Because of you

חולה על להתגעגע אליך.
זה עושה לי טוב הרבה יותר
ממה שזה עושה לי רע.

תקראו לי משוגעת,
אני קוראת לזה שפויה.

אני לא חוזרת אליך.
הסברתי לך,
התמכרתי לגעגוע.

מכאיב לך?
היה לי כואב יותר,
תשאל אותם,
הם יגידו לך.

אני אוהבת אותך יותר
כשאני מתגעגעת
זה הרבה יותר
מסתם להיות איתך
אז בוא נשאיר את זה ככה.

אני רעה?
אתה עשית אותי כזאת.

צחקת כשהיה לי את
הכוח לבכות לך...
אז לא, אין לך את הזכות
לבכות לי עכשיו.

וצר לי עליך, אתה לא הולך להתגבר על זה..
כי אין עוד אחת כמוני לאהוב...

מאחלת לך שתמצא כזאת שתתקרב...

רוחלה'
על זה אני יכולה להגיד שאת טובה!

------------------------------------------------------------
---------------------------------
--------------------------------------------------------------------------------
ומסוכנת..........

חחח... לא מסוכנת בכלל...
סתם משחררת תחושות.... ככה זה כשאין כוח ללמוד...
ובדיוק באמצע הוא התקשר... אז אמרתי למה שלא תהנו גם..?

איזה כיף לדעת... תודה!

רוחלה2 הנכבדה,

לאחר שנודע לי שחיבורייך מייצגים רגשות ומחשבות אמיתיים (בניגוד לאלה של תמי4, למשל, אף שכתיבתה נהדרת ומרשימה מאד), אתאמץ לברור את מילותיי בכל הרגישות. בכל מקרה עליי להקדים ולומר מראש שאין בי חלילה שמץ של ביקורתיות.

את כותבת על כאב גדול מחד, ועל שאיפה להתקומם מאידך. מילים נדירות של קרבת אלוקים בכפיפה אחת עם ביטויים של זעם וחרון. היכולת לזהות בעצמך את הרגשות הפחות מעודנים, ולבטא אותם בכתב, מעידה על רמה עמוקה מאד של מודעות פנימית.

הרצון להשיג עליונות במאבק הסמוי מול אדם שכפי הנראה גרם לך צער רב, ובמידה מסוימת גם השפלה כואבת, הוא טבעי ולגיטימי עד מאד. בפרט כאשר הדרך היחידה שלך להתנער מעפרך כרוכה בהצבתו במקום הראוי לו. זו אינה נקמה פשוטה, למרות שמאפיינים מסוימים שלה משותפים לשתיהן.

תחושת הצדק העזה, הרצון הבלתי ניתן לכיבוש לתקן את העוול, הקול הפנימי הזועק לפעולה - כל אלה מקורם בשורשי הקיום האנושי. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הדחף לנקמה אינו צורך מיותר שניתן לנו רק כניסיון. לאמיתו של דבר מדובר בחוש הישרדותי מבורך וחיוני (כפי שמציע הרמב"ם בהלכות דעות). אלמלא הנטייה הזו, לא הייתה תקומה לאנושות.

דווקא בשל העובדה שאת מתארת רגשות אלה בבהירות כה גדולה, אני משוכנע שהם מהווים תיאור נאמן אך בה בעת מעין פארודיה אירונית על עצמם.

ייתכן מאד שמה שיתגלה לך מכל החוויה המורכבת שעברת הוא דווקא העובדה שיש לך כישרון ביטוי נדיר, סרקזם דק, אירוניה חדה, כתיבה רגשית מצוינת, רפלקטיבית, חכמה ומודעת. כל אלה כישורי בימה מסחריים לגמרי. אני משוכנע שתוכלי להסב אותם לכתיבה סאטירית, תסריטאות, מחזאות. עירית לינור עשתה מזה ספרים, סדרות וסכום לא רע. גם וודי אלן מתפרנס מזה עד היום.

והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד.

אשראי, שיחקת אותה בוואחד תגובה... יפה יפה.. מהיום אני כותבת ואתה מבקר..
ואני חייבת להסביר כאן משהו, הדברים שאני כותבת לא משקפים מציאות אמיתית לגמרי. המאורע שעברתי לא כזה מורכב.
אבל הוא השאיר בי דחף ורצון עז לכתוב עליו, להקצין אותו, להרגיש אותו עד הסוף.
תוך כדי כתיבה אני מחדדת תחושות ורגשות שקיימים בי ומתמודדת איתם. זה מדהים. וזה רגשות שכולם חווים, לא מדובר פה במאורעות נדירים. כל אחד מאיתנו מרגיש רגעים של קרבת אלוקים, כמעט כל אחד חווה אהבה נכזבת או משו קרוב.. אבל לכתוב על זה, זה סיפוק עצום וכיף גדול.

תוקן על ידי רוחלה2 ב- 04/11/2009 23:25:57

הו! יופי! עכשיו את מקצינה לצד השני ומאזנת...

בא נאמר, את נהנית מהמצב הזה עכשיו, שהוא רוצה אותך ואת לא רוצה אותו,
אז משהו כאן מוזר לי... (מותר? )

זה לא הולך ככה, ברגע שקורה כזה דבר, את לא משקיעה כלל וכלל משאבים בלהתאכזר ולדבר אליו כמו שאת מתארת, גם לא בקטן יותר.
את מרגישה כאללללה רחמים כלפיו עד כדי תיעוב, הוא כבר לא ה"גבר" שהכרת אותו קודם.

השנאה והתחושה החזקה של דיבור על הקשר בינכם רק יכולה לאשש את העובדה שאת עדיין כן רוצה אותו. את רוצה שהוא יישאר לרצות אותך ואת לא תרצי אותו. את רוצה להמשיך לשחק משחקים.
את כן אוהבת עדיין, אם נקרא לזה כך.

אם באמת לא היית רוצה את המדובר, היית אדישה פי מאה.

אולי אני טועה, אולי לא, תבדקי עם עצמך טוב טוב אם את לא עוטה על עצמך מסכות של דמיון.
כי זו לא שיטה טובה... מסכות נופלות לפעמים. יו נואו.

רוחלה, את כותבת  מ ד ה י ם. אפשר להרגיש מידי טוב מה שאת מעבירה לקורא.
את חייבת להיות בחורה עם כח ומח ורוח