אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

בזכות מצוות האתרוג סיפור יפה לחג

האתרוג                                                                                                          טלטלה עזה בכתפו עוררה את רבי שלמה מהרהוריו. לצידו עמדו שני חיילים חמושים והוא ידע שאין בידו בירה ועליו להראות להם את תעודותיו ובתעודות יגלו שונאי ישראל אלו מאיזו עיירה הגיע ובדמיונו יכול היה רבי שלמה לראות בחלחלה את סופה של הרפתקה זו.
הימים ימי מלחמת העולם הראשונה וככדור פינג-פונג קטן קפצה עיירתו של רבי שלמה מן השלטון הרוסי לגרמני ושוב לרוסי. אך לזמן קצר, בזמן המלחמה, בעת שנכבשה העיירה על ידי הצבא הגרמני "זכו" ליחס הוגן ורווח להם מעט אך תקופה זו, לא נמשכה זמן רב. בסביבה התפשטו שמועות על עלילותיו וגבורתו של גנרל רוסי מסוים אשר הצליח להכניע כל אויב שעמד מולו. יודעי דבר לחשו כי הוא מתכוון במסע כיבושיו "לעבור" דרך העיירה בה התגורר רבי שלמה ואכן, לא ארכו הימים וושוב מצאו עצמם יהודי העיירה נתונים תחת המגף הרוסי.
מבית אבן נמוך בפאתי העיירה, יצאו לילה אחד חמישה אנשים כשפניהם מביעות קורת רוח. היו אלה חמשת האנטישמים הגדולים ביותר שבין גויי העיירה. למחרת היום התפשטה הידיעה בקרב היהודים כי אל הגנרל הרוסי השולט בעיירה, הגיעה משלחת של חמישה אנשים שהעלילו בפניו על היהודים, כי הם רוו נחת מן השלטון הגרמני ואף מסרו באוזני הקצינים הגרמניים סודות צבאיים חשובים. הגנרל הודיע שיחקור את השמועה ביסודיות ואם תתברר כנכונה, לא יחוס על יהודי העיירה ולא ישאיר מהם שריד ופליט ובינתיים, עד לסיום החקירה, נצטוו היהודים לא לצאת מן העיירה לשום מקום. כמו כן, הודיע הגנרל, שאם ייתפס יהודי מחוץ לגבולות העיירה יתפרש הדבר כהודאה באשמת הבגידה ברוסיה וכבריחה מן העונש וכך יעמיד הבורח את העיירה כולה בסכנת כליה.
הגזירה התקבלה בכאב רב. בטוחים היו היהודים שלאחר חקירה ודרישה תתברר האמת והאשמה המגוחכת הזו תתבטל אך בכל זאת ההרגשה של אסירים המרותקים למקומם הציקה להם. סוחרים נאלצו לבטל נסיעות חשובות בענייני עסק, והילדים שתכננו מסע מרתק לעבר בית הרוחות הבודד שביער הסמוך לעיירה, נאלצו לוותר על תוכניתם הנועזת. מעבר לכל זה העיקה על לב תושבי העיירה דאגה מכבידה אחת ימי חג הסוכות ממשמשים ובאים. את הלולב, הערבות וההדסים ניתן היה להשיג בעיירה אך מה יועילו אלה באין אתרוג ? ואותו, אפשר להשיג רק בעיירה הגדולה המרוחקת מן העיירה מהלך שני ימים.
ישבו רבני העיירה על המדוכה והחליטו שפיקוח נפש דוחה את מצוות ארבעת המינים מה גם שמדובר בחייהם של כל יהודי העיירה ולכן, יברכו השנה על ארבעת המינים בליבם ואף את הנענועים ייאלצו לעשות . . . במחשבתם בלבד.
יהודי אחד לא ויתר. הוא לא ביקש רשות, הוא פשוט הודיע לרבני העיירה שהוא יוצא העירה על-מנת להביא אתרוג כשר ומהודר. ניסו הרבנים להניאו מכוונתו, והוא בשלו סיבה יש לו ובגללה הוא מוכרח, ממש מוכרח, לצאת ולהשיג אתרוג כשר ומהודר אף במחיר חייו. "אל דאגה", הרגיע רבי שלמה את רבני העיר הנסערים. "לא יתכן כי בשל מצווה יביא עלינו הקדוש-ברוך-הוא פורענות".
בסופו של דבר, יצא אל הדרך כשברכתם המודאגת של רבני העיירה מלווה אותו. בתבונה רבה ובזהירות הצליח לחמוק מן העיירה מבלי שהחיילים השומרים עליה השגיחו בו. עתה, בצעדו יחידי בדרך, הרשה לעצמו להרהר בינו לבינו באותה סיבה כמוסה אשר דחפה אותו לדרכו המסוכנת. זיכרונות עגומים צצו ועלו במוחו ממרחק הזמן.
בן היה לו לרבי שלמה ופנחס שמו. כל תושבי העיירה, לרבות הכומר, התקנאו בו על בנו זה. עיניים כחולות צוחקות היו לו וגומות בלחייו מוחו חריף, ודיבורו כן וישיר. בן חמש שנים בלבד כבר בנה עם אביו את הסוכה בחצר ביתם וביום שלאחר מכן, נסע עם אביו העירה על-מנת לקנות אתרוג. הילד ידע שאבותיהם של רוב חבריו מסתפקים באמירת ברכה על ארבעת המינים של רב העיירה, אך מצווה זו היתה חביבה מאוד על רבי שלמה והוא היה מקפיד שיהיו לו ארבעת המינים מהודרים משלו. פנחס הקטן הסתובב בין דוכני האתרוגים כשהוא נרגש. באוויר עמד ריח משכר. הוא עזר לאביו למצוא אתרוג כשר ומהודר במיוחד. בזהירות רבה עטף רבי שלמה את אוצרו הריחני, שילם עבורו סכום רב והם שבו לביתם שם הניח רבי שלמה את החבילה העטופה על מדף גבוה.
ערב החג, הסוכה מוכנה, והבית מצוחצח. אבא עוד לא חזר מבית-הכנסת ואמא במטבח טרחה סביב הדגים הממולאים לפי מרשם של הדודה רבקה. פנחס, בלא לעורר כל רעש ניגש לחדר הספרים, גרר כסא, טיפס עליו בזריזות והנה קופסת האתרוג בידו. הוא צירף לאתרוג את הלולב, הערבות וההדסים ויצא אל הסוכה לערוך "חזרות" על נטילת לולב. לא היתה לו סבלנות לחכות יממה תמימה. הוא הוציא את האתרוג מעטיפתו והריח הנעים כבש אותו. לאט ובזהירות נענע את ארבעת המינים אנה ואנה כשלפתע – ידיים חזקות אחזו בו. בבהלה ניסה לצעוק אך פיו נחסם ארבעת המינים נפלו ונתגלגלו אל הארץ ופנחס עצמו נישא אל מרכבה רתומה לשני סוסים אשר המתינה לו בחוץ כשבתוך המרכבה חיכה לו כומר העיירה מחכך ידיו בהנאה.
עשרים וחמש שנה עברו מאז אותו מעשה וליבו של האב עוד לא מצא ניחומים על אבידתו הגדולה. עכשיו בצעדו בדרך יחידי כאילו חזר והדהד באוזניו קולו של הצדיק, רבו הקדוש, האומר לו – כמו אז לפני עשרים וחמש שנה – יבוא יום ותמצא את בנך רק הישמר כל ימיך להקפיד, אפילו מתוך מסירות נפש, להשיג אתרוג מהודר לחג הסוכות, כי באתרוג תיוושע. ואכן, זוהי סיבתו הכמוסה של רבי שלמה, זו הסיבה שבשלה מוכן היה לסכן את חייו עבור אתרוג מהודר לחג הסוכות.
יומיים הלך רבי שלמה רגלי כשהוא שואב עידוד מרוחו של רבו הקדוש ומן המחשבה על בנו. בהגיעו לעיר מיהר לשוק, שם עמדו דוכני האתרוגים כאילו ממתינים היו לו. בחר לו רבי שלמה אתרוג יפה ומהודר שישמש את בני העיירה כולם, שילם עבורו, עטפו בזהירות והחל ללכת במעד מהיר בדרכו חזרה, כשפתאום . . . טלטלה עזה בכתפו ושני החיילים לצידו.
תוך שעה קלה מצא עצמו רבי שלמה עומד בפני הגנרל הרוסי ששימעו יצא למרחוק ובעיניים כחולות חודרות מביט הגנרל ביהודי הניצב לפניו. "מה יש בחבילה העטופה?" דרש לדעת. רבי שלמה פורש אט אט את העטיפה, פותח את מכסה הקופסה, והחדר מתמלא באחת בריח עז, משכר.
עיני הגנרל מתערפלות. הריח הנעים כמו מעמיד לנגד עיניו תמונה רחוקה, מטושטשת, המתבהרת לאיטה. קולות, שמות, פרצופים, כל שהשכיחו ממנו האנשים והשנים. העומד כמו חי לפניו הוא קורא, זועק, שואל – "אבא?"
השניים נפלו זה על זה.
עם התקדש ליל החג, היתה העיירה כולה עטופה בהתרוממות רוח ובשמחה מיוחדת. שמחה על הגזירה שבטלה, ושמחה על האושפיז החדש שהצטרף לסוכתו של רבי שלמה, הרי הוא הבן האובד ששב הביתה.

