תורת הויכוח [על רגל אחת]

הדרך השניה.
אם יש בכלל ויכוח זה אומר שיש צד שני, שיש צד לחשוב כך,
כך שחייב להיות גם בצד השני טיעונים הגיוניים יותר או פחות..
צריך באמת לנסות להבין כמה שיותר את נק' המבט של המתווכח שלך, כדי להיות בטוח בסוף שהגעתם להחלטה נכונה.
 
רק הסתייגות מהרעיון שהמחלוקת איננה כ"כ קיצונית.
כי אם לפי דעה אחת המסקנה היא אחת ולפי דעה שניה המסקנה היא אחרת, יש קיצוניות.

אה, ואפשר גם לתבל את הויכוח בדרך הראשונה, רק לתבל.

הדרך השניה היא כמובן האובייקטיבית בדרך כלל, למרות שקשה לפעמים להודות בטעות בגלל שבויכוח מעורב בדרך כלל גם האגו שמגן על עצמו באמצעות מנגנוני הכחשה או הדחקה מול טיעוני הצד שכנגד.
אישית אני תמיד מנסה לבדוק את עצמי אם אני לא משתמש באמצעי הגנה ומשתדל לשמר את ההגיון ולא תמיד זה קל. כמו כן כשנראה לי שהצד שכנגד מתחיל להעלות טיעוני בוסר מתוך מטרה להגן על האגו אני נוטש מיד את המערכה, 1 כי השגתי את מטרתי. 2 כי מכאן והלאה הויכוח הופך לסרק.

אגב, בעולם ישנה נבחרת לויכוחים, המכונה 'דיבייטינג',ניתן ללמוד רבות על הנושא מעיון בחוקי ובצורת התחרות.ניתן לראות את הערך בויקיפדיה כאן

דייל קארנגי מדבר על זה ב'כיצד תרכוש ידידים והשפעה', טוען בערך כך.

אך סבורני שתוכחה וויכוח שבא מאהבה - יצלח.

ויכוח זה תוצאה ולא סיבה ( אני עוד מושפע מהאשכול של הגיוניי )
וכלל ידוע היא, שלא כל מי שמנצח בויכוח צודק,
(נדמה לי ה"שאגת אריה" כותב שחכמי הגויים נצחו את חכמי ישראל רק בויכוח, אבל חכמי ישראל הם הצודקים,) 

מקסמן, מה אתה מתכוון שויכוח זה תוצאה ולא סיבה? תוצאה של מה?
אני דוקא הייתי אומר שויכוח זה סיבה, כשרוצים להגיע למסקנות ברורות מסוימות ויש כאן שני צדדים שכל אחד חושב אחרת אז ע"י הויכוח אפשר להגיע לאמת, אז הויכוח הוא סיבה לברירות ולא תוצאה שלה, לא? ואם זה ככה אז ברור למה צריך תורה של ויכוח כדי לדעת איך לעשות את זה ולהגיע לאמת האובייקטיבית הכי טוב.
השאלה מה התכוונת כשאמרת שויכוח זה לא מטרה, יש לזה קשר למה שכתבת שויכוח זה לא סיבה? או שכתבת שני דברים שונים? וגם, נכון, לא צריך להיות לאדם רצון להתווכח לשם ויכוח גרידא אבל יכול להיות הרבה אנשים שפשוט אוהבים להתווכח לשם ההתנצחות, לא? ואז אצליהם הויכוח כן יהיה מטרה? סיבה? דעתך?  
רציו', אופק, אסטרו והראיה, מדבריכם נראה שאתם נוטים לצד השני שכתב רציונליסטי, להתווכח בנועם ולהראות לו שאנחנו מסכימים איתו בחלק מהדברים כדי שככה יהיה לו יותר קל לקבל, לא יודע, אבל הרבה פעמים שאני מתווכח עם אנשים אני מרגיש צורך עז לסתור את הטענות של הצד השני לגמרי ולהביע את דעתי בצורה ברורה. אחרת, וזה קרה לי לא פעם אחת, אחרי הויכוח הצד השני לא רק שלא השתכנע אלא עוד יוצא עם הרגשה שהסכמתי איתו!!! 
לכן אני אומר שקודם כל צריך להביע את העמדה שלך בצורה ברורה שלא משתמעת לשני פנים, אחרי שברור לו מה אני חושב אז עכשיו נשארה רק הדרך לשכנע אותו וזה יש אולי כמה צורות לעשות אבל אף פעם הדרך לשכנע לא תהיה על חשבון הבהירות של עצם הטענה שלי בויכוח!
מקוה שהבהרתי את עצמי.. 

