אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

התפילין שהצילו רבבה

יש אלקים

לפגוש את אליהו הנביא

מסופר על יהודי אחד, בעל אמצעים, שבא לרבו בחודש אלול ואמר לו-
"כבוד הרב! אני ממש רוצה לראות את אליהו הנביא! אני לא מפסיק לחשוב עליו! אני כל הזמן חולם עליו! אין דבר שאני רוצה יותר! זהו! אשתי ואני החלטנו שאנחנו מוכנים ורוצים לראות את אליהו הנביא!!!"
התבונן בו רבו, חשב ואמר לו- אם כך הדבר, עוד מעט ראש השנה,
קח את אישתך ולך סע לעיירה פלונית שנמצאת במרחק שבוע נסיעה ותשאל מי זו כרמלה האלמנה. תתארח אצלה בראש השנה. רק אל תשכח כשאתה הולך תיקח איתך הרבה מאד צידה ואוכל כי היא אלמנה וסביר להניח שקשה לה מבחינה כלכלית.
שמח היהודי כל כך, ויצא למסע עם עגלות מלאות כל טוב, מזון ומשקה ויי"ש.
כעבור שבוע נסיעה הגיע לעיירה המרוחקת ושאל היכן נמצאת כרמלה? אמרו לו- איזו כרמלה, יש כאן 2 נשים בשם זה... אמר להם האלמנה. אמרו לו- שתי הכרמלות אלמנות. יש את כרמלה האלמנה הערירית, ויש את כרמלה האלמנה שיש לה 4 ילדים. חשב לעצמו היהודי והחליט שכנראה רבו דיבר על כרמלה האם ל4 היתומים, כיוון שאמר לו לקחת הרבה צידה ומזון עבורם...
הגיע היהודי לביתה של כרמלה, נקש בדלת, והאלמנה פתחה. כשביקש ממנה להתארח אצלה בראש השנה, ענתה לו האלמנה בעצב- איך אארח אותך? בקושי יש לי מספיק מזון לילדיי שלי, במה אאכיל אותך?? ענה לה היהודי- אין לך סיבה לדאגה. הבאתי עימי מספיק מזון!! אמרה לו- ואיך תישן? אין לי מיטות עבורכם. השיב לה היהודי- אשתי ואני נישן על מזרונים בריצפה.
כרמלה האלמנה הסכימה, ואכן נכנס ראש השנה, ולראשונה בחייהם חגגו ילדיה את החג ברוב פאר והדר. היה להם מזון מכל טוב שהיהודי הביא עימו. היתה שמחה מרובה, האור שרר בבית, והברכה היתה מרובה.
כך עברו להם ימי ראש השנה, והיהודי יצא לדרך אל ביתו, והדרך התקצרה לו בכמה ימים...
כשהגיע לעיירה שלו בא אל רבו ואמר לו- רבי! עשיתי כמצוותך! עכשיו איך אוכל לראות את אליהו הנביא???
התבונן בו רבו בפליאה ואמר לו- מה? לא ראית את אליהו הנביא כשהיית שם??
ענה לו היהודי- לא! לא ראיתי.
מהר וארוז את חפציך יהודי- ענה הרב. חזור לשם מהר מהר ליום הכיפורים ואז תזכה ותראה את אליהו הנביא. רק אל תשכח גם הפעם לקחת עבורם מזון ומשקה לרוב!!
מיהר היהודי, ארז מזון ומשקה, לקח את אישתו עימו ויצא לדרך. ושוב קצרה לו הדרך והגיע לשם תוך יממה אחת בלבד!!
כשהגיע והתקרב לבית של האלמנה שמע צעקות מוזרות.
"אנחנו לא נצום ביום כיפור!! אנחנו רעבים! מספיק כבר שבוע לא אכלנו! הקיבה שלנו ריקה!!! לא נצום! לא נצום ביום כיפור!!" - היו אלו 4 היתומים של כרמלה. הם היו כל כך רעבים ללחם שסירבו לצום גם ביום הזה.
היהודי התקרב לדלת, וממש כשבא לפתוח את הדלת שמע את כרמלה מתייפחת ואומרת לילדיה-
"ראו ילדיי! בראש השנה שלח לנו הקב"ה את אליהו הנביא שהביא עימו אוכל לרוב. אולי גם ביום הכיפורים הזה נזכה לאליהו הנביא שוב שיביא לנו מזון לסעודה מפסקת..."
באותו הרגע ממש פתח היהודי את הדלת ונכנס, וההמשך ידוע....
אבל אז, אז הבין היהודי דבר נפלא:
אין צורך להרחיק יבשות וגם ימים ולחפש את אליהו הנביא!
כי הסוד המופלא הוא שכל אחד ואחת מאיתנו יכול לזכות ולהיות אליהו הנביא בשביל מישהו אחר!!! והפעם היה זה הוא שזכה להיות אליהו הנביא עבור המשפחה הזו

העקיצה

הספור היומי מס' 41 והפעם "העקיצה"

