בני העולם הבא

הנהגת הכסא ודיני אשר יצר

ירגיל את עצמו ליפנות ערב ובוקר, שהוא זריזות ונקיות. אם אינו יכול ליפנות, ילך ארבע אמות וישב ויעמוד וישב, עד שייפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים. המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, ואם משהה מלהטיל מים בעת צרכו, עובר גם משום "לא יהיה בך עקר".[דרכי הלכה 1]

יהא צנוע בבית הכסא. לא יגלה את עצמו עד שישב, וגם אז יצמצם, שלא לגלות רק מה שמוכרח לו לגלות שלא לטנף את בגדיו. וייזהר בזה גם בלילה כמו ביום.[דרכי הלכה 2]

אם נפנה במקום מגולה, שאין שם מחיצות, יכוין שיהא פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא, אבל בין מזרח למערב אסור. ואם יש מחיצה, יכול ליפנות בכל ענין אם אחוריו לצד המחיצה. ולהשתין מותר בכל עניין. לא ייפנה בפני שום אדם, ואפילו בפני גוי אסור, אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך, משום דאיכא סכנה אם יעצור את עצמו. ומכל מקום יש לו להסתלק לצדדין.

 קיצור שלחן ערוך

לא ייפנה בעמידה, ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שיני הכרכשתא. ולא ימהר לצאת מבית הכסא, עד אשר ברור לו שאינו צריך עוד. וכשמטיל מים בעמידה, ישגיח שלא ינתזו על מנעליו ובגדיו. ויזהר מאוד שלא לאחוז בידיו במילתו (ועיין לקמן סימן קנ"א).

בבית הכסא אסור להרהר בדברי תורה (כדלקמן סימן ה' סעיף ב'). לכן בהיותו שמה, טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור תורה או הרהור עבירה חס ושלום. ובשבת, שאין להרהר בעסקיו, יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע וכדומה.[דרכי הלכה 3]

קיצור שלחן ערוך

ולפי זה אם שותף רצה להסתלק בנידון העסק שלו משותפו, כי חשב שאחרים ישתתפו איתו, ובסוף לא עלתה בידו, אסור לגלות דבר זה לשותפו הראשון. אפילו שהדבר כבר התפרסם בפי שלושה. כיון שבוודאי יכעס על שותפו שרצה לעזוב אותו.

שמירת הלשון - החפץ חיים

ודע עוד, שאיסור רכילות נקרא גם אם לא אומר בפני מי שנוגע לו הענין. כגון שאומר סתם לחברו , כך וכך שמעתי על ראובן, שסיפר על שמעון כך וכך. כי דרכם של כאלה סיפורים להתגלגל ולגרום מריבה בין פלוני לבין מי שסיפר עליו.
וכל שכן שאסור לספר לאדם מה שסיפרו על בניו וקרוביו, כיון שדרך האדם להתרגז מכאלה סיפורים.


החפץ חיים - שמירת הלשון

ייזהר לקנח את עצמו יפה, כי אם יש לו אפילו משהו צואה בפי הטבעת, אסור לו לומר שום דבר שבקדושה [דרכי הלכה 4](כדלקמן סימן ה' סעיף ג'). לא יקנח ביד ימין, מפני שקושר בה התפילין. ומהאי טעמא אין לקנח באצבע אמצעי של שמאל, שכורך עליו הרצועה של תפילין. ואיטר יד, יקנח בשמאל דידיה, שהוא ימין של כל אדם.

בכל פעם שנפנה או שמטיל מים, ואפילו רק טיפה אחת, ירחץ ידיו במים ויברך ברכת אשר יצר. אם הטיל מים או נפנה ושכח מלברך אשר יצר, ואחר כך שוב הטיל מים או נפנה, ונזכר שבראשונה לא בירך, אינו צריך לברך רק פעם אחת.[דרכי הלכה 5] ומי ששותה סם משלשל ויודע שיצטרך לפנות כמה פעמים[דרכי הלכה 6] - לא יברך עד לאחר הגמר.

קיצור שלחן ערוך

דרכי הלכה

^{הערות הרב מרדכי אליהו ע"פ מרן השו"ע, בן איש חי וכף החיים}

1.     כשצריך לנקביו אסור להתפלל או ללמוד אפילו יעבור זמן תפילה (בא"ח משפטים ב).

2.     יהא צנוע בבית הכסא אפילו סור ואפילו בזמן הזה, מפני הרוח הרעה ששורה שם (בא"ח ויצא ד).

3.     יכול להרהר בעסקיו אפילו בשבת אם רוצה להמנע מהרהורים אסורים, כיון שרק ממידת חסידות אין לאדם להרהר בעסקים בשבת. וכן יעשה אם רוצה להמנע ממחשבה בדברי תורה בבית הכסא (שע"ע שו סע' ח). ובכל מקרה לא ידבר בעת שהותו בשירותים ובמיוחד בשעה שנפנה לנקביו.

4.     עיקר הרחיצה במים (בא"ח ויצא יא).

5.     מי ששכח לברך אשר יצר ונזכר תוך חצי שעה, יברך בשם ומלכות. ואם נזכר אחרי חצי שעה, יברך בלי שם ומלכות. (בא"ח ויצא יב). לא יברך עד לאחר הגמר.

6.     אדם שנפנה לנקביו לעיתים קרובות בגלל מחלה א תרופה, אם מרגיש צורך לפנות בעת שסיים, נוטל ידיו ואינו מברך. ואם אינו מרגיש צורך, אע"פ שיודע שאחר זמן מועט יצטרך שוב לנקביו – נוטל ידיו ומברך (כה"ח ז ס"ק ב).

