אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

אוד מוצל מאש

את הסיפור הזה אשתי שמעה בסמינר של ערכים עכשיו שאני מסתכל על זה התאריך של פרסום הסיפור זהה לתאריך שהיינו בסמינר

סיפור על אב ובנו

סיפור שמתאים לתקופתנו לבקש סליחה מאבא שבשמים על כל מה שעשינו ויעזור לנו לשנות ולא לשוב
לדרך הלא נכונה ויאר את עינינו ב"ה שנתעלה ונתחזק ב40 הימים הקדושים האלו שנזכה להיות בני עלייה בכל יום.
הקב"ה נתן לנו מתנה אדירה יום כיפור הזדמנות לתקן הכל למה לפספס את זה .
מספרים שרבי נחמן היה לוקח את חסידיו לבית אבלים לראות איך בוכים וקוראים תהלים בתחנונים
אמר להם רבינו לקחתי אתכם לראות שאם הייתם בוכים ככה לפני לא הייתם צריכים להיות באבל.

בחור צעיר אחד סיים את הלימודים באוניברסיטה המתין בקוצר ורח לסוף השנה לקבלת התואר. מזה כמה חודשים שם עין על מכונית ספורט יפה, וביודעו שיד אביו משגת לקנות לו אותה- רמז לו בעדינות כי זו המתנה אותה היה רוצה לקבל לסיום הלימודים. ככל שהתקרב המועד, ציפה הילד לשמוע מאביו בעניין המכוניות, אך משום מה אביו לא הראה שום סימנים לבנו שקלט את הרמז.
בבוקר- בטקס סיום, קרא האב לבנו לחדר ושיבח אותו על הישגיו בלימודים.
הוא אמר לו כמה הוא גאה שייש לו בן מוצלח כל כך, וסיפר לו עד כמה הוא אוהב אותתו. בסיום דבריו הגיש לבן חבילה עטופה בנייר אריזה יפה, ואמר לו זוהי מתנתו לכבוד קבלת התואר. סקרן, וגם מאוכזב, פתח הבן את אריזת המתנה  ונדהם לגלות בה ספר תנ''ך מהודר בכריכת עור שעלייה מוטבע שמו באותיות מוזהבות. בחמת זעם קרא אל אביו:"עם כל הכסף שייש לך, זה מה שאתה נותן לי?!?" הוא הטיח את הספר,את המתנה, עדיין חציו ארוז, על השולחן ויצא מן החדר בסערה.
הרבה שנים עברו, הבן עזב את הבית בו ביום, ועבר לעיר מרוחקת אחרת כדי להתחיל בה את חייו.
רחוק מאביו שאיכזב אותו כל כך. המזל האיר לו פנים- הוא הפך לאיש עסקים מצליח היה לו בית נאה באחד הפרברים היוקרתיים ומשפחה ניפלאה. מפעם לפעם עלה בו הרהור של כאב וגעגוע לאביו, וביום בהיר אחד החליט כי אין טעם להמשיך לשמור טינה. אבא זה אבא, והוא החליט לנסוע לבקרו. הוא לא ראה אותו מאז אותו יום של טקס הסיום שלו. ודאי הוא כבר זקן מאוד חשב לעצמו.
והנה, עוד לפניי שהספיק לעשות את סידורי הנסיעה, קיבל מברק המודיע לו כי אביו נפטר, וי בצואתו הוריש לו את כל רכושו.
עורך הדין המטפל בצוואה הודיע לו כי עליו להגיע בהקדם כדי  להסדיר את מילוי הצוואה. כשהגיע הבן אל בית אביו, נפל עליו צער גדול וחרטה עמוקה ע הקרע שיצר, לו יכולתו להחזיר את הגלגל אחורנית, חשב... והוא התחיל לסד ר את הניירת על שולחנו של אביו, מרוקן חפצים ממגירותיו. ובקצה השולחן היה מונח ספר התנ''ך שהעניק לו אביו לסיום לימודיו, עדיין ארוז למחצה בנייר עטיפה מהודר. עם דמעות בעיניו נטל את הספר ליד לדפדף בו. סימניה קטנה הייתה נעוצה באחד הדפים בו סימן אביו בקפידה קטע המדבר על אהבת אב לבן ועל קשר הדם שלא ניתו להתרה. בסערת רגשות אדירה הרים הבן את הספר כדיי לאמצו חזק אל ליבו, כשלפתע נפל מתוך האריזה משהו. כשהרים אותו הבן, ראה כי זהו מחזיק מפתחות אליו מצורפת תווית ועליה מוטבע שם של סוכנות רכב ידועה, אותה סוכנות בה ראה לפני שנים את מכונית הספורט שחפץ בה. מצדה השני של התווית היה מוטבע תאריך, יום סיום הלימודים שלו, והמילים שולם במלואו.
מי יודע כמה דברים בחיים שלנו מתפספסים לנו, משום שאנחנו לא מסוגלים לראות ממטר את מה שלא עולה בקנה אחד עם רצונותינו

"אני רק יהודי פשוט"

מתוך שופר
חדש באתר הספור היומי מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי 

 

גברת קורנפלד היא לא אשה דתייה. ליתר דיוק באזור שלה לא תוכלו למצוא גברת יותר אנטי-דתית ממנה. היא פשוט לא יכולה לסבול דתיים על גווניהם השונים, עם שטריימל, בלי שטריימל, עם קיטל או בלי, עם עניבה, בלי עניבה, ואפילו כיפות סרוגות עם חולצה צבעונית עוררו בה טינה עזה.
היא כבר לא אשה צעירה הגב' חווה קורנפלד, ועיסוקה כמאבחנת ליקויי למידה למעלה מ- 30 שנה, העמיד אותה בשורה הראשונה בסקטור המקצועי שלה. שמה הלך לפניה מדן ועד אילת, היא היתה אוזן קשבת, לב מבין, ופה מפיק עצות-מרגליות, בכל הקשור לאיבחונים ורעיונות התמודדות עם כל ליקוי באשר הוא. הספר שכתבה ''ילדים עם כשרון אחר'' הפך ללהיט גם במגזר הדתי, שם ידעו לסנן ולנפות את הקש והתבן, ולהוציא משם את הסולת הנקייה, בבחינת ''תוכו אכל קליפתו זרק''. לא נחטא לאמת אם נאמר שאלפי ילדים חייבים לה את חייהם ותפקודם השכלי והרגשי כאחד, גם במגזר שלנו.
היה זה בוקר יום שבת קייצי, פרשת ''משפטים'', ב' אלול, החום הכבד עדיין לא לפת את הנבראים, והיא השכימה קום כהרגלה, לצעדת הבוקר הקבועה שלה. בראשה חולפות מחשבות של אושר, שתי בנותיה נישאו בשנה שעברה, ובקרוב, ממש בקרוב, היא ובעלה יוכלו לסמן ברקורד שלהם את התואר: סבא וסבתא.
גב' קורנפלד ירדה במדרגות הפונות לגן הציבורי ופתחה בהליכה. הפתגם ''נפש בריאה בגוף בריא'' היה נר לרגליה למרות שבריאות הנפש לדידה, זו השכלה אוניברסיטאית-אקדמית על כל השלכותיה, נו טוב.
השעה 8:00 בבוקר. אנשים עטופי טליתות נכנסו ויצאו מבתי הכנסת, אבל אותה זה לא עניין. היא אף פעם לא הישירה מבטה לטיפוסים הללו שסימלו בשבילה גלות, חשכה, פרימיטיביות, נחשלות ומה לא?
היא פנתה ימינה לכוון המרכז המסחרי והנה מולה... לא פחות ולא יותר... דוקטור אביגדור נחושתן.
''בוקר טוב דוקטור''.
''שבת שלום גב' קורנפלד''.
דר' נחושתן היה אף הוא זריז בהליכתו... אך בטרם פנה להיכנס לחצר בית הכנסת השכונתי היא הבחינה בכיפה לבנה על פדחתו...
''לא ידעתי שאתה דתי'' אמרה בתמהון.
''אני לא דתי'' השיב.
''אז לאן אתה הולך עם הכיפהל'ה הקטנה שעל ראשך?''
''לבית הכנסת'' השיב הדוקטור. ''זה לא סוד, יהודי שהולך לבית כנסת צריך לחבוש כיפה... לא אני המצאתי את זה''.
''אז אתה כן דתי'' התעקשה הגברת.
''לא גברתי... אני רק יהודי פשוט, רק יהודי פשוט. שבת שלום''.
מכאן ואילך כבדו פסיעותיה. 20 שנה היא מכירה את רופא המשפחה המסור אביגדור נחושתן, ומעולם לא העלתה בדעתה שהוא פוקד את בית הכנסת, שמץ של אידישקייט היא לא מצאה בו. הוא לא הקרין שום לחלוחית כזו.
''אני יהודי פשוט... רק יהודי פשוט'', המשפט הזה הדהד כיבבת שופרות של אלול בין אוזניה, כמו מינים ועוגב. כמו צלצלי שמע. לא פסק לרגע. ''אני רק יהודי פשוט... יהודי פשוט''.
''ריבונו של עולם'' הרהרה בעודה נחה על ספסל בגן הציבורי ''מאיפה אני מכירה את המשפט הזה, למה הוא לא נותן לי מנוחה...?''. רק יהודי פשוט.
חווה נולדה להורים ניצולי שואה. בבית לא דיברו על הטראומות האלה. תמיד היה שקט מתוח באוויר. מעיק. אביה היה איש מופנם וסגור. בקושי הפליט כמה מילים ומשפטים יבשים מדי יום. איש קשה יום, חרוץ, עובד במפעל תעשייתי, ומביא לחמו בכבוד. היא בת יחידה. אמה, אשה טובת-לב נפטרה עליה בחטף בהיותה תלמידת תיכון, ומיד אחר כך חלה אביה במחלה הנוראה – אלצהיימר.
נערה יתומה בת 16, בלי אמא להישען עליה ולהתרפק על כתפה, עם אבא צעיר יחסית, ההולך ומאבד את שאריות זכרונו. יושב שעות ובוהה. שותק. פה ושם מנגב דמעה. שלוש שנים הוא סחב את המחלה, אבל בשנה האחרונה הוא שקע אל מצולות הזיכרון ודלה משם ארוע עליו חזר כמה פעמים בשבוע.
''רציתי למות. לא יכולתי יותר. מוכה וחבול בכל הגוף. רעב. בקושי שוקל 30 קילו. אין לי הורים, אין לי אחים, אין לי לאן לחזור, הוי אלוקים רחם עלי ואז הגיח פתאום החייל הנאצי הזה, שני מטר גובה ושלף אקדח. ''יהודון מסריח'' הוא שאג, ומיד שלף אקדח והדביק לרקתי''.
''מי אתה בכלל?'' צעק עלי הנאצי...
''אני רק יהודי פשוט'' עניתי לו ''יהודי פשוט''.
''ואז הנאצי החזיר את האקדח לנרתיק והלך לו''.
כן, אבא של חווה קורנפלד חזר על הסיפור הזה עשרות פעמים, אולי מאות, עד שגווע אל מותו, כשעל שפתיו המילים ''אני רק יהודי פשוט''. היא היתה נערה שהקשיבה, אך לא הפנימה.
כ- 30 שנים המתין בקרקעית התודעה שלה הביטוי הנדוש כל כך ''אני רק יהודי פשוט'' עם הבעת הפנים המיוסרת של אביה. עם הדמעה בזווית העין, וזה פעל בה לבסוף כארס של עכנאי.
''ואני יהודיה?'' שאלה את עצמה בעודה ישובה על הספסל ''אני יהודיה פשוטה? או שמא אני סתם מסתובבת בעולם ללא זהות ותוכן?'' והשאלות היו נוקבות עד תהומות הלב.
חווה קורנפלד ובעלה הלכו זמן קצר אחר כך למצוא את התשובות לשאלות בסמינר ליהדות.
חצי שנה אחר כך, סמוך לגן הציבורי, היא שוב נפגשה בשבת בבוקר עם דוקטור נחושתן. הוא בדרכו לבית הכנסת עם כיפתו הלבנה והיא בדרכה לבקר את נכדה הטרי. הוא כמעט בלע את לשונו ובקושי הכיר אותה. הגב' קורנפלד היתה לבושה בצניעות רבה, ולראשה כיסוי ראש.
''שבת שלום דוקטור'' אמרה לו ''גם אני רק יהודיה פשוטה''.