בור כרה ויחפרהו

- יעקב נפרד מהוריו, בדרכו לנסות את מזלו באמריקה הגדולה, הפרידה הייתה קשה ומרגשת. צפירת הרכבת קטעה אותה באכזריות. יעקב נופף להוריו לשלום ונבלע בין הנוסעים. עם הגיעו לאמריקה חבר יעקב לקהילה היהודית, שכר דירת-חדר קטנה במנהטן ועד מהרה גם מצא עבודה שפרנסה אותו בכבוד. כעבור זמן נשא לאישה יהודיה בת-טובים. האיגרת ששלח להוריו אשר בהונגריה על התאקלמותו הטובה ועל נישואיו, שימחה אותם לאין-קץ. יעקב התברך בחריצות ובתפיסה מהירה. הוא ידע לזהות הזדמנויות ולאחוז בהן. יום אחד קנה ממהגר סיני קשיש מכבסה גדולה, ששכנה ברחוב המרכזי של השכונה. הוא הפעיל את המכבסה שעות נוספות והתאמץ לרצות את לקוחותיו. עד מהרה הפך המקום לעסק משגשג. ההצלחה לא סחררה את ראשו. הוא הוסיף לדבוק בדרך התורה והמצוות והכיר תודה לה' על הצלחתו. נזקקים ידעו כי בביתו יזכו לתרומה הגונה. נולדו לו ילדים והוא ניהל בית יהודי לתפארת.                                                                                                       יום אחד החלו העניינים להשתבש. מול המכבסה שלו פתחו שני איטלקים צעירים מכבסה מתחרה. השניים שכרו אולם רחב-ידיים ומילאוהו מכונות-כביסה משוכללות ומהירות. רשימת לקוחותיו של יעקב החלה להצטמק. הוא חש כי יציבותו הכלכלית מתערערת והולכת. כעבור זמן שלחו לעברו האיטלקים רמזים כי מוטב לו לסגור את מכבסתו. עיניהם היו צרות בפרנסה המעטה שעדיין הניבה לו המכבסה. יעקב היה אובד-עצות.                          היהודי שהתדפק על דלת ביתו השכיח ממנו לשעה קלה את צרותיו. הוא נשא עמו דרישת-שלום חמה וטרייה מהונגריה. השיחה נתגלגלה עד שהגיעה גם לסיפור מצוקתו של יעקב. "שמע-נא", הציע הלה, "ודאי שמעת על הצדיק רבי ישעיה שאליו אני קשור. בעוד כמה שבועות אשוב לפקוד את חצרו. כתוב "פדיון-נפש" לצדיק ואני אמסרהו לו". הרעיון קסם ליעקב, שעשה מיד כעצת אורחו.                                                                  חצי שנה חלפה מאז. הפרנסה הוסיפה להיות דחוקה והאיומים תכפו וגברו. בוקר בהיר אחד שב מיודענו והופיע בביתו של יעקב. "ברוך שובך לצל קורתי הרעועה", הכריז יעקב בחיוך עגום, שהבהיר את מצבו.                        יש לי בשורות טובות בשבילך!", והוציא מתיקו כיס בד קטן. "זה קמע ששלח לך הצדיק. שאהו עמך בקביעות, לשמירה ולהצלה. אה, עוד דבר – הצדיק הורה שלא תפתח את הקמע עד שתחוש כי בא המועד המתאים".             בימים הבאים ניסה יעקב לשאוב עידוד מברכת הצדיק ומהקמע ששיגר לו, אף שידע היטב כי מתחריו זוממים דבר-מה.                                                                                                                          שני האיטלקים החליטו לפעול. הם גייסו צעיר שחור בעל עבר עברייני עשיר והבטיחו לו מאתיים דולרים תמורת שרפת המכבסה של היהודי. הצעיר הסכים וקיבל מן השניים הכוונה מפורטת ובכללה שם הרחוב, תיאור חלון-הראווה של המכבסה והחנויות הסמוכות לה. הם תחבו לידו שטר של מאה דולרים. "את היתרה תקבל לאחר הביצוע", אמרו.                                                                                                                  בשעת לילה מאוחרת יצא הצעיר למשימה. בידו נשא מכל דלק גדול ובכיסו גפרורים. הוא תר אחר המכבסה, על-פי ההנחיות שקיבל, אך לא הצליח לזהות את המקום. כעבור שעה קלה החלו עצביו להתרופף. אולי הלחץ הנפשי שיבש את ראייתו, ואולי החשכה הסתירה מעיניו את מכונות-הכביסה שמעבר לזכוכית. מדקה לדקה גברה עצבנותו.          באין-ברירה טמן את המיכל בפינה נסתרת והמתין לעובר-אורח. "אינך מכיר את המכבסה?!", תמה הלה, והצביע על מקומה המדויק. אך הסתלק האיש מיהר הצעיר אל המיכל. הוא רץ אל המכבסה, ניפץ במהלומה עזה את השמשה הקדמית, והתיז את הדלק על מכונות-הכביסה. בתוך שניות הייתה המכבסה למאכולת-אש.                  למחרת בבוקר הלך יעקב, כדרכו, להתפלל שחרית. לאחר התפילה, בלי לדעת דבר וחצי-דבר על אירועי הלילה, פנה אל מכבסתו. ממרחק הבחין בכבאים ובשוטרים שמילאו את הרחוב. בדופק מואץ החיש את צעדיו אל המכבסה. יעקב התקשה להאמין למראה עיניו. המכבסה המפוארת של צמד האיטלקים הייתה לאפר. השניים התרוצצו בחוץ, חיוורים ועצבניים. יעקב מיהר לפתוח את המכבסה שלו, שלידה כבר המתינה קבוצת לקוחות.               הסיפור המלא נחשף כעבור יומיים, לאחר שהמשטרה תפסה את המצית. זה מיהר לפתוח את פיו ולזמר. "התכוונתי להצית את המכבסה ממול וטעיתי בזיהוי המטרה", הודה. הוא, כמובן, הסגיר גם את מזמיני ההצתה  בעלי המכבסה השרופה.   
        בבת-אחת חזרו כל הלקוחות הוותיקים למכבסה של יעקב. מצבו הכלכלי שב ועלה מעלה. גם תרומותיו חזרו להיות נדיבות כבזמנים הטובים.מאז חלפו שנים ועדיין לא מש הקמע מחיקו. יום אחד נתבשר בצער על פטירת הצדיק רבי ישעיה. יעקב סבר כי זהו "המועד המתאים" שעליו רמז הצדיק. כשפתח את הקמע נעתקה נשימתו. על רצועת קלף זעירה הופיע הפסוק – "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים, מקטון ועד גדול, וילאו למצוא הפתח 

