מזג האוויר התכול לבש היום אפור
מזג האוויר התכול לבש היום אפור,
אפור של פיג'מה בניחוח וניל ולבנדר מכובס.
תכול של שמיכת פליז.
שמיכת הפליז, זו ההכי טובה בבית, זו שאבא ואמא קנו לפני חמש שנים בגולף אנד קו, כששמיכות פליז עדיין לא היו בכל בזאר.
היא שמיכה טובה כזאת... לא כמו השמיכות החדשות שנהרסות להן אט אט עם כל כביסה.
מזג האוויר התכול לבש היום אפור,
אפור של דיכאון שרוצה להגיע אלי כל חורף, אפור של דיכאון שבדרך כלל מצליח להגיע אלי כל חורף כי אני לא נלחמת.
אין כח למלחמות.. קל לתת לאפור לנצח ולעשות בי כבתוך ביתו, נורא קל.
ואז הוא פשוט כובש אותי.
הוא אוהב ניצחון ללא דם, יפהפה, שקט, אלגנטי, קר, נחבא אל הכלים ו.. אפל.
ניצחון כזה שתוך זמן קצר כבר לא ברור מי בעל הבית ומי האורח..
ותכול, התכול הזה של מזג האוויר, תכול שלא מצליח להפשיט לבדו את האפור הערפילי.
ואז זה הזמן לחשוב עליך, בכל מקרה אין לי כח למשהו אחר.
ואז זה הזמן לחשוב עליך,
כי ככה הכי קל לי לנסוך בעצמי תקוות חדשות, תקוות שדומות לשמש חורפית המסתננת לה ומפציעה מבעד לפיסות אפורות- לבנות.
שמש המשרטטת לפיסות מעוננות קווי מתאר מתפתלים במסגרת כסופה, זוהרת.
שמש שמציירת במכחול אלמוות קסום.
שמש שהתמונות שהיא שופכת עליהם אור, מהפנטות רק בעל ראיה טובה,
בעל ראיה כזה שההרגל לא הקהה אצלו את רגש ההתפעלות..
ואז זה הזמן לחשוב עליך,
כי אז יש לי זמן לא לעשות כלום בין ארבע קירות, תקרה לבנה ורצפה, לא לעשות כלום תחת חלון פתוח לרווחה בקיר הצפוני, פרוץ לשריקות רוח הבאות מכיוון ההרים.
אומרים שבדידות היא החֶברה הכי טובה לשהות איתה, לפעמים.
בכל מקרה אין לי כח למשהו אחר.
אין כח להתלבש, אין כח לצאת על מנת לחזור.
אין כח לפשוט מעיל רטוב ולהניח אותו לייבוש לא רחוק מההסקה ולא קרוב מידי, שלא תהיה שריפה חלילה, אמא אומרת על זה "היו דברים מעולם"...
אין כח לסדר את המטבח, לשטוף את ספלי התה שבכיור ולהניח אותם לייבוש במתקן.
אין כח לפתוח ספר אפילו שיש על המדף כמה רבי מכר המיילים להיפתח, לא מסתפקים בעובדה שפעם קראתי את התקציר והביקורות המחמיאות של הטיימס או הסאנדיי טלגרף המרוחות בחלקה האחורי של הכריכה, פעם, עוד לפני שהם היו על המדף שלי.
אין כח אפילו ל"אני תפקידי לנגב לך את הדמעות".
רק כח וזמן לחשוב עליך, זמן לקובייה שלי...
ואז זה הזמן לחשוב עליך,
כי הרבה חלומות חלומיים נטווים להם מעצמם בשעות אמצע היום, כשמזג האוויר לובש אפור.
אני נורא אוהבת לטוות אותם, ורודים כאלה..
בכל מקרה אין לי כח למשהו אחר.
רק כח וזמן לחשוב עליך, זמן לקובייה שלי...
קובייה שמובילה אותי לקובייה אחרת, גדולה יותר, רעשנית יותר ואפילו מתלהבת ומתלהמת.
אתה בטח עכשיו בבית המדרש,
מקום בו לאף אחד לא משנה מה צבעו של מזג האוויר ומה הוא לבש, אולי אולי בעצם כן... רק אם זה עוזר להחליט מאימתי רואים חוט של תכלת ומאימתי כבר לא.
מקום של דיבורים ברומו של עולם.
מקום בו יש כח לצאת על מנת לחזור.
אתה בטח עכשיו בבית המדרש,
אני יכולה לדמיין אותך מתקומם מנגד ואפילו קצת רותח, על אחד שמשחק את הראש הקטן? או שהוא באמת אחד כזה? שמתעקש להישאר בדעה שלו... ריבונו של עולם, למה הוא לא קולט עד כמה עמוק הגיחוך בטענותיו?
הרי ביום שכל העולם יסכים איתך, העולם יהיה צודק.
וגם חכם.
אני יכולה לדמיין אותך מקמט מצח צעיר שנחרש כבר הרבה יחסית לבחור ממוצע בגילך.
הרי ביום שכל העולם יחשוב כמוך, כל העולם יגיע לתיקונו.
כמעט.
הדמיון האפור מובס, התכול עוזר לי הפעם, תכול שמצליח להתקומם על אפור בשביל ורוד..
אני יכולה לדמיין אותך מהרהר בשקט כמה דקות ארוכות,
מודה ועוזב,
ואז מנגן ניגון, ניגון מתוק וטוב יותר מכל מוזיקה טובה ששמעתי אי פעם.
הייתי רוצה שתדע, אם יוצא לך להרהר ככה בין לבין, בזמנים האלה שאתה בין "כאן" ל"שם" ובעצם לא כאן וגם לא שם,
אם לא יוצא לך, לא נורא..
ממש לא אכפת לי, באמת שלא,
כשנהיה שנינו בקובייה שלי – שלך – שלנו,
לא אכפת לי באיזה צבע היא תהיה ואם יהיה לה חלון פתוח לרווחה בקיר הצפוני.
לא אכפת לי אם יהיו שם צלצולים כל בוקר משעון מעורר או מפלאפון שחוק בעל תליון מצועצע.
לא אכפת לי אם שמיכת הפליז התכולה תתאים לעיניים שלך או לא, ממש לא אכפת לי.
כל עוד משתקף שם אפור...
ממש לא אכפת לי, באמת שלא,
אם הקובייה שלנו תלבש אופי של מתפרת חלומות חלומיים שנטווים להם מעצמם בשעות אמצע היום, כשמזג האוויר לובש אפור.
אנחנו נורא נאהב לטוות אותם, ורודים כאלה..
ממש לא אכפת לי, באמת שלא,
אם הקובייה שלנו תלבש אופי של בית מדרש,
מקום של דיבורים ברומו של עולם.
מקום בו יש כח לצאת על מנת לחזור.
ממש לא אכפת לי, באמת שלא,
שיהיה לנו מקום כזה, בו משנה מאוד מה צבעו של מזג האוויר, משנה מאוד גם מה הוא לבש.
זה עוזר לבעלי ראיה להבחין בחוט התכלת של שיוויתי.
בעלי ראיה כאלו שההרגל לא הקהה אצלם את רגש ההתפעלות..
 |
|
|
כנ"ל
