האם לייבוביץ' תואם את משנתו של הרמב"ם?

אפתח בכמה שאלות,

בהנחה שישנה בחירה חופשית (לכל הפחות לגבי ההכרעה הנפשית שהיא מטאפיזית ע"פ לייבוביץ' ולא המעשים בפועל הכפופים לחוקי הטבע, ד"א גישה לא מקורית כלל).

מהי המוטיבציה הדתית ע"פ לייבוביץ'? מה גורם לאדם לבחור בדת כעולם הערכים שלו אם אין כאן שום התערבות של שיקולים לוגיים שכליים וגם לא היסטוריים ?
האם בחירה זו היא אקראית/שרירותית למעשה? ואם היא אקראית, אז מה יש לדון בה בכלל?

 "אנו מגדירים את היהדות כדת אינסטיטוציונאלית - לא רק במובן זה שיש לה אינסטיטוציות, שהרי אינסטיטוציות מצויות בכל דת, אלא במובן זה שהאינסטיטוציות הללו - המצוות המעשיות - הן-הן לגבי היהדות הדת עצמה, ואין היא קיימת כלל מחוץ לאינסטיטוציות הללו. "

מתוך   http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=31.

האמנם ע"פ הרמב"ם ?

 "הפילוסופים של ימי-הביניים, שבשבילם לא היה הראציונאליום מיתודה אלא השקפת-עולם, הגדירו את הקולקטיב הדתי הישראלי כחטיבה רעיונית - "קהל המאמינים" או "קהל המייחדים"' אין ספק שזוהי טעות גמורה מבחינה היסטורית-אמפירית. "האמונה" היתה שנויה במחלוקת חריפה ביותר בקהל זה, וניגודים קיצוניים היו קיימים בו באינטרפרטאציה של היחוד - ואעפ"כ לא פסק הקהל מלהיות קהל אחד. מה שיצרה היהדות בפועל היה "קהל שומרי התורה ומקיימי מצוותיה", קהל שזהותו לא נפגמה ולא נפגעה ע"י חילופי-רעיונות קיצוניים. גדולים וטובים שבאו אחרי הרמב"ם ושהתודעה ההיסטורית של היהדות הדתית מכתירה אותם בכתר של קדושים וטהורים, היו נראים בעיני הרמב"ם כעובדי עבודה-זרה, ואין ספק שהוא היה מחרימם ומצוה להשמידם - ובשביל הדורות המאוחרים, הלא-פילוסופיים, שמהם קבלנו אנו את יהדותנו, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. נמצאנו למדים שלא האמונות הדעות קבעו את זהותה של היהדות, אלא המעשה הדתי הוא שקיים את רציפותה. לפיכך אף נשארה החסידות, שלא נתכוונה ליצור הלכה חדשה ואף לא יצרה אותה, חלק אינטגראלי ואבר חי בגופה של היהדות, למרות כל החרמות והאיסורים שהוטלו עליה והמעידים על תהום של זרות ואיבה נפשיות שהפרידה בינה ובין מתנגדיה ; ואילו השבתאות שפגמה במצוות ניתקה מן הגוף הזה. לעולם קודם ביהדות "אורח-חיים" ל"יורה-דעה" "  
מתוך   http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=31. 

מה השלכותיה של גישת המבחן ה"אמפירי" על ההחזקה בהשקפות הרמב"ם?

ציטוט נוסף (האמנם הרמב"מיסטים מבינינו מקבלים ניתוח זה של פילוסופיית הרמב"ם?):