כתיב: "וכסית את צאתך כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" וגו'. מכאן למדו רז"ל, שבכל מקום אשר ה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה, כגון קריאת שמע, תפילה, תורה וכדומה, צריך להיות המחנה קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם, ושלא ייראה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל.

ואפילו להרהר בדברי קדושה במקום צואה או מי רגלים או כל דבר שהוא מסריח אסור, עד שיכסה אותו, כמו שנאמר: "וכסית את צאתך",[דרכי הלכה 1] או שיטיל לתוך מי רגלים של פעם אחת רביעית מים, לא שנא היו הם בכלי תחילה ונותן עליהם מים, ולא שנא היו המים בכלי תחילה (ואם היו המי רגלים בעביט המיוחד להן לא מהני להו מים, כדלקמן סעיף י"ג). ולמי רגלים של שני פעמים צריכין שתי רביעיות מים, וכן לעולם. ואפילו אם נבלעו המי רגלים בקרקע או בבגד, כל שיש שם עדיין קצת לחלוחית מהם צריך לשפוך שם מים (ועיין לקמן סימן פ' סעיף ל"ב).

קיצור שלחן ערוך

ודע שאיסור לשון הרע הוא אפילו על עם הארץ, כי גם הוא בכלל עם ה' וצבאותיו שהוציאם ממצרים, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המספר לשון הרע עליו עונשו גדול בהרבה. ואמרו חזל "כל המספר לשון הרע אחרי מיטתו של תלמיד חכם - נופל בגיהנם". ולפעמים נכנס בגדר מבזה תלמיד חכם. וידוע גודל עונשו של המבזה תלמיד חכם. והיצר הרע מסית לאדם שהאיסור הוא רק על תלמידי חכם של זמן הגמרא, אבל תלמידי חכמים של היום מותר לבזותם. והוא טעות גמורה. כי כל תלמיד חכם הוא לפי הדור. ואפילו בזמנינו, אם הוא יגע בתורה וראוי להורות וללמד - בגדר תלמיד חכם נקרא. והמבזה אותו אפילו רק בדברים, ואפילו שלא בפניו, עוון הוא, וחייבים עליו נידוי. וכל שכן אם התלמיד חכם הוא מורה הוראה בעיר, בוודאי האיסור חמור הרבה יותר. כי בעקבות סיפורו אנשים לא ייכלו לשאול אותו הלכות, אלא יפסקו לעצמם, ויבואו לידי קלקול.


שמירת הלשון - החפץ חיים

תוקן על ידי ruth77 ב- 12/11/2009 14:18:49

אם יש צואה על בשרו, אף על פי שמכוסה בבגדיו, אסור בדברי קדושה, שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", בעינן שיהיו כולם נקיים. ויש מקילין בזה, אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפילו מעט צואה בפי הטבעת, אף על פי שהיא מכוסה, לכולי עלמא לא מהני, מפני שבמקומה זוהמתה מרובה.[דרכי הלכה 2] (מי שיש לו חולי הטחורים,[דרכי הלכה 3] עיין מגן אברהם סימן ע"ו ס"ק ח', שהביא תשובת הרדב"ז בזה, והיא בחלק ג' סימן שט"ו. ובסוף דברי המג"א שכתב: "ואין לו תקנה", הוא טעות סופר וצריך להיות: "ואינו צריך תקנה". עיין יד אפרים).

צריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי רגלים, לא יאמר שם שום דבר שבקדושה, עד שיבדוק את המקום. ואין להתפלל בבית אם בעליה[דרכי הלכה 4] יש מקום מטונף.

קיצור שלחן ערוך

יום שבת קודש כז' מר חשון התש"ע

ההיתר שיש לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, הוא דווקא אם הוא רואה שעל ידי שיספר לאנשים את גודל התרמית במחלוקת, יראו האנשים שהבעלי מחלוקת לא צודקים, ולא יצטרפו למחלוקת, ומתוך זה תתבטל המריבה. אבל צריך שימלאו הפרטים הבאים:
א. שהדברים שעליהם התבסס שהם בעלי מחלוקת, שיידע בעצמו ולא יסמוך על שמיעה מאחרים.
ב. צריך שיכווין לתועלת, ולא מצד שנאה.
ג. אם באפשרותו להשקיט את המריבה באופן אחר בלי לדבר לשון הרע, כגון על ידי הוכחה, אסור לו לספר לשון הרע עליהם. אלא כן הוא ירא להוכיחם, כיון שאז יראו בעלי המחלוקת שהוא לא איתם, ויפרו את עצתו להשבית את המריבה. אבל צריך שיקול דעת גדול, ולא יחליט מהר איזה צד צודק במחלוקת, ויתבונן היטב על פי התורה מי צודק. ואם הוא בספק – שב ואל תעשה עדיף ולא יספר לשון הרע אף להשבית את המחלוקת.

אסור לחרף ולגדף את המתים. וכתבו הפוסקים שיש תקנה וחרם קדמונים, לא להוציא לעז ושם רע על המתים. וכל זה אפילו אם המת עם הארץ. וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המבזה אותו עוון חמור הוא. וחייב נדוי על זה. ואיסור ביזוי תלמיד חכם הוא אפילו אם מבזה את התלמיד חכם עצמו, וכל שכן שאסור לבזות את דברי תורתו.

החפץ חיים – שמירת הלשון

תוקן על ידי ruth77 ב- 14/11/2009 19:23:03

אמרו חז"ל על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא.. ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ופרשו הראשונים, שחז"ל מדברים על אלו שמורגלים בעוון זה של לשון הרע בתמידות, מפני שהדבר נעשה להם כהיתר מרוב הרגל.


החפץ חיים - שמירת הלשון

תוקן על ידי ruth77 ב- 17/11/2009 09:47:08