|
|
| נשלח ב-30/9/2009 16:53 |
 |
| |
החבוי, , אבל עדין למרות שהסוכה נמצאת בחוץ, היא סוג של "בועה" לא לגמרי מציאותית, אי שם תחת ענני הכבוד במקום מוגן, מהפגעים והקשיים האמיתיים שהעולם שבחוץ עלול לטמון בחובו, לא ? (כ"חבוי" נראה לי שהשאלה הזו מקבלת משמעות נוספת לגביך , אגב :-) )
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 17:42 |
|
| |
אישציפור,
אני לגמרי לא רואה זאת כך. הסוכה אין בכוחה באמת 'לחצוץ' כיאות בין האדם להמרחב החיצון. ויתרה מכך היא גופא אמורה להיות יצוקה מחומרים 'טבעיים' (לפחות בכול הנוגע לסכך), מה שאומר שגם הישיבה בסוכה עצמה הריהי כישיבה במחיצת הטבע. 'הקביעות' שעל האדם לצאת הימנו בחג הסוכות היא בדיוק הקביעות 'הבועתית' שהאדם ספון בה כשהוא נתון בתוך ביתו שלו. שם הוא באמת יכול להרשות לעצמו להתעלם במפגיע מהמתרחש במציאות החיצונית לו, וכמאמר הפתגם 'ביתי הוא מבצרי'. לעומת זאת כשהאדם יוצא חוצה לשכון בדירת ארעי, הרי שניטלת הימנו הפריבליגיה להתבצר בתוך מרחב קבוע ומוגן ולהיות אדיש ובלתי מתחשב במתחרחש במציאות המרחבית הסובבת אותו.
אומנם כפי שציינת חז"ל ראו את הסוכה דוקא כמציאות מגנה ומסוככת (אם עפ"י הטעם של זכר לענני הכבוד, ואם עפ"י הטעם של 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב'), אך ע"כ נראה לי לומר כי טעמים אלו הוטעמו על מנת לחדד את העיקרון ולפיו בכ"ז האדם זקוק לאיזושהי הגנה וסיכוך גם כאשר הוא נמצא במרחב החיצון. 'ענני הכבוד' להם זכה העם היהודי בהיותו במדבר היו בגין כך שאותו מרחב מדברי שהם חיו בתוכו היה כה פרוץ ומסוכן עד כדי שבלתי ניתן היה להתקיים בו לאורך זמן.
או בקצרה: הקיום בסוכה הוא צורת הקיום הממוצעת. מחד האדם מקיים עצמו בהחלט *בתוך* המרחב החיצון ולא מתבצר מפניו - ומאידך, היא מעניקה לו את ההגנה האלמנטרית לה הוא נזקק בכ"ז מפני אי אלו מרעין בישין ופגעים שהם נחלתו הטבעית של המרחב החיצון.
תוקן על ידי החבוי ב- 30/09/2009 17:48:41
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 17:53 |
|
| |
ההתפסות לסמנטיקה בדבריי הכונה הייתה.ומכיון שהסברתי שבמילה "בית" איני מתכון ל"פנים" והסגרות מהחיצון, אלא להמשך חיים רגילים אז כל הודעתך האחרונה מיותרת ומעלה חשש שאין אנו משדרים על אותו גל.יתכן שאני איני מצליח להסביר עצמי כראוי אז אולי מאוחר יותר אשתדל לעשות זאת.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 18:02 |
|
| |
יכול אכן להיות שאנחנו לא לגמרי משדרים על אותו הגל. אך כך או כך, אני בהחלט מסכים כי בערבו של יום - סופו של התהליך, על האדם לחזור למתכונת חייו הרגילה והרווחת, והיא החיים במרחב מוגן של 'בית' מחד, ויציאה מידי יום החוצה לפעול ולעשות. אך כאשר במסע של 'תיקון' עסקינן, הרי שאלמנט ההקצנה הוא לגיטימי ואף נחוץ: בתחילה נדרש האדם ללכת לקיצוניות אחת של 'התכנסות והתבצרות' ברשותו של מקום - וזה כאמור ביום הכיפורים, ובכך להעצים ולהעמיק את מרכיב הפנים בחייו - ולאלתר לאחר מכן, לעבור לקיצוניות הנגטיבית השניה, ללכת היישר אל המרחב החיצון ביותר ולהנכיח שם את הוויתו. כאשר רק לבסוף התהליך לחזור לשגרת החיים הממוצעת של תנועה מאוזנת ומכוונת בין שני ממדים אלו - הפנים והחוץ.
ולבטח לכך זאת גם הייתה כוונת הוראתו בקודש של אותו זקן הרבי מבאבוב ז"ל, שהבאת בדבריך.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 18:07 |
|
| |
אם זו כונתך הנחת את דעתי. למרות שבדעתי שבוטאה בכותרת "אפשר לפרש הפוך" (שמשמעה שאין הדברים מוכרחים ומהוים "פשוטו של מקרא") אני מחזיק עדיין.
