נתחיל בדבר תורה :
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר הראך (לך לך יב-א)
ה' יתברך ציוה את אברהם אבינו ע"ה שיעזוב את ארצו, מקום מולדתו ובית אביו, משום שגלוי וידוע לפניו שבסופו של דבר תרח ישב בחרן (אבן עזרא).
והסיבה לכך על דרך שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם ידור אדם בשכונת ארעי ולא בעיר עם רשעים. לכן למרות שאברהם אבינו כבר הכיר את בוראו, בכל זאת אם יגור בסביבה של רשעים יש חשש שמא ירד ברוחניות, וכשיש חשש לקלקול יש להתרחק אף מבני המשפחה (אור החיים הקדוש).
אמרו רבותינו בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו (אבות ה, ג). ו"לך לך מארצך" וכו' הוא אחד מהנסיונות. ולכאורה יש להבין איזה ניסיון זה, והרי אם יאמרו לאדם הפשוט ביותר שחשוך בנים הדר בחוץ לארץ שיסע לארץ ישראל שיש שם פרופסור גדול המומחה בטיפול וריפוי עקרות ודאי שיסע ברצון ובשמחה לארץ ישראל, וכל שכן אם יובטח לו שירות רפואי חינם ועליהם כל מחסוריו והוצאותיו. וכאן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח לאברהם שכאשר יסע לשם יזכה להיות גוי גדול, וגם יתברך בעושר וכבוד ואם כן איזה נסיון הוא זה?
התירוץ הוא שבדבר הזה עצמו התבטא הניסיון: האם יקיים אברהם צווי ה' יתברך בגלל הנאתו וטובתו או בגלל ציוויו של ה' יתברך. ואמר הכתוב "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'" ללמדך שאברהם הלך רק משום שה' אמר לו ולא משום נגיעות אישיות שלו, הרי שבודאי נסיון גדול מאוד הוא לצמצם את המחשבה שהמטרה תהיה רק משום צווי ה' יתברך ולא משום הבטחות גשמיות (אור"ח הקדוש לוקט מלבוש יוסף)
ויאמר אל אברהם לך לך (לך לך יב-א)
"לך לך" להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול. כאן אין אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם. (רשי)
לכאורה, הרי בין אותם עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו נמצא הניסיון "לך לך" וא"כ קשה, דאיזה ניסיון הוא זה שבשעה שמבטיחים לו שלמקום שאליו יגיע יזכה לבנים וממון, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע וכו' דבר שכרגע אינו זוכה לו?
מסביר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר":
אברם הלך בגלל ציווי ה' יתברך ולא בגלל ההבטחות שהובטחו לו כמו שנאמר "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'".
אפשר להסביר זאת בדוגמא: יש מצווה לצום ביום כיפור שבעשרה בתשרי ויש מצווה לאכול הרבה בתשעה בתשרי. ודאי שלצום ביום כיפור לשם שמים אין בכך כמעט כל קושי. אני רגילים ב"ה שעם ישראל כמעט כולם מקיימים ציווי זה ובוודאי שהאדם צם לשם שמים כי הרי יכול לאכול במקום שלא יראו אותו. אבל בשעה שהאדם אוכל בתשעה בתשרי ונהנה מהמאכלים ודאי שיותר קשה לכוון לשם שמים. זה הכלל: ככל שההנאה קיימת במצווה קשה לכוון לשם שמים. לכן הניסיון אצל אברהם היה גדול ביותר כיוון שהייתה לו הנאה מהמצווה ובכל זאת לא הלך בגלל ההנאה אלא הלך בגלל הציווי.
ואעשך לגוי גדול ואברכם ואגדלה שמך (לך לך יב-ב)
מצינו בגמרא כי כל הקורא לאברהם "אברם" עובר על עשה, ואילו ליעקב מותר לקרוא יעקב, אף על פי שציווה השם יתברך לקראו בשם ישראל (ברכות יג).
ובאמת מה טעמו של דבר?
הנה שמות האבות "אברהם יצחק יעקב" מכילים שלש עשרה אותיות, כמנין "אחד" כלומר, שהם הכריזו בעולם על אחדות האלהים. גם שמות האמהות "שרה רבקה רחל לאה" מכילים שלש עשרה אותיות. ביחד זה עולה לעשרים ושש אותיות, כמנן השם "הויה".