ע"פ ספרו של קובי לוי מחבר הספר העתונאי


עזרא אזוגי היה רס''ר בכל רמ"ח אבריו שס''ה גידיו ובכל שערה שהזדקרה משפמו האדיר, שהפיל חיתתו על אלפי הטירונים שבקושי נשמו לידו. שמו הלך לפניו (גם מצדדיו וגם מאחוריו) כמי שיודע להשליט סדר משמעת גם בקרב קצינים ותיקים שהיו מתנשאים מעליו ומגחכים מתחת לכומתותיהם, על משובתו וצעקותיו הרמות. אזוגי לא היה עושה שום חשבון, ולא אחת היה משלח מפקדי פלוגות ולוחמים אמיצים למשפט צבאי על התרשלות בלבוש או שיער ארוך מדי.
כמי שחונך על פי אסכולת מייסדי צה''ל, הוא ראה במשמעת הצבאית אבן יסוד להצלחה המבצעית של הצבא. ''חייל לא מסופר ושלומפר, עלול לגרום נזק בטחוני לגדוד שלו'' היה צווח אזוגי לאוזני הטירונים באותם מסדרים משמימים תחת להט השמש הקופחת.
דורות של חיילים מגדודי החי''ר הצנחנים וגולני עברו תחת ידיו המיומנות של רס''ר אזוגי נמוך הקומה, ודמותו המבריקה, המגוהצת למשעי והמסופרת כדבעי, היתה ניצבת לנגד עיניהם במשך שנים רבות. הם תמיד זכרו לטובה את רצינותו מחד, אבל את אהבתו לכל חייל וחייל שהיתה באה לידי ביטוי בעיקר בתאי המעצר הגדודיים. שם הוא נתן להם הפסקות בשפע, דאג שהשקמיסט יעביר להם ממתקים ושתיה קלה פעמיים שלוש ביום, ובעיקר הירבה להתבדח עמם כדי לפוגג מהם את הלם המעצר. כולם ידעו שעמוק עמוק בפנים, מתחת לתחפושת הרס''ר מסתתר לו לב ענק וטוב.
הזמן כידוע אץ רץ לו, צה''ל השתנה, החיילים גם הם, וגם רס''ר אזוגי התעייף לו. אחרי 35 שנות שרות הוא פרש מן הצבא בטקס צבאי מלא בו הוענקו לו אותות ותארים, תזמורת צה''ל ניגנה, הרמטכ''ל הגיש לו אות כבוד וקצינים בכירים ביותר הצדיעו לו אחד אחרי השני, כהוקרה על פועלו ומסירותו.
באיבחה קצרה אחת, הפך בוקר אחד, רס''ר אזוגי המיתולוגי לאזרח פשוט מן השורה, ללא הילה וללא אלפי טירונים הסרים למרותו. נכון, העתונות הצבאית פירגנה לו עם המון תמונות, אבל גם עתונים נשכחים ונעלמים כידוע.
''אני פנסיונר דשן'' חשב לעצמו, הפקדתי בבנק כמיליון וחצי ₪ פיצויים ושאר קרנות וזכויות, ויש לי זמן מספיק כדי להשקיע קצת בעצמי. נו, אז מה אני עושה עם עצמי?
ובכן, מכאן היתה קצרה הדרך לכמה עיסקאות והשקעות עם הממון שצבר, אבל יש עדיין המון זמן פנוי...
בית כנסת.
האזרח אזוגי התחיל לפקוד את בית הכנסת השכונתי ומהר מאד למד את התפילות, הרגיל את עצמו לקרוא תהילים, ובין מנחה לערבית האזין בקשב רב להלכות שלימד רב בית הכנסת הרב משה חיים קופשיץ. סקרנותו לא ידעה גבול, ושאלותיו החוזרות ונשנות היו מכעיסות את הלומדים, שהיו רוטנים כלפיו.
''ששש... הוא שואל טוב מאד'' היה מהסה אותם הרב קופשיץ ''מי שלא שואל לא לומד''.
היה זה ערב חורפי וצונן עם משבי רוחות. אזוגי ישב מול הרב קופשיץ ובלע כל מילה, עד שלפתע תוך כדי דיבור החל הרב לקרוא מתוך ''הפלא יועץ'' ענייני איסור ריבית ''נכסיו של מלווה בריבית מתמוטטין, ויורד ואינו עולה, ואין לו חלק באלוקי ישראל'' הרים הרב קולו ''זאת ועוד איננו קם בתחיית המתים, ודעו, כי שבאותם עצמות שהחייה יחזקאל הנביא נשאר אחד שלא החיה ומדוע? משום שהיה מלווה בריבית...''.
''הו, הו'' זעק הרב קופשיץ בגרון ניחר ''רבים הם מעמי הארץ שמלווים בריבית ולא יודעים חומרת העוון הנורא... חבל שיאבדו ממונם, ממון של היתר בצד ממון של איסור... שהרי כל ממונם יאבד להם עוד בחיי חיותם''.
אזוגי הרס''ר העוצמתי התחיל לחוש רעד ברגליו, גם כמה אגלי זיעה ביצבצו במצחו. ''אתה בטוח כבוד הרב שנכסיו מתמוטטין, הלוא אם הוא מלווה 100 ומקבל ריבית עוד 50, יש לו 150. אז מה יתמוטט פה?''.
הרב קופשיץ חש כי מתחת לשאלה טמונה בעיה. הרעד שבקולו של אזוגי הסתיר איזה סוד כמוס.
''ריבית היא כמו נחש שנושך. היא גורמת נזק נורא ללווה, אבל באותה מידה היא גם מפוררת את הונו של המלווה. האיסור הזה הוא כמו רעל בגוף עסקיו של היהודי. ואם חז''ל מתריעים, שעסקיו של אדם מתמוטטין. אין לנו לערער על כך''.
* * *
אחרי תפילת ערבית התלווה האזרח אזוגי לרב קופשיץ ואמר: ''תראה כבוד הרב, בהתחלה הפחדת אותי, מה זה שאני לא אקום בתחיית המתים? אבל עכשיו אני יותר רגוע. עם כל הכבוד, אני לא מאמין שעסקים מתמוטטים בגלל ריבית''.
''ביננו ידידי, אתה מלווה בריבית?'' שאל הרב.
''כן, בהחלט. כמעט כל הפנסיה שלי מושקעת בשלוש הלוואות בריבית. וההכנסות? בלי עין הרע'' לחש אזוגי.
הרב קופשיץ פער עיניו בתדהמה: ''עשה לי טובה, עשה לעצמך טובה, בוא ניגש עכשיו לאחד מפוסקי הדור שיכין לך במקום חוזי הריבית, חוזים של היתר עיסקא. העסקה הזו יכולה להיות כשרה, היא מעוגנת בכך שאתה הופך לשותף לעסקים שהלווית להם, מבלי להרעיל את ממונך בריבית שהיא ארס נורא... אתה פשוט שותף לרווחים, ולא מלווה בריבית קצוצה...''.