התעוררות
''כאשר באה לאדם התעוררות על עסקי נפשו ועבודת בוראו, יחזיק בה תכף ומיד, כי היצר מקרר חומו ומבקש להפרידו.''
(החיד''א)

הכל בזכות קלטת שמיעה! סיפור מדהים ומחזק

היום{שבת‚ כ''ד באייר ה'תשס''ז } שמעתי סיפור מאת הרב יובל דהן

והסיפור הולך ככה, לפני כמה זמן היה יהודי יקר ששמו יעקב שהיה גר בירושלים עיר הקדוש,
אותו יהודי היה צריך באותו יום לנסוע לטבריה  בשביל עסקים, יעקב אמר עצמו, עכשיו יש לי נסיעה ארוכה
אחפש איזה קלטת טובה של איזה שיעור טוב ומעניין, חיפש חיפש עד שלבסוף מצא קלטת שהוקלטה לפני 15 שנים,
והנושא של הקלטת , היה נושא כבד ולא ממש מעניין לטעמו נושא "לשון הרע" אותה יהודי יקר וחשוב
אמר לעצמו מה לשון הרע, אני רוצה איזה קלטת של הרב אמנון יצחק, או הרב זמיר כהן, משהו שירתק אותי. אבל מה בסוף ראה שזמנו קצר, והחליט לקחת את הקלטת והוא יצא לדרך.
נכנס אל הסובארו {סוג של רכב} שם את הקלטת ומתחיל לנהוג, מגיע ליציאה מירושלים , ורואה שהשיעור דווקא מעניין
והוא מריץ אחורה קדימה , כדי לשנן את ההלכות שלמד , והוא נסע בנתיב הימני והוא החל לנסוע על 40 קמ"ש מרוב שהיה שקוע בשיעור, ומאחוריו הייתה משאית ארוכה שנוסעת על 100 קמ"ש, ובעל המשאית אומר לעצמו , "מה יש לסובארו הזה מה הוא מטומטם  , מי נתן לו רשיון?
הנהג משאית החל להתעצבן ורצה לעקוף אותו , ואיך שהוא מתחיל לעקוף אותו , אותו סובארו החל להאיץ גם כן למאה , עכשיו שניהם על מאה וממול הנתיב של המשאית בא רכב פרטי במהירות עצומה.
ואף אחד לא מבין מה קורה פה..הנהג הפרטי אומר לעצמו מה המשאית הזה עושה
והנהג משאית אומר מה הסובארו הזה חושב לעצמו פתאום מתחיל להאיץ..
והנה הם מתחילים להתקרב אחד לשני ויעקב כולו שקוע בשיעור תורה, ולפתע הוא שומע צפירה
והוא מתעורר ורואה לצידו את הנהג משאית ואת הרכב הפרטי ממול וישר הוא פונה שמאלה לתעלה.
וחלונות מתנפצים לו והרכב כולו מתפרק ..שני הנהגים ירדו ישר מהאוטו וירדו לראות מה קרה לרכב הסובארו , והנה יעקב מתאושש ויוצא מהרכב ואומר לנהג המשאית , יו אני לא מאמין אתה הצלחת אותי בזכות שצפרת הצלחת אותי אני מצטער שהייתי כולי רדום, והנהג משאית אומר לו " תגיד לי אתה משוגע אני לא צפרתי בכלל מה אתה רוצה ממני, אז הוא פונה לנהג השני ואומר לו ואי תודה רבה לך אתה לא יודע איזה נס בזכות שצפרת ניצלנו~!!!!, וגם הנהג הזה אמר לו באמא שלי אתה לא נורמלי אני לא צפרתי..
ואז יעקב אומר לעצמו אז מי צפר? ?

חברים יקרים , מי אתם חושבים צפר?
בואו ואגיד לכם , באותו זמן שהקליטו את השיעור על הלכות לשון הרע לפני 15 שנים.
אז זה היה על יד שכונת מגורים ובאותה שניה היה שם רכב שצפר..
ותראו מה זה בורא עולם שמכוון הרב מלמעלה. יעקב הריץ את הקלטת אחורה וקדימה
ודווקא מתי שהוא היה צריך להתעורר אז פתאום היה צפירה מן הקלטת. , ובכלל הוא לא רצה לקחת את הקלטת..

ששמענו את הסיפור הזה אמרו פישששש ישתבח שמו בורא עולם , איזה עומק איזה דיוק.
הכל משמיים חברים כל מה שקורה לנו פה זה הכל לטובה אז תהיו רגועים וסבלניים.
אל תהיו עם דאגות זה סתם הורס אתכם ..
יש בעיות בפרנסה ,תאמינו לי שהקב"ה יודע את זה, אבל מה לעשות לא נולדנו להורים עשירים, נגיד תודה לבורא עולם שאנחנו קמים כל יום .זה מספיק לנו..