צבי יחזקאלי: ''אני רוצה את השבת לחיים שלי''

ראש הדסק לענייני ערבים בערוץ 10 התראיין לאתר אינטרנט של חסידי ברסלב וסיפר בגילוי לב על התקרבותו לדת
יצחק טסלר | 11/10/2009 14:09

בראיון כן ומפתיע מספר צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים בערוץ 10, על התקרבותו לדת בכלל, ולחסידות ברסלב בפרט. את יחזקאלי ראיין הוא הרב ארז משה דורון, בעצמו חוזר בתשובה וחסיד ברסלב, אשר קירב את יחזקאלי לתורתו של רבי נחמן מאומן.

החיים שלאחר המוות

זהו עוד סיפור מדהים – של אדם שעבר אירוע של תאונת דרכים מחרידה, היה במצב אנוש.

" שלח לחמך על פני הארץ כי ברוב הימים תמצאנו".

מתוך הספר-עץ החיים,סיפורים מן החיים מאת הרב מרדכי ארם צובה


                                                                  
                                                       " שלח לחמך על פני הארץ כי ברוב הימים תמצאנו".

                                        
איי שם באחד הפרברים של ניו- יורק גרה משפחה נזקקת ומעוטת יכולת. משפחה מרובת ילדים, בה האב עומד בדוחק הפרנסה והאם מגדלת את ילדיה הרבים.
 הבכור היה ג'קוב. קשיי המשפחה היו רבים , אך למרות זאת לא וויתרו על מסורת היהדות.
 
ג'קוב היה יוצא מדי ערב לרחובותיה של ניו- יורק , מתדפק על דלתות היהודים ומבקש צדקה , עזרה למשפחה הנזקקת.
 
ליהודים תמיד היה סימן על הדלת - אכן כאן גר יהודי - המזוזה
 
זה היה נותן דולר , זה שניים וזה מספר סנטים . אולם בכל ערב היה חוזר ג'קוב לביתו, מורקן את כיסיו ועוזר בהחייאת אחיו ואחיותיו הקטנים.
 
חלומו של ג'קוב היה להיות רופא . רופא עבור ג'קוב היה דמות של נתינה, עזרה לזולת והצלת חיים.
 
אמא ואבא הסכימו לעזור ולחסוך ללימודיו של ג'קוב , לכשיגדל.
 
כל ערב היה לוקח אבא מספר מטבעות מפרנסתו ומכניסן אל תוך קופסת החסכונות , " זה עבור ג'קוב " היה אומר בתקווה.
 
החורף בניו- יורק היה קשה. כפור ושלג בחוץ, יוצא ג'קוב לדרכים ומגיע לשכונת ברוקלין, ג'קוב כבר בן שתים עשרה. בגדיו מרופטים, סוודר דק על גופו, כולו רועד רעב וצמא, הולך ודופק בדלתות היהודים עבור משפחתו.
 
על הדלת מוצג השלט : כאן גרה משפחת "לוינשטיין"
 
תוק- תוק נקישות על הדלת.
 
מעבר לדלת פותחת נערה כבת שמונה עשרה את הדלת, מביטה על הנער הרועד מולה ושואלת:
"צריך עזרה?"  
"כן, אם אפשר, צדקה"ענה כששיניו נוקשות.
 
הנערה פשפשה בכיסיה אך לא מצאה.
 
הקור שחדר הביתה מפאת הדלת הפתוחה, עורר את סקרנותו של אבי הנערה, שישב מול האח הבוער בסלון וקרא עיתוני ערב.
 
"נועה, מי שם?" קרא האב
 
"אבא מבקשים צדקה" ענתה נועה.
 
חמתו של האב בערה בו.
 
"מספיק צדקה! כל היום צדקה, כל היום דופקים בדלתות. אין יותר, די, אין כסף!!!!!"
 
נועה הרגישה מבוכה.
 
ג'קוב עמד מולה ונבוך בעבורה.
 
"אני מצטער" אמר ג'קוב " אולי בפעם אחרת"
 
"רק רגע , היכנס , אני בדיוק מכינה שוקו חם , אולי תשתה כוס שוקו ותמשיך בדרכך " הציעה הנערה בטוב ליבה.
 
ההרגשה היתה נפלאה, בית חמים ונעים והנה מגישה נועה לג'קוב כוס שוקו חם.
 
" נפלא, טעים, ממש החיית את נפשי, אני מודה לך מאד" הודה ג'קוב בעיניים בוהקות.
 
" אין על מה, דבר חסד קטן" והסבירה " אמא תמיד מלמדת אותנו לעשות חסדים, לא על מנת לקבל פרס"
 
"היי שלום" ברך ג'קוב.
 
השם נועה לוינשטיין היה חקוק זמן רב במוחו של ג'קוב, החסד הגדול של שוקו חם.
 
 
השנים חלפו , הזמן רץ , ישנם כאלו שאומרים שהזמן טס.
 
והנה רצו להן עשרים ושתיים שנים.
 
ד"ר ג'ק (ג'קוב) נחשב לרופא מוכשר מאין כמוהו, מהמיוחדים בתחומו. הוא מונה למנהל מחלקה באחד מבתי החולים בניו- יורק.
 
בוקר אחד, כמידי שבוע, מתהלך לו מנהל המחלקה עם רופאיו והצוות הרפואי לביקור חולים ועדכונים.
 
בחדר מספר 9 הגיעה לא מכבר חולה חדשה, חולה במחלת הסרטן הנוראה.
 
אשה כבת ארבעים, שואל ד"ר ג'קוב לשלומה, מתעניין מסביר, מרגיע.
 
לפני יציאתו את החדר מרים את גליון החולה וקורא.
 
שם החולה: נועה מרקוביץ.
 
שם האב: אייב לוינשטיין.
 
השם נשמע לו מוכר- נועה לוינשטיין!!!!!!!
 
מביט בה שוב והכיר את בנערה, בשוקו חם.....
 
היא לא הכירה אותו.
 
מרגע זה היה ד"ר ג'קוב בוים נחוש בדעתו לעשות כמיטב יכולתו להציל את חייה, ומאותו יום והלאה , מבלי שנועה יודעת , פועלים צוות הרופאים והאחיות במלוא המרץ למען חייה של נועה.
 
את התרופות הטובות ביותר , גם אם אינן מצויות בסל התרופות , היה ד"ר ג'קוב מממן מכיסו למענה.
 