אם כן, משנהיה חייבים לקרוא ליעקב ישראל, הרי יעלה המספר לארבע עשרה אותיות ולא יהיה זה כמנין "אחד" וכמנין "הויה", לפיכך חייב השם יעקב להשאר כמקודם.
כל זה בא רק מתוך שנתגדל השם "אברם" ל"אברהם", בתוספת אות אחת אבל אילו נשאר "אברם"
כמקודם, הרי מן ההכרח היה להגדיל שמו של יעקב ל"ישראל", כדי להשלים את מנין האותיות הדרוש.
וזהו פשוטו של דבר "ואגדלה שמך" מ"אברם" ל"אברהם", ו"זה שאומרים אלהי יעקב" שכן אלמלי אמרו ישראל, לא היה שמך יכול להתגדל ועל כרחו היה נשאר "אברם" כמקודם...(הה"'ק מהר"ש מאוסטרופולי ז''ל לוקט ממעינה של תורה)
והיה ברכה (לך לך יב-ב)
בך חותמין ולא בהם. (רש"י)
נאמר במשנה: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א מ"ב).
שלושת עמודי עולם אלה הם כנגד שלושת האבות. אברהם היה גמילות חסד יצחק עבודה, שהקריב עצמו קרבן לה' יעקב – התורה, שהרי היה "איש תם יושב אהלים", באהלי תורה.
בדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח תתמעטנה התורה והעבודה, ולא יגאלו ישראל אלא בזכות צדקה וגמילות חסדים, כמו שאמר הכתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א-כז).
וזהו הרמז בדברי רש"י: "בך חותמין" חתימת הגלות, כלומר סיומה תהיה רק "בך" – בגלל מידת גמילות חסד שבך שכן לדאבון הלב תהיינה התורה והעבודה במידה מועטת ביותר... (אהל תורה לוקט ממעינה של תורה)
ואת הנפש אשר עשו בחרן (לך לך יב-ה)
אשר עשו בחרן - שהכניסו תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת את הנשים (רש"י)
נביא במסגרת זו כמה סיפורים על קירובם לתורה של צעירים שברבות הימים הפכו לגדולי תורה ויראה.
כשנפגש רבי יצחק בלאזר בפעם הראשונה עם רבי יוסף יוזל הורוביץ הסבא מנובהרדוק, שאלו ר' יצחק בלאזר לאן הוא נוסע? ר' יוסף יוזל ענה שהוא נוסע ללייפציג לרגל מסחרו.
הוסיף ר' יצחק בלאזר לשאול: ומה בדבר חובת האדם, לימוד התורה? ענה לו ר' יוסף יוזל שהוא מטפל באשה וששה בנים וללא פרנסה ועם מה חיים?
על כך ענה לו רבי יצחק בלאזר, תוך כדי דיבור בנעימת התבוננות , "און מיט וואס שטארבט מען?" (ועם מה מתים?). דברי רבי יצחק בלאזר נכנסו וחלחלו בלבו של רבי יוסף יוזל ומשעה זו ואילך היה לו נוקף וחרד ממש, וניצוץ זה הפך לשלהבת שאליה התמסר רבי יוסף יוזל כל ימי חייו. (המאורות הגדולים, לוקט ממורשת אבות)
אלמנה צעירה, מטופלת ביתומים רבים, היתגוררה בעירו של רבי שמואל. פרה חולבת היתה לה, לאשה, וממכירת חלבה פרנסה האלמנה את משפחתה.
באחד הימים ארע דבר נורא: הפרה צנחה ארצה ונפחה נשמתה! כסף על מנת לקנות פרה חדשה לא היה לה, לאלמנה. לפיכך נשארה המשפחה האומללה ללא מקור מחיה.
הדבר הגיע לאזני יהודי בשם שמואל והרעיד את נימי נפשו. הוא לא נח ולא שקט עד אשר השיג את הסכום הדרוש וקנה פרה חדשה בעבור האלמנה והיתומים.
המצוה שקים - השבת מטה הלחם למשפחה בישראל, מלאה את לבו של הצדיק שמחה אין קץ. וימים רבים לאחר המאורע היה מתענין ודורש בפרנסתה של האלמנה המרוצה היא מן הפרה. היה מבקש לדעת, השורה ברכה בתנובת החלב? הבאים לקוחות רבים לקנות חלב? ועוד כהנה וכהנה שאלות, שכולן התענינות בגורל האלמנה והיתומים.