כוס פלסטיק עלובה

כוס פלסטיק עלובה
אביגדור קינסטליך מסר את גופו ונפשו על כל יהודי. חבריו הקרובים היו מתלוצצים ואומרים ''אביגדור הוא לא בן אדם, הוא לב''. זו אולי בדיחה, אבל כל מי שהתחכך עם אביגדור הרגיש מקרוב, שהטיפוס הזה נותן לך את כל הלב, כפשוטו, ואפילו לא מבקש עודף, או איזה קמצוץ של הכרת הטוב. הלב שלו היה פלסטלינה ריחנית בידיו של כל מי ששיווע לעזרה, לחיוך, לדחיפה.
בשביל לשמח יתום חתן בר-מצוה בקצה העולם, הוא לא בחל לקום באישון לילה, לארוז מזוודה, לעלות על מטוס, לנחות באיזו מדינה נידחת ולשמח את הילד. תפילין, ספרים, ממתקים, הכל ביד רחבה. חצי יום אחר-כך הוא כבר חזר הביתה עמוס בחוויות.
בשביל להעלות חיוך קטן של אושר על שפתותיה של אלמנה אומללה המטופלת בתינוקות, הוא שעט כאיילה שלוחה אחרי שערגה על אפיקי מים, ומילא לה את המזווה והמקרר מכל טוב, כאשר מפיו משוגרות נעימות חסידיות משובבות נפש.
''הנשמה שלך אדון קינסטליך היא נשמה כללית'' היה לוחש על אוזנו האדמו''ר מעת לעת, לפני הטיש, אחרי הטיש. ''נשמה כללית זה טוב, אבל תמיד תשמור על איזון נכון בין הרצון לעזור לכל העולם, לבין הצורך להיות איש של בית, אבא טוב לילדיך, ובעל מידות טובות לרעייתך''.
אביגדור היה קשוב לכל עצה של האדמו''ר, והיה ערני לא לחצות את הקו-האדום, בין שלום הבית לבין החסד האינסופי שפיעם בתוך ליבו... ליתר דיוק, ליבו כגופו.
היה זה בבוקרו של ראש חודש שבט כשאביגדור קינסטליך עלה על מטוס חברת התעופה ההודית בבומביי, בדרכו מהודו לישראל. האשה והילדים חיכו לו בכליון עיניים. בשבועיים האחרונים הוא פקד את החורים הכי נידחים בהודו, כדי לפגוש בני נוער ישראלי ולזעוק מעומק ליבו הענק ''יש אבא בשמים!!!''.
עשרות תלתלים הוא ליטף, מאות חיבוקים הוא חיבק ואלפי ריקודים הוא רקד כדי להחזיר אותם הביתה, להאיר להם את האפילה, ודווקא שם באופל הטמא הם כרו אוזן, הם היטו לב, הם הניחו תפילין והתפללו בדבקות.
בחברת התעופה הכירו אותו היטב, ובכל פעם שהיה מקום פנוי במחלקה הראשונה, הם נתנו לו להתיישב שם, לנוח מעמל החסד. והנה עם סגירת הכבש, גילה אדון קינסטליך התשוש, שחוץ ממנו, יושב במחלקה עוד אדם בכורסא לצידו. היה זה איש עסקים טרוד, כבן 60, לבוש חליפה משונה למראה, שתופף בעצבנות על קלידי המחשב האישי שלו כשהוא לא מסיר עיניו מן המסך.
''הו ברוך השם'' חשב אביגדור לעצמו ''אני הולך לישון עמוק עמוק עד הנחיתה בישראל''.
רצונות לחוד, חלומות לחוד, והמציאות עולה על כל דמיון.
רבע שעה אחרי ההמראה, נכנס הדייל למחלקה הראשונה ושאל באנגלית את שני יושבי המחלקה אם הם רוצים לשתות משהו.
''כן'' ענה אביגדור בלע''ז ''אשתה קפה שחור, שניים סוכר, אבל עשה לי טובה'' הדגיש באוזני הדייל ''רק בכוס פלסטיק. לא זכוכית. פ-ל-ס-ט-י-ק''.
הנוסע ממול הגביה עיניו ומבט של תימהון נסק מהן.
''או-קי'' חייך הדייל ''הבנתי, אביא לך קפה עם כוס פלסטיק... רק שתהיה מאושר''.
חצי שעה אחר-כך הסצינה הזו חזרה על עצמה. ''אני כבר יודע'' אמר הדייל ''אתה רוצה קפה בכוס פלסטיק, אני גם זוכר אותך מטיסות קודמות''.
אדון קינסטליך מתח את הכורסא לאחור, לגם לגימה אחרונה מן הקפה ועצם את עיניו.
"תסלח לי אדוני" פנה אליו הנוסע הצבעוני עם מחשב ה''לפ-טופ'', ''אולי תסביר לי מה העקשנות הזו לשתות רק בכוס פלסטיק... זה נשמע לי כל כך משונה''.
אביגדור התיישר על הכורסא ובשיא העייפות שלו שאב כמה חופנים של סבלנות ''אני יהודי'' הסביר לשכנו לטיסה ''אנחנו היהודים לא שותים מכוס זכוכית או מתכת אם היא לא עברה טבילה במקווה. זו הלכה מן התורה שלנו... זה ציווי של הקב''ה, ואנחנו לא שואלים הרבה שאלות. כוס פלסטיק חד פעמית, לעומת זאת, אינה זקוקה לטבילה, זו ההלכה. אתה מבין?''.
הנוסע ממול סגר את המחשב האישי שלו והניחו על השולחן. ''תתפלא גם אני יהודי, נעים מאד שמי צ'רלי אנגלנדר''.
אתה יהודי?
''כן. אבל חוץ מזה שאני יהודי אין לי שום מושג בתורה. ההורים שלי היגרו בילדותי לאוסטרליה מרוסיה, ושם חוץ מקנגורו, ביזנס וכסף לא ידעתי דבר. אפילו בר-מצוה לא עשו לי. עכשיו אני שומע ממך איזו מן מצווה על כוס פלסטיק, שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי...''.
חושיו של אביגדור קינסטליך התחדדו.
''תראה צ'רלי, יהודים הם עם נבחר, אתה שייך לעם הזה. אתה לא אשם שגידלו אותך באוסטרליה כמו קנגורו...
שניהם פרצו בצחוק מתגלגל.
''אבל תבין צ'רלי, מן היהדות אי אפשר לברוח..., אתה כיום כבן 60 וכנראה שזו השיחה הראשונה שלך עם יהודי כמוני.
''נכון'' אישר צ'רלי ''ואתה דווקא מוצא חן בעיני''.
וכך במשך שעות ארוכות התפתחה לה שיחה מרתקת בין אביגדור קינסטליך הבלתי נלאה שמזמן שכח שהוא עייף ומותש, לבין צ'רלי אנגלנדר שגילה לפתע את יהדותו שלו ברום 2000 רגל.
כשהדייל הסימפטי נכנס שוב למחלקה טפח לו צ'רלי על הכתף וביקש ''הפעם תכין שני קפה, בשתי כוסות מפלסטיק...''.
לפנות בוקר הם נחתו בנתב''ג. אביגדור מיהר להתקשר לרעייתו ולהודיע לה: נורית סליחה, אלף סליחות, הבטחתי לך שאגיע עד שבע בבוקר הביתה, אבל אאחר קצת, יש לי מצווה קטנה...''.
נורית היתה רגילה להפתעות האלה. ''בסדר אביגדור'' לחשה לאפרכסת ''אבל תחזור עם סיפור עסיסי לילדים''.
המונית טסה לכוון בית הכנסת ''היכל שמעון'' ביהוד. צ'רלי ואביגדור נכנסו למנין ותיקין. תוך דקות ספורות הונחו הטלית והתפילין על צ'רלי אנגלנדר, שעיניו ברקו מאושר.
''עכשיו מוציאים ספר תורה'' הסביר לידידו איש העסקים.
''עכשיו תעלה לתורה, אני אסביר לך כיצד מברכים''.
דמעות נקוו בעיניו של צ'רלי למראה האותיות והתגים על הקלף הקדוש. הלב שלו פעם במהירות הקול. אחרי הברכות והקריאה, נזרקו לפתע סוכריות, והמתפללים החביבים של בית הכנסת ביהוד פתחו במעגל סוער. ''אשורר שירה – לכבוד התורה'', ואחר-כך ''ישמח חתני בקהל אמוני''.
צ'רלי אנגלנדר חגג בר-מצווה באיחור של 47 שנה. לא נורא. הגבאי הגיש לו גביע יין מוזהב וביקש שיברך...
''רגע, אני שותה רק בכוס פלסטיק'' הפטיר אנגלנדר חתן בר-המצווה, לעברו של הגבאי.
''לא'' צחק אביגדור. ''כאן בישראל, בבית הכנסת הקדוש הזה, כל הכלים טבולים''.
לחיים.
הם נפרדו בנשיקות חמות עם הבטחה ברורה להיפגש בקרוב. ''האמן לי אביגדור נשמה שלי, אף פעם לא חשבתי שאהיה חייב את כל חיי לכוס קטנה ועלובה מפלסטיק''.
ושמש אדיבה של חודש שבט קרצה לה מבעד לטללי הבוקר.

