אשכול השירים/הרהורים של 'תמי_4'

לא.
פשוט, העיקר המשמעות, לא ההיסחפות בשיר..
זה מפחיד... אבל לפעמים זה פשוט הדבר הנכון...

ארל גריי כהה של בוקר. חריף, כמעט ממכר. המון לחץ דביק וניירות. אנשים פותחים וטורקים דלתות, פתיחה של שבוע חדש ומהומה רגילה. תיבת המייל מוצפת ועוד שכבת אבק על החלון במשרד. שקט אצלי, מעורער. המקלדת נכנעת בהקלה לאצבעות שלי, הקרות. התגעגעה.
מדפדפת עבודות, מגלגלת את העכבר, בתוך הראש משחקת משחק. בכאילו.
עוצמת לרגע עיינים, רסיסי צללית סגולה נוחתים על הריסים. כמעט יכולה לשמוע את הטלפון מצלצל בשלוחה שלי. כמעט יכולה לשמוע את המזכירה אומרת, "תמי, יש לך אורח". כמעט יכולה לראות אותך נוקש קלות באצבעות הארוכות על הדלת הפתוחה, עם תיק הצד הרגיל, המחשב הנייד בתוכו, מחייך מאוזן לאוזן חיוך ילדותי. שובב. הגעת כל הדרך עד לכאן כדי לבקר. כדי להפתיע אותי בסתם בוקר רגיל של עוד איזה שבוע. בדרך מפה לשם או סתם כי התחשק לך. האדים מתאבדים אל תוך הלחות שבפנים. טיפות כהות אחרונות בכוס הקלקר. מתוק לי בפה והעיינים נפקחות.
אתה לא כאן.

תה ירוק של אחרי צהריים, של אחרי מנחה. צהבהב, חמצמץ, ריחני. ניחוח רחוק של מדשאות מוריקות. סוג של רוגע, הזיה. נקודות אחרונות ברשימת המטלות להיום. שמים בחוץ מפזרים עננים ונצבעים בסגול עמוק, קטיפתי. ואחר כך בכחול ככה. אופק חיוור מספר לכולם שיש משהו מעבר למחשב. בכל הבניינים מסביב נדלקים אורות. קריר. בתוך הראש אני עדיין משחקת משחק. בכאילו.
כפתור נדלק במעלית, לקומת הכניסה. יורדת אל תוך הרחוב השקט, כמעט אין אנשים, המון מכוניות. כולם רוצים רק דבר אחר: לחזור הביתה. מותשת, עייפה ונרגשת. עוד המון דברים להספיק הערב. הדרך לתחנת האוטובוס מעולם לא נראתה ארוכה כל כך, קר לי והנעלים מכאיבות. אם רק אעצום עיינים לרגע, הטלפון שלי יצפצף מיד. הודעה. "תסתובבי אחורה".. ופתאום אתה שם. בדרך מפה לשם. זה הזמן בו אני מסיימת וזו התחנה שלי בדרך חזרה, אז באת להפתיע. מחפש בתוך תיק הצד הקטן, של הלפטופ, מוציא ורד קמוטה, אדומה. קטפת כשהיית בדרך לפה, לפני איזה ארבע שעות, אתה מצטער שזה נראה כך. ויודע שלי לא אכפת. מסמיק בצורה כמעט בלתי מורגשת, כמו שרק אני מבחינה.
פוקחת עיינים צורבות אל מול פנסי האוטובוס. חופשי חודשי מתחת לאף של הנהג ופנימה, לחפש מקום להצטנף בו. לבד. נזכרת איך תמהת פעם איך אני יכולה לחכות לאוטובוס בכלל. "הוא לא מגיע מייד כשאת נעמדת בתחנה? אף אחד לא מודיע להם שהגעת?" פעם היית מתוק כל כך.
עכשיו אתה בכלל לא. לא כלום.

מטבע של חמש. ועוד אחד של שתיים. קולה קרה במכולת מתחת לבניין. תוססת, שחורה. מזכירה את כל מה שמעבר למה שמעבר למה שאפשר לעשות. לנסוע, לחוות, לטעום. שולחת פעימות חיים. "לרוויה מתוקה", מחייך אלי הקשיש מעבר לדלפק. אני מתכווצת. זה הכינוי שלך. למי מותר להשתמש בו? רק אתה קורא לי "מתוקה", "מתוקה שלי". מגלגלת על הלשון את המשקה הצורב, הפופולארי. זה מה שאתה שותה כל הזמן. עוצמת עיינים ויכולה להרגיש את הרטט בכיס. את המספר שלך על הצג. את הקול שלך אומר "התגעגעתי אלייך". כמעט יכולה לראות את הגבות המורמות. את העיינים הירוקות-אפורות שלך מחייכות, את המבט ה"מובן מאליו" כשאתה אומר שאתה אוהב.
כמעט.

שוקו חם אל תוך המיטה. מתחבקת עם הכרית מתחת לשמיכה. ספר מיותם ליידי על הרצפה, רק האדים מתערבלים לי אל תוך העיינים. לא, אני לא בוכה. לא, לא שוב בגללך. לא עוצמת עיינים ולא רואה אותך מתקשר. או שולח הודעה. או כותב לי מייל. פותח חלון במסנג'ר. משאיר הודעות על הקיר בפייסבוק. מגיע בהפתעה אלי מתחת לבית. לעבודה. לא עוצמת עיינים ולא רואה. כי אתה לא. אתה לא כאן. לא כלום. לא כמעט.

-
כל הכבוד אם הגעתם עד לכאן 

את ממש מפחידה אותי...