אני חושב שבעיקרון אין דבר כזה לנצח בויכוח, שתי אנשים שמתווכחים זה אומר שכל אחד חושב שהוא צודק ואם תראה לו שהוא לא צודק אז הוא יקח את זה כריאקציה וינסה לשכנע את עצמו שאתה מדבר שטויות אפילו אם לא יהיה לו מה לענות, כדי להגיע לזה שתצליח להטות את דעת השני כמו דעתך צריך ללמוד אותו שזה אומר לדעת מה מדבר אליו איזה טיעונים פחות או יותר הוא מקבל, איזה אנשים הוא מעריץ וסומך עליהם וכו' וכל אדם לגופו איך שמכירים אותו ככה צריך לדבר אליו ואחרי שאתה משוכנע בצד שלך אז אפשר לגייס את כל הדברים האלה שעוזרים לשכנע אותו כמו להגיד לו שפלוני שהוא מאד מכבד את דעתו גם אמר משהו כזה שיוצא מדבריו כמו הדעה שלנו, בקיצור כדי להטות את דעתו של היריב צריך לדעת מה מדבר אליו, אם כוחניות אז כוחניות, ראיות או שפה מתורבתת וכו' וכו'.  

אם אני הולך לדבר עם מישהו במטרה להתווכח אז ההליכה שלי זה הסיבה והויכוח הוא מטרה, ואם אני מתווכח עם מישהו בכדי להגיע להכרעה אז הויכוח הוא הסיבה וההכרעה היא המטרה, ואם אני מגיע להכרעה כדי שהתאפשר לי להוציא את המסקנות לפועל אז ההכרעה היא הסיבה והפעילות היא התוצאה וכך הלאה. יוצא שלכל דבר יש גם סיבה וגם תוצאה.

למה כל אחד שמתוכח בטוח שהוא הצודק? הרי גם אותו אחד שהוא מתוכח איתו הוא לא פחות חכם כי אם הוא היה חושב שהוא טיפש הוא בכלל לא היה מתוכח איתו. אז אם הוא גם חכם והוא חושב אחרת אז מי אומר שאני צודק אולי באמת הוא צודק? לפחות יש כאן שתי צדדים שצריך לחשוב עליהם. אבל מזה שכל אחד בטוח מתחילת הויכוח שהוא צודק רואים שאין כזה דבר כמעט ויכוח אובייקטיבי, כמעט תמיד זה התנצחות והויכוח יגמר כשלמישהו יש כושר שיכנוע יותר גדול.

מישהו פה קרא את הספר של שופנהאואר
"38 דרכים לנצח בוויכוח" ? ספר חזק.

זחלץ_קליח.

אם הספר נמצא באמתחתך מה דעתך להעלות לנו קישור לאשכול הספרים ?

תודה מראש.

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?cat_id=23&topic_id=2556333&forum_id=20504

ואם כבר מדברים על ספרים של פילוסופים על 'ויכוח'
אז יש את 'על אמנות הויכוח' מאת דקארט.
ויש כבר את הספרים של היונים, 'רטוריקה' מאת אריסטו.
אפלטון מתעסק פעמים רבות, עם ה'סופיזם'.