|
|
| נשלח ב-23/9/2009 17:45 |
 |
| |
"בא להמחיש לנו" כלומר ברמת השגתינו אותו (מצדינו), שדרכה כן לייחס לו תכונות אנושיות, דבר שאכן אינו מדוייק (מצידו).
|
|
|
|
| נשלח ב-23/9/2009 22:49 |
|
| |
| ספרן כתב: |  | | "בא להמחיש לנו" כלומר ברמת השגתינו אותו (מצדינו), שדרכה כן לייחס לו תכונות אנושיות, דבר שאכן אינו מדוייק (מצידו). |
|
לא שענית על מה ששאלתי, אבל סתם מענין אותי,כשאתה כותב "אינו מדויק" אתה מתכון ל"אינו נכון" ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 05:56 |
|
| |
"לך דומיה תהילה"
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 10:56 |
|
| |
אינו גוף ולא ישיגהו משיגי הגוף. ואידך חוצפה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 15:54 |
|
| |
המצחיק הוא ש"ועד בכלל" מצליח להתל בכם פעם אחר פעם... אוי, ילדים אבודים שלי. אף פעם אל תדברו עם זרים. אפילו אם מציעים לכם סוכריה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 17:02 |
|
| |
על כגון דא אמרו "יכה יוסי את יוסי" ...
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 19:56 |
|
| |
המשל ואמשלום,
כשמיימוני אומר שהדבר חשוב לפניו זו אינה אמירה פסיכולוגית. אכן יש דברים שחשובים לפני הקב"ה, וזה לא דומה לאמירה שהוא 'סובל'. בניגוד לאמירה השנייה, אין באמירה הראשונה האנשה.
אמנם כל תורת התארים השליליים נראית לי בעייתית, אבל על כך כבר עסקנו בעבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 20:26 |
|
| |
מיכי,
אמנם לך זה נראה פשוט, ככל הנראה, אבל בכ"ז אודה לך אם תסביר לי במה שונה התיאור "חשוב לפניו", מן התיאור "הוא סובל", בכל הנוגע להאנשה או - ליתר דיוק - בייחוס רגשות ומחשבות (קרי: פסיכולוגיה) לקב"ה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/9/2009 23:41 |
|
| |
אם כבר הגענו לענין ההאנשה, אתן דרור לדרשן המסתתר בקרבי לרגע (טוב הוא לא באמת מסתתר כ"כ ;-) ) בהסבר נאה (לטעמי לפחות) בנוגע לימים הקרבים ובאים אלינו. עיקר הסכנה בהאנשה היא צמצום והקטנת הא-ל והתורה שנתן לנו למימדים שלנו ושל העולם בו אנו חיים, ועי"ז בעצם עיקור של היכולת להביא את התורה למימוש מלא שיביא לתיקון שלנו ושל העולם בו אנו חיים. וזה עיקר חטא העגל, שבו צמצמנו (כעם) את התורה והקשר שלנו עם הקב"ה שנתגלה במתן תורה, למציאות החיים המצומצמת שלנו . לכך מגיעים ר"ה ויוה"כ להזכיר שהתורה מתבטאת דוקא מתוך מסגרת החיים שלנו , ושבעצם מסגרת החיים שלנו היא זו שמביאה את התורה לכדי מימוש בעולם (וזה עיקר ענין תורה שבע"פ), לכן אנחנו תוקעים להזכיר את מתן תורה (יש מה להאריך בזה , אבל לא אוהבים כאן יותר מדי דרשנות...) וביוה"כ הקב"ה מכפר לנו, על מה ששגינו בכך שבמקום לחפש איך להביא את התורה לתוך המציאות שלנו, עקפנו את האמירה של התורה בתחומים שונים , ונשארנו במובנים רבים עם העולם המקולקל אליו נולדנו, ורק אח"כ בחג הסוכות אנחנו מממשים ולו לשבעה ימים, חיים מלאים של תורה (תשבו כעין תדורו) תחת כנפי השכינה. ויותר נקודתית בהקשר שלנו, יום הכיפורים (ובמובן מה יותר מכך ר"ה) , בא לשלול האנשה מצמצמת שמכניסה את הקב"ה למסגרת שלנו (בבחינת תארים חיובים), לעומת חג הסוכות שבא להכניס אותנו למסגרת של הקב"ה. שהרי סוףסוף תכלית התורה היא שכל מסגרת העולם תהווה גילוי של מלכות הקב"ה וכפי שאמרנו בר"ה. גמר חתימה טובה לכו-לם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 00:32 |
|
| |
בלא להכנס לעומקם של דברי חז"ל, ששללו את ההגשמה תכלית הריחוק, ואף אם לא נאמין ששללו, אין להם בזה נזק. [לשון הרמב"ם פחות או יותר בח"א פרק מט, גם פחות או יותר]
אזכיר הלצה ששמעתי, וייתכן שיש בה מענה לפותח האשכול, בחינת 'לדבריהם קאמר להו',
'פעם אמרו לאשה אחת שחפצה להתגרש מבעלה הראשון, היאך את מעיזה לרצות להתגרש והלא 'מזבח מוריד דמעות' [סוף גיטין],
ותען האשה ותאמר, 'אני בכיתי מספיק, איני רואה שום רע בכך שהמזבח יבכה מעט''
כיוצא בזה ניתן לומר, ה'בנים האבודים' של עצכ"ח אם ישנם, גם מתייסרים ביסורים שאין להם סוף, ואגב לא רק בחצות הלילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 00:57 |
|
| |
אמשלום.