באחד הימים כששאל רבי שמואל כמנהגו על אודות הפרה, פנתה אליו בתו היחידה, הצדקת מלכה ע"ה. "אבא", כך אמרה, "זה נכון שיש מצוה חשובה לתמוך באלמנה וביתומים, אך אותה אלמנה ואותם יתומים, שעליהם אתה מדבר, מצבם רחוק מלהיות נורא ואיום. מדוע איפוא, אבא, מרעיש אתה עולמות סביב הפרה שקנית, כאילו המדובר במצוה חשובה, העומדת ברומו של עולם?"
שמע אדון שמואל את דברי בתו, והשיב לה במשל: "מעשה באדם שפרנסתו היתה מכירת צמר ועורות כבשים. נסע האיש בעגלתו העמוסה ליריד המתקים בעיר פולטבה. בדרכו התכון ללון באכסניה על אם הדרך. כשראה האכסנאי את העגלה העמוסה בצמר ובעורות, חפץ לקנות פסת עור קטנה על מנת לתפור ממנה כובע לראשו. אך הסוחר, ששמע את הבקשה, צחק בלבו. "אני, הסוחר הגדול, אתעסק בעסקה פעוטה שכזו?" ובקול אמר לאכסנאי: "ראה, הן זוהי טרחה מרובה לפרוק את כל חבילותי על מנת למכור לך פסת עור קטנה, שכמעט אינה מביאה לי רווחים..." שתק בעל האכסניה ולא אמר מאומה, מי הוא שיטריח, בגלל הכובע שלו, את הסוחר הדגול??
"בבוקר, לאחר שהחליף כח, המשיך הסוחר בדרכו אל היריד. אך שם נכונה לו אכזבה.
מסיבה כלשהיא, בלתי נראית לעין, כלל לא הצליח למכור את סחורתו! אמנם היו אנשים
שהתעכבו ליד עגלתו ובחנו את העורות - אך איש מהם לא ביקש לקנות! בתום ימי היריד, מצא עצמו הסוחר מעמיס את כל סחורתו על העגלה. כפי שהגיע לפולטבה, כן יצא ממנה, מאומה לא נגרע מסחורתו. "בדרכו אל עיר מגוריו שוב עבר ליד אותה אכסניה בה לן בדרך אל היריד. גם עתה ביקש להנפש קמעה. כשהתקרבה עגלתו אל פתח בית האכסניה, ראה את האכסנאי לנגד עיניו.
'הו, אדוני', פנה אליו בנימוס, 'הן ביקשת לקנות אצלי עור לתפירת כובע. אם כן, המתן רגע ואפרוק את חבילותי, ואז תוכל לבחור את העור המבוקש!'
"לשמע דבריו של הסוחר הסתמנה הבעת פליאה על פני משרתו. 'אדוני', לחש, 'רצוני לשאלך דבר מה: מדוע כשהיינו פה בפעם הקודמת והאכסנאי ביקש לקנות פיסת עור, סרבת לפרוק את החבילות למלא את בקשתו, ואילו עכשיו באת אתה אליו והצעת לו לקנות, מבלי שהוא ביקש?!'
"לכך היתה תשובה מן המוכן בפיו של הסוחר: 'האינך מבין? בדרכי אל היריד קויתי למכור את כל סחורתי ביריד, ולכן לא רציתי להטריח עצמי סביב מכירת פיסת עור קטנה. אך שונה המצב כעת: ביריד לא הצלחתי למכור מאומה, וכל תקוותי התנפצו ועתה, מנסה אני להרויח אפילו את המכירה הקטנה הזו...'"
אדון שמואל הפנה מבטו לעבר בתו: "את, בתי, עדין רכה בשנים וחיים ארוכים משתרעים לפניך עוד תספיקי למלא את ימיך ושנותיך במצוות ובמעשים טובים לרוב. כן, בתי, עוד תספיקי לעשות ב'יריד' הרבה 'עסקים' מצליחים וגדולים... אך אני - אני אדם זקן שחזרתי בתשובה בסוף ימי, נמצא אני בדרכי חזרה הביתה. ב'יריד' לא הצלחתי לעשות מאומה, ביריד החיים לא צברתי מצוות ומעשים טובים די הצורך. ולכן עתה, בהיותי בדרך הביתה, משתדל אני לאגור כל מצוה המזדמנת לי. כל מצוה ומעט טוב נחשבת עתה בעיני כ'מציאה' ושש אני עליה כמוצא שלל רב. ואת, בתי, עודך שואלת מדוע מרעיש אני עולמות בגלל פרה אחת?"
ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען (נח יב-ה)
נשאלת השאלה מה פרוש ה פס' שאומר –"ואת הנפש אשר עשו בחרן "הרי נפש אי אפשר לעשות זה חלק אלוקי ממעל,שרק הקב"ה יכול לנפוח אותה באפנו.והתשובה לכך היא – שמי שרחוק מתורה ומצוות,הניצוץ של הנפש שלו רדום וברגע שנושפים על הניצוץ הוא נידלק ומתלהט ונהפך ללהבה וכך מי שמחזיר את חברו בתשובה מבעיר את נשמתו הרדומה והנפש מתעוררת ובאה לידי ביטוי ונחשב לו "כאילו" עשהו, ויש לו חלק בכל זכויותיו וידוע כל האנשים שראו ושמעו את אברהם אבינו שניצל מכבשן האש, חזרו בתשובה, ולפי פסוק זה שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" המילה עשו היא מלת פועל של עבר ומכאן אנו למדים שכל האנשים שחזרו בתשובה בחרן, חזרו בשאלה, אם הם היו עדיין בתשובה הפסוק היה נאמר אחרת ולא בלשון עבר שנאמר אשר "עשו" בחרן. ומכאן אנו למדים פלא גדול למרות חזרתם בשאלה עומדת לאברהם הזכות לעשיית הנפש גם עם החזיקה מעמד לחיי שעה והלקח שאנו למדים לעצמינו שמי שגורם לחברו להרהר עם הרהורי תשובה והאיר את נשמתו ניקרא כאילו עשהו וזה שאחרי זמן מה הוא בחר לו להרדים בחזרה את נשמתו זהו כשלונו בלבד.
ומכאן אנו למדים שכל המלמד את חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כי הוא מביאו לחיי העולם הבא.
וכך הצטרפו כל הגרים לאברם והיו שיירה גדולה שהיו הולכים עמו בכל עיר שהיה הולך לשם.
קדושים תהיו כלומר בלשון רבים שלא תשב סגור בבית ותקדש את עצמך בלבד כי נאמר שצריך להתקדש ברבים יחד עם הציבור, ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים שנאמר: ושיננת לבנך...ודיברת בם...ועוד נאמר בפרי אבות כל מי שלומד על מנת ללמוד מעלים בידו לילמוד וללמד ובמיוחד היום שהדור חשוך צריך למסור את הנפש משל לאדם שרואה יהודי הולך וטובע בנהר עלינו לחפש אחרי אנשים היודעים לשחות בעומק המים,שמצוה להצילו ואפילו שיעלה הרבה דמים כדי שלא לעבור על לאו מהתורה לא תעמוד על דם רעך, כדאיתא בחושן משפט (סימן תכ"ו) כך לעניננו צריכים לחפש אחרי דרשנים גדולים ויראי שמים היודעים למשוך לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ופשוט גם אם רואה את חברו שחלה במחלה מסוכנת ומרוב חולשה רוצה לאכול דברים הגורמים למות חס ושלום, חייבים אנחנו בכל כוחנו למנעו מלאכול,אותו הדבר לדאבונו שבדורנו ירדה חלישת דעתם של הרבה אנשים מרוב טרדתם בהבלי הזמן נשתכח מהם תורת ה' אשר הם חייבים בקיום המצוות, ועל ידי טרדתם אין להם זמן לעיין בספר,לאט לאט הולכת הנשמה ומתרחקת מהקדושה ונכרתת נפשם מארץ החיים, ובודאי אסור לנו להתעצל, צריכים אנו להזדרז ולקיים מצוות ה' ולהציל אותם,ועל ידי כן לא יהיה חרון אף בעולם כי הקדוש ברוך הוא מאריך אפו,אבל לבסוף גובה ממנו לכן אמר קדושים
תהיו אפילו שיעלה לכם דמים (כסף). (אהבת חיים)
