וזאת הברכה של הרב אזולאי יפה כנסו!!!

†" אם נזכה למקיף הזה של באלוקותך לנו די, לא נצטרך יותר כלום, הגענו להכל, גמרנו את התיקון בעולם. כי בעצם, אנחנו רוצים את זה ואת זה ואת זה, ומגיע לנו זה וזה וזה ואנחנו יכולים לקבל את זה ואת זה ואת זה.

אך הדרגה הנפלאה שהקב"ה מחכה שנגיע אליה היא "באלוקתך לנו די".

מספיק לנו שיש לנו אותך. אם יש לנו אותך, יש  לנו  הכל.  לא  חסר  לנו  כלום.

כל אחד מקבל פה את המכות שלו. המכות זה משהו עולמי, זה כל אחד מקבל, אף אחד לא מתחמק מהן.

מי שלא מקבל מכות הוא בסכנה, הוא לא יודע עוד מה יקרה לו, הוא עוד יקבל מכות, צריך להתכתת כתית למאור.

אם לא, אדם יישאר תקוע.לא יוכל לקבל שום אור. אנחנו צריכים לנשק את המכות שאנחנו מקבלים. אנחנו צריכים לנשק את המקל שמרביץ לנו, את כל הצרות שיש לנו, כי זה אומר שאנחנו מטופלים טוב אצל הקב"ה. המכות שאנחנו מקבלים זה לא טעות, זה לא פספוס, זה לא מזל רע, זה בדיוק המסלול שאנחנו צריכים לעבור בו. רק מי שלא מקבל מכות, והכל טוב לו, והכל הולך לו, והכל מצליח לו, רק הוא צריך מאד מאד לדאוג, ולחשוב מי יודע מה עוד יכול לקרות לי, כי זה לא יתכן אחרת. אם אין בכיות, אין שִׁירוֹת.

צרות ויסורים זה נחלת הכלל. יש היום כל כך הרבה שיטות וחוגים ופסיכולוגים ועסקנים, כולם באים להושיע את כולם, כי כולם כבר לא יכולים לחיות, כולם במצב קשה, אין אויר, אין נשימה לבני אדם.

צריך לעשות משהו, כדי לקבל את האור קצת מלמעלה.

אדם לא מעריך מה שיש לו. הוא לא מבין מה נותנים לו. הוא לא קולט. הוא יכול להיות בתוך היכל המלך ולא לדעת
שזה המלך בכלל, הוא סתם יחשוב שראה משהו. לכן אנחנו עדיין בגלות, לכן אנחנו בצרות. נמצאים בהיכל של מלך
ולא יודעים. לא רואים את כל המתנות שמקבלים. אבל הקב"ה יש לו סבלנות בשבילנו. מחכה שנדע ממנו, שנכיר אותו.

ואי אפשר לדעת מה', אי אפשר להכיר את ה' אלא דרך צרות ויסורים.

הקב"ה לא רוצה שיהיה לנו כל טוּב סלה. תשכחו מזה. הוא רוצה את היסורים של העולם הזה. מפה הוא רוצה שנמצא את השמחה שלנו. הוא לא רוצה שיהיה לנו את הכל. אנחנו בוכים ומבקשים מה' שיהיה לי... שיהיה לי... שיהיה לי... אבל אם יהיה לך ויהיה לך ויהיה לך, אז לי כבר לא יהיה אצלך מקום בלב,
בשביל מה בראתי את העולם? שיהיה לך כל כך הרבה? שיהיה לך כל טוּב? שיהיו לך כל כך הרבה הצלחות? שהכל ילך לך? שמכל הכיוונים יהיה לך כל כך נפלא? בשביל מה התגליתי בכלל? בשביל מה בראתי את העולם?

בראתי את העולם כדי שתמליכו אותי. ה' מֶלך ה' מָלך ה' ימלוך לעולם ועד.

מה זה נקרא להמליך את ה'? זה להתפלל מנחה? ערבית? שחרית? להגיד תיקון כללי? זה נקרא להמליך את ה'?

להמליך את ה' זה לבטל את היש ולהפוך אותו לאין. לדעת שיש רק ה' בעולם.

אני צריך לפנות אל ה' לא כדי לבקש שהכל יצליח והכל ילך לי והילדים יהיו מצטיינים וכו' וכו'. תעזור לי שאני אבין
מה אתה אומר לי. תעזור לי שאני אקרא את המפה נכון. תעזור לי שאני אראה אותך בכל מקום. תעזור לי שאני ארגיש שאני אין ואתה יש. שאני בכלל לא נמצא, אני לא קיים.

