שירבוטים
אם הייתי ציירת קומיקס, הייתי לוקחת עכשיו את העט ומשרבטת כך:
בצד השמאלי של הדף, השמאלי ביותר, אתה. עומד בגב זקוף, עם האוזניה הרגילה, עם החיוך הרגיל, עם
הקמט הקל במצח, עם הפלאפון ביד.
מאחור, לאורך כל הנוף, על כל השביל, גופות. במצבים שונים של דעיכה וריקבון. חלקן עוד גוססות להן,
חלק כבר לא יותר מגל עצמות על רקע נוף השקיעה הבוער.
כל אלו ש"רק רצית לבדוק" אם הן מתאימות לך. כל הנסיונות. כל הניסויים שלך בבני אדם.
אני בסוף התמונה, בקצה העליון והימני ביותר, קטנה. מתיישבת על איזו אבן בצד הדרך, ליד כולן, נושמת
את הנשימות האחרונות שלי, גומעת את טיפות ארס אהבתך הנכזבת. רגע לפני שאצטרף אל הערימה. ואולי לא.
אולי אני קורעת את הציור הזה מלמטה, מהפינה השמאלית. לאט לאט, לפיסות קטנות. תחילה לאורך ואחר
כך לרוחב. כל ריבועי הנייר הקטנים, החיוורים, מתפזרים לרגלי כמו אבק דרכים. טיפשי. מיותר
גם אתה.
פותחת חלון והרוח הנעימה של בין הערבים לוקחת הכל. רחוק מדי מכאן. איפה שאי אפשר למצוא. איפה
שאי אפשר להשלים. איפה שאי אפשר לבקש סליחה. רחוק.
במקום בו אין התנצלויות ואין הזדמנויות שניות. במקום בו אנשים חותמים את שמם ברעל, במקום בו אנשים
הם בדיוק מה שהם ולא מה שהם מנסים להראות.
אני כאן, בחדר הגדול, מוצף באור. הקומקום רותח מעבר לקיר. הודעה חדשה התקבלה בפלאפון שעל
השידה. הבהוב כתום קורא לי ממסך המחשב.
חיים שאין בהם אותך
ואולי עדיף שכך.
 |
|
|
כך מתחנפים?