הטיפולים הטובים ביותר, המיוחדים , פרופסורים בעלי שם הוטסו במיוחד במימונו כדי להציל את חייה.
 
המאבק נמשך מעל לשנה, ואחרי כל המאמץ, הקושי, הכאב, והתקווה נועה ..בריאה!
 
מגיע אותו היום בו נועה אורזת את חפציה, בעלה ושני ילדיה מאושרים, מחכים ומצפים. אמא חוזרת הביתה בריאה!
 
ד"ר ג'קוב בוים ביקש מהמשרד להעביר אליו את החשבון הסופי, לצורך אישור. הוא הסתכל בו, רשם משהו בצד, והחשבון נשלח אל חדרה.
 
היא חששה לפתוח אותו, היא ידעה שתצטרך לשלמו עד סוף חייה, אך העיקר הבריאות.
 
לפני היציאה מבית החולים, פתחה את המעטפה והמספרים היו גדולים, גדולים מאוד.
 
אך משהו בכתב יד משך את תשומת ליבה בצד החשבון הסופי היה כתוב:
 
                                      
                                                  "שולם במלואו ע"י כוס שוקו חם..
 
                                                   על החתום: ד"ר ג'קוב בוים."
 
 
שלמה המלך - החכם באדם:" שלח לחמך על פני הארץ כי ברוב הימים תמצאנו".
 
לא תמיד ניתן מידית השכר עבור מעשה חסד או מצווה, לעיתים עובר זמן, ולעיתים זמן רב מאוד.
לפעמים לוקח זמן עד שאנו רואים פרי וברכה במעשינו,לפעמים זה לא קורה מיד,אבל בסוף זה קורה.
בפק"מ המצוות - השכר צובר ריבית והצמדה ומה שבטוח - תמיד משולם.
 

סבתא כבר לא שותקת סיפור חזק על כף זכות

חדש חדש הספור היומי מספר 30 והפעם " לא שותקת סבתא כבר "

מתוך ספרו של הרב קובי לוי "השאלה. התשובה. העיתונאי"


הרב הלל זוסמן היה מומחה גדול בקרוב רחוקים, בעיקר קרוב רחוקות. לסמינר שלו ''נווה עולם'' היו מגיעות נערות ונשים כמעט מכל סקטור ישראלי. כולן היו צמאות לדעת יהדות, לשאוב מים טהורים מבארה של מרים הנביאה, ולהזות על עצמן מי-אפר פרה אדומה כדי להיכנס בדלת הקדמית – מוכנות – אל הבית היהודי.
נסיונו העצום של הרב זוסמן, היה מַפתֵח מיומן להכשיר את הלבבות, לסלול נתיבים ולהורות דרכים לאותן צעירות תוהות-טועות, שחיפשו את הדרך בחזרה לאוהל שרה רבקה רחל ולאה.
אבל רונית ברק היא אחד הסיפורים היותר מרגשים שנקלעו לפיתחו של הרב זוסמן. אולי המרגש מכולם. סיפור ששורשיו נוגעים בשואה האיומה, עת עלה הכורת הנאצי ושיסף שליש מן העם היהודי, בשנאתו הלא-כבושה.