כל מה שקורה בעולם זה להרגיש שאני קיים, להרגיש שאני נמצא, והמחשבות שלי חשובות, וההשקפות שלי חשובות,
ואני נמצא כאן. אדם כועס, מה הוא בעצם אומר? אני פה! שיא הישות.

כשהוא כועס רוחו מסתלקת ממנו והוא לא יכול לעשות כלום. עד שהוא נרגע. ואז הוא מתחיל להתבונן, למה זה קרה לו ומה ה' רצה ממנו, ואז הוא מתחיל ללמד כף זכות על הבן זוג, על הילדים, על השכנים, על עצמו, לאט לאט חוזר לעצמו, רוחו חוזרת לו.

להמליך את ה' זה לעשות הכל בחבור אל המחשבה תחילה, בחבור אל הרצון האלוקי.

רצון

הרצון לה' הוא ההיפך מחשקים, מרצונות אישיים, מזה הטעם שלי וזה הסגנון שלי.

אדם לא בא לעולם סתם ככה. הוא בא בשביל הרצון, הרצון הזה מניע אותו, מחמם אותו, מניע לו את הידים
ואת הרגלים, אופף אותו, עד שהאדם מרגיש שאין לו נסיונות, שהוא כולו כלול ברצון. אין לו שום שאלה, הרצון אומר לך מה לעשות, הרצון מדריך אותך, הרצון זה כוח אלוקי כזה עצום, זה מקיף שאנחנו צריכים לכסוף אליו, לבקש אותו, לרצות אותו, זה הדבר הכי חשוב, ההתחלה של הכל. הוא מדריך אותנו, הוא מראה לנו שזה ה' רוצה וזה ה' לא רוצה, אדם מתחבר לרצון האלוקי ומואס ברצונות הפרטים שלו שהם האויב הכי גדול שלו. אין עולם. מה שנשאר לבן אדם זה רק הרצון. אתה לא יכול, קשה לך, בסדר. אבל לרצות אתה יכול, אתה יכול לרצות, תרצה את ה', תרצה את האלוקות.

קרבת ה' לי טוב

רוצים את המקיף הנפלא הזה, מקיף שאי אפשר בלעדיו לחיות. זה מקיף שצריך להשמיע כמה שיותר,
להשמיע לילד כבר כשהוא חוזר מגן הילדים או מהחדר. קרבת ה' לי טוב. אם אני קרוב אל ה' אז טוב לי, ואם אני לא קרוב אל ה', לא טוב לי. בכלל לא חשוב מה יהיה לי, יתנו לי בתים, דירות, ילדים הכי מוצלחים, שלום בית נפלא,
הר של זהב, מה שלא יתנו לי, אם אני לא קרוב אל ה', לא שווה כלום. התפללת ולא הרגשת את ה', אתה צריך להתפלל שמחר אתה תרגיש, רק לא לפול ברוחך בגלל זה. קרבת ה'. אין חוץ מזה כלום בעולם. קרבת ה' לי טוב.

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי.

חוץ מזה אני לא צריך כלום. זה כזה מזמור חשוב שצריך לומר אותו כמה שיותר, כל יום.לא רק בחודש אלול.
שבתי בבית ה' כל ימי חיי. מה, אני רוצה לשבת כל החיים בבית הכנסת?

הבית שלך זה בית ה', איפה שאתה נמצא זה בית ה', זה בית המקדש. אם אדם לא אכפת לו, רק להיות קרוב לה',
אז הוא בנה בית מקדש, הוא הגיע לתיקון שלו. מי שלא זכה להרגיש את זה הוא צריך בכיות. לבכות על זה שלא זכיתי שהנשמה שלי מתענגת מזיו השכינה. קרבת ה' הזאת היא עבודה לכל החיים. כל פעם נותנים לנו עוד מכה ועוד מכה.

לעומת זאת, יש אנשים שהכל הולך להם. יש לו בת זוג הכי נפלאה, ויש לו המון כסף, והרבה הצלחות וכולם משתחוים לו, אבל הוא לא שמח, לא טוב לו, למה? כי רק קרבת ה' יכולה לנחם את הבן אדם. אנוכי אנוכי מנחמכם. אנוכי – הפנימיות של השם. מי ינחם אותי בצרות שלי? מי יכול לעזור לי? הדרך הזאת? הדרך הזאת? מה העצה? מה נכון?
מה לא נכון? איפה שאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים יותר להזדכך, לסבול קצת כדי שיהיה לנו בפנים קצת מקום פנוי, מקום בשביל ה', לשם צריך לפנות.

