| נשלח ב-2/11/2009 13:21 |
 |
| |
אשכול השירים של רוחלה2
תאהבי קצת את עצמך
פחות אותו
חדלי מלהתמסר לעצב
הוא לעולם לא ידע להעריך
את זה
שובי אל עצמך
אל הקסם שבך
חייכי לעולם
הוא מקשיב לך
אל תוותרי על העקרונות
הברורים לך עכשיו מאי פעם
שמרי על עצמך
על הלב שלך
אל תתני אותו בקלות כל כך
רק לזה שידע לשמור עליו
וישנו אחד כזה, מבטיחה לך
והוא קרוב, אפשר ממש להרגיש
את זה
אז תחכי קצת
גם אם כבר נגמר לך הכוח
הוא יהיה האחד שייחלת לו
האחד שהתקופה האחרונה
עשתה אותך מוכנה לו
והוא יציף את ליבך באושר
מהסוג ששמור רק לאוהבים
שבקדושה, בצניעות
ואז יעשה הכל ברור יותר
תביני מעט מהניהול המושלם הזה
הרי בשביל חיבור שכזה
נדרש מכל החלקים של העולם
לזוז ולהסתדר
אז חכי מעט
ועד אז זכרי שכל אחד
מקרב אותו אליך
קבלי זאת באהבה,
בהבנה
עולם מלא בטוב מחכה לך
אם רק תאפשרי לו
אם רק תפני לו מקום
לא לצידך,
בתוכך
היי שקטה,
היי שלווה,
אלוקים מתכנן לך דבר נפלא
ועד אז
תתרגלי קצת
בלאהוב את עצמך יותר
תוקן על ידי אסיק_good ב- 02/11/2009 13:41:07
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2009 13:33 |
|
| |
כמה אמונה...
כמה אהבה...
אמיתית וטובה...
קשה, אבל אמיתי, רלונטי גם לגברים!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2009 13:34 |
|
| |
מדהים!!!
עכשיו יורד גם גשם בתוך החדר ולא רק בחוץ
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 00:15 |
|
| |
שוב נפילה.
אני חייבת לתפוס דיבור עם בורא עולם.
הפסקתי להבין מה הוא רוצה ממני.
אני חייבת גאולה פרטית, גאולה נשמתית. אם יש כזה דבר בכלל.
נמאס לי מהפגישות האלה. הוא בחור טוב, באמת. אבל לא בשבילי.
לא יודעת למה. לא אהבתי את הידיים שלו. כן, קטנוני מעט. אבל לא אהבתי.
מי בכלל מסתכל על ידיים, סתומה.
החלטתי, אני אקח הפסקה מכל זה, לחשוב קצת. להתפלל יותר.
אם רק הוא לא היה מביא לי בדרך את אהבה הזאת, הייתי מסתדרת..
הייתי שורדת, מתפשרת.
אבל עכשיו איך אפשר? איך?
אלוקים, אתה חייב לתת לי סימן, אות..
משו שיכוון אותי קצת. אני מבולבלת. קשה לי.
תאיר לי מעט את הדרך, חשוך לי מדי.
הייתי בטוחה שבגשם הראשון נהיה כבר שנינו
אבל בינתיים אני רק לבד
אהבה זה 50 אחוז הפחד לאבד אותה
מה קורה שהפחד הזה מתממש?
בא לי לברוח רחוק מכאן, לברוח אליך.
אני לא מבינה את כל האלה שלומדים להתרגל.
אני רוצה לאהוב.
אם יש בגישה הזאת משהו לא נכון,
תגיד לי. תעשה שאני ארגיש בזה.
ואולי זה שאהבה בגדה בי,
זה הסימן שלך? אני באמת לא יודעת.
ואני מקווה שלא.
כי אני רוצה להאמין בה, באהבה.
אפילו שנכוותי ממנה, אפילו שבכיתי עליה.
אז תגיד לי בורא עולם, יש מקום בעולם שלך,
בדרך שלך לאהבה?
מותר לרצות לאהוב ולא סתם להתרגל?
אם לא אז תגיד, ואני יורדת מכל זה.