''שלום. שמי רונית ברק, שמעתי שכאן בסמינר מחזירים בתשובה, אולי תוכלי לעזור לי... אני רוצה לחזור בתשובה''.
לאה רוט, מזכירתו של הרב זוסמן, הפנתה אליה את מבטה וחייכה. היא הבחינה בנערה כבת 18 לבושה בפשטות, ועיניה סקרניות להפליא.
כן, השיבה גב' רוט, כאן מקרבים בנות ליהדות. מי שרוצה חוזרת בתשובה. אנחנו לא כופים כאן על אף אחת מצוות. יש לך אפשרות לשמוע וללמוד הכל על תורתנו הקדושה, ההסטוריה שלנו כיהודים ועל אבותינו...
''כן כן, אבל אני רוצה מעכשיו, הרגע, מה עושים?''.
הדחיפות והתכיפות של הנערה, רונית ברק, נראתה משונה ומוזרה בעיניה של הגב' רוט. היא לחצה על הזמזם, והרימה את האפרכסת. ''הרב זוסמן, הגיעה למשרדי הגב' רונית ברק, דומני שכדאי מאד שתשוחח עמה... אפילו עכשיו''.
''ברוכה הבאה, כיצד הגעת אלינו, ומדוע כל כך דחוף לך, כבר מהרגע להרגע ללמוד יהדות. קחי לך קצת זמן למחשבה''... במילים חמות אלו ניסה הרב זוסמן לעדן את התלהבותה של רונית ברק.
''הגעתי לכאן כי סבתא שלי שלחה אותי לכאן...''.
סבתא שלך? מאין אתם?
''אני ילידת קיבוץ ''רמות החלוצים'' בצפון. וסבתא שלי מותיקות הקיבוץ נפטרה לפני שש שנים... כשהייתי בת 12, עכשיו אני מבקשת לקיים את הצוואה שלה...''.
ומכאן ואילך פרשה רונית ברק הקיבוצניקית את סיפור השתלשלות הדברים, עד הבוקר בו הגיעה לסמינר לבנות ''נווה עולם''.
''סבתא שלי, פנינה גרוס, אמה של אמי, היתה ניצולת שואה והיא נפטרה יומיים לפני יום השואה. אמא שלי – נעמי – לא הרשתה לי ללוותה לבית העלמין של הקיבוץ הנמצא הרחק מאחורי שדות הכותנה. את קטנה מדי, היא אמרה לי. האמת היא שהיה לי קשר די רופף עם סבתא פנינה. בקיבוץ קראו לה ''פנינה המשוגעת'', ואני די התביישתי בסבתא הזו, שהיתה פשוט אילמת, שתקנית כרונית... חוץ מלנענע את ראשה כאומרת ''הן, הן'' היא לא הוציאה מילה מן הפה. לא טוב, לא רע. אמי נעמי, היא בת יחידה לסבתא, והיא נולדה לה בגיל מאוחר מנישואין שניים של סבתא לסבא דב-יעקב ז''ל ממייסדי הקיבוץ. סבא דב-יעקב איבד את אשתו ושלושת בניו בשואה, ונישא לסבתא פנינה שאיבדה שם אף היא, את בעלה ושתי בנותיה התאומות. את סבא לא הכרתי מעולם, אבל אמא סיפרה לי שהוא היה שתקן כרוני כמו סבתא, והיא גדלה בבית שבו הקירות דיברו יותר מאשר בני אדם.
''השתיקה של סבתא היתה מסתורית בעבורי, ומהר מאד הבנתי שהקיבוצניקים מכנים אותה ''המשוגעת'' כי היא פשוט היתה מנותקת מכל קשר חברתי. שמלותיה היו תמיד ארוכות ואפורות, ועל ראשה היה מונח כובע מצחיה, דהוי ומרוט שהסתיר את שערותיה. היא עבדה במכבסה של הקיבוץ, כפופה, וזריזה, מגהצת בקפדנות וממיינת בקצב שיא את הבגדים. פעם שאלתי אותה, סבתא, למה כולם קוראים לך בקיבוץ ''פנינה המשוגעת'', והבחנתי בחיוך מריר שהשתרבב משפתותיה. לא ראו אותה מעולם בחדר-אוכל, לא פגשו אותה במועדון החברים, לאף טיול היא לא יצאה. המסלול שלה עד יום מותה היה מחדרה הקטן, למכבסה ובחזרה. אמא סיפרה לי שפעם בשנה בימים הנוראים סבתא נסעה לכותל בירושלים, ואולי ביקרה גם קרוב משפחה שלא הכרנו... מדי יום שישי אחה''צ, היא הדליקה שני נרות על פמוטים גבוהים וניצבה מולם שעה ארוכה.
''כחודשיים לפני מותה היא שכבה על מיטתה בקיבוץ מחוברת למכשירים ובקושי נשמה. אמא שלי טיפלה בה במסירות. גם אני עזרתי ככל יכולתי. סבתא לא רצתה למות בבית חולים... האחות של הקיבוץ פקדה את חדרה כמה פעמים ביום.
''בערב חג הפסח, נכנסתי לבקרה, ולתדהמתי היא חייכה. מעולם לא ראיתי את סבתא מחייכת. היא סימנה לי באצבעה לגשת אליה ושמתי לב ששפתיה דובבות. התרגשתי וקרבתי אוזני לפיה.
''רונית מתוקה שלי, סבתא השתקנית שלך, תלך עוד מעט לעולם הבא. אין לי הרבה כוח לדבר, אבל כשתהיי בת 18 נדבר...''.
''סבתא איבדה אחרי כמה שעות הכרתה, ושבועיים אח''כ נפטרה. ומאז החדר של ''פנינה המשוגעת'' נותר יתום, סגור ועגמומי. אף קיבוצניק לא רוצה עד היום להיכנס לבית של ''המשוגעת''.
''חלפו שש שנים מאז, והשבוע סבתא פנינה באה אלי בחלום. זקופה ויפה ולראשה כתר זהב, עם שמלה ארוכה רקומה בחוטי כסף נוצצים. בידה היא החזיקה מספר דפים ואמרה לי, אני רוצה שתקראי רונית מתוקה, מה כתבתי לך... כשתקומי לכי לארון שלי... ודעי לך שבזכות השתיקה שלי, איפשרו לי לדבר איתך''.
''עוד לפנות בוקר, רצתי לחדר של סבתא. היה לי מפתח. ניגשתי לארון הבגדים שלה והתחלתי לחטט. גיליתי צרור דפים בכתב יד צפוף. סבתא סיפרה לי שם את כל סיפור חייה הנורא. בפרטי פרטים. סביה והוריה היו ממשפחה חסידית, שלא נותר מהם שריד ושארית. את ''חוויותיה'' במחנה הריכוז היא לא חששה לתאר. נורא ואיום. ובסיום מכתבה היא כותבת לי: ''רונית מתוקה שלי, גזרתי על עצמי שתיקה במשך כל שנות חיי כי חששתי שמא אטמא את פי אי פעם בלשון הרע... או שמא תקרוס נפשי משיחזור הזוועות. גידלתי את אמא שלך בכוחות-נפש עצומים, שלא היו לי, מתוך תהומות של שכול וסיוטים. בשארית כוחותי, כאן בקיבוץ, שמרתי על מצוות היהדות, שאשה מחוייבת בהם. מעולם לא חיללתי כאן שבת!!! מעולם לא טעמתי מזון לא כשר! שמרתי על טהרת הבית היהודי, ועל לבוש צנוע כמו בעיירה שלנו בפולין. רונית יקרה האהובה שלי אני מקווה ומתפללת שמכתב זה יגיע לידיך ואם כן, אנא קבלי על עצמך להיות יהודיה כשרה, והנני תפילה, שיהיו בך את כוחות הנפש לקום ולצאת מן הקיבוץ, ולפתוח לך שער חדש לעולם התורה והמצוות. עשי זאת מהר בתי. אפילו עכשיו, שמא תפול עליך קרירות ושכחה... סעי לך לירושלים וחפשי סמינר יהדות לבנות ישראל. אוהבת – סבתא''.
* * *
הרב הלל זוסמן מחה דמעה ופתח אחת ממגירות שולחנו, והוציא משם מעטפה חומה גדולה, חתומה וסגורה היטב מכל צדדיה.
זה בשבילך, אמר.
הוא הגיש את המעטפה לרונית וביקש שתפתח. רונית שלפה משם דף שורות אחד עליו התנוסס התאריך כ''ח סיוון תשנ''ט, ובו המילים הבאות: ''רונית שלי, אני מאד מאושרת שהגעת לכאן, לסמינר הנפלא של הרב הלל זוסמן. הרב זוסמן הוא בן אחיו של בעלי הראשון הי''ד שנרצח בשואה. הרב הלל עושה חיל גדול בעולם התורה והתשובה בירושלים. מעכשיו יש לך גם סמינר ליהדות להכיר את שורשיך, וגם בית יהודי חם שישמח לארח אותך. ממני סבתא פנינה-השותקת''.
* * *
''סבתא פנינה'', אמר הרב זוסמן נרעש ונרגש, ''הפכה את השתיקה שלה לדברי אלוקים חיים. האמיני לי. פעם בשנה היא הגיעה לביקור בביתנו בירושלים והמשיכה בשתיקה שלה. לפני שמונה שנים היא הפקידה מכתב זה בידי, וביקשה שרק את, רונית נכדתה לכשתגיעי לכאן תפתחי אותו ותקראי...''.
ברוכה הבאה לסמינר רונית ברק, קראה לה הגברת רוט.

הסיפור היומי מס' 47 – "סיפור בלי סוף"