מתנה קטנה
שלום, ראשי תיבות: ודע, מה, שתשיב, לאפיקורוס.
(רבי נחמן מברסלב)

שכר שיחה נאה

מתוך ספרו השני של הרב קובי לוי בעל ספר "השאלה. התשובה. העיתונאי"
והפעם: שכר שיחה נאה
אודה להשם בכל לבב, מאז הופץ ספרי הראשון ''השאלה. התשובה. העתונאי'', מגיעות אלי הרבה שיחות טלפון מרגשות, מאנשים יראי שמים מארבע כנפות הארץ ובפיהם הרבה סיפורי השגחה מופלאים, הראויים ללא ספק לפירסום. עד כמה שידי משגת אני מתעד סיפורים אלה בראשי פרקים בתוך פנקסי הקטן, כדי, שבבוא היום, אתפנה לצקת לאותן מילים ספורות, תוכן רחב וצבעוני שיכניס לסיפור את אותו אדרנלין יחודי שיש לסיפור טוב, המאיר כזרקור בלילה חשוך את ידיו הטובות של הקב''ה.

''הרב קובי לוי שלום רב, שמי משה ואני שדרן באחד מערוצי הקודש רבות בשנים. בסוף השבוע שעבר באחת מתוכניות הלילה שלי, עלה מאזין מחיפה לשידור וביקש לשוחח על ''המוות הקליני''.
וכך אמר לי המאזין: ''שמי אברהם, אני פנסיונר מזה שלוש שנים. חוץ משיעורי הקבועים בדף היומי, נטלתי על עצמי מחקר בנושא ''המוות הקליני''. החיים אחר המוות הם אחד מן הדברים המחזקים באמונה, ותמיד יש להם השפעה עוצמתית על רחוקים, ועל כאלה שמתעניינים רק בצד המיסטי של הנושא. ובכן, הספקתי במהלך שלוש השנים לעיין בעשרות ספרי מחקר, לקבל עבודות מחקר מאוניברסיטאות בחו''ל, לשוחח ולתחקר אנשים רבים שחוו מוות קליני, וחזרו לחיים. אין ספק כי מדובר במידע מדהים בכל קנה מידה, אך בכך אין כל חידוש.
וכאן שאלתי אותו: אם אין חידוש אז מה החידוש?
''הו'' השיב המאזין החוקר מחיפה ''הגעתי למסקנה מעניינת, שלא כתובה במפורש באף מחקר והיא – כאשר אדם מגיע לבית דין של מעלה, וחלילה וחס הוא אינו שומר שבת, נשמע אז קולו של המלאך המקטרג הצועק בפני הדיינים ''פלוני זה מחלל שבת!!!''. וזה הכל. פשוט זה הכל. מעבר לזאת הוא לא מוסיף דבר, כי כנראה בשלב הזה של הדיון אין מה להוסיף. המלאך המקטרג אינו מתאמץ להביא עוד עבירות ולפרטן. חילול שבת הוא כל כך נורא, עד שפמלייה של מעלה מזדעזעת מכך, ואינה זקוקה לשום עבירה נוספת כדי להכיר את מי שלפניה...'' עד כאן המאזין.
''ובכן הרב לוי'' המשיך השדרן משה ''ירד מן השידור המאזין אברהם מחיפה, ועולה לשידור גברת המעוניינת להגיב על דבריו של המאזין הקודם.
הנה הציטוט: ''שלום, שמי רחל, אני מתגוררת במרכז הארץ. רציתי לאמת את דבריו של המאזין הקודם. אכן כן, בבית דין של מעלה, המלאך המקטרג לא אומר יותר מאשר 'פלוני מחלל שבת'...''.
''רגע'' שאלתי אותה ''מנין הידע והקביעה הפסקנית הזו? שמא את עוסקת בחקר המוות הקליני?''.
''אינני מעוניינת לספר...
''חבל'' אמרתי לה ''אולי סיפורך יחזק כמה מן המאזינים. לפעמים חבל לאחסן עובדה מן הסוג הזה, שיכולה לפעול על לבבות רחוקים. לשמחתי הגב' שוכנעה, והחלה לספר.

''נולדתי במשפחה חילונית לחלוטין. עיסוקי המרכזי ותחום התמחותי היה הספורט לסוגיו. היתה לי הצלחה גדולה בתחום זה והרבה אהדה. גם לאחר שנשאתי עסקתי בתחום הספורט עד שזכיתי להריון. חלמתי שגם בני יהיה ספורטאי, כמו אמא שלו. אך מסובב כל הסיבות חשב אחרת. כשהגיע יום הלידה, השמש זרחה, האביב הפריחה והאור שלטו בנוף, והעתיד נשקף ורוד לגמרי. הלידה התנהלה כרגיל, ולאחר שעה נולד תינוק יפהפה בריא ושלם במשקל של ארבעה ק''ג. ''המזל טוב'' שוגר לעברי מכל עבר. הרופאים, האחיות, בעלי ובני משפחתי. השמחה הזו נמשכה בדיוק רבע שעה. לפתע איבדתי את הכרתי, הצוות הרפואי ביצע בדיקות מדוקדקות שנמשכו זמן רב. בשלב מסויים הלב פסק מלפעום, וחשתי כיצד נשמתי פורחת מגופי, ומלמעלה אני מביטה על נסיונות ההחייאה בחדר הלידה, ועל עיניהם המבוהלות של בני משפחתי, הממתינים במסדרון.
''וכמו בכל סיפורי המוות הקליני נכנסתי למנהרה שבסופה אור מלטף ושופע רחמנות. לא תאמין, הקב''ה מדבר עם כל אחת בשפתו. בקצה המנהרה ניצב אולם ספורט גדול ומפואר, במרכזו ישבו שבעה אנשים מכובדים שלא הכרתי. אחד מהם פנה אלי ואמר גברתי את עומדת כאן לדין.
''לדין? נדהמתי. מה לי ולדין? על מה דין?
''לפתע נשמע קול רעש מחריד ומחריש אוזניים, כמו רעמים אדירים הבאים אחד אחרי השני. תופי האוזניים שלי נקרעו, אבל שמעתי היטב את קולו של המקטרג: ''האשה הזו מחללת שבת!!!!!''.
''נכנסתי להלם... ובסופו מלמלתי לכוון הדיינים, מה לי ולשבת. אני לא מכירה שומרי שבת, כל משפחתי מחללת שבת מה בדיוק אתם רוצים ממני? הבחנתי שיש בטענה שלי ממש, והיא כן עושה רושם על הדיינים.
''בשלב זה נכנס לאולם הסניגור שלי, שביקש מבית הדין להקרין את הסרט של חיי. לפתע הבחנתי במסך ענק, שגודלו לפחות כמו בנין עירית ת''א. ראו עליו תינוקת קטנה... זו אני, הנה במסך אני בת שנה, בת שנתיים... בת חמש. הסניגור מוודא שלבית הדין אין שום טענה עלי באותו גיל שרואים אותי על המסך... אני שמה לב שהדיינים דווקא מגלים סימפטיה כלפי, הם לא מחפשים להענישני... והסניגור מפריח בי הרבה תקוות טובות... לפתע על המסך מופיעה תמונתי כשאני בת 20...
''ואז פונה אלי הסניגור בתוכחה: מה זה??? את לא צנועה!!! אוי, אוי, אוי, הרגשתי בושה נוראה. בושה שאין להגדירה במילים, כי היא נוראה מכל בושה שתעלה על הדעת, דווקא הסניגור מוכיח אותי... איזו בושה, ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס. פשוט לא להיות קיימת מעוצמת הבושה... במוחי חלפו המון שאלות עלי, על מהות החיים, על הדין הנורא... ואז חשתי תעצומת נפש לומר את המילים הפשוטות הבאות: יש לי תינוק, תינוק קטן, אני לא רוצה לעצור את החיים הנפלאים האלה...
''ראיתי נהרה של אור על פני הדיינים, חשתי שהם שמחים מהביטוי ''החיים הנפלאים'', שהם משדרים אלי אהבת ישראל טהורה וזה נרשם לי ככף זכות.
''ואז ביקש הסניגור להראות להם עוד סצינה מתוך חיי שהתרחשה יום לפני הלידה. אני יושבת מול המרקע, וצופה בתוכנית מרשת שידור אמריקנית. ומה בתוכנית? שני סוחרי יהלומים חרדים יושבים משוחחים, מקיימים ביניהם משא ומתן על עיסקה בת כמה עשרות מליוני דולרים. והנה הם לוחצים ידיים, מרימים כוסית ''לחיים'' והעסקה סגורה. ללא עורכי דין, ללא חוזים, ללא חברת בטוח. וכששואלים אותם מנחי התוכנית כיצד זה מבצעים עיסקה על סמך מילה ולחיצת יד הם משיבים: ''אנחנו יהודים יראי שמים המאמינים בתורה הקדושה, אנו נותנים אמון זה בזה כי התורה היא נר לרגלינו... והקב''ה בינינו.
''לפתע רואים את פני על המסך כשהן מתפעמות ושומעים אותי אומרת: ''לא יאומן, איזה יופי שאנשים בכוח התורה הנפלאה הזו חיים עם אמון וידידות שכזו... באמת תורה נפלאה...
''עיניהם של שבעת הדיינים פונות אלי, ואני מרגישה רוגע. אני מבינה שהם מאד מאד מרוצים ממני. אחרי מספר שניות פנה אלי אב בית הדין ואומר לי: ''גברתי, דיברת יפה על התורה, שיבחת את התורה. אנחנו מתירים לך לחיות חיי תורה. את יכולה לרדת לעולם ממנו באת, ולגדל את תינוקך עם התורה.
''45 דקות הייתי חסרת-חיים, במוות קליני. ברוך השם עברו מאז 25 שנים...
* * *
''אתה שומע'' הרב לוי מסיים השדרן משה מערוץ הקודש ''הגברת הנכבדה הזו הספיקה להשיא את בנה הבכור, ויש לה עוד ארבעה בנים בני ישיבות חכמים וצדיקים. נו? מה תגיד, שכר שיחה נאה של אשה שעולמה זה רק הספורט, הביא אותה להיכנס בגאון בדלת הקידמית לעולם הנצח''.
תסלח לי הרב לוי, אני חייב לחזור לשידור''.