לאחר כמה וכמה הפצרות, הרס''ר במיל' עזרא אזוגי נכנע, והשניים נכנסו לביתו של הרב שמואל צביאלי מגדולי הפוסקים, ובעל שם עולמי בהלכות ריבית.
אזוגי שלף את חוזי ההלוואות שלו.
''אוי א-ברוך'' אמר הרב צביאלי ''זה ממש נשך ותרבית. נורא ואיום, אני יושב עכשיו לכתוב לך שלושה חוזי היתר עיסקא. בוא אלי מחר בבוקר, קח ממני את החוזים תחתים עליהם את הלווים שמחר הם הופכים לשותפיך, וממחר ההלוואות האסורות הופכות לכסף מושקע בעסקים שלהם. זה דורש ממך קצת עזות ד'קדושה, כי סוף סוף מדובר בלווים חילוניים שלא יבינו אותך. אבל דע לך ידידי כי בכך אתה שומר על הונך... חבל להחזיק את השרץ הזה בידיים... זו סכנה גדולה...''.
למחרת ב- 10 בבוקר התייצב עזרא אזוגי וקיבל מדי הרב צביאלי את חוזי היתרי העיסקא, מודפסים ומוסברים כקילורין לעיניים.
''שא ברכה ידידי ר' אזוגי'' אמר הרב צביאלי ''אני שמח שאתה עולה על דרך המלך. אשריך שאתה שומע בקול חכמים ומקיים את התורה הקדושה על כל פרטיה ודקדוקיה''.
* * *
חמש שנים חלפו מאז אותו היום בו אחז אגוזי הרס''ר במיל' את היתרי העיסקה ופנה לדרכו. הרב קופשיץ שאל עליו מעת לעת, והמתפללים הודיעו לו בצער: ''אין לנו מושג לאן נעלם אזוגי, פשוט בלעה אותו האדמה. הוא לא הגיע לשיעורים, גם לתפילות שבת לא''.
* * *
ערב קייצי אחד מיהר הרב שמואל צביאלי להגיע לבר-מצווה בעיר השכנה. הוא סיים את שיעור הדף היומי שלו בשעה 8:40 והזמין מונית. אחרי 3 דקות עצרה סמוך לידו מונית. הוא נכנס פנימה, התיישב ליד הנהג וביקש: רח' הכלנית 36, בפתח-תקווה. אולמי כינור השלום''.
הרב צביאלי חגר חגורה, שלף את פנס הכיס שלו, הוציא מכיס חליפתו ספר משניות מסכת ''כלאיים'' והחל ללמוד.
15 דקות מאוחר יותר, שלף הרב שטר של 50 ₪, וביקש לשלם.
''הרב לא זוכר אותי?'' שאל הנהג.
הרב צביאלי הביט באיש, אך פניו לא אמרו לו דבר. ''נסה להזכיר לי'' ביקש בנימוס מן הנהג ''אנא קח שכרך, אני ממהר''.
''שמי עזרא אזוגי כבוד הרב, מלווה בריבית...''.
''הו, הו, אני זוכר, מה שלומך ידידי, איך העסקים?''.
אזוגי השעין את ראשו על ההגה ופרץ בבכי קורע לב שנמשך דקה ארוכה.
הרב צביאלי סגר את הדלת וחיכה שיירגע. ''צר לי, אך האם אוכל לעזור לך? קרה חלילה... משהו...?''.
אזוגי הרים ראשו וחשף שתי עיניים אדומות ופנים עצובות.
''כבוד הרב, אתה באמת התכוונת לעזור, וכתבת לי שלושה היתרי עיסקא. במשך שלושה חודשים סחבתי אותם בכיסי והתביישתי להחתים את הלווים. היצר הרע אטם את ליבי ואף הרחיק אותי מבית הכנסת... לא רציתי לשמוע יותר את הרב קופשיץ שמפחיד אותי שעסקי יתמוטטו... אחרי שלושה חודשים קרעתי את היתרי העיסקא והתחלתי לפתח את עסקי הריבית. ראיתי אז כביכול ''ברכה בעמלי''. הכרתי עורך דין סימפטי אחד, שהיה לוקח ממני סכומי עתק ואחרי חודש מחזיר לי ריבית של 20%. זו היתה מלכודת דבש. במשך שלוש שנים עשיתי איתו עסקים. מכרתי דירה שהיתה בבעלותי, ואחר כך גם את דירת מגורי כדי להגדיל את מחזורי הרווח שלי. על הנייר היו לי כבר 5 מיליוני ₪. שכרתי דירה מפוארת והייתי זחוח ומאושר. עורך הדין הממולח ריפד מדי חודש את חשבון הבנק שלי בכסף גדול, ואחרי יומיים הייתי משיב לו אותו כדי לזכות ברווח נוסף. לפני שנתיים התעוררתי בבוקר ולעיני כותרת עתון: ''עורך הדין פלוני ברח מן הארץ והותיר עשרות אומללים ששיתפו עמו פעולה''. העתונות קראה לזה: ''העקיצה הגדולה'' אתם דיברתם על נשיכה וזה מאד דומה. תוך שעתיים גיליתי שאין לי פרוטה לפורטה. הוא גנב את כל הוני, את שתי דירותיי, והותיר אותי חסר כל, שבור ורצוץ ומדוכא, עם בעיה של שלום בית, השם ישמור...''.
רס''ר אזוגי ניגב דמעותיו, והפטיר ''עכשיו אני נהג מונית שכיר. יש לי אומנם פנסיה למחייתי, אבל כל ההון שצברתי נמוג לו... ככה זה שלא שומעים בקולם של חכמים... אני דוגמא ומופת, כבוד הרב, ליהודי שמנסים להציל אותו מן הבור שהוא שקוע בו, שולחים לו חבל הצלה, אבל הוא שולף מכיסו מספריים וחותך אותו. במחשבה שניה אני יודע שעדיף לי לשמוח שהכסף הלך, אבל החיים עדיין איתי. יש לי עוד אפשרות לתקן. כבוד הרב ילך לשמחת בר-המצווה, אני ממתין לרב כאן מול הכניסה''.
אחרי 20 דקות נכנסו הרבנים צביאלי וקופשיץ למוניתו של אזוגי, שחנתה מול האולם ולחצו ידיו בחום רב.
''הרב קופשיץ, ממחר אני מגיע לשיעור שלך בבית-הכנסת, תקבל אותי? אני מבטיח להיות ילד טוב ולשמוע בקולכם...''.
השלושה פרצו בצחוק שופע טוב לב, שהעלה מעלה מעלה את מפלס האמונה התקווה והשמחה של רס''ר, שלמד אמונה על הבשר.

הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן

זהבה ושלושת הנסים

שלושה נסים גלויים שעברו על זהבה רז, עיצבו מחדש את חייה והפכו אותה מחילונית למהדרין לאישה יראת שמיים. בשבע השנים האחרונות, מאז שחזרה בתשובה, היא מתגוררת במשפחה חילונית לחלוטין. למרות זאת, הפערים בתחום הדת לא גורמים לשום בעיות
שי גבעתי | 29/9/2009 13:47

הוא חילוני ואת דתייה – נכון שאין שום סיכוי בעולם שזה יעבוד ביניכם? איך זה אפשרי? הפערים האידיאולוגיים תהומיים וזה עוד לפני שדיברנו על חינוך הילדים. איך אפשר לגדל אותם בצורה כזאת? זהבה רז צילום: זמן הדרום

להתעודד! אבא משגיח..

בס"ד
סיפור מדהים שסיפר הרב יצחק פנגר על הרב יהודה יוספי

לפני מס' שנים, לאחר שהסתיים אחד השיעורים של הרב יוספי בבני ברק ביום חמישי, ניגש בחור צעיר לרב ושאל אותו אם הוא יוכל להיתלוות
אליו החוצה לחברו שנמצא שם וינסה להשפיע עליו לחזור בתשובה וכו'
הרב הסכים כמובן ויצא עם הבחור מחוץ לבית הכנסת אל הרחוב, שם חנתה מכונית ספורט מאובזרת היטב, ממנה בקעה מוסיקה רעשנית.
הרב נכנס לתוך המכונית וישב ליד הבחור הצעיר ( חברו של הבחור שניגש לרב ), הבחור פנה אל הרב ואמר לו: " כבוד הרב, אם תוכיח לי שיש אלוקים, אני אולי אהיה מוכן להאמין בו.."