סיפור בלי סוף
יש סיפורים שאין להם סוף. הסוף שלהם נשאר לו תלוי באוויר לצורך חשבון-נפש, לצורך בדיקה מעמיקה בחביונות המצפון האנושי. יש סיפורים שהם לא בדיוק סיפורים, וגם אם נספר אותם הכי יפה ומסוגנן שביכולתנו, יוצא שהסיפור לא העיקר, אלא האינ-סיפור שבסיפור. זה אולי נשמע קצת פילוסופי, בלתי נתפס, אז ברשותכם בואו נצלול לאותו אנטי-סיפור, שהסוף שלו ישאר תלוי על הגרדום, כדי שנוכל להתבונן, ואולי להסיק גם כמה מסקנות אישיות.
אברהם רחמים הוא בן למעלה מ- 90, והגיל תתפלאו באמת לא מהווה גורם בעייתי, לכל מה שקשור לצלילות מוחו, לאיכויות התנסחותו, ולכושרו הפיסי. אברהם, יהודי דתי הוא טיפוס די שקט, צנוע, נחבא אל הכלים, העוסק בזמנו הפנוי בציור, בפיסול, בשמיעת מוסיקה קלאסית, וכמובן בקריאת תהילים. ממרומי גילו הנושק ל- 100 (סבלנות) הוא מביט אל בני הדור הזה, במבט כאוב ובתחושת פיספוס.
הצעקנות, הציניות, הלבוש המוחצן, חוסר הסבלנות, הם לא מאפיינים שאהובים עליו. להגיד שהוא הצליח בחינוך בניו ובנותיו? נניח. אבל נכדיו כבר נראים כמו נוער ישראלי לכל דבר, וזה לא דבר שגורם נחת רבה לאברהם שיחיה.
מה שכן, ישנו דבר אחד המלווה את אברהם רחמים, ונותן לו דלק ועוצמות למשוך את חייו עד 120 כאלמן בודד, שצאצאיו לא בדיוק ממלאים את חייו באור ובשמחה. קורה.
הוא בנה את בית הכנסת ''אורות התנאים'' בשכונתו לפני כ- 50 שנה, והוא קשור אליו בעבותות של אהבה. הוא היה המסגר שבנה והלחים את שער הכניסה החלוד והחורק. הוא הקים את הגדר הארוכה, הוא זה שניסר את הקורות כדי לבנות מהם תיבה משובחת במרכז בית הכנסת. הוא האיש שמדי שנה (עד שנחלש) עלה לגג השטוח ופיזר זפת בחורף שלא יסבלו מנזילות, ובקיץ פיזר סיד שלא יסבלו מחום. הוא שדאג להביא את הלחם והסלטים לסעודה שלישית, הוא שהחליף ברזים שדלפו, וזגוגיות שנשברו.
לזכותו של אברהם רחמים ייאמר, שהוא עשה את מלאכתו בחרישיות כזו, לא מורגשת. אף פעם לא שמעו אותו מתייהר בעובדות הללו, או ממרפק לעצמו איזה מעמד בקהילה. שומכלום. לגבאים הוא נתן את כבודם, לרב בית הכנסת הוא הותיר מרחב פעולה רחב להתגדר בו, ותמיד האיר פנים למתפללים הצעירים שפקדו את המקום מעת לעת. חיפוש כבוד, לא היתה המחלה שלו. ואתם יודעים מה, הוא אפילו לא נדנד לאף אחד כדי לקבל קמצוץ של הכרת הטוב, על 50 שנות פעילותו. למותר לציין, שבני גילו, מייסדי המקום, ברובם עברו לעולם שכולו טוב, ואברהם היה מ''אחרוני דור הנפילים'', כמו שנוהגים לומר.
בית הכנסת היה והינו מוקד חייו. הוא חש בין הכתלים, התיבה, ארון הקודש, כמו מלך נערץ, כמו יהלום שבכתר. כמו דג צבעוני באקווריום זוהר.
עד שיום אחד הלב בגד בו. גם זה קורה. הוא נאנק במיטתו ובשארית כוחותיו חייג והזמין אמבולנס. במשך ארבעה שבועות ריחף אברהם בין החיים והמוות, מחובר למכשירי החייאה ומקבל הזנה מזונדה. מעת לעת כשהיה חוזר להכרה, היה מניע ראשו ימינה שמאלה, ומחפש בעיניים בורקות מבקר, ידיד, בן משפחה. איך אומרים ברוסית – נייט. הכורסא סמוך למיטתו היתה בדרך כלל ריקה ושוממה.
אחרי חודש וחצי, לאחר שיקום לא קל, חזר אברהם רחמים לביתו מלווה במטפל תאילנדי. אכן כן, הוא נחלש, אבל עם כל זאת, כוחותיו עמדו לו לצעוד לאיטו לבית הכנסת, מרחק של כ- 100 מטר מדירתו.
בשבת, בין תפילת שחרית לתפילת מוסף, ולפני קריאת התורה, נוהג רב בית הכנסת לשאת דרשה בת 20 דקות. הפעם נעתר הרב לבקשתו של ר' אברהם רחמים, שביקש לשאת כמה מילים. רשמו לפניכם: הדרשן של השבת הוא זקן המתפללים. מעמד נדיר.
הוא עלה בצעדים איטיים על הבימה, נאחז במעקה, ובקול חרישי נשא דבריו. הוא פתח בדברי תורה פשוטים ומובנים לכל אוזן, חידושיו היו מוכרים לציבור המתפללים, שדי היה מופתע שהקשיש החביב נטל לפתע את תפקיד הרב.
... ואז הגענו לקטע הדרמטי.
''את אחי אני מבקש'' אמר אברהם רחמים לציבור, ''יוסף הצדיק, ביקש את אחיו, לשאול בשלומם, לבדוק מה חסר להם למרות הסכנה בדבר, למרות הטינה של אחיו, הוא היה נחוש לקיים את ציוויו של אביו. לבקש את אחיו, לדרוש בשלומם... רבותי וידידי, מתפללי בית הכנסת, גם אני אומר לכם ''את אחי אני מבקש''. מבקש, אבל בקשתי כעפרא ד'ארעא. אין שם על לב. רציתי לומר לכם כמה מילים שעל ליבי. כמעט כולכם יודעים, שאת בית הכנסת הזה בניתי ב- 10 אצבעות, יש לי חלק בכל קיר, בכל פינה, גם התיבה שאני ניצב עליה היא פרי מעשה ידי. היו ממייסדי בית הכנסת שסברו שהתיבה לא תחזיק מעמד, עקב חוסר המקצועיות שלי בנגרות, אבל הנה היא ניצבת חסונה ויציבה והם כבר עזבו את העולם... אתם אולי לא יודעים, אבל שכבתי למעלה מחודש בבית חולים, בין חיים למוות, חצי גוסס ומתאנק מכאבים, ואף אחד מכם לא שאל עלי... אף אחד מכם לא בא לבקר... לא התעניין. היו לי שם שעות קשות של בדידות, חשבתי לעצמי, אברהם, לפחות המתפללים, יזכרו אותך לטובה, יבקרו אותך... יחייכו אליך. סוף סוף הם האנשים הכי קרובים אליך, חשבתי שאני כמו סבא טוב שלכם, או לפחות ידיד קרוב, אפילו רחוק. כל כך רציתי שמישהו מכם יזכור אותי, יתעניין בי, ישאל עלי... עורבא-פרח. לא ראיתי ולא שמעתי אף אחד מכם. את אחי אני מבקש, אבל אחי אינם מבקשים אותי. תודה רבה לכם, גם לך כבוד הרב, ושבת שלום''.
את האוויר המחשמל בחלל בית הכנסת ניתן היה לחתוך בסכין. ההלם היה קשה ומסעיר. אברהם רחמים ניגש לפינתו, פתח את הסידור והשאיר את עשרות המתפללים והרב פעורי פה וחסרי נשימה.
וזה רבותי סיפור שאין לו סוף. הסוף, כמו שאמרנו, תלוי באוויר לנגד עיננו חיוור ורועד וזועק את זעקתו. נמצאים סמוך אלינו אנשים רבים וטובים זקנים וצעירים שזקוקים לתשומת-לב, לחמימות, לביקור חולים, לחיוך לבבי. מאמץ כל כך מועט נדרש מעמנו, וכל כך הרבה חסד טמון בו. ואנחנו פוקדים את בית הכנסת, את בית המדרש, לומדים ודורשים מתפללים וקוראים תהילים, משחקים את משחק הצדיקים, ואוי אוי אוי, עד כמה טועים (ורעים) אנחנו. אדם ............ אצל עצמו...
''את אחי אנוכי מבקש, אך אחי אינם מבקשים אותי''. לשמוע ולהזדעזע מעורלת-הלב. רגע של מחשבה...

מעטפה לבנה

לפני יומיים הגיע אלי שכני והושיט לי

פתוח תפתח את ידך

הזמנות להרצאות הן אצלי דבר שגרתי, מספר הרב דוד שוחט, תושב טורונטו שבקנדה. אבל ההזמנה שהגיעה אלי מבופאלו היתה חריגה. הוזמנתי להופיע בכינוס שבו השתתפו סטודנטים יהודים וגויים, ולהרצות על ענייני יהדות.

תחילה חשבתי לדחות את ההזמנה. וכי אדבר על תפילין ועל שבת לפני קהל שיש בו גם גויים?! ובכל-זאת, החלטתי לשאול את עצת הרבי. טלפנתי למזכירו של הרבי, סיפרתי על ההזמנה ועל התלבטויותי, וביקשתי עצה.