חזק וברוך נועם על העבודה המאומצת תודה

סיפור מרגש על גבריאל ורבקה הולצברג ז"ל

"ילד של אלבום תמונות"

חדש באתר הספור היומי מהספר העתונאי "ילד של אלבום תמונות"מאת קובי לוי



יש הורים שמקבלים קשה, בשברון-רוח, בהשפלה, ואפילו בעצב כבד ומעיק, את העובדה שילדיהם נוטשים את היהדות לטובת חיי הפנטסיה שמעבר לגדר. יש אפילו שמקצינים עד ישיבת ''שבעה'' וקריעת הבגד על אובדן בן או בת לטובת עולם ההבל שמעבר לארבע האמות של ההלכה. מעטים הם אלה, שמקבלים זאת בהבנה, עד כמה שכוח סיבלם עומד להם ונפשם בריאה, ובמידה מסויימת הם יודעים כי הבחירה החופשית של היהודי, היא הדבר היחיד שמוטל עליו, לכאן או לשם. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים.
ספורים הם ההורים המבינים כי תפקידם הוא להעניק לילדיהם את מלוא החינוך הטהור, את החמימות והנעימות של הבית, את אורם הרוחני של החגים והמועדים, את עונג השבת, וכמובן את חוכמת ים התורה המפלחת עולמות עד אין קץ ואין תכלית. ומן הנקודה ההיא של הענקה ואהבה וחמימות, הבן צריך לבחור היכן מקומו בעולם. זכה, הוא איתנו כחוליה איתנה בשרשרת הדורות. לא זכה, הוא עוד יהיה איתנו בחסדי שמים, למרות הניתוק הזמני... מתפללים.
דרור ציפורי נולד לאב כזה שידע להעניק, ללמד, לחבק, לטייל ובקיצור אבא שכל ילד חולם עליו. אבא קשוב, נינוח, מאיר פנים, שמסביר כל דבר לעומקו של ענין, לאורך ולרוחב להגיון ולשכל, וגם כמובן ללב. אבא שלו גם צילם ותיעד כל ארוע בחייו. ואת הכל הניח באלבומים, אלבומי גן הילדים, אלבומי ימי ההולדת, אלבומי הטיולים. כל שן וכל חיוך של דרור הונצחו באלפי תמונות מרהיבות, וסודרו אחת אחרי השניה עם ציון התאריך.
דרור היה בן יחיד לאביו ולאמו, והפינוק, תתפלאו, היה במינון מדוייק, נכון. מינון כזה שבנה את אישיותו בצורה בריאה, ולכן לא פלא שהוא הצטיין כמעט בכל תחום שהוא נגע בו. כבר בגן הילדים הוא היה הילד הראשון ששלט ראשון באותיות ובניקוד. בכיתה א' בתלמוד תורה הוא קרא בצורה שוטפת והיה כבר מספיק טעון כדי לקפוץ לכיתה ב', אבל בגלל מימדיו הצנומים קפיצת הכיתה נעשתה רק מכיתה ה' לכיתה ו'. גם בישיבה הקטנה הוא היה המוצלח והמבריק ביותר, וכל רבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות. הזכרון שלו היה פנומנלי, כושר הביטוי זך ומדוייק, סיגנון כתיבתו נהיר וחד, ובקיצור גרשון ורבקה ציפורי היו גאים בבנם לאורך כל הדרך.. כמעט.
כשהגיע דרור לשיעור שלישי בישיבה גבוהה הוא התחיל לגלות ענין בעולם המחשבים, בעמק הסיליקון בתגליות הדיגיטליות ובתעלולי הבורסה ומניותיה. בקיצור, בסמוך לגמרא ולפוסקים, תפשה אצלו פינה קטנה של ענייני העולם. זה פועל כמו תולעת קטנה, כרסום פה, כרסום שם, כמעט בלתי מורגש, ולבסוף מגלים שהתפוח הצבעוני והעסיסי רקוב כמעט עד היסוד.
אין צורך להאריך. עם הגיעו לגיל 19 הודיע לו ראש הישיבה חד וחלק, ''מקומך לא איתנו ואתה יודע בדיוק למה... צר לי, אביך הוא ידיד טוב שלי, אבל כל יום שאתה בישיבה, אתה עלול לקלקל עוד בחור. תבין אותי דרור...''.
דרור ציפורי הבין היטב את ראש הישיבה, אבל את עצמו הוא הבין עוד יותר טוב. פניו של גרשון ציפורי נפלו. דרור הודיע להוריו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמכאן ואילך הוא יוצא לעולם הגדול, מחשבים, עסקים, הכל. הוא הבטיח להם שיעשה כל מאמץ לשמור מצוות, אבל שיבינו, יש בחירה חופשית...
אחרי שלושה חודשים הוא עלה לפנות בוקר על הבואינג הענק שהוביל אותו לארה''ב, עם המון תקוות גדולות קדימה ושני הורים שבורים ורצוצים מאחור. נכון, בנמל התעופה הם התנשקו והתחבקו, הם ניסו ליצור אוירה בריאה, אבל גרשון באותן דקות היה כאוב עד תמצית דם לבבו. הוא שלף את המצלמה ותיעד את הפרידה מבנו, החיבוקים והדמעות, את הכיפה הקטנה על הפדחת ואת הנפנוף האחרון לשלום בכניסה למטוס.
''במה טעיתי?'' שאל גרשון את עצמו. חינכתי אותו עפ''י כל הכללים. הוא קיבל אהבה, חום, טיולים, מתנות, פה ושם אף הכיתי אותו כשהיה צריך. הוא בחור עם דרך ארץ, בעל חסד, מאיר פנים, מה קרה לו שהוא בורח מעולם התורה ל... לא יודע לאן?!''.
היה זה לילה קשה. גרשון ורבקה ציפורי ישבו כל אותו הלילה ודיפדפו באלבומים מדפדפים ובוכים. דרור היה כל עולמם, ומכאן ואילך נגזרה עליהם בדידות בעל כורחם. נכון, פעם בשבוע הוא טלפן. השבועות הפכו לחודשים פעם בכמה חודשים שלח גלויה. החודשים הפכו לשנים, כך שמעבר לחילופי מכתבים ושיחות טרנס-אטלנטיות די קצרות, נותק הקשר. דרור נשא אשה יהודיה מעבר לים וניהל אורח חיים חופשי לחלוטין.
... המזל שיחק לו. הגאונות שלו במחשבים, הביאה אותו לעמק הסיליקון, שם הוא פיתח כמה המצאות גאוניות שהפכו אותו לאחד מכוכבי-העל של חברות הענק. כבר בגיל 26 הוא רשם לעצמו את המליון הראשון, והשמים-בעסקים הללו הם הגבול.
''בואו לביקור אני שולח לכם כרטיס'' ביקש מהוריו. הם סרבו בעדינות. ''תבוא אתה'' רמזו ברוך, אך הוא עסוק. אחר כך נולדו התאומים. לבכור הוא קרא אופק, לשני שובל. גרשון ברך את בנו במזל טוב, ונישק את התמונות שהנציחו את נכדיו הקטנטנים.
כך חלפו 10 שנים. ערב חג החנוכה, לפנות בוקר גרשון חש בליבו. הוא העיר את רבקה וביקש שתזמין אמבולנס. כשהוא מתאנק מכאבים הוא ביקש מאשתו לחייג לדרור. דרור ענה.
''כן אבא''.
''דרור יקר שלי'' אמר גרשון בקול חנוק ''אני לא מרגיש טוב, תכף מפנה אותי אמבולנס לבית-החולים. תקרא כמה פרקי תהילים לרפואתי... זו הבקשה הראשונה שאני מבקש ממך מאז נסעת לחו''ל. אתה בני יחידי...''.
לאחר יומיים נפטר גרשון ואחרי 10 שנים ארז דרור ציפורי מזוודה וטס לישראל, להלווייתו של אביו.
אמו עמדה סמוך למיטה ורב השכונה קרא ''מכתם לדוד''.
''אבא מאד רצה לראות אותך דרורי'' אמרה אמו, ''הפעם האחרונה שהוא ואני ראינו אותך בשר ודם, היתה כאשר עלית על המטוס לפני 10 שנים, מאז הפך אלבום הנסיעה שלך לחו''ל, לכל עולמו של אבא... אתה אולי לא זוכר, אבל הוא צילם אותך מכל זווית, אורז מזוודה, יוצא מן הבית, עולה למכונית, בתוך המכונית ובשדה התעופה צולמנו נפרדים, חבוקים ובוכים. עשרות רבות של תמונות. בשלב מסויים של חייו, אתה בננו היחיד דרור, היית אלבום תמונות... ילד של אלבום תמונות''.
דרור ציפורי עשה קריעה. ''ברוך דיין האמת''.
כשהגיעו הביתה לשבת ''שבעה'', הוא נפנה לארון של אבא, ושלף משם את כל האלבומים. הוא עבר עליהם אחד אחד במשך שעות ארוכות, מנגב דמעה פה דמעה שם. מן העריסה, לגן הילדים, לתלמוד תורה, לטיולים, למשחק שחמט בחוף הים, ילדותו ונעוריו שזורים בכל דף באלבום.
בידיים רועדות הוא הרים את האלבום האחרון. אלבום יציאתו מן הארץ.
לפתע הבחינו עיניו בין דפיו במעטפה חומה עליה נכתב בצבע כחול ''לבני אהובי דרור''.
הוא פתח את המעטפה והוציא משם דף שורות מקופל. כתב ידו העדין והברור של אבא מיד הזדקר לנגד עיניו.
''דרור בני מחמדי. רציתי שתדע שאבא לא כועס עליך. אבא מעולם גם לא כעס. אני יהודי מאמין, ולמרות שברון לבי על שנעלמת מעולמה של תורה, יודע אנוכי שהבחירה החופשית היא הדבר הנתון בלעדית לכל יהודי בוגר באשר הוא. לימדתי ונתתי ככל שיכולתי כדי לעצב אותך כבן תורה רם ונישא, יתכן שנכשלתי, יתכן שאני אשם. אולי לא הענקתי מספיק אהבה, אולי לפעמים הייתי קשוח מדי, או שמא פינקתי אותך יתר על המידה. באמת אינני יודע היכן א-נ-י נכשלתי... ומכך אני חרד בבואי לתת דין וחשבון בפני בית דין של מעלה. אוי לנו מיום הדין.
''בני יקירי, איני יכול להכריח אותך לשנות את דפוס חייך. ומעולם מאז שנסעת לארה''ב לא ניסיתי לשדל אותך לחזור בתשובה, למרות שבנימת קולי הרגשת את כאבי. אתה כבר איש גדול, איש חשוב, ויש לך משפחה שלא זכיתי להכיר. אינני אבא של צוואות ולא אטיל עליך משימות כבדות, אני איש פשוט וקטן שניסה להצליח בחינוך בנו יחידו, אבל נכשל. אני רק מקווה שההשתדלות שלי ושל אמך, לחנך אותך כיהודי, תתברר כטהורה וזכה, שכן מיום שהיית עובר בבטן אמך התפללנו עליך ועד רגע זה אנו מתפללים שתזכה לשוב הביתה כיהודי צדיק לכל דבר.
''אך פטור בלא כלום, בני אהובי, אינני יכול. בקשתי הצנועה, היא, ואתה אפילו לא מחוייב לה, שתדאג ששני בניך התאומים יכירו לפחות מה זו יהדות. שיכירו את סידור התפילה, את קריאת שמע. תסביר להם שבת ומועדים מה הם. תן להם מעט מושגים יהודיים, תן גם להם את האפשרות לבחור בחירה חופשית בין טוב לרע, בין הבלי העולם לבין קדושה... אתה הרי זכית לדעת יהדות בטרם בחרת בדרך האחרת. תן גם לבניך אפשרות לבחור. אוהב אותך אבא''.
דרור ציפורי תחב את המכתב לכיסו, אימץ את שני בניו הקטנים אל חזהו ודמעותיו זלגו על תלתליהם הזהובים.
בדרך לעליה לקבר, אחרי ''זאת חנוכה'', הוא חייג לשותפו הישראלי בעמק הסיליקון ואמר לו ''רובי ידידי אני נשאר בישראל, עשה לי טובה תחפש קונה לחלק שלי בחברה''.
דרור ציפורי שלף את המכתב של אבא מן הכיס ומול הגולל לחש ''אבא, אל תדאג, קיבלתי על עצמי שבני התאומים גם הם ידעו יהדות מה היא...''.
יתגדל ויתקדש.