הרב פתח ואמר לו: " אתה מכיר את משה רבנו?" ענה לו הבחור: " בוודאי", המשיך הרב: " אתה יודע שהוא גדל בבית פרעה כנסיך מצריים, כבנה המאומץ של בתו של פרעה?"
ענה הבחור: " כן, אני יודע", והרב ממשיך: " שמעת על כך שמשה בהיותו נסיך מצרים צעיר, לא שכח את עמו- אחיו העבריים המסכנים, והיה יוצא אליהם לראותם בצערם, והיה עוזר להם ומנסה
להקל במעט את סיבלם?" ענה לו הבחור קצרות כשסקרנות מתחילה לכרסם בו פנימה והוא כבר מחכה לשורה התחתונה: " כן".
והרב ממשיך בשאלה נוספת:" אתה זוכר שפעם אחת, ראה משה מצרי מכה עברי ומתוך רחמיו על אחיו העברי המוכה והמסכן, הרג את המצרי?"
ענה הבחור כשסבלנותו כבר כמעט פוקעת: " כן, כן, זוכר". המשיך הרב: " אז שתדע שמשה נתפס, ופרעה הכין לו משפט שדה, ותוך כדי, הושכב משה על מיטת שיש, כשהוא כפות בידיו וברגליו.
במשפט הוא כמובן הורשע בדין והוטל עליו עונש מוות! "

הרב המשיך: "המוציא להורג הגיע עם סכין ארוכה מאוד, מעין חרב עתיקה, הניף אותה כלפי מעלה והוריד אותה באחת, לכיוון צווארוו של משה רבנו... ברגע שפגעה החרב בצווארו של משה,
נעשה לו נס וצווארו הפך לשיש!! החרב מיד "קפצה" חזרה בתנופה עזה עד שפגעה בפניו של המוציא להורג, והוא נהרג במקום!!!!
משה ניצל את ההזדמנות וברח למדיין..."

הרב יוספי פנה לבחור החילוני שישב לצידו ואמר לו בהתפעלות: " ראית איזה נס אדיר ועצום עשה הקודש ברוך הוא למשה???!!!! פשוט נס מופלא ומדהים!! איזה יופי"
הבחור הצעיר נעץ עיניים תמהות ברב ואמר: " סיפור באמת נחמד.. אבל.. אה.. כבוד הרב.. אני לא חושב שאתה בעצמך מאמין בסיפור הזה, נכון?...ממש לא נראה לי שזה סיפור אמיתי"
הרב קפץ כנשוך נחש, הזדעק ואמר: "בטח שזה אמיתי, זה סיפור אמיתי!! ה' עשה למשה רבנו נס!! זה היה נס גדול ומופלא !! "
הבחור נפרד הרב, מעט מאוכזב מהסיפור, הוא ציפה לדברי תוכחות ומוסר שהרי הרב יוספי ידוע ומפורסם בדברי התוכחות שלו ובשיעורי המוסר המתובלים באמירות אמיתיות, ישירות מאוד
ומרעידות את הלב...

עברו שנתיים מאז האירוע הזה, והנה משהסתיים השיעור ( אותו שיעור ביום חמישי ), ניגש הבחור ( הראשון ) לרב יוספי ושואל אותו: "הרב , אתה זוכר אותי ? מלפני שנתיים עם החבר ?"
ענה לו הרב: " בוודאי שאני זוכר" , ביקש הבחור מאת הרב שישיג לו תפילין וכיפה עבור חברו ( החבר שהרב שוחח איתו במכונית בחוץ לפני שנתיים )
התפעל הרב ושאל: " מה קרה לו?" הוא הרי זכר שהבחור לא ממש התרשם מהסיפור על משה רבנו ולא שינה את דרכיו לאחר ששמע אותו מפי הרב...

ענה הבחור ואמר: " לפני שנתיים, החבר שלי, החליט לנסוע ליפן ולנסות שם את מזלו, להרוויח שם כסף מהיר ורב ואז לחזור ארצה.. הוא התחיל לעבוד כ"בלדר" בין כנופיות של העולם התחתון
ביפן, שאלה בעצם לוחמי "נינג'ות" אכזריים שאין להם לא דין ולא דיין.. והיה מעביר ביניהם כספים ... יום אחד, כשהוא בדרך לאחת הכנופיות עם סכום עצום של כסף באמתחתו, עלתה במוחו
לפתע מחשבה טורדנית ומפתה: "הרי יש בידי עכשיו סכום כסף עצום מאוד, שגם אם אעבוד 20 שנה רצופות פה ביפן, לא אצליח לאגור את סכום כזה... אולי, פשוט אקח אותו לעצמי... במקום לתת
אותו לרוצחים השפלים האלה... אסטה מהדרך, ואסע לשדה התעופה, אעלה על כל מטוס שיוצא מיפן, לא משנה לאיזה יעד ומשם, כבר אסתדר ואגיע לישראל.." עוד הוא חושב וסוטה מדרכו, רק
מס' צעדים.. וכבר מתנפלים עליו כמה לוחמי נינג'ה יפנים, רעולי פנים, הם חוטפים אותו לתוך רכב, מכסים את פניו, קושרים את ידיו ורגליו ונוסעים אל יעד לא נודע...

