התאבדות, חזרה בשאלה, וחופש הביטוי

פעמים רבות עולה השאלה האם לדווח על מקרי 'התאבדות' בתקשורת, יש שטוענים בתוקף, בהתבסס על סטטיסטיקות , כמובן, כי דיווח על מקרי התאבדות גורם לעליה במקרי ההתאבדות

אפשרי, מעניין אין הכנסת הכל בכותרת אחת...
אם המניעה חשובה אז כדאי להסתמך על הסטטיסטיקה, [מזכיר לי ששאלתי פעם מומחית לגבי פצעי אקנה שאומרים שמתרבים ע"י אכילת שוקולד וכו', תשובתה הייתה שמדעית זה הם לא הוכיחו את הקשר אבל מחקרים מוכיחים סטטיסטית, עשה כרצונך.] במילים אחרות כמו שאמר מקסמן, "שב ואל תעשה עדיף".
ב. דרכי ההתאבדות ג"כ מוכח בברור שנלמדים ע"י המתאבדים הבאים וכמדומני שלא רק הצורה נלמדת אלא הקלות שבהתאבדות אחרי שיודעים את הדרכים לכך מעלה את מספר המתאבדים, ודאי שאלו אנשים שכבר היו בכיוון, אבל כל מניעה בודדת שווה. יתר ע"כ זו גסות שבמידה מסויימת אפשר להשוותה לפרסום תצלומי גופות...
ג. "זכות הציבור לדעת" לדעתי נלמדת עפ"י התוצאה, אין בכך ערך כשלעצמו, אז אם הציבור יודע על התאבדויות ולא עושה כלום בעניין בהווה או בעתיד, א"כ אין בכך יתרון ועדיפים סיכויי מניעת התאבדויות על פני סיפוק יצר הצופים והמאזינים, מספיק דיון פורה ומועיל על התופעה כדי לממש את זכות הציבור לדעת בצורה מועילה.

דעתי היא שיפה השתיקה גם לנושא החוזרים בשאלה.
מקסמן כתב:  "הרי כל מחלה שיש לעם ישראל צריכים לתקן ולרפא" וכי אתה הוא הרופא? האמורים לדעת והיכולים לעזור הם אלו שיוודעו לכך ותו לא. הרי כשידיעה מתפרסמת היא איננה מבחינה בין קטן לגדול ונותנת לקטנים אופציה לבחור בדרך כזו ברגע שקשה קצת או הרבה.
כמו''כ הלב נאטם מריבוי הידיעות הללו. ההוכחה הטובה ביותר לאי התועלת שבדיון ע''כ היא שדשים בנושא כמו כל נייעס אחר מרתק. למה וכמה ואיך. וזה בהחלט לא ישנה את המצב

אני לא חשה עצמי חולה ב''ה. אך אם אתה בכ''א מרגיש כך מדוע שלא תפנה בצורה אישית ודיסקרטית לעזרה? למה כולם אמורים לדעת בדיוק מה היה ולמה?
(והמרפא למחלה הזו היא דווקא הגמרא, כך שלסגור אותה זוהי האפשרות האחרונה..)

ההקבלה בין התאבדות לחזרה בשאלה היא מעניינת ומרתקת.
שניהם  מהוים שלב מעשי שהוא חלק בתהליך רגשי חזק מאוד שעובר על האדם.
בשניהם ברורה לנו השלילה וחוסר הלגיטימציה למעשים הללו בכל מקרה ולמרות כל הנסיבות והסיבות.
האם חשיפה אליהם יוצרת התרבות של מקרים דומים?
ברור לי לחלוטין שזה לא גורם לתהליך הרגשי להתפתח או להיווצר.
זה בהחלט יכול לשמש דוגמא עבור מי שנמצא בתוך התהליך, איך מסיימים, או מיישמים אותו.
לכן, על החברה הבריאה מוטלת המשימה,
1. להשקיע במניעת היווצרות תהליכים רגשיים כאלו על ידי חינוך נכון פתוח ישיר וכן.
2. לאתר את הנמצאים בתוך התהליך ולתמוך בהם רגשית.
3. לצמצם את החשיפה הכללית לאקט סיום קיצוני כמו הדוגמאות שלעיל.

אין הרבה להוסיף מעבר למה שכתבה פה מועצת החכמים, רק ש-:

1. אפשרי, ח"ח על הקורלציה המשובחת.

2. אולי מישהו החליט שזכות הציבור לדעת, אולי זה מה שאומרת הדמוקרטיה סטייל סתיו-חורף 2010, זה לא מושג יהודי בכלל ואני לא רואה בזה ערך שביכולתו להביא לרמיסת ערכים אחרים.
זכות הציבור לסכור את סקרנותו לטובתו ולטובת הכלל.