כמו בצל
אדם הוא כמו בצל: כשמקלפים את כל קליפותיו נשארת רק דמעה.
(רבי נחמן מברסלב)

הבחור מרמאללה

עם סיום התפילה, פסע דן במהירות לקדמת בית הכנסת הירושלמי, בירך ב"שבת שלום" את הרב וכמה אנשים אחרים שהוא מכיר, ומייד חזר לאחור. הגיע הזמן לחזור הביתה, לקדש ולסעוד עם המשפחה.

בדרכו החוצה, גרם לו דחף פתאומי לפנות לאחור ולהתבונן באנשים שיוצאים מבית הכנסת. עיניו סרקו באיטיות את בית הכנסת. אולי יש שם מישהו שזקוק למקום לסעודת שבת? "מי זה שיושב שם ליד הקיר הצדדי? אני מכיר כאן כמעט את כל האנשים, ולא נראה לי שהוא היה כאן בעבר."

דן התקרב אל הבחור הצעיר, ובחן אותו בעין מנוסה. בגדים פשוטים, תרמיל גב, עור כהה, שער שחור ומתולתל - נראה ממוצא ספרדי, אולי מרוקאי.

עוד רגע של מחשבה, והוא ניגש אל הנער כשידו מושטת ללחיצה. "שבת שלום. קוראים לי דן אייזנבלט. מעוניין להצטרף אלינו לסעודת ליל שבת?"

חיוך רחב האיר את הבעתו המודאגת של הבחור. "כן, תודה. קוראים לי מחי". הוא הרים את התרמיל ויחד הם יצאו מבית הכנסת.

השיר החביב עלי

כמה דקות לאחר מכן עמדו כולם סביב שולחן השבת של דן. כשהתחילו בני המשפחה לשיר ''שלום עליכם'', דן שם לב שהאורח לא שר אתם. "אולי הוא מתבייש, או שהוא לא יודע לשיר", הוא ניחש. האורח חייך שוב את אחד מחיוכיו הרחבים וניסה לשיר עם כולם - צולע, אבל משתדל ככל יכולתו.

אפילו לאחר שהסעודה התחילה והאורח נרגע במידת מה, הוא עדיין היה שקט במיוחד, ונראה היה שהוא קצת מתוח. דן קלט את המצב וניהל בעצמו את רוב השיחה. הוא ריכז את דבריו בנושא פרשת השבוע ושילב בהם כמה מאירועי היום.

אחרי מנת הדגים, הבחין דן שהאורח שלו מעלעל בחוברת הזמירות, כאילו הוא מחפש משהו. הוא שאל בחיוך: "יש איזה שיר שהיית רוצה לשיר? אני יכול לעזור לך אם אתה לא בטוח במנגינה".

פניו של האורח אורו; שינוי מדהים. "יש שיר שהייתי רוצה לשיר, אבל אני לא יכול למצוא אותו כאן. מאוד אהבתי את מה ששרנו היום בבית הכנסת. איך קראו לזה? משהו ''דודי'' ".

דן כמעט הגיב אוטומטית: "בדרך כלל לא שרים את זה ליד השולחן", אבל אז הוא תפס את עצמו. "אם זה מה שהנער רוצה", הוא חשב, "אז מה הבעיה?" ובקול רם הוא אמר, "אתה מתכוון ל''לְכָה דוֹדִי''. רגע, תן לי להביא לך סידור".