האם ניתן לומר שהוא קיים, או שאת רואה גם בזה האנשה? האם ניתן לומר שהוא ברא את העולם, או שמא גם זו האנשה? אני לא רואה בקביעות כאלו האנשה.
ישנה תפיסה רווחת למדי שכל אמירה על הקב"ה היא האנשה (כחלק מתורת התארים השליליים של הרמב"ם וחבורתו, שאני לא מקבל). בעלי עמדה זו חושבים שלא ניתן לומר עליו כלום. אבל למי/מה שלא ניתן לומר עליו כלום אין תוכן, ולכן אמונה בו היא ריקה. אני לא חושב כך, ולדעתי האנשה היא רק כאשר מייחסים לקב"ה תכונות אנושיות. זה שהוא כל יכול אינה האנשה, וגם לא זה שהוא רחום. אין פירוש הדבר שיש בו תחושות שמלוות אצלנו את רגש הרחמנות, שכן אמירה כזו אכן תהיה האנשה. אבל אני לא רואה מניעה לומר עליו שהוא רחום (בלי קשר לשאלה האם זה באמת נכון הוא רחום, שבה אינני דן כעת).
בה במידה איני רואה האנשה באמירה שמשהו חשוב בעיניו. אין הכוונה שהוא חש תחושה שמלווה אצלנו את המצב שמשהו חשוב לנו. העובדה שמשהו חשוב בעיניו אינה האנשה. בהחלט חשוב בעיני הקב"ה שנעשה מצוות, ולעומת זאת לא נראה שממש חשוב לו מה נאכל לארוחת בוקר.
סבל הוא מצב פסיכולוגי מובהק, ואני לא רואה משמעות לאמירה שהוא סובל מעבר לתיאור תחושה של סבל. תחושות הן מאפיין אנושי מובהק, ולכן ייחוסן לקב"ה הוא האנשה.
ועוד הערה: העובדה שאני עצמי חושב בקטגוריות אנושיות היא אילוץ שכפוי עליי. שימוש בקטגוריות כאלו כדי לתאר אותו ודאי אינו האנשה של הקב"ה, שכן אין לי כלים אחרים. אבל ייחוס תכונות אנושיות אליו הוא משהו אחר, ואת זה באמת לא נכון לעשות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 01:40 |
|
| |
מיכי,
לגבי שאלתך 'האם ניתן לומר עליו שהוא קיים?' הרי ודאי ידוע לך שאף על זה כתב הרמב"ם שאין לומר שהוא קיים במציאות כפי הבנתנו אנו את המונח קיום במציאות.
לגבי המשך דבריך, הסיבה שהרמב"ם שולל את אמירת התארים על הרמב"ם, הינה בעיקרה לוגית, ומבוססת על תהליך של היסק. כך שטענה מן הסוג, כי אמונתו של הרמב"ם ושל ההולכים בדרכו ריקה מתוכן, אין בה בכדי להפריך את עמדתו.
מכיוון שאין זה נושא האשכול, ראוי לקצר, וכן נהגתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 06:07 |
|
| |
מיכי,ומה מונע ממך לומר שמלוות אותו תחושות רחמים?או אולי שהוא סובל ללא המצב הפסיכולוגי האנושי של הסבל?
אין רחמים ללא מצב נפשי של רחמים,(כמו שרוח שמעיפה שטר כסף לידו של עני אינה נחשבת למשב רוח רחומה).אין רצון או החשבה ("חשוב לו")ללא צורך נפשי. ואין סבל ללא מצב נפשי של סבל.אם זה האנשה (וזה פסול בעינך,לומר על אלהים,למרות שאני לא מבין מדוע)גם זה האנשה.
תוקן על ידי ה_משל ב- 30/09/2009 7:09:16
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 07:15 |
|
| |
מיכי,
אני מסכימה עם המשל. ההבחנות שאתה עושה הן כ"כ אישיות-אסוציאטיביות וכ"כ לא מדוייקות עד שלמרות שמסתבר שמשהו מפריע לך, אתה אינך מסוגל באמת להגדיר מה בדיוק. אין לי בעיה עם זה, כשלעצמו, אבל אם אתה מנסה לגזור מכאן עקרונות והנחיות גם לאחרים, זה מאוד מאוד בעייתי.
אפשרי,
חז"ל של התלמודים "שללו את ההגשמה תכלית ריחוק"? אתה בטוח? אתה מוכן להביא דוגמאות?
_________________
|
|
|
|
|