ויהי זכרו של הקדוש הר"ש לברכה ויהיו שפתיו דובבות בקברו.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 18:25 |
|
| |
החבוי, אני מסכים בהחלט, בדיוק לכך התכוונתי, הסוכה היא מציאות בינים, שמצד אחד נמצאת במרחב העולם שבחוץ, אך מאידך יש בה את ההגנה, וזה בדיוק ההכנה ליציאה ולהתמודדות עם החוץ ממש, הלימוד שהחוץ לא כ"כ מפחיד ומסוכן והקב"ה ותורתו נמצאים איתנו גם שם.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 18:26 |
|
| |
נחה דעתי על כי הנחתי את דעתך.
איני יודע מה נכנס אצלך תחת ההגדרה של 'פשוטו של מקרא'. איני יודע אם פרשנות זאת שלי 'נופלת' תחת ההגדרה הזאת (להזכירך, כותרת המאמר היא '*דרוש* לחג הסוכות'), אך לפחות עשיתי מאמץ שהדברים יעמדו בקנה המידה של השכל הישר (common sense בלע"ז) - שלי לפחות, מקווה שגם שלך.
ואולי כול המסכת ההגותית הזו לא באה אלא בכדי לעלות את זכרו הטוב של הר"ש מבאבוב ז"ל, ולעורר את שפתיו להיות דובבות כבימי חיותו.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 18:33 |
|
| |
אישציפור,
דיעותינו הולכות ומתקרבות זו אל זו, וזו בהחלט מגמה מעודדת.
אך בהקשר של 'הלימוד' שעל האדם ללמוד מעניינו של חג הסוכות דומני כי עדיין איננו רואים את הדברים עין בעין. לטעמי ה'לימוד' המרכזי איננו בבחינת בשורה של נחמה ועידוד בכך 'שהקב"ה ותורתו נמצאים איתנו גם שם'. אלא בבחינה מסוימת אף להיפך, ה'לימוד' ביסודו הוא תובעני ואתגרי, למצב את האדם במרחב שעליו לקחת אחריות ולהתעמת מול אתגרי המרחב החיצוני. לא שאיני מזדהה עם המסר שהזכרת לכשעצמו, אך הוא בהחלט משני בעיני לעומת האלמנט האתגרי כפי שאני רואה אותו.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 18:36 |
|
| |
החבוי, לכך בדיוק התכוונתי. (אמנם בהודעה האחרונה זה לא נכתב מפורשות, אבל כשהזכרתי את מכלול החגים האלו, כתובעים מאיתנו יוזמה ע"מ לעבור "פאזה" זה בהחלט היה חלק מכוונתי) אולי עכשיו דברי לגבי ר"ה ויוה"כ כמקדימים לסוכות מובנים יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 18:47 |
|
| |
סליחה. מרוב עיון בגוף הדברים לא שמתי לב שזהו דרוש.אם כן דרוש וקבל שכר כראוי.ואכן הדברים הגיוניים וטובים לנפש.
חזקה על מו"ר הר"ש הקדוש ששפתיו דובבות בקבר יתר מבחיוהי.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 18:51 |
|
| |
אישציפור,
אם לכך בדיוק התכוונת, שמח שכיוונתי לדעתך.
ואגב, ההקשר שעשית בדבריך אודות ה'חורבן' ו'מעבר הפאזה' הנדרש בעקבותיו, הוא מעניין לכשעצמו, ובמק"א באתי בארוכה בהקשר הסיטורי-תיאולוגי זה, תחת הכותרת 'מנבואה להלכה' - או 'מהמקדש לבית המדרש'. המטמורפוזה העמוקה והדרמטית שהתחוללה בעם היהודי בעקבות חורבן הבית (הראשון כמובן. 'בית שני' לא היה מרכזי כזה הראשון. ואף התאפיין במאפיינים שונים כידוע, כאלו שהכהו את מרכיב ההתגלות שהיה בו) וחיתומה של התגלות 'הנבואה', ומעבר לתקופה בה הדברים נקבעים לא עפ"י אמת המידה 'ההתגלותית' (מקדש, נבואה) אלא עפ"י אמת המידה האישית של שיקול הדעת וביקורת התבונה של החכם ('בית המדרש', עולם ההלכה. מציאות שתובעת לקיחת אחריות ותובענות אישית חמורה שבעתיים).
למטמפורזה זו היו השלכות דרמטיות ומרחיקות לכת ביותר כמעט בכול רבדי החיים של האיש הישראלי בכלל ובפרט.