רק תגיד כבר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 01:08 |
|
| |
מדהים אני כותב מפלאפון של חבר בחזור מחתונה. מאחורי חבר מדבר עם ארוסתו. כמה שזה אמיתי! זה נכון!
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 01:13 |
|
| |
כמה שזה מתסכל! אם הוא יגיד לך לפני, תבטיח להעביר לי... אני משתגעת...
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 02:46 |
|
| |
וואי רוחלה. . . לא הכרתי אותך ככה מסכנה הכרית שלי שוב פעם נירטבה. . . כל מילה בסלע. . .
_________________
כשה' סוגר דלת...הוא פותח חלון...!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 02:47 |
|
| |
| רוחלה2 כתב: |  | אהבה זה 50 אחוז הפחד לאבד אותה
מה קורה שהפחד הזה מתממש?
בא לי לברוח רחוק מכאן, לברוח אליך.
אני לא מבינה את כל האלה שלומדים להתרגל.
אני רוצה לאהוב.
|
|
במילה אחת, מדהים!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 08:04 |
|
| |
הו, איך אפשר להגיב? תיאורים כל כך אמיצים, מדויקים, מרגשים. כל תגובה תהיה דלה וחיוורת לנוכח הבעה מסעירה כזו. אומנותית. שופעת רגש עז.
ובכל זאת, מה מטרת הייסורים? הרב סולובייצ'יק (בטח כבר שמתם לב שאני מוצא בדבריו הדרכה, עידוד ונוחם) מתאר את הייסורים ככלי למיטוב האישיות. האדם מתרכך, מזדכך. לא לשווא 'עצב' ו'עיצוב' באות מאותו השורש. "לא עצבו אביו מעולם" - לא ציערו, וגם לא עיצב את אישיותו.
כל סוג של ייסורים יכול לשרת את המטרה האלוקית הקדושה הזו. בשעת נעילה של יום הכיפורים, לדוגמה, כשהגוף חלש ונכנע, הנפש הומה בטהרה יתירה. האדם נעשה אמיתי יותר, כלפי עצמו וכלפי אלוקיו.
אך ייסורי הנפש הם פעולה ממוקדת להשגת המטרה. רבי נחמן מברסלב טבע את המונח 'תיקון בשורש'. האדם עובר חוויה מייסרת הנוגעת באמת לציפור נפשו, לשורשי אישיותו ממש. הפגיעה קשה, מרה ממוות, אבל דווקא משום כך היא חודרת למקומות ששום כאב אחר לא מגיע אליהם. יורדת כליות ולב. לא משאירה חלק שלא תוקן.
בזכות הייסורים, האדם יכול להפוך לאדם טוב יותר. אמיתי יותר, רגיש יותר, חכם יותר. עמוק. טהור, מתון, שקול. רוחני. פחות חומרי. הוא מתחיל מאפס. שואל את עצמו את השאלות הכי קשות. מזעזע את כל הנחות היסוד של עצמו. נעשה פחות נחרץ ויותר מהורהר.
הוא לומד להקשיב. זוכה לראייה רחבה יותר. הרבה יותר. מתבגר. מתחשל. בשלב מאוחר יותר, באופן פרדוקסלי, אפילו נעשה שמח יותר. זוכה לשלווה, לרוגע, לשקט פנימי.
ולבסוף מגיע השלב שבו האדם, אם זכה, מסתכל אחורה ושואל את עצמו: האם הכל היה לשווא? האם הייתי מוותר על התהליך המפרך והמייסר שעברתי?
אם זכה, הוא מרגיש עתה שלם יותר. אם זכה, הוא משיב לעצמו בשלילה גמורה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 09:25 |
|
| |
שנזכה...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 14:18 |
|
| |
מדהים מדהים מדהים!!!!
כתבת אמיתי ביותר...
את פשוט מבטאה את הרגשות בצורה מדהימהההה
(איך כותבים? מבטאה, מבטאית או מבטא?? אפילו אני הסתבכתי)
ריגשת!!!!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 14:32 |
|
| |
רוחלה, את משהו...
