סליחה על הסטייה מכיוון האשכול הנוכחי וחזרה לשאלות העקרוניות.
אדם שהיה מקורב מאוד בשעתו לאדמו"ר מפוניבז' שך סח לי שביום מן הימים,בשעת רעווא-דרעווין,נעתר האדמו"ר להפצרותיו והעמידו על נקודת המחלוקת העיקרית שבין ה'התנגדות' לחסידות,אשר לדבריו נעוצה בהבדל מהותי בתפיסת-העולם היהודית,כדלהלן:ה'התנגדות' תמיד שמה את הדגש על האינדיבידואל,על הפרט,כש'עם ישראל' כחטיבה לא עומד לנגד עיניה,לכל הפחות לטווח הקצר-בעוד החסידות טרחה להוריד את רף הקריטריונים לכניסה ל'פנתיאון' היהודי למינימום שבמינימום. בתיאוריה כזו יש בכדי הסבר מספיק למירמורם הגדול של העגלונים והקצבים שהשתייכו לעדת הליטאים.
אחת השאלות הגדולות בעיניי על תזה מן המין הזה,צריכה להישאל מנקודת מבט לוגית-אנליטית:אם אמנם ה'התנגדות' לא חותרת לקולקטיב,היאך ניתן לראות בה 'תנועה','זרם',וכדו'?!
או שמא אכן הגדרות אלו מלאכותיות הנה,ולאמיתו של דבר אין הן אלא הכללה גסה של פרטים רבים,אשר הקשר ביניהם מבחינה אנתרופולוגית-דתית היה רופף לחלוטין?
תוקן על ידי דוכרא ב- 04/10/2009 2:49:24
|
|