"ביסוס הדתיות היהודית על ההשתיכות לדת האינסטיטוציונאלית ולקולקטיב ישראל יש בו משום הסתיגות מעמדתו של הרמב"ם, אך אין בו משום ניגוד מה שהרמב"ם קובע כשלמות הדתית - שהיא השלמות בה"א-הידיעה - "דיעות" ו"לא מעשים ולא מידות", דעות שהן ההכרה האישית של האדם והן "לו לבדו ואין לאחר עמו", עם הורדת כל המעש וכל הגילויים הקולקטיביים-חברתיים שבמציאות האדם לדרגת שלמויות מכינות ומכשירות בלבד (שמונה פרקים, ד, וה' ; מו"נ ג', כ"ז ונ"ד). אנתרופולוגיה זו של הרמב"ם,המעמידה את האדם על אינדיווידואליותו, היא - לפחות בחלקה - פרי הסיטואציה ההיסטורית של היהדות הגלותית, שנושאה היה ציבור נטול פונקציות חברתיות משלו ציבור של אנשים הפטורים מתפקידים וחובות של אזרחי-מדינה. שלטון-רשע בספרד ובמרוקו שלל מן הרמב"ם כל אפשרות של פעילות אחרת מאשר העיסוק בשלמותו האישית ובשלמותו של כל איש ואיש מישראל, ומלך-חסד במצרים שיחרר אותו ואת כל ישראל אחיו מן הדאגה והאחריות לצרכי המדינה והחברה ואיפשר לכל אחד להתרכז בחיפוש שלמותו. אילו הוטלו על הרמב"ם - כאזרחה של חברה יהודית עצמאית וחפשית – תפקידים וחובות של הסדרת הענינים הפוליטיים, הכלכליים, הטכניים והאירגוניים של הציבור, סידור שהוא תנאי לכך שהיחיד יוכל לעסוק בעניניו האישיים - ייתכן שאף האנתרופולוגיה שלו היתה פחות אינדיווידואליסטית. אנחנו עכ"פ מרגישים יפה שהשתייכות לקולקטיב היא חלק בלתי-נפרד מאישיותו של האדם, וכיהודים דתיים כללנו את בעיות המדינה והחברה והאומה, את הפוליטיקה ואת ההיסטוריה, בתחום הבעיות הדתיות. אין לי חלק בתורה ובאמונה, אלא במידה שאני שייך לקולקטיב ישראל ; אני כשלעצמי אין בי  הדחף ואין בי הכוח ליצור לי דת ואמונה משלי. קולקטיב דתי זה לא נוצר ע"י תכנים אמוניים ולא ע"י ערכים, כי הכרה ורציה הם מבחינת מהותם אישיים, פרטיים, סובייקטיביים ואינדיווידואליים ; אין קולקטיביות רצייתית (רצון כולל,volonte generale)  ולא קולקטיביות רעיונית, אך ייתכן אורח-חיים משותף. ההתמדה ורציפות-הקיום של הקולקטיב הדתי היהודי נקבעה לא ע"י התודעה הסובייקטיבית המתחלפת עם התחלפות נושאיה האינדיווידואליים, אלא ע"י הגורם האובייקטיבי של המצוות המעשיות. אפשר להוכיח שברמב"ם עצמו נאבקו קשה שתי גישות סותרות, ושכנגד התפיסה הפרטית-אישית הקיצונית של השלמות הדתית ושל משמעות המצוות (ר' לעיל) מופיעה בו הסברה קולקטיבית-בינאישית מובהקת למשמעות זו (מו"נ, ג', ל"ד).   לצרכי האכסיסטנציה הדתית שלנו בשעה זו לא נוכל לקבל אלא את הסברתו השניה של הרמב"ם.    "

תוקן על ידי ובני_קורח ב- 12/10/2009 1:04:57

"היהדות-בפועל, כחטיבה היסטורית מסויימת, המצויינת בתכונותיה העצמיות, המקיימת את רציפות קיומה ואת זהותה במשך 3000 שנה- יהדות זו לא התקיימה אלא במערך שיטתי של תורה ומצוות, מוצק ופלאסטי כאחד. ההלכה מושתתת על האמונה, אולם היא-היא גם המבססת את האמונה הזאת. לשון אחר : הדת היהודית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת. זהו פאראדוכס לוגי, אבל אינו פאראדוכס דתי. ההלכה אינה הקליפה של הדת או של האמונה היהודית, אלא היא הצורה ההולמת היחידה של התגלמותה-בפועל, והיא הגילוי הקולקטיבי של היהדות. "

ומה דעתכם על זה?

לכאורה, ע"פ לייבוביץ מציאות היהדות היא עובדה אמפירית, והעיקר בה הוא עצם קיומה, לא תוכנה הספציפי, שאין לו משמעות מצד עצמו/מהותו אלא רק מצד הציות לו וההסכמה הקולקטיבית על הציות הזה...מעין יצור חי המקיים את עצמו. מה דעתכם על זה? 

"קיום כל התורה ומצוותיה אינו אלא הכשרה להוסיף ולקיים את התורה ואת מצוותיה"

וכגון זה פירש "שכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה".... האם (אנטי) תכלית זו מתאימה להשקפת הרמב"ם, האם ההבנה שאת המצוות המעשיות צריך לעשות כי ככה, ואין דבר מעבר לכך, עצם הציות המוחלט להן זו האמת וזו הדת והיא היא עבודת ה', זוהי ההשגה שצריך להגיע אליה האדם..ע"מ לעבוד ל"שמה" ותו לא?

תוקן על ידי ובני_קורח ב- 12/10/2009 1:45:34

אליבא דלייבוביץ', עולם הבא הוא קיום מצוות בעולם הזה, דהיינו, כשאדם מקיים מצווה, הוא נמצא בעולם הבא.

רעיון מעניין בשלעצמו - מבית מדרשו של הר"ח וולוז'ין - אלא שלייבוביץ' משווק אותו כשיטתו של הרמב"ם, אותו רמב"ם שמשווה פעמים אינספור את העולם הבא להישארות הנפש.

לדעתי, כמו שאין התאמה בין הפילוסופיה של לייבוביץ' לזו של הגמרא, ולא בין זו של הרמב"ם לזו של הגמרא, כך אין התאמה בין זו של לייבוביץ' לזו של הרמב"ם.

גם הציטוט מר"ח מוולוז'ין אינו מדויק וכמובן שלא עלה על דעתו של ר"ח.