בחורה עם שכל מפותח מהרגיל ורגש מפותח מהרגיל.
מסוג האנשים שאני אוהבת :)
אני באמת לא רוצה להרוס עם תגובה שמתיייחסת לכתיבה שלך
אבל יש לך ראיה עמוקה ותובנות עצומות שם בפנים..
מסוג הכתיבה שאני אוהבת :)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2009 23:18 |
|
| |
אלוקים תודה לך,
קיבלתי את הסימן שלי.
אומללים הם אלה שלא יודעים להשתמש
במתנת חינם שהענקת להם-
לדבר אליך
בימים שאני טיפה מתרחקת ממך
אני מרגישה מן נסיגה שקשה לתאר אותה
מרגישה מן נשמה בודדה בעולם הזה
אבל ברגעים, בשעות המתוקות שלנו ביחד
הכוחות חוזרים אליי פתאום
אני מרגישה שאני מסוגלת להתמודד עם הכל
הדרך כבר לא נראית מפותלת כל כך
אלוקים, אני מרגישה לפעמים
שאני לא מספיקה להודות לך כמו שצריך
אני רוצה שתדע, שתשמח שם למעלה
בבריה הקטנה, בשליחה התמימה שהפקדת בעולם שלך
אני מתהלכת בידיעה ברורה בקיום שלך,
בהשגחה שלך
מרחמת על אלה שרוחקים ממך,
מתפללת עליהם, שיזכו גם הם להרגיש בך
אוי, אלוקים...
יש אהבה, ויש אהבה...
אהבה אליך מעולם לא נגמרה לי,
מעולם לא הפנתה לי עורף...
מחזקת אותי תמיד שקשה לי,
מגוננת, מלטפת,
זו אהבה..
אני אוהבת אותך אלוקים,
בוטחת בך.
זקוקה לך.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/11/2009 13:58 |
|
| |
רוחל'ה, אני עוקב כבר כמה זמן אחר שירייך, שירים שמדברים אל האחד למעלה, ואני תוהה ביני לבין עצמי מה עבר עלייך שאת מסוגלת להתבטא כ"כ בפתיחות בפורום זה.
כשאני קורא את שירייך אני מרגיש את כאבך מבעד למילים, את הרצון לאהוב ואת החשק לתת רגש לעוד אדם.
אני מאמין שכל אחד שיוצא איתך מסוגל לחוש זאת... (או שלא?!) אני מאחל לך שתמצאי מהר את מי שמתאים לך ונזכה לראות שירים של הודיה ותהילה
|
|
|
|
| נשלח ב-4/11/2009 14:12 |
|
| |
חחח... מה עבר עליי? לגמרי לא ברור... אני זקוקה לכדורים דחוף... מהסוג החזק..
האמת, זה מתחיל ככה.. תמי4 נותנת לי מקור השראה חזק היא מצליחה להביא אותי לעוצמות של דיכאונות מוזרים כאלה... ואז אני קצת נרגעת וכותבת משהו שיאזן את זה... אני מרגישה צורך לבקש סליחה מבורא עולם על ההתפרצויות הרגש שלי כאן בפורום. וכך מתקבלים להם אשכולות לא ברורים בעליל.. כשהם מבטאים פיצול אישיות חזק...
מצד אחד פורקת עצבים ומלאת תלונות, מצד שני באה אליו, לאלוקים, ברגוע,בפתיחות מוגזמת כזאת...
המסקנה- אישפוז קל..
תוקן על ידי רוחלה2 ב- 04/11/2009 14:17:08
תוקן על ידי רוחלה2 ב- 04/11/2009 14:19:19
|
|
|
|
| נשלח ב-4/11/2009 16:50 |
|
| |
ממש לא בכיוון של אשפוז... ורבאק שמישהו יעצור את תמי4 שנתחיל לראות פה דברים בכיף שלנו.
כשרון הכתיבה שלך מרקיע שחקים...אני לא הראשון שכותב אתזה...
ואולי עוד יצא מזה משהו-אם יש התעניינות בתחום...:-)
|
|
|
|
|