כעבור זמן קצר נתקבלה התשובה. הרבי הורה לי להיענות להזמנה ולדבר על נושא הצדקה. היה זה בשבוע שבו קראנו בתורה את הפסוק: "פתוח תפתח את ידך".

הגעתי למקום, קיבלתי חדר במלון, ובשעה היעודה נכנסתי לאולם ההרצאות. האולם היה מלא מפה אל פה. היו שם צעירים יהודים ולא-יהודים, ובאחת הפינות אף ישבה קבוצה של פרחי-כמורה.
לולא המענה החיובי של הרבי, אין לי ספק שכל המעמד היה מביך אותי מאוד.

דיברתי על נושא הצדקה. בתוך הדברים סיפרתי את הסיפור הידוע על אותו עשיר שלא נתן פרוטה לצדקה בימי חייו, עד שכל בני העיירה בזו לו וכינו אותו 'גוי'. כשנפטר, קברו אותו בביזיון בחלקה צדדית של בית-העלמין.
אבל אז חדלו פתאום כמה מבעלי הצדקה הגדולים של העיר לתמוך בעניים, והתברר כי כל מה שהם חילקו במשך השנים היה מרכושו של אותו עשיר 'קמצן'.

סיפרתי את הסיפור, וגם את סופו: כאשר התבררה עובדה זו לרב העיר, בעל 'תוספות יום-טוב', אסף את בני העיר והלך עמם לבקש סליחה ומחילה ליד קברו של העשיר. הוא אף ציווה, שבבוא עתו יקברו אותו ליד העשיר, כדי שכל מי שיבוא לפקוד את קברו יפקוד גם את קברו של בעל-הצדקה המופלא, שעשה צדקה בסתר כל ימי חייו.

סיימתי את דברי וירדתי מהדוכן. בדרכי אל היציאה עצר אותי אחד מפרחי-הכמורה, הודה לי בחמימות על הרצאתי וביקש שאחזור ואספר לו את הסיפור. לא היה לי נעים לשוחח עמו לעיני כל הנוכחים, והזמנתיו לחדרי שבמלון.

כעבור דקות אחדות דפק הצעיר על דלת חדרי, נרגש מעט. הצעתי לו כיסא וסיפרתי לו שוב את הסיפור.

הוא היה מרוכז מאוד ובלע כל מלה. כשסיימתי, ביקש שאחזור על הסיפור בשלישית, כדי שיקלוט היטב את כל הפרטים.

העניין החל להיראות מוזר בעיני. התחלתי לחשוד שמא איש-שיחי אינו אלא תמהוני. אף-על-פי-כן, חזרתי וסיפרתי לו את הסיפור בשלישית, ושוב האזין לדברי בצורה מעוררת התפעלות.

כשסיימתי לספר את הסיפור בפעם השלישית, החל הכומר הצעיר לחקור אותי על אישיותו של בעל ה'תוספות יום-טוב'. הוא ביקש לשמוע פרטים ופרטי פרטים - מי היה, מה עשה, אילו ספרים חיבר, וכדומה. השבתי לו כמידת יכולתי.

כשסיימתי את דברי שקע הכומר הצעיר בהרהורים, ואחר-כך הפליט, שהעשיר ה'קמצן' היה סב-סבו.
באותו רגע התחזקה בי התחושה שלפני אדם בלתי-שפוי. אבל מצד שני, משהו באישיותו של הצעיר משך את לבי. איזשהו מבט נוגה בעיניים. הוא הקרין משהו אמיתי מאוד, לגמרי לא תמהוני.

נפרדתי ממנו בהרגשה מעורבת. הפגישה הזאת נחרתה בזכרוני כחוויה מיוחדת במינה ; כחידה לא פתורה.

חלפו כחמש-עשרה שנים. יום אחד, כשהגעתי לביקור בארץ-ישראל והתפללתי בכותל המערבי, ניגש אלי יהודי בלתי-מוכר, לחץ את ידי בחום ועמד על כך שאזהה אותו. הבטתי בו, וככל שאימצתי את זכרוני לא יכולתי להעלות על דעתי כי אני מכיר את האיש. אמרתי לו שמן הסתם הוא טועה וחושב אותי למישהו אחר. אך הוא עמד על דעתו כי נפגשנו וכי אני מכיר אותו.

לבסוף אמר לי: "אתה זוכר את הכומר הצעיר שבא אליך למלון וביקש לשמוע שוב ושוב את הסיפור על העשיר ה'קמצן'?".
נזכרתי, כמובן, ובעודי תוהה על הקשר בין הדברים, אמר לי היהודי בחיוך רחב: "ובכן, אני הוא,".

נשארתי נטוע על מקומי בתדהמה, וביקשתי הסבר. סיפר האיש: "כשהורי הגיעו לארה"ב, הם הסתירו ממני את מוצאם היהודי. התחנכתי כגוי, וכשהתבגרתי שלחוני הורי לסמינר לכמרים. בתוך כך חלתה אמי במחלה קשה, וכשעמדה להיפטר מן העולם גילתה לי כי בעצם אני יהודי. אז גם סיפרה לי בקיצור את סיפורו של העשיר ה'קמצן', ואמרה כי הוא אבי סבה, וכי הוא קבור ליד רב גדול, שלא זכרה את שמו".

הוא המשיך וסיפר, שכאשר שמע מפי את הסיפור על העשיר הזה, נזכר בסיפורה של אמו, ולכן היה חשוב לו כל פרט. הסיפור הזה לא נתן לו מנוח. הוא החל להתעניין יותר ויותר ביהדות, ובסופו של דבר החליט לחזור בגלוי אל עמו ואל דתו. הוא הגיע לארץ-ישראל, נכנס ללמוד באחת הישיבות, וכיום הוא יהודי שומר תורה ומצוות, בעל משפחה, יהודי למופת.

עמדתי נפעם מדרכי ההשגחה, ופתאום הבנתי למה הורה לי הרבי להיענות להזמנה ולהרצות על צדקה לפני קהל מעורב של יהודים וגויים...

נס ההצלה בזכות הציצית

החולה שניצל בזכות מצוות ציצית
"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם
וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת"

ספר במדבר, פרשת שלח, פרק ט"ו

בחור צעיר חלה לא עלינו במחלה קשה שממנה יתייסר ייסורי אימים, והחל לקבל טיפולים כימותרפים בבית החולים, בבואו אל המחלקה אמרה לו האחות שכדי לקבל את הטיפול הנדרש הוא צריך ללבוש בגדים סטריליים ולכן עליו להחליף את בגדיו בבגדי בית החולים. הבחור הסכים לכך, אך הביא עמו לטיפול ציצית מכובסת ומגוהצת, כזו שתענה על דרישת בית החולים לבגד סטרילי.

"בשום פנים ואופן לא אתן לך לעבור את הטיפול הכימותרפי כשאתה לבוש בציצית" אמרהבתקיפות האחות לחולה, "אתה חייב ללבוש רק בגדים סטריליים שבית החולים מספק לחולים"

החולה ניסה להסביר: "אבל הבאתי במיוחד ציצית מכובסת ומגוהצת על פי כללי ההיגיינה שלבית החולים, וכפי ההוראות שקיבלתי", וסיים "ללא הציצית אינני מוכן לעבור אתהטיפול".

רופא שעבד באזור ששם לב כי הבחור יושב מחוץ לחדרי הטיפולים למעלה משלוש שעות, ניגשושאלו למה אינו נכנס לקבל את הטיפול. הבחור סיפר לרופא את הסיפור על הציצית. הרופאלאחר ששמע את הסיפור נכנס פנימה לדבר עם האחות.