מיוצר לציין, שמיודענו, משותק מפחד ואימה ולא מצליח לחשוב בבהירות.. הרכב נעצר, הוא מובל בפראות אל מקום תת-קרקעי, ושם בחדר פנימי, הוא מוטח בחוזקה על משטח אבן חלק וקשה,
כשהוא כפות בידיו ורגליו... הוא שומע את היפנים צועקים סביבו, כועסים מאוד על כי כמעט ואיבדו הון עתק בגלל "הישראלי החצוף" שהעז למעול בכספם ואמונם, והוא משותק מאימה לקראת הבאות..
לאחר דין ודברים, קצר ומפחיד, בין ראשי הכנופיה, הוא מבין כי הוא בעצם נתון למשפט בגין בגידתו ולמרות שלא ניתנת לו כל זכות דיבור, משפטו מסתיים במהירות בהרשעה ובגזר דין מוות!
הוא רועד מפחד ויודע שבשניות הקרובות, זה יקרה.. אחד מהלוחמים האכזריים, נוטל חרב ארוכה וחדה, מניף אותה אל על במטרה לשחוט את הבחור.. בשניות האלה, כשהוא שוכב על המשטח
הקר והקשה, רחוק מארץ מולדתו, ממשפחתו ומכריו, שניות לפני המוות האכזרי שנגזר עליו בין רוצחים צמאי דם, כשאין לו זכות ערעור ואולי אף אחד לעולם לא ידע מה עלה בגורלו..
הוא נזכר לו פתאום בסיפורו של הרב יוספי, שם בבני ברק היקרה, בין אחיו היהודים הרחמנים, בסיפור על הנס שנעשה למשה רבנו ושהוא לא האמין שאכן קרה...
ואז הוא חושב לעצמו: 'הי, אני בעצם כמו משה רבנו!!! גם אני שוכב פה, קשור, גם לי עשו משפט שדה וגם עלי נגזר למות בחרב שמונפת על צווארי..'

לפתע, הוא מוצא את עצמו בפעם הראשונה בחייו "מדבר" עם אלוקים ( בו הוא לא האמין עד לרגע זה...): " אלוהים, אם אתה קיים, זה הרגע להוכיח לי... בבקשה אלוהים, אם אתה קיים, בבקשה
תציל אותי ואני מבטיח להיות בסדר, להאמין בך, בבקשה.." עוד הוא "מדבר" בינו לבין אלוקיו... החרב מתחילה לרדת לכיוון צווארו ואז, לפתע, נפתחת הדלת בחוזקה, ולחדר מתפרצת אישה
שצועקת: " לא! לא! אל תהרגו אותו!!"
כולם מפנים את הראש לעברה, החרב נעצרת באמצע הדרך, והאישה ממשיכה בזעקותיה: " אל תהרגו אותו! הוא הציל את הבן שלי! הוא הציל את הבן שלי לפני חמש שנים, בבקשה אל תהרגו אותו"
הלוחמים התדיינו קצרות והחליטו לשחררו, אחד מהם התקרב אל הבחור ואיים עליו, שיעוף מיד מיפן ושלא יחזור לעולם ושבמידה וכף רגלו תדרוך על אדמת יפן, הוא ימות!...

הבחור ברח כל עוד נפשו בו... עלה על הטיסה הראשונה לישראל... על מנת שלא לחזור ליפן לעולם...
כשהגיע לארץ הקודש, הוא רץ לחברו לספר לו את הנס שקרה לו וביקש ממנו שישיג לו תפילין וכיפה.. לדבריו, קרו לו מס' ניסים; לא רק שנעשה לו נס בכך שלא הוצא להורג כשהיה ברור שהוא עומד בפני מוות בטוח
אלא ש....
הוא לא מכיר את האישה שהתפרצה לחדר (!), הוא מעולם לא ראה אותה (!) ולא יודע מי היא.. ולא רק זה, אלא שמעולם הוא לא הציל ילד ביפן ואיך יכול להיות שהוא הוא הציל את בנה
לפני חמש שנים, כשהוא נמצא ביפן רק שנתיים!!!!!!!!
ניסים גלויים, אחד אחרי השני...הבחור חזר בתשובה והתחזק..

והדבר המדהים הנוסף הוא:
שהרב הצדיק ראה בעיני רוחו שהיהודי הצעיר החילוני עתיד לעמוד בניסיון של מוות והוא בחר לספר לו דווקא את סיפור הנס של משה רבנו למען לא יתייאש וברגע שלפני המוות
יזעק לה' על מנת שיושיעו.. זה היה מוזר שהרב בחר לספר דווקא את הסיפור הזה ליהודי חילוני שלא מאמין אפילו שאלוקים קיים.. והרב הזה כל כך רצניונלי שאכןלא היה ברור למה בחר דווקא
בסיפור הניסי הזה ולא בתוכחות רציונליות ולוגיות...להחזיר את היהודי בתשובה!
אם הוא חלילה לא היה מספר לו את הסיפור, הבחור היה בוודאות מתייאש ולא זועק לעזרה מבורא עולם שנמצא בכל מקום בעולם והיכן שנמצא יהודי, שם נמצא הקדוש ברוך הוא איתו
או כמו שהבעל שם טוב הצדיק היה אומר: " יהודי אף פעם לא לבד, בכל מקום שהוא נמצא, הקדוש ברוך הוא תמיד איתו!"
 

סוד אריכות ימיה של סבתא מדלן

הספור היומי מספר 20 מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי
והפעם "סוד אריכות ימיה של סבתא מדלן"