אחרי שהם שרו לכה דודי, חזר הבחור הצעיר לישיבה השקטה שלו, עד שדן שאל אותו, אחרי המרק: "ואיזה שיר עכשיו?"

האורח נראה נבוך, אבל לאחר מעט עידוד הוא אמר בבירור, "אני באמת רוצה לשיר שוב לכה דודי".

דן כבר לא היה כל כך מופתע כשאחרי העוף הוא שאל את האורח שלו מה לשיר עכשיו, והבחור ענה, "לכה דודי". הוא רצה לומר, "בוא נשיר את זה הפעם יותר בשקט, השכנים עלולים לחשוב שיצאתי מדעתי", אבל שמר את זה לעצמו.

בסוף זה כבר היה יותר מדי בשביל דן. "לא היית רוצה לשיר משהו אחר?" הוא הציע בעדינות.

האורח שלו הסמיק והשפיל מבט. "אני פשוט מאוד אוהב את השיר הזה", הוא מלמל. "פשוט יש בו משהו- אני באמת אוהב את השיר הזה". בסוף הם שרו את "השיר" משהו כמו שמונה או תשע פעמים. דן כבר לא היה בטוח - הוא איבד את החשבון.

מחמוד אבן א-שאריף

מאוחר יותר, כשהיה להם זמן לשבת בשקט ולשוחח, דן אמר: "שמתי לב שבקושי היה לנו זמן לשוחח. מאיפה אתה?"

הבעה של כאב עלתה על פני הנער. הוא נעץ עיניים ברצפה ואמר בשקט, "רמאללה".

לבו של דן החסיר פעימה. הוא חשב ששמע את הנער אומר "רמאללה", אבל התעשת במהירות, וקלט שבטח הוא אמר "רַמלֶה". "אה, יש לי שם בן דוד", אמר דן, "מכיר את אפרים וורנר? הוא גר ברחוב הרצל".

הבחור נענע בראשו בעצבות ואמר, "אין יהודים ברמאללה".

לבו של דן דהר. הוא באמת אמר "רמאללה"! מחשבותיו התרוצצו: האם הוא בילה סעודת שבת עם ערבי מרמאללה? רק רגע! תנשום עמוק ותברר את העניינים. הוא ניער את ראשו ואמר לנער, "מצטער, אני קצת מבולבל. ועכשיו, כשאני חושב על זה, אפילו לא שאלתי מה השם המלא שלך. איך בעצם קוראים לך?"

הנער נראה מתלבט לרגע, אולי חושש, ואז זקף את כתפיו ואמר בשקט, "מחמוד אבן א-שאריף".

הוא תלה עיניים במארחו, ונראה עכשיו נפחד באמת. בלי כל ספק הוא ידע בדיוק מה עובר עכשיו בראש של דן. "רגע!" הוא הוסיף במהירות, "אני יהודי. אני פשוט מנסה לברר לאן אני שייך".

דן נאלם דום. מה הוא יכול להגיד?

מחמוד שבר את הדממה בהיסוס: "נולדתי וגדלתי ברמאללה. לימדו אותי לשנוא את המדכאים היהודים שלי, ולהאמין שזאת גבורה להרוג אותם. אבל תמיד היו לי ספיקות. כלומר, לימדו אותנו שעל פי הסונה - המסורת, מאמין אמיתי צריך לרצות עבור חברו את שהוא רוצה עבור עצמו. הייתי יושב וחושב, האם היאהוד הם לא בני אדם? האם אין להם זכות לחיות בדיוק כמו שיש לנו? אם אנחנו אמורים להיות טובים לכולם, איך זה שאף אחד לא כולל בזה את היהודים?

"שאלתי את אבא שלי את השאלות האלה, והוא זרק אותי מהבית. בדיוק ככה, בלי כלום חוץ מהבגדים שעלי. אז החלטתי: אני הולך לברוח ולחיות עם היאהוד, עד שאני אגלה איך הם באמת".

תמונה משפחתית

מחמוד המשיך:

"התגנבתי הביתה באותו הלילה, כדי לקחת את החפצים שלי, ואת התרמיל שלי. אמא שלי תפסה אותי באמצע האריזה. היא נראתה חיוורת ומוטרדת, אבל הייתה שקטה ועדינה אתי, ולאחר כמה זמן היא דובבה אותי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לחיות עם היהודים לכמה זמן ולברר מה הם באמת, ואולי אני אפילו ארצה להתגייר.

היא החווירה יותר ויותר כשאמרתי את כל זה, ואני חשבתי שהיא כועסת, אבל זה לא היה זה. משהו אחר כאב לה, והיא לחשה, ''אתה לא צריך להתגייר. אתה כבר יהודי''.

הייתי המום. הראש שלי התחיל להסתחרר, ולרגע, לא יכולתי לדבר. ואז מלמלתי, ''למה את מתכוונת?''

''על פי היהדות'', היא אמרה לי, ''הדת נקבעת על פי האם. אני יהודיה, זאת אומרת שאתה יהודי.''

מעולם לא היה לי שום מושג שאמא שלי יהודיה. אני משער שהיא לא רצתה שאף אחד ידע. היא בטח לא הרגישה טוב עם החיים שלה, בגלל שפתאום היא לחשה, ''אני עשיתי טעות שהתחתנתי עם גבר ערבי. בך, הטעות שלי תתכפר''. אמא שלי תמיד דברה ככה, קצת פואטית. היא הלכה ושלפה כמה מסמכים ישנים ונתנה לי אותם: דברים כמו תעודת הלידה שלי, ותעודת הזהות הישראלית הישנה שלה, כדי שאני אוכל להוכיח שאני יהודי. הם נמצאים אתי כאן, אבל אני לא יודע מה לעשות בהם.

אמא שלי היססה לגבי איזשהו נייר. ואז היא אמרה, ''אתה יכול לקחת גם את זה. זו תמונה ישנה של הסבא והסבתא שלי, כשהם הלכו לחפש קבר של אחד מאבותינו החשובים. הם נסעו צפונה ומצאו את הקבר, ואז צילמו את התמונה הזאת''".

דן הניח את ידו ברכות על כתפו של מחמוד. מחמוד הרים את מבטו, מבוהל ומלא תקווה בעת ובעונה אחת. דן שאל: "התמונה הזאת כאן?"

עיניו של הנער אורו. "בטח! אני תמיד לוקח אותה אתי". הוא הרים את התיק והוציא ממנו מעטפה ישנה ובלויה.

דן הוציא בזהירות את התמונה מהמעטפה, הסיר את משקפיו ועיין בה בקפידה. הדבר הראשון שבו הבחין היה קבוצה משפחתית: משפחה ספרדית של פעם, מראשית המאה.

ואז הוא מיקד את מבטו על הקבר שסביבו הם עמדו. התמונה כמעט נשמטה מידו כשקרא את הכתובת על המצבה. הוא שפשף את עיניו כדי להיות בטוח. אין ספק: זה היה קבר בבית הקברות העתיק של צפת, והכיתוב גילה שהקבר שייך למקובל הגדול רבי שלמה אלקבץ - מחבר הפיוט "לכה דודי".

קולו של דן רעד מהתרגשות כשהסביר למחמוד את ייחוסו. "הוא היה חבר של האר"י ז"ל, אחד מחכמי התורה האדירים, צדיק, מקובל. ו- מחמוד, האדם הזה, אחד מאבות אבותיך - כתב את השיר הזה ששרנו כל השבת: לכה דודי!"

הפעם היה זה תורו של מחמוד להיאלם דום. דן התאושש ראשון, כשהוא עדיין המום ממה שקרה. הוא הושיט יד רועדת ואמר: "ברוך הבא מחמוד. ועכשיו, מה דעתך לבחור לך שם חדש?"

