נח

ב"ה

על המצב החדש של האדם והעולם אחרי המבול.

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (בראשית ח כא)

הקב"ה מקבל את קרבנו של נח ברצון ("וְקַבֵּל יְיָ בְּרַעֲוָא קוּרְבָנֵיהּ" תרגום יהונתן), ומבטיח שלא יהיה עוד מבול על האדם, משום ש"יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" - משעה שננער ויוצא ממעי אמו, כלומר מצעירותו ומשנותיו הראשונות של חייו. ה"אור החיים" מסביר, שהאדם נולד עם "תנאי מגרש" בעייתיים - יצר הרע, וממילא יש לו משיכה מיוחדת לעשות רע, או אם נגדיר יותר טוב - ללכת אחר תאוותיו הגשמיות (כלומר שהם יראו לאדם את הדרך, במקום שהם יהיו אמצעי של האדם לעלייה אמיתית). בזה הוא דומה לשור האיצטדיונים, כלומר לשור שמאלפים אותו לנגוח, "בשביל הshow", או "בשביל האקשן" (לדוגמא משחקי השוורים בספרד, עם הסדינים האדומים שפורשים מולם). על שור כזה לא נדרוש נזק שלם (כמו שיש אצל שור מועד שנגח כבר שלוש פעמים), כי הנגיחה שלו באה בגלל גורמים חיצוניים שמשפיעים עליו [יש להדגיש, כמו שמדגיש אור החיים, שלימוד הזכות הזה מסביר מדוע מעשיו של האדם לא יגרמו עוד למבול, אבל עדיין יש יתרון האדם מן הבהמה ברמה מסויימת, שכן יש לו בחירה בסופו של דבר לעומת הבהמה, שהולכת לגמרי אחרי התאוות והגירויים שלה ללא בחירה].

בנקודה זו עולה אצלנו שאלה גדולה: למה לימוד הזכות הזה לא שייך לפני המבול? אם לא יהיה מבול בגלל ש"יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" - למה היה המבול הזה? או - במה נשתנה האדם שאחרי המבול מהאדם שלפני המבול?

אני אביא כאן שתי תשובות שאהבתי ורציתי לשתף אתכם בהן - האחת של הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל, שהיה רבה הראשי של תל אביב בזמנו, והשניה של האברבנאל. אני אביא דווקא את תשובתו של הרב עמיאל קודם, משום שלדעתי יותר קל להבין אותה, ואח"כ מי ש"יש לו ראש" מוזמן לשמוע גם את תירוצו של האברבנאל.

א) לרב עמיאל יש ספר דרשות (שכתוב אגב בלשון קלה ובסגנון מרתק - מומלץ לנסות) בשם "דרשות אל עמי". שם בעמוד כ"ו (דרוש י') הוא אומר, שלפני המבול היה מצב שאנשים חיו עד גיל מופלג, מאות רבות של שנים, לא חלו בשום מחלה ולא ידעו טעם של זקנה. לגבי האנשים האלה נאמר "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" - כל ימי חייו האדם היה צעיר ובריא, ובמישור הגשמי החטא היה אפשרי ולכן הוא חטא. אבל כעת - "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" - וממילא יצר לב האדם יכול להיות רע רק בנעוריו, אבל בזקנותו, האדם פחות נמשך אחרי הגשמיות ופחות חווה אותה, כי הוא חלש בגופו. וגם בצעירותו הוא לא תמיד בריא, כי כל עונה והפגעים שלה - "...וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כב) - וממילא לא לעולם חוסן, והוא פחות יכול לחטוא.

ב) האברבנאל מזכיר את מה שמובא בזוה"ק, שהאדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול. הוא מזכיר שחז"ל קיבלו שהעולם עומד ששת אלפים שנה (ר' ר"ה לא., סנהדרין צז.) - אלפיים שנה תוהו, אלפיים תורה ואלפיים משיח. ובאמת אצל האדם הצעיר - אם נתבונן על שני העשורים הראשונים שלו - העשור הראשון ורובו של השני (כלומר כמעט עד גיל עשרים. מה נאמר על ימינו... :]) הם שנות הילדות: "שנות הבהלה מבלי הנהגה שכלית, כי כלם יעברו בשעשוע הגדול והילדות ובתעתוע הנערות (קרי ה"טיפש עשרה"; הערה שלי), אשר אי אפשר להמלט מהם בתחלת ימיו. אבל משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק, והאיש משתנה בעצמו, ונהפך לאיש אחר, ויבוש מחרפת נעוריו". הנמשל הוא העולם, שבאלפיים שנותיו הראשונות - "אלפיים שנה תוֹהוּ" - והדור הבעייתי הזה התחייב במבול. זה דור הנעורים של העולם.
ובאמת, מה שהקב"ה מבטיח שלא יבוא עוד מבול על הארץ, זה לא בסיבת הקרבן של נח, אלא בגלל שמגיע תורו של הדור החדש. האדם מתעורר מהשטויות שלו, מקבל קצת שכל, ומתבייש בחטאות נעוריו.
כאן אנחנו באים ל"דאבל-מילניום" הבא: "אלפיים שנה תורה", גם בגלל השוֹק שהעולם חוטף מהמבול, וגם בגלל שהוא נכנס לתהליך של קבלת מרותה של התורה, שעל פיה נברא העולם (ראה תחילת בראשית רבה), ע"י אברהם אבינו שנולד לקראת סוף האלף השני (ב-1948 לבריאה), ולפי חז"ל בסביבות גיל חמישים (אלפיים לבריאה) עומד על דעת קונו (אמנם יש מדרש אחר, שאברהם עמד על דעת קונו דווקא בגיל שלוש, וגירסת הרמב"ם במדרש הזה שזה היה דווקא בגיל ארבעים - יעויין בהקדמת התשב"ץ לספרו "מגן אבות" באריכות, למי שיש כוח).
לסיכום: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" - כלומר העולם בנעוריו, עד סוף האלף השני לבריאה.