כך שאם להיצמד לאמור במאמר המצורף, תקופת בית ראשון מקבילה (מטפורית) למעמד האדם ביום הכיפורים, ואילו תקופת בית שני ואילך (וביתר שאת לאחר חורבן בית שני, התקופה התלמודית וכו') מקבילה למצב האדם בסוכה - כשהוא לכשעצמו במצב החיצון.
אך בכך כבר לבטח יצאתי ידי חובת 'דרוש'. ולא היה זה אלא בבחינת 'והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא'.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 19:00 |
|
| |
אכן, התכוונתי גם למשהו בכיוון הזה (למרות שאפשר לסמן שינוי פאזה גם במאורעות פחות מהפכניים מהקמת בית שני והעברת מרכז הכובד היהודי אל החכמים) בכל מקרה אם כבר לא הייתי מציין את כל תקופת בית ראשון כיום הכיפורים, רק את סופו או בפרט את תוכחות הנביאים וכד', שלמעשה גרמו בסופו של דבר לשינוי , למרות שהחכמים הבינו את זה רק כמה וכמה דורות אחר כך, והעם ספק אם הבין עד היום... (למען האמת כדי להבין את הדברים יותר לעומקם צריך לעיין בסדר העבודה של יוה"כ ובפרט בענין הפר , והוא והשעירים והוא ענין מופלא)
|
|
|
|
| נשלח ב-30/9/2009 20:23 |
|
| |
כשהשוויתי בין מצב העם היהודי בתקופת בית ראשון למעמד האדם ביום הכיפורים, ההשוואה היתה בהקשר של אופן החסייה תחת 'כנפי השכינה'. הסתופפות שחפפה על העם היהודי ואפשרה לו לנהל את עצמו מתוך אותה זיקה מתמדת שהתקיימה בינו לבין האל (אם באמצעות המקדש ופולחניו, ואם באמצעות הנבואה שהיוותה סוג של טנרספומציה), וזאת המקבילה ליום הכיפורים בו האדם מבטל את כול הוויתו העצמית לעומת פני האל ומתוך כך לזכות לכפרה (כפי שהדברים אמורים וערוכים בגוף המאמר).
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2009 09:50 |
|
| |
טוב, הענין הוא שרוב העם לא הבין את הדברים כך, באשר החל מימי ירבעם היה נתק של עשרת השבטים מהמקדש, ובכלל העם ברובו לא קיים את התורה כראוי, כפי מה שניכר מהמקורות, לאורך רוב התקופה הזו.
(אגב בנוגע לכסה יש ענין נוסף, שכיסוי הירח מסמל את ההנהגה המיוחדת לעם ישראל כמובא במסכת סוכה, ובו עם ישראל נכנס להגדרות ההנהגה של כלל העולם, ולכן זהו יום דין לו, שהלכאורה פרוטקציה מסתיימת, ועליו לפעול וליזום מכח עצמו, ויש מה להאריך בזה) חג שמח.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2009 15:44 |
|
| |
אני לא יודע מה הבין רובו של העם ומה לא. התייחסותי היתה פחות בהקשר ההיסטורי ויותר בזה התיאולוגי. הוי אומר, מבחינה קונספטואלית הזיקה בין העם היהודי לבין אלוהיו התקיימה על מצע שני המרכיבים הטרנספומטיים הללו - המקדש והנבואה. לעומת זאת לאחר חורבן בית ראשון והתסתלקותה של תופעת הנבואה, הושתת על הקשר על אלמנט אחר לחלוטין (שזה אך מקרוב בא) הלוא הם אותם 'ד' אמות של הלכה'. ואולי אדרבה, דוקא לאור אבחנה זאת שמירת המצוות בתקופת בית ראשון היתה רופפת למדיי לעומת השמירה היותר אדוקה ודקדקנית בתקופת בית שני, וזאת בגין אותה התעסקות אינטנסיבית בבירור פרטי ההלכות וביצירת קורפוס ראשוני להלכה היהודית (שהגיעה לשיאה בסידור המשנה ע"י רבי במאה השניה).
(לא הצלחתי לרדת לסוף דבריך בסוגריים. ככלל, ההנחה ולפיה יום הדין של ר"ה הוא יום דין ייחודי לעם היהודי היא נטולת כול בסיס. אדרבה, המסורת המזהה יום זה כיום דין בעליל אינה מבחינה בין ישראל לשאינו ישראל, ויעיד ע"כ להדיא לשון המשנה הפותחת במס' ר"ה: בר"ה כול באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. והלשונות בהקשר זה בפיוט 'ונתנה תוקף', ובתפילת 'אתה זוכר מעשה עולם' בסדר זכרונות שבמוסף ר"ה, ובעוד רבים וטובים אחרים ידועים ומוכרים).
חג שמח ופורה גם לך.
תוקן על ידי החבוי ב- 01/10/2009 15:59:23
|
|
|
|
|
|