כבת 110 ואולי יותר היתה סבתא מדלן עם פטירתה מן העולם. נכדים, נינים ובני נינים ליוו אותה בדרכה האחרונה לבית העלמין הקטן והשקט של המושבה הקטנה. כמה מנכדיה וניניה אף שהו במחיצתה בשעותיה האחרונות והספיקו לקרוא עמה ''קריאת שמע'' עם יציאת נשמתה. למותר לציין שאותם צאצאים הם תלמידי חכמים מובהקים, ראשי ישיבות, אבות בתי דין ומחברי ספרים מפורסמים, שעקבו במשך שנתיים שלוש אחרי תהליך החלשותה של סבתא מדלן, שעד קרוב לגיל 107 תפקדה כאשת חיל שלא נס ליחה, עד ליום בו הכריז הרופא כי ''לצערי הסבתא-רבה סובלת מניוון שרירים... ולפי האומדנים שלי יש לה שנת חיים''.
כידוע רופאים הם לא נביאים ואפילו לא בבואה ד'בבואה של נביאים. המחלה אומנם קיננה בגופה של הסבתא הנפלאה, אבל היא לא מיהרה לאף מקום.
הדוקטור הבטיח שנה, אבל רק אחרי שלוש שנים צפופות ביראת שמים מצוות ומעשים טובים חייכה הגברת מדלן את חיוכה האחרון לכיוון השכינה, והפקידה את נשמתה האצילית בידיו של הקב''ה.
13 בנים ובנות נולדו לסבתא מדלן, אבל ביום פטירתה ליוו אותה רק שניים מהם, הקטנים מביניהם, שרה בת ה- 75 ויצחק בן ה- 80. שאר ילדיה נפטרו בשיבה טובה מן העולם הרבה לפניה. טור ארוך של נכדים, נינים ובני נינים, דור ישרים יבורך מחה דמעה על אשה צנועה, מסתורית משהו, שסיפור עלום למדי הילך על סוד אריכות ימיה. סוד טמיר ומסתורי שסופר 10 שנים לפני פטירתה לנכדה אברום גבירץ, מנהל ישיבה קטנה חשובה בירושלים.
הרב גבירץ ביום האחרון לשבעה, ביקש לשאת דברים ש''עדיין לא שמעו על סבתא מדלן''.
''תראו אחי ואחיותי, דודים ודודות, קהל קדוש. הכל כבר שמענו על סבתא. על צניעותה, מאור פניה, ביישנותה, נדיבותה. הכל. כמעט הכל.
''על 75 שנות אלמנות שעברו עליה באופן קשה, אבל היא היתה הדבק של כולנו. היא נתנה לכל אחד את התחושה החמימה שהיא סבתא שלו, רק שלו. אני לא הכרתי את סבא אברהם שאני קרוי על שמו, אבל סבתא מדלן סיפרה עליו שהוא היה עניו ומסתפק במועט כמו משה רבנו.
''לפני 10 שנים ביום הולדתה ה- 100 נסעתי לבקרה במושבה. הדרך מירושלים דרומה היתה פסטורלית כתמיד. החלטתי במהלך הנסיעה לשאול אותה: ''סבתא, בלי עין רעה, גיל 100 זה גיל מופלג, מה סוד אריכות הימים שלך?''.
''ירדתי מהאוטובוס, וכבר מרחוק הבחנתי בה ישובה בפינה החשוכה במרפסת ובוררת אורז. היא בישלה הרבה כי תמיד נכנסו אורחים. היא עלצה לקראת בואי, ובזריזות של שרה אמנו מיהרה להגיש לי כוס מים קרים, קפה שחור וכמה ביסקויטים. היא שאלה אותי תמיד, ר' אברום ''מה שלום התלמידים שלך, הם מתעלים? הם חרוצים? תדאג ר' אברום שהם לא יהיו רעבים. ילד רעב לא לומד כמו שצריך'' הייתי מרגיע אותה, סבתא אל תדאגי המקררים בישיבה מלאים כל טוב. ואם קצת חסר שמנת, אז מורחים מרגרינה, אף אחד לא הולך לישון רעב חס ושלום.
''ובעודי לוגם מן הקפה אזרתי אומץ לשאול את סבתא, את השאלה שסיקרנה אותי מכל. סבתא, שאלתי, עוד תחיי שנים רבות, אך אנא גלי לי מה הסוד של אריכות הימים? השלווה, הוויתור, השמחה. מה?
''אתם לא תאמינו, אבל סבתא לא התחמקה מתשובה. ראיתי בעיניה ניצוץ של רצון עז לגלות את הסוד שכולנו כל כך שאפנו לדעת. היא הניחה את גרגרי האורז, עצמה את עיניה וסיפרה.
''ר' אברום יקירי, את בני ובנותי גידלתי בירושלים של תחילת המאה הקודמת. והימים ימי המלחמה העולמית הראשונה, התורכים לחמו באנגלים וניסו בשארית כוחם לאחוז בארץ. האנגלים כידוע, ניצחו ודחקו את רגלי האימפריה העותומנית. היו אלה ימי צער, מצור ורעב. ירושלים סבלה מהרוגים רבים, מאבטלה ומעוני. סבא אברהם, היה צריך להאכיל שישה זאטוטים רזים וחולניים, ועקרת בית צעירה אחת שבקושי נשאה את עול גידולם. הייתי אשה צעירה, חלושה למדי שגדלה מגיל צעיר ללא אבא ואמא, שנפטרו מטיפוס. ידעתי שרק נישואין בגיל צעיר יכולים לתת לי מזור ומרפא לשכול ולסבל של ימי ילדותי ונעורי. נישאתי בגיל 17, ובגיל 25 הייתי מטופלת בששה ילדים, ביניהם זוג תאומות. סבא אברהם היה מתעורר עם עמוד השחר, מתפלל בביהכנ''ס של חורבת יהודה החסיד ורץ להביא פת לחם. הוא היה סבל, שואב מים, צבעי, בנאי, חקלאי, אופה. הוא לא בחל בשום מלאכה, העיקר להגיע לפנות ערב עם כיכר לחם, או חצי כיכר, הכל לפי ברכות שמים... לפעמים הוא הביא גם קצת חלב. מיד כשהוא הגיע הוא אחז בסכין המטבח ובצע את הלחם ל- 8 פרוסות. פרוסה לכל ילד. זה התפריט היומי. כשהיינו עשירים יותר טבלנו אותה בשמן זית, או סוכר, אבל בדרך כלל הילדים מצצו את הפרוסה תוך טבילתה בכוס תה דלוח. הלחם התברך במעיהם...