(כתב צחי קנטור)

קיבלתי במייל עוד לגבי פרשת נח, מעניין. מצאתי לנכון להביא לכאן. תודה לאביעד חזני ששלח את המייל.

**
דבר תורה מקיף:

בפרשתנו אנו נתקלים במאורע מזעזע. רוב-רובה של אוכלוסיית העולם נכחדת במבול, ורק נח ומשפחתו ומעט חיות ובהמות נשארים בחיים. נח בונה תיבה ובה הם נמצאים עד שנגמר המבול.
צריך להבין מה היתה המטרה במבול, ומה הייתה הכוונה בהשארת נח ומשפחתו בחיים. צריך להבין גם מדוע השמדת העולם נעשית בצורה כזאת. הרי בורא העולם הוא כל יכול, ויכל להשמיד את כל מי שרצה כהרף עין, מדוע היה צורך בשנה שלימה?

"בשעה שברא ה' את אדם הראשון... אמר לו: ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (מדרש קהלת ט').
האדם הוא נזר הבריאה ותכליתה. כל בריאת העולם הייתה בשביל האדם, והאדם הצטווה לשמור על העולם. ה' שם את האדם בגן עדן "לעובדה ולשומרה" - על האדם להיות אחראי על מצבו של העולם. מצבו הפיזי, ומצבו הרוחני.

דור המבול היה דור מושחת מאוד. לאחר שאדם הראשון חטא ונזרק מגן עדן, תחושת המחוייבות של האדם כלפי העולם נעלמה. האדם נהייה אגואיסט והתחיל לעשות דברים המועילים לו בלבד. בני האדם חדלו מלחשוב על טובת הכלל, והחלה השחתת מידות. וכשהאדם נהייה משוחת, הדבר משפיע גם על הבהמות והחיות: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - כל בשר. כל היצורים החיים בעולם השחיתו את דרכם.
העולם אינו יכול להתנהל בלי מנהיג, ובוודאי שלא עם מנהיג מושחת. נוצר מצב שצריך "לנער" את בני האדם. חובה לטלטל אותם טלטלה עזה ולהזכיר להם מה תפקידם. רבונו של עולם עושה צעד קשה. צעד שהבטיח שלא יחזור שוב לעולם. בורא עולם מוחק את כל היצורים החיים: "כל אשר בארץ - יגוע".

ה' משמיד את כל אוכלוסיית העולם, ומשאיר את נח ומשפחתו עם 7 זוגות מכל בהמ טהורה, וזוג מכל בהמה טמאה. נח ובניו היו מעט מאוד אנשים, שהוטל עליהם לפרנס ולדאוג לכל מיני בעלי החיים. מתואר במדרש שנח כמעט ולא יישן בזמן בו שהה בתיבה, וכשיצא מהתיבה היה חולה. העומס היה רב והמטלות היו קשות מנשוא.
אבל נח ומשפחתו למדו מסר חשוב בתיבה:
הם למדו שהם אחראים על בעלי החיים. הם למדו שהם אחראים על העולם. הם הבינו שעיני העולם נשואות אליהם.
הם הבינו מה רוב כוח של האדם, ומה גדולה האחריות שלו לבריאה.

אנחנו - אלפי שנים אחרי, קוראים את הפרשייה המופלאה הזו. כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לחשוב: האם אני מועיל לעולם? האם אני משרת את המטרה בעבורה נשמתי ירדה לכאן? האם קיומי מוצדק, או שמא מיותר חס ושלום?
אם כל אחת ואחד מאיתנו יחשבו על זה, אם נסיק את המסקנות הנכונות מהדברים - נזכה לעולם טוב הרבה יותר.

שבת שלום!



------
דבר תורה נקודתי:

בפרשה אנחנו לומדים על שני עונשים שניתנו. העונש ראשון ניתן לכל העולם במבול, והעונש השני ניתן ל"אנשי הפלגה" שרצו לבנות מגדל ולהילחם בשמיים.
בעונש הראשון הושמד כל העולם, ולעומתו בעונש השני ה' פיזר את החוטאים ברחבי העולם.
שאלה מתבקשת היא, מה גרם להבדל בין העונשים?
אם נסתכל נשים לב שמילת המפתח בסיפור דור המבול היא "הארץ". דור המבול היה דור מושחת המרוכז בעצמו בלבד. דור שכל מעייניו חומריים- ארציים.
לעומת אנשי המבול, אותם אלו שרצו לבנות מגדל היו אומנם רשעים - אבל את עינהם נשאו לשמיים. הם הכירו במציאות ה', ושאפו לעלייה, לרוחניות.
מי ששאיפותיו לקדושה, אפילו אם הוא לא נמצא שם עכשיו, נמצא במצב טוב לאין ערוך מאדם שכל רצונותיו חומריים.