לאחר מספר דקות יצא הרופא כשכולו אחוזהתרגשות וצעק: "נס! נס!" ואז חיבק את הבחור ואמר לו: "נכנסתי לראות איזה טיפול אתהמקבל ואז לתדהמתי שמתי לב שהאחות בטעות מילאה במזרק חומר אחר ממה שאתה אמו לקבל, וחומר זה היה יכול ח"ו לדרדר את מצבך עד כדי מות. והנה בזכות ההתעקשות שלך על המצוהזכית וחייך ניצלו!"

זמן מה לאחר שפרסם הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א סיפור זה, התקשר אליו הבחורבעל המעשה ואמר לו בהתרגשות שלהפתעת הרופאים, זכה ונרפא לחלוטין תוך זמן קצר ואףזכה להתחתן ולהקים בית בישראל...

פרשת נח והבמבוק הסיני

הבמבוק הסיני – צמיחה!

היו היה אדם שהתחיל לאבד תקווה, ראש השנה כבר כמעט הגיע
והוא חשב על כל ההחלטות שקיבל על עצמו בשנה שעברה, לצערו שום דבר בחייו לא השתנה.
הוא נשאר אותו אדם, עם אותן הבעיות ואותם החסרונות.
הייאוש כרסם בלבו, עד שפנה להתייעץ עם רבו.
הרב הקשיב ושאל:"האם ידוע לך כמה זמן לוקח לבמבוק הסיני הענק לצמוח עד לגובה של בניין?
בשנה הראשונה משקים ומדשנים את השתיל הזעיר... וכלום לא קורה.
ממשיכים להשקות ולדשן אותו במשך שנה נוספת,
ואחריה עוד אחת...
ועוד אחת...
ועדין שום דבר לא קורה...
ואז בשנה החמישית...
הבמבוק "מזנק" לשמים! ובתוך שישה שבועות צומח לגובה 30 מטרים!
אם כן, כמה זמן לוקח לבמבוק לצמוח לגובה מדהים שכזה?"
"שישה שבועות", ענה האיש.
"זאת הטעות שלך- זה לוקח לו חמש שנים. אם בשלב כלשהו במשך אותן השנים האיכר היה מפסיק להשקות את השתיל הרך, הוא היה נובל ומת. ומה באמת קרה במהלך השנים האלה?
מתחת לפני האדמה, התפתחה רשת מסועפת של שורשים שתוכל לתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק.
צמיחה מצריכה סבלנות והתמדה. כל טיפת מים חשובה, כל צעד קטן משפיע לטובה.
ייתכן ולא תבחין מיד בהבדל, אבל הצמיחה מתרחשת. אל תתייאש. בנחישות עיקשת המשך לטפח את שורשי השינוי ובסופו של דבר תפרוץ גם אתה ותגיע לגבהים עצומים."

המתפלל על חברו נענה תחילה-סיפור

חז"ל הקדושים לימדונו כלל גדול:
המתפלל על חברו נענה תחילה.
מה פירוש?
תפילה של יהודי שמתפלל על הזולת..יהודי שמתפלל על חברו בכוונה גדולה, מכל הלב...תפילה כזאת בוקעת רקיעים והיא אחת מהתפילות הראשונות שיענו...

עוד פירוש
דוד ושלמה מחפשים זיווג..
דוד רואה את הצער של שלמה, הוא מתפלל עליו, מוריד דמעות.. מבקש מתחנן אנא ממך ריבונו של עולם, תראה את שלמה הבן שלך..תראה כמה שהוא בצער.. בבקשה תשלח לו זיווג ותשמח אותו..
בזכות התפילה הקדושה של דוד הוא(דוד) יקבל את הזיווג שלו..
אומר לו הקב"ה: אתה לא שכחת את הבן שלי.. אני לא אשכח אותך!


מעשה אמיתי שהיה.. (לא ממש זוכר זמנים ופרטים מדוייקים מחילה)

עוד לפני שהומצאו כל אמצעי הטכנולוגיה,כשהחיים היו קצת יותר מסובכים, הגיע יהודי לעיירה מסויימת בארה"ב בערב שבת קודש...הדרכים היו מושלגות וכל הכבישים חסומים..הוא נאלץ לנטוש את הרכב ולחפש מלון להשתכן בו בשבת, שהרי בקרוב מאוד שבת קודש נכנסת.. הוא חיפש וחיפש עד שמצא בית מלון, כשנכנס למלון מיד דחו אותו בטענה שהמלון מלא עד אפס מקום ואין חדר פנוי..
השבת כבר תיכנס בעוד דקות ספורות וליהודי שלנו עדיין אין מקום ללון בו.. לפתע הוא רואה בית אבות יהודי והחליט לנסות את מזלו.
נכנס אותו יהודי לבעל המקום,הסביר לו את המצב וביקש להתארח שם בשבת, בעל המקום דחה אותו ואמר שהבניין מלא עד אפס מקום.. היהודי לא ויתר וניסה להציע כסף,ושוב נדחה..
ואז התחיל אותו בחור ממש להתחנן והסביר שהוא יהודי שומר תורה ומצוות והוא חייב מקום ללון בו בשבת קודש.
בעל המקום ריחם עליו ואמר לו:תשמע, לתת לך חדר אני לא יכול, יש לי חדרון קטן המשמש כמחסן, אני אוכל לתת לך כסא שעליו תישן..זה הדבר היחיד שבו אוכל לעזור.. קפץ הבחור על המציאה ומיד שמח שמחה עצומה והודה לבעל המקום..
כך העביר את כל השבת בשירה ובשמחה שהרי אנחנו היהודים לא זקוקים לחומר כדי לשמוח..

בצאת השבת הקדושה היהודי הודה לבעל המקום ופנה לצאת החוצה לדרכו.. כאשר הוא יצא מהדלת בעל המקום קרא אליו וביקש ממנו לחזור.
אמר לו בעל המקום: אתה נראה לי אדם טוב, במהלך השבת ניפטר לנו פה יהודי.. אין לו משפחה,אין בנים,אין אישה ואין כלום..אין מי שיטפל בסידורי הקבורה שלו. אם תרצה לזכות במצווה תוכל לקחת אותו לקבורה יהודית, ואם לא אז אין מי שיעשה את זה והוא יקבר בבית קברות נוצרי...
שמח אותו יהודי על המצווה שנפלה בחלקו ומיד לקח את הגופה ברכבו לעבר העיירה הסמוכה לבית הקברות היהודי..
כשהגיע לשם הסביר למנהלי המקום את המצב וביקש מהם לדאוג לו להלוויה ראויה..
הוא הוציא כסף לשלם להם..ומיד דחו אותו ואמרו שאין צורך..
אמר להם כסף זו לא בעיה בשבילי..בשביל מצווה כזאת אני מוכן לשלם כמה שצריך..

אמרו לו אותם יהודים בעבר היה פה יהודי מבוגר ללא משפחה בשם שלמה לוין והסביר שלאחר שהוא ימות אין לו מי שיטפל בסידורי הקבורה שלו ולכן הוא מבקש לקנות בכל כספו חלקות קבורה עבור יהודים שאין להם את האפשרות לקנות...
עדיין נשארו כמה חלקות קבורה שקנה אותו יהודי, ולכן אין צורך שתשלם...


כאשר בדקו במסמכיו של אותו ניפטר לראות את שמו..
ושמו...ניחשתם נכון

למה דווקא גרמניה ?