממו את הגרון לצווח עלי..) לא נפגשתי איתו. הגיע קרוב לזה, אבל אפילו לא פגישה כך שאל דאגה...זה אני, לא הוא...
אתם יכולים להמשיך ולהיפגש ברוגע ושלווה.
פרט לזה, לי נדמה שאנחנו משאירות אחרינו יותר לבבות שותתי דם ממכם...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 22:42 |
|
| |
דבר א'
כוונתי היא רק במידה והבחור מצא חן בעינינו. לא מדובר על כל בחור שאחנו נפגשות, או רואות ברחוב.
דבר ב'
אני באמת מקצינה בדבריי כשאני כותבת, אך ניתן להבין את כוונותיי
ולסיום:
בינתיים כל מי שרשם פה על לבבות שבורים, על געגויים, ודכאונות.
מצטערת....
אבל לרב אלו הן רק הבנות...........................
---
למה אתן לא יכולות להיות גלוייות?????...........
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 23:48 |
|
| |
ענית לעצמך. הבנות הן הגלויות. הבנים לא.
הבנים מרגישים את אותם הגעגועים והדכאונות, והלב שלהם שביר אותו דבר.
הם פשוט חושבים משום מה שאם הם יודו בכך, זה יפגום במשהו בגבריותם...
ולגופו של עניין, אני אישית מחכה עם השמלה, ההזמנות ושאר החלומות בהקיץ הנ"ל גם אם אני פוגשת במישהו שנשא חן בעיניי...
|
|
|
|
| נשלח ב-29/9/2009 15:25 |
|
| |
| ליטאי613 כתב: |  | דברים כדורבנות
|
|
|
|
|
|
|