''החזקנו אותם חיים בניסי ניסים. סבא היה מותש ושחוק. בגיל 30 הוא נראה כמו בן 60. שערו הלבין וגופו כחש. פרוסת הלחם הקטנה נתנה לו כוח לעבור יום עבודה אחרי יום עבודה.
''יום אחד סבא חוזר ממלאכתו, בוצע את הלחם ל- 8 חלקים ואומר לי ''מדלן את נראית חולנית, חיוורת. את רזה מאד. אני מודאג''. סבא הגיש לי את פרוסת הלחם וביקש ''טלי ידיים רעייתי, אני רוצה לראות אותך אוכלת ומתחזקת, לבי נשבר בקרבי בראותי אותך צנומה ומצומקת...''.
''לא, אינני רעבה'' עניתי לסבא שלך ''אני מרגישה טוב, והחיוורון נובע מעייפות, לא מרעב...
''סבא שלך, ר' אברום, היה צדיק ועדין נפש. הוא השפיל ראשו אל בין כפות ידיו ומירר בבכי קורע לב.
''אני יודע מדלן, עכשיו אני יודע שבמשך שבועות רבים את אוכלת רק פרורים? אני יודע שאת שומרת את פרוסת הלחם שלך בצד ומחלקת בין הילדים, במהלך היום. את מרעיבה את עצמך כדי להחיות אותם. ואני, ריבונו של עולם, לא הבחנתי בכך עד עכשיו. אוי, אבא שבשמים, רחם עלי, על ערלות הלב שלי. העניות מנוולת, אבאל'ה, איך יכולתי להשאיר את אשתי רעבה במשך שבועות?
''ליבו של סבא נשבר בקרבו. העול היה כבד עליו, והוא פשוט חשף את האמת. חסכתי מפי, כדי להאכיל את הילדים, אבל שמרתי זאת בסוד כדי לא לצערו.
''מדלן'' אמר סבא שלך כשעיניו דומעות ''אני מעמיד לך את כל זכויותי ומצוותי אם יש לי כאלה, ואם יש לי זכות לברך, אז שהקב''ה יאריך ימייך ושנותיך בנעימים עד כמעט 120 שנים!!! בזכות הרעב והצער שגזרת על עצמך, את עוד תזכי, אשתי, לימי שובע ושמחה עם נכדים ונינים, ואני בעליבותי אינני יודע אם אזכה לכך...''.
הרב גבירץ מחה אף הוא דמעה והמשיך בהספד ''סבא מת צעיר לימים. חשבונות שמים מי יודע? וסבתא שגידלה 13 יתומים צעירים האריכה ימים. וברשותכם נזכרתי במדרש שקשור לפרשת נח:
''נח איש צדיק חילק מזונות לבעלי החיים שבתיבה, וידע כל צורך ומכאוב וכל מאכל שהם זקוקים לו. בין לבין הוא הבחין שעוף החול איננו אוכל, ואיננו מבקש את מאכלו, אלא מצטנף בפינתו ענו וצנום.
''שאל אותו נח, מדוע אינך מבקש לסעוד, השיב העוף: ''כי ראיתי אותך טרוד בהאכלת בעלי החיים ולא רציתי להטריח אותך כדי להאכיל גם אותי...'', ברכו נח שיחיה לנצח וכך הווה.
''סבתא מדלן יקרה, אין לנו ספק שגם את זוכה כעת בחיים נצחיים של עונג אינסופי תחת כסא הכבוד, עם סבא אברום. כי סבא הצדיק גזר והקב''ה קיים. הרעב שלך בירושלים של מעלה, השביע כאן ומשביע עדיין, מאות רבות של נפשות צאצאים שוקקות''.
ואחר כך אמרו קדיש.
את מי להחיות?
אף שיכולתי להחיות מתים, העדפתי להחיות חיים. (רבי מנחם מנדל מקוצ'ק)

להקשיב ללחישה ~ או להמתין ללבנה

מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו.
הוא הביט סביב לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות חונות, והאט כשחשב שהוא רואה משהו.
במהלך הנסיעה, לא נראה אף ילד החוצה את הכביש.
לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר.
המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את היגואר אחורה.
הוא קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח ילד, דחף אותו כנגד מכונית חונה, וצעק עליו: "מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?"
בכעס ההולך גובר הוא המשיך, "זו מכונית חדשה ,  והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף. מדוע עשית זאת?"

עכשיו עצרו רגע ותחשבו מה אתם חושבים על הנער ? שהוא חוצפן לא מתחשב יכל לגרום לאסון
כבד , ישר שופטים ללא כל התמונה מה עם כף זכות אחים יקרים