אני כלום. אני כלום. אבל אני הכל. אני כלום ואני הכל. ברגע שאתה כלום, אלוקות מתלבשת בך וממלאה את כולך.

כל פעם שאדם מתגבר על הכעס, הוא מקבל מרוחו של משיח. הכעס הוא העולם הזה והשמחה היא מקיף מהעולם הבא. העולם הזה זה עולם של עצבות, זה עולם של כעס, הכל חובות. הכל לא הולך לי. פתאום משהו התקלקל, ופה צרה
ושם צרה, כל העולם הזה הוא עולם של כעס ומכאובות שלא יתואר. ברגע שאדם מתעלה מעל כל זה, הוא מתקרב אל ה'.

כשאדם מחפש את הנוחם באנוכי אנוכי מנחמכם, הוא לא צריך את העושר. בגלל שכבר טוב לו. הוא עם ה'. הוא לא צריך כלום. אם אדם זוכה ללמוד שכל מקיף חדש שהוא מקבל וכל שכל חדש שהוא מקבל, וכל תפילה טובה שהוא מתפלל וכל משהו שהוא יכול להרגיש אותו ולחוש אותו יותר, שמה נהיה לו טוב, אז הוא מצליח להתמודד עם כל הנסיונות הקשים של החיים.

כי אנחנו חנוקים, חנוקים, חנוקים. אנחנו צריכים הרבה אור בשביל שנוכל לנשום. וכל מקיף כזה שמקבלים, וכל שכל
כזה שמשיגים, וכל תפילה טובה שמתפללים, וכל דבר שמרגישים קצת יותר, הכל עוזר לנו להרגיש קרוב יותר לה' ונותן לנו כוח להתמודד, כוח להמשיך. (באור פני מלך חיים). …

מורינו הרב:

[כפי שאדם מנגן ורוקד בשמחת תורה, כך זוכה ללמוד תורה כל השנה כולה, כך זוכה לחדש חידושים,

כך זוכה להרגיש את האור שבתורה.

כשאדם זוכה לראות את האור שבתורה, הוא לא יזוז מהספר. הוא לא צריך לאכול, לשתות, לישון. הוא  שבע  מהאור  הנפלא  הזה  שמוצא  בתורה. וכפי מה שאדם למד תורה כל השנה, כך הוא זוכה לרקוד ולנגן.

כי האותיות בעצמן רוקדות בתוכו. האותיות מקפיצות ומרקידות אותו.

כמו שמובא על הרבי מצאנז שהיה קופץ כמעט עד לתִקרה ורוקד בלי הפוגה. וכך גם בישיבה של הסבא מקלם.

רואים שזה פועל לשני הכיוונים.

כפי שאני רוקד ומנגן בשמחת תורה, כך אזכה ללמוד תורה

וכפי שאני לומד תורה כך אזכה לרקוד ולנגן בשמחת תורה.

כשאדם מתמלא באותיות של הגמרא הקדושה, הרי לא צריך לומר לו להתבודד, האותיות בעצמן מבקשות לפרוץ מתוכו והוא רץ מעצמו לשדה, לצעוק להשם יתברך, רץ מעצמו לרקוד ולשיר לה'.

באמת אין שום עלייה לכל התפילות ולכל העבודות שלנו כי אם ע"י ריקוד שעושים אחריהן.

צריך להיות כמו דוד המלך ע"ה, שהיה מכרכר בכל עוז ולא חש לבזות את עצמו לפני ה', ואמר לאשתו מיכל בת שאול שלעגה לו על האופן שבו רקד ופיזז: הלוואי והייתי מתבזה עוד יותר. לכן זכה דוד המלך להיות "חי וקיים"
וחקוק בכסא הכבוד. בזכות שכרכר ופיזז.

זהו כל העולם הבא של האדם, הריקודים והמחולות, כמה שאדם מנגן ורוקד יותר, כך יהיה העולם הבא שלו.

כי כל העולם הבא הם המחולות והניגונים.

בריקודים אדם מראה את אהבת השם שלו, והוא זוכה לקיים אלפי מצוות בכל שניה שהוא רוקד.

ע"י הריקודים יכול לזכות לבוא ממש לכלות הנפש, ולביטול גמור, ויכול לזכות אז ממש לקבלת פני השכינה

ונמתקים אז כל הדינים.

אדם ע"י ניגון וריקוד עולה לעולם האצילות. שם אין מילים – רק ניגונים].