איך מתאים היתר מכירת בת לאמה, למוסר?

עם קום המדינה כשהגיעה העליה הגדולה של יהודים מתימן, היו מבין רבני יהודי תימן שהמשיכו בדרך זו גם לאחר עלייתם ארצה, והעמידו את הרבנות הראשית בפני הבעיה של נשואי בוסר בכל חריפותה, ונישואי קטינות ובפרט נישואי קטנה לזקן גרמו לסערה ציבורית. ואף היו קטנות שברחו מבתי בעליהם הזקנים.

כאשר הבעיה הובאה בכל חומרתה לפני הרבנים הראשיים על-ידי רבנים ואנשי ציבור, ראתה הרבנות הראשית צורך השעה להתקין את התקנה בה פתחנו אשכול זה, על איסור נשואי קטנה מגיל שש עשרה שנה.[ראו תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 189 -168].

בכינוס הרבנים הארצי שהתקיים בימים י"ח-כ"א בשבט תש"י. נתקבלו פה אחד ארבע תקנות בענייני קדושין ונשואין, גיטין וגירושין, ייבום וחליצה, כשהראשון בהם הוא האיסור על נישואי קטינות:

(א). אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד, הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנשואין אלה עלולות לצאת תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים. איסור זה חל גם על אבי הנערה שלא לקדש את בתו כשהיא למטה מהגיל הנ"ל.

בתשובה לרב שהקשה על תקנת גיל הנישואין מדברי הט"ז שכתב באו"ח סי' תקפ ס"ק ח, שכל דבר שמפורש בתורה להיתר אין כוח בידי חכמים לאסור, השיב הרב הרצוג, כי הרי חז"ל עצמם אמרו אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה. ואין לשאול ממה שכתוב בתורה, "את בתי נתתי לאיש", מאחר ואין זה אומר שמותר לו לקדשה, אלא רק שהקידושין תופסין. שהרי גם בחייבי לאווין תופסין קידושין, ועוד, שלא הכל מודים בהנחתו של הט"ז, (תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג עמ' 177).

אף אם לא הכל מודים בהנחתו של הט"ז, הרי הסברו של הרב הרצוג, שדברי רב (קידושין דף מא עמוד א) שאמר: "אסור לו לאדם שיקדש את בתו שהיא קטנה" הם איסור, הוא אפולוגטי ונוגד להבנת הראשונים שהבינו את ה"אסור" שבדברי רב, לא כאיסור אלא כהמלצה.

זכותו של האב (מן התורה) להשיא את בתו הקטינה נגד רצונה מיום לידתה עד גיל בגרותה המשפטית.

השאת קטינות מותרת, אך היא אינה מומלצת, ודבר זה מופיע במספר מקומות במשנה תורה.

בהלכות אישות [פרק ג הלכה יט]:

"ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה, לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה...".

מקור: קידושין דף מא עמוד ב

בהלכות אישות [פרק י הלכה ט"ז]:

"המארס בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצו לכנסה כונס, ואין ראוי לעשות כן".

מקור: כתובות דף נז עמוד ב.

בהלכות גירושין פרק יא הלכה א:

"אין נושאין את הקטנה, והנושא קטנה יתומה ולא רצת בבעל הרי זו ממאנת והולכת ואינה צריכה ממנו גט, שאין קדושי קטנה קדושין גמורין כמו שבארנו, וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה הרי היא כיתומה בחיי האב ואם נישאת כשהיא קטנה בחיי אביה הרי זו ממאנת''.

למקור ראו מ"מ שם.

מדבריו ברור:

מן התורה מותר לשאת קטנה, אך מציווי חכמים,"אין ראוי לעשות כן".

אולם היו ש"הצדיקו" את נישואי הקטנות.

בתוספות [קידושין דף מ עמוד א, ד"ה אסור]:

"אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה - ואע"ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא משום דטב למיתב טן דו ה"מ בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה איכא למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפי' קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם''.

מדברי הרב יעקב עמדין, (גרמניה 1697 - 1776, שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן יד) ניתן להבין, שבזמנו היה המנהג "בקצת מדינות" לקדש קטנות:

''שאלתני על מה סמכו בדורות הללו בקצת מדינות שנוהגין לקדש את הקטנה, דהא אמרינן אסור לקדש את בתו קטנה עד שתגדל"

...להטור והבאים אחריו דקיימי בשטת הר"מ ז"ל, איסורא נמי ליכא, אלא מצוה היא להמתין עד שתגדיל, ולדבריהם צ"ל דלא קיימא הך דרב דאמר אסור".

הרב שמעון בר צמח דוראן, [שו"ת חוט המשולש, שנדפס כח"ד לספר (שו"ת) התשב"ץ, שאלה יט], הסביר את דברי רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר: "אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה" כך:

"דלאו איסורא איכא, אלא אורח ארעא, וא"כ האי אסור דאמר רב לאו דוקא אסור אלא למימרא דלאו אורח ארעא".

בשו"ע אבן העזר מופיעה הלכת נישואי הקטינות בשני סעיפים.

בסימן לז סעיף א:

"האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקידושיה לאביה .., לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתלד עד שתבגר, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקדשה האב, הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה".

ובסימן לז סעיף ח סעיף יא:

"מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה".

מצווה אך לא איסור.

בהגהת הרמ"א על דברי השו"ע אלו, מובאים דברי התוספות בקידושין להלכה וכמנהג מקובל:

"וי"א דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד יפוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין מוציאין תמיד זיווג הגון, וכן נוהגין''.

תוקן על ידי נישטאיך ב- 13/10/2009 14:03:26

_________________