הערת שוליים: מחמוד שינה את שמו ונרשם לישיבה בירושלים, שם הוא למד בחריצות כדי להשלים את החינוך היהודי שלו. הוא התחתן עם נערה יהודיה והפך למרצה פופולארי, שמגולל את סיפורו הדרמטי. לאחר מכן הוא נאלץ להימלט

אפקט האבן והשלולית

הספור היומי מס 42 והפעם אפקט האבן והשלולית

ע"פ ספרו של קובי לוי מחבר הספר העתונאי

כל אחד מכיר את אפקט האבן והשלולית.
אתה מיידה אבן למים, לכאורה פעולה רזה וחסרת משמעות, בפועל, מייד עם העלמותה של האבן במצולות השלולית, הולך ונוצר מעגל קטן על פני המים, שהולך ויוצר עוד מעגל אחד ועוד אחד, כך שלאחר שנעלמה האבן לחלוטין, עדיין האפקט שלה יוצר ריגושים הרחק מעבר למקום צניחתה ועד לגדות השלולית.
* * *
עזריה צרפתי הפך לשם דבר בעירו הדרומית הקטנה. הוא הגיע לכאן לפני לפחות מ- 15 שנים, אך דומה היה לתושבי העיירה – אפילו לוותיקים מביניהם – שהבחורצ'יק הזה הוא אחד מוותיקי מייסדיה.
מה הוא לא עשה בעשור האחרון?
מה לא?
מיד עם בואו לעיירה קלט החתן הצעיר שיש מחסור בגן ילדים לציבור בעלי התשובה ההולך ונרקם. תוך פחות מחצי שנה, לאחר שרץ כאיילה שלוחה לכל משרד ירושלמי וגישש ומישש נהלים ותקנות אצל כל פקיד אפור ורדום נוסד גן הילדים ''אפיקי הנגב'', שהפך תוך שנים ספורות לרשת גנים ברחבי השכונות.
נו, ואחרי שהורי בוגרי המכינה בגן הילדים אותתו על כוונתם להמשיך בחינוך הטהור בתלמוד תורה, נזעק שוב עזריה צרפתי אל הדגל, והתחיל במרץ רב לייסד תלמוד תורה. הוא לא בחל בשום אמצעים וכמו עסקן ותיק ומשופשף הוא קלט מהר מאד את עוצמת ערלות לבם של ראשי העיר ופקידיה, והתחיל לעקוף אותם בצפצוף מהיר וחורק.
באישון לילה הוא הנחית קראוון דו-כיתתי, ריהט אותו טיפ-טופ, חיברו לרשת החשמל וערך סבב טלפוני בין ההורים: ''תרגעו, יש תלמוד תורה''.
כשהגיעו פקחי העיריה עם הדו''חות וצווי ההריסה שעט צרפתי הנמרץ ללשכתו של ראש העיר להבהיר לו חד משמעית: ''אם לא תזרז את הליך רישיונות הקמת הקראוון, ואם לא תקצה מיידית קרקע לבניית ת''ת, תוך שנתיים תועף כמו טיל בליסטי מלשכתך, והשרביט יוענק לרעך הטוב ממך''.
הנחרצות והברק בעיניים של צרפתי עשו את שלהם. ראש העיר הבין שהצעיר הזה קרוץ מחומרים של מנהיג, ואם הוא לא מיישר איתו קו ומייד, הרי שתוך שנתיים הוא יצטרך לעמוד בתור ללשכת העבודה כאחרון הפועלים הזוטרים. לא נעים.
עזריה צרפתי לא עצר באדום. מיד אחרי שנוסד הת''ת, הוא כבר בנה תשתית לישיבה קטנה. אחר כך יצר קשר עם משרד הרווחה והקים מוסד ייחודי לילדים פגועי מוח. זה לא הספיק לו. הקצב הבלתי נלאה שלו הריץ אותו לפגישה פורייה עם אחד מראשי אירגוני החסד הגדולים ועזריה חנך בעירו סניף גדול ומרשים, שהעניק מאות חבילות מזון למשפחות נצרכות בעיר. הוא גם למד היטב את מלאכת השנורר בחינניות שובת לב.
למה להלאות אתכם, העשור פלוס של עזריה צרפתי בעיירה הדרומית היה מדהים בהיקף העשייה שלו. פשוט להתקנא, וקנאים – ברוך השם – לא חסרים.
בינתיים נולדו שישה זאטוטים, והעזר כנגדו מעולם לא רטנה על עומס עבודה. היא נתנה לגיבור שלה להמשיך ולכבוש שיאים ופסגות של תורה וחסד, כי הלוא הזמן קצר והמלאכה מרובה, בעל הבית דוחק, אבל עזריה צרפתי הוא פועל חרוץ, אותו לא צריך לדחוק, הוא דוחק רבים וטובים.
* * *
יום אחד הוא חזר הביתה עם חולשה אדירה מאד לא אופיינית. הוא סחב אותה יומיים שלושה, עד שהתמוטט. האמבולנס הבהיל אותו לבית החולים סורוקה בבאר-שבע. אחרי בדיקות מקיפות יצא ד''ר אנדריי פוקסמן בפנים נפולות מן המחלקה, הושיב את עזריה ורעייתו אורית מולו ואמר את המשפט הנורא: ''צר לי עזריה, אתה סובל מניוון שרירים...''.
לא היה צריך להגיד יותר. עזריה קלט שתוך שנים ספורות הוא עוזב לעולם שכולו טוב. בחושיו הבריאים הוא הבין עוד, שהקצב המופלא שלו היה קצב שמיימי של עשייה, כ- 2,000 ילדים למדו במוסדותיו ועוד היד נטוייה.
''אורית, אינני מתרגש מן המחלה. יש בעל בית על העולם, הוא יודע מתי התחנה האחרונה שלי אבל העבודה עדיין רבה. איזרי כוחות רעייתי, צריך להקים בית ספר לבנות על יסודי, וישיבה גדולה לבנים, ואי''ה נייסד כאן בית תמחוי מכובד''.
אמר ועשה. למרות המחלה שהחלישה אותו מדי יום, עזריה צרפתי יישם את חלומותיו אחד אחרי השני, כאחד הבריאים ממש.
* * *
שלושה ימים לפני פטירתו ישב לצידו רב העיר נחשון ארגמן ליטף את ידו באהבה גלויה ושאלו: ''עזריה ידיד נפשי – איש אשכולות הפועל נצורות – מעולם לא סיפרת לי מה הניע אותך לחזור בתשובה ולקבל עול מלכות שמים''.
חיוך עדין בקע משפתיו היבשות של עזריה.
''ישבנו במסעדה חיפאית, כל ה''חברה הטובים''. היתה שעת צהריים. שתינו בירות, אכלנו חמוצים, שרנו, שמחנו, בשיא הריקנות וקלות הראש. מול המסעדה ניצב חלון ראווה של חנות תועבה ובה תמונות מבחילות השֵם ירחם. לפתע הגיע מעבר לרחוב, אברך צעיר חבוש חליפה וכובע, הוא צעד נחוש לעבר צידו השני של הרחוב, אך כשהבחין בחלון הראווה המתועב, הוא הסיט ראשו ימינה, עצם עיניו בחוזקה והפשיל את כובעו אל מתחת למצחו, ושעט אל מעבר לצומת. כולם צחקו, כולם לגלגו, אבל אני הרגשתי שחץ נתקע לי בלב. חשבתי לעצמי, איך יתכן שבחור צעיר איננו מתפתה להציץ. אם הוא לא נכנע לתאווה הזו של ראייה אסורה, אז כנראה שיש לו דברים חשובים וטובים שהוא מתאווה להם. הם הדברים שנותנים לו עוצמות בנפש להימנע מלחטוא בעיניו. שלושה ימים התהפכתי על משכבי, משחזר את הסצינה של האברך המסיט ראשו מפשיל כובעו, עוצם עיניו ונמלט מן התועבה. אחר כך הרמתי טלפון לישיבת ''נתיבות תשובה'', שם למדתי תורה, וקיבלתי את כל התשובות. ואז התחלתי במרוץ שאתה מכיר – כבוד הרב – את תוצאותיו...''.
* * *
מול אלפי תושבי העיירה, לאוזני האלמנה וששת היתומים נשא הרב ארגמן דברי הספד מרטיטי לבבות, על מסירות נפשו של עזריה ז''ל למען הכלל והפרט.
''עיננו רואות וידינו ממששות את פעליו ויצירותיו של עזריה היקר והצדיק שלנו... לפני שלושה ימים סיפר לי עזריה מה הניע אותו לחזור בתשובה, אל חיק אבותיו... אתם מבינים? אתם קולטים יקירי ואהובי תושבי העיר, אברך צעיר עצם עיניו, הסיט ראשו והפיל כובעו על עיניו כדי לא לראות תמונות תועבה בחיפה לפני 15 שנים, גרם לעזריה לעשות תשובה שלמה. בואו ניקח אל לבנו, כיצד פעולה קטנה של קידוש השם, של צניעות, של שמירת העיניים שעושה יהודי כשר בינו לבין קונו, בונה עד אין סוף קניינים של תורה וחסד.
''... והאברך ההוא מחיפה אפילו לא יודע מה נבט וצמח מאותו רגע מופלא. והחי יתן אל לבו, בואו נעשה פעולות של קידוש ה' למען עילוי נשמתו של הארי שבחבורה, עמוד התורה והחסד, עזריה ונשמור את עיננו מראות ברע''.
* * *
''כתבנו בספר זכיות'' אנו מבקשים מבורא עולם. מדובר באותן פעולות קטנות, שמשתלשל מהן, בלי כוונה, שפע עד אין קץ בזיכוי רבים וקרוב רחוקים.
כבר דיברנו, על אפקט האבן והשלולית.