3. אכן דיווחים על מקרים חוזרים ונשנים מקלים על המעבר מתיכנונים בסתר, "איומים", לשלב הביצוע של האקט שהוא קשה מאוד. ואכן הם מקהים את הרגישות והתודעה. (כמו עם הפיגועים. גדלנו למציאות הזו, וקשה מאוד היה לי להזדעזע ממנה). מה כן צריך לעשות? לנוע על חבל דקיק, ע"ע מסתברש, וגם אז במבט לאחור תמיד נתהה אם א"א היה אחרת.

4. אכן דיווחים על הצד הטכני של ההתאבדות/ חזב"ש אין טעם לדווח לאיש מלבד האחראים לעשות הכל לכך שזה לא יקרה, ע"ע שב"ס מחנכים והורים מודאגים.

קצת באיחור,
אנסה לעשות סיכומון קצר, וכמה הערות על הטענות המושמעות על ידי כמה מהחברים/ות.

א. הטיעון הסטטיסטי- יעקב ומקסמן חזרו וטענו כי יש להסמך על הנותנים האמפיריים, להוי ידוע לכם, כי במקום בו יש ויכוח על משמעותם של נתונים, בדרך כלל, זה ויכוח שאינו מתמטי.  מדובר בויכוח המתבסס על היגיון. [זה מאוד פשוט למי שלמד קצת הסתברות וסטטיסטיקה, בשביל להסיק מסקנה כלשהי מנתונים כלשהם את חייב להניח שישנו היגיון כלשהו למציאת קשר ביניהם, לדוגמא, אם נמצא שרובם של הגנבים לובשים מדה 43 בנעליים זו לא תהיה סיבה להצביע על קשר של ממש בין מספר זה לבין החשק לגנוב, ובעיית הגניבות לא תיפתר על ידי הוצאת מספר 43 מהמחזור]

ב. חופש הביטוי- אינסופית כתבה, כי זה ערך לא יהודי, מה הכוונה? חוץ מזה, מה המקור? וחוץ מזה? מה זה משנה כאן ועכשיו?
יעקב כתב, כי זכות הציבור לדעת, היא אינה זכות למען הציבור, אלא בעקבות שעל ידי כך הציבור יפעל לתיקון המצב..... זה טיעון מוזר מאוד.....

ג. לגבי הפולמוס שהתפתח על חוזרים בשאלה והיחס אליהם [מקסמן, רותם] איני חושב שיש לזה קשר ישיר לשאלתנו, מודעות הנוגעים בדבר אינה מושפעת באופן רציני מהפרסומים בנושא.

ד. החלוקה שהצעתי בהתחלה בין דרכי התאבדות וחזב"ש לבין עקרונות התאבדות וחזב"ש, ראיתי שהיא התקבלה, ואני מברך על כך!! יש רק לחדד, כי בחלוקה זו אין כל כך מקום לבעייתיות מצד חופש הביטוי. חופש הביטוי נוגע לאירועים ולהתרחשויות ולא לצורת ההתרחשות.

ה. תודה למחמיאים. [מסתבר, אינסופית]

אפשרי, (גם קצת באיחור)
הנושא של התקשורת הוא נושא כללי שמשפיע על האדם המאזין, הצופה שמנסה לחקות את הדברים שהוא מחובר אליהם, באמת יכול להיות שאדם מנסה לחקות התאבדות אחרי שראה אותה בתקשורת כמו שינסה לחכות כל מיני דברים כמו ריקודים ולוחמות שיראה וכדו'.
אבל לא נראה שזה סתם חיקוי אלא מי שרוצה כבר להתאבד רק אין לו אומץ לעשות את זה כי הוא מפחד או שלא יודע איך, אז התקשורת יכולה להשפיע עליו והוא רואה שעוד עשו את זה לפניו אז זה נותן לגימימציה לעשות את זה ג"כ אבל מי שאין לו בכלל נטיה להתאבדות התקשורת לא תוכל להשפיע עליו בזה ממילא אין שום בעיה שיראו את זה וידברו על זה. 

"זכות הציבור לדעת" זה ערך דמוקרטי, שבא לפתור ולמנוע את הדיקטטורה, גרורותיה והשלכותיה שנבעו מהעצמה של החזקת המידע בידי השלטון. זכות בפני עצמה.
ביהדות זה לא ערך בפני עצמו אלא כלי לשיתוף, חינוך, הרתעה וכולי. כמובן שבגבולות המותר, האפשר ובחישובי רווח לעומת הפסד. במקרה כזה מבחינה יהודית - לדעתי לפחות - הפרסום עושה יותר נזק מתועלת ולכן אין סיבה לעשות אותו. או יש סיבה טובה לא לעשות אותו, עם כמה שזה קשה. בגלל. עבודת המידת וכל זה.

ולמה זה חשוב?
כי אנחנו יהודים. וזה משפיע הרבה גם על העקרונות והחשיבה שלנו. ואם לא - כדאי שזה יקרה.
למה להפריד?



והייתי מוסיפה עוד כמה תופעות מצערות לקטגוריה, אבל אני לא יכולה לסתור את עצמי ;)