אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

המזוזה של צ'יקו

הספור היומי מהספר העתונאי 'ספור מהשגחה עליונה' מאת קובי לוי

צ'יקו שלנו היה חסר מזל במושגים השכונתיים. רוצים דוגמאות? בבקשה. לפני חמש שנים הוא פתח חנות ירקות, ואחרי חצי שנה הבנק עיקל את הגרוטאה האישית שלו, שבטעות יש מי שמכנה אותה בתואר: מכונית. לפני שנתיים הוא פתח דוכן פלאפל ונשאר שבועיים שלמים עם כל הקציצות ועם עוד 300 פיתות עממיות שהפכו מזמן לקרשים. בנוסף, קצרה כאן היריעה מלתאר את סוללת מקומות העבודה שהוא עבד שם, אבל לא יותר מחודשיים שלושה, עד שהגיע מכתב הפיטורין.
בקיצור לא הלך לצ'יקו מיודענו ומבלי להתכוון הוא הפך לנזקק, שהרי סוף סוף עליו להאכיל אשה וארבעה קטנטנים, כן ירבו. שלא תטעו לרגע, צ'יקו לא דפק על דלתות ולא ביקש נדבות, ההיפך. אם היו לו עשרה שקלים בכיס, חמישה הוא תרם ללא ניד עפעף לאלמנה עניה או לחתן בן ישיבה. מה שכן, הוא לא בחל בשום מלאכת כפיים, העיקר להביא פת לחם. סבלות, ניקוי בניינים, ליווי תלמידים, הכל.
ועכשיו נעביר את עדשת המצלמה מצ'יקו החביב, לכוונו של – גבריאל אברמוב המכונה גבינו – הגבאי הוותיק של בית הכנסת השכונתי ''משכן רחל''.
לגבינו הגבאי נמאס – אבל ממש נמאס – מהמבנה הרעוע והמיושן שקיבל ללא מאמץ מיוחד את התואר ''בית כנסת''. 25 שנה הם מתפללים שם. בקיץ הם מזיעים ובחורף הם מחפשים פינה יבשה מפני הדליפות. בלי לפשפש בציציות ובלי לחקור למה כמה ומדוע, תפש גבינו הגבאי יוזמה והחליט לערוך התרמה משמעותית לטובת שיפוץ מסיבי של בית הכנסת וארון הקודש, כולל הרחבת המבנה וכמובן הדבקת אבן ירושלמית שתעטר את חזיתו. לפני שנתיים בדיוק, ליל שבת פרשת ''ויקרא'' החליט הגבאי המסור לעמוד מול הציבור, לתאר את המצב העגום ולבקש תרומות. לא ח''י שקלים ולא פעמיים ח''י.
יש ציבור עני? אין ציבור עני. מינימום 500 דולר לגולגולת של אב בית. לא יאומן. ההיענות היתה פנטסטית. האחים גורין יבואני המזון הורידו ראשונים 4,000 דולר, ד''ר פינצי רופא השיניים הקשיש לא ניד עפעף תרם 1,200 דולר, ואפילו ריקו סולמי השיפוצניק הבטיח 1,000 דולר. תוך 7 דקות הצליח אדון גבינו לעבור בין המתפללים ולגרוף סכום המתקרב ל- 80,000 דולר. נו, ומה עם צ'יקו?
צ'יקו אבו קרט רצה שהאדמה תבלע אותו, או שגבינו ידלג מעליו, כי גם אם תנערו אותו באמצע השבוע אין לו יותר מ- 20 שקל בכיס, ששווים בערך שלוש שקיות חלב, שמשמחות את עולליו.
האדמה לא בלעה את צ'יקו, אבל מן השמים ריחמו עליו, הגבאי גבינו שהיה בשיא זחיחותו לאור ההתרמה המוצלחת, ריחף במבטו מעל צ'יקו השפוף.
באותן שניות שנידמו כנצח, נשבע בלבו צ'יקו את השבועה הבאה: ''ריבונו של עולם, כסף אין לי, אבל אני נשבע שממחר אלמד הלכות סת''ם, אשנן אותן ואבחן עליהן, ואכתוב מזוזה מהודרת לבית הכנסת המשופץ שלנו. אתן מתנה זאת מעומק הלב''.
אמר ועשה. כל שעה פנוייה ניצל צ'יקו ללמוד את הסוגיות ההלכתיות, ואת הלכות סת''ם. בלילות הוא שינן כל סעיף וסעיף, ולא התבייש לבקש מהרב רפאל בן דור, סופר הסת''ם הותיק, שיבחן אותו וילמד אותו כתיבה.
ובעוד צ'יקו עוסק בסת''ם, אדון גבינו גבאינו שולט ביד רמה בקבלני הצבע, השיש, והאינסטלציה. בונה ומרחיב, צובע, מכייר, ומסייד. ואט אט החל בית הכנסת לקבל צורה של היכל קודש ממש.
שישה חודשי עבודה מסיביים עמדו להסתיים וצ'יקו אבו-קרט כבר נבחן במשמרת הסת''ם וקיבל את האישור המסמיכו לכתוב כאחד הסופרים המיומנים.
בדחילו ורחימו הוא נכנס למקווה, שעה לפני זריחת החמה, כיוון כוונות, התפלל בנץ, ומיד אחר כך התיישב על שולחן הכתיבה. מחדד קולמוס, מותח קלף טובלו בדיו ואומר ''לשם קדושת מזוזה לבית הכנסת שלנו''. דקה לפני שקיעת החמה הסתיימה כתיבתה, כתיבה שכולה אהבת השם, ורצון עז לשמח את השם יתברך ומתפלליו.
עם דמעות בעיניים, כשכולו סילודין והתעלות נשגבת נכתבה לה מזוזה מהודרת באורך וברוחב 26 ס''מ. המגיה המדופלם האברך היקר הרב שמואל בונים שניידר פער פיו בתמהון: ''מזוזה מדהימה, מהודרת ומשובחת, יצירת מופת''.
* * *
ערב שבת. צ'יקו אבו-קרט עם 300 ₪ בכיס, רץ לחפש בית מזוזה. הסכום הזה צריך להספיק לו גם לצרכי שבת, בתוכם עוף, דגים, ושאר מגדנות. הוא מביט בהיצע. יש בית מזוזה של 70 ₪, לא מכובד כל כך. יש ב- 100 ₪, סביר. בית מזוזה מוזהב ומרשים 180 ₪ ניצב לו בקצה המדף. צ'יקו מהרהר ''יישארו בכיסי 120 ₪ לקניות השבת... אבל אני חייב לתת מתת מעולה ומכובד לבית הכנסת. הוא מוציא 300 ₪, מקבל לידו את בית המזוזה המהודר ובנותר רוכש צרכי שבת.
היתה זו שבת מאושרת במיוחד. זיו פניו של צ'יקו זהר כמלאך שרת. ילדיו עלצו ושרו במלוא גרון, נוות ביתו הגישה מעדנים שטעמם גן-עדן. ברכת השבת האירה מכל פינה. כולם ידעו שמחר אבא מתקין את המזוזה שלו בבית הכנסת. ''ריבונו של עולם'' הרהר ''נתת לי שבת נפלאה ב- 120 ₪ וביום א' אתן לך את מזוזת לבי''.
* * *
יום ראשון. 20 דקות לפני תפילת מנחה הגיע צ'יקו עם המזוזה בכיסו לבית הכנסת. גבינו הגבאי קידם פניו במאור פנים והציע לפניו כוס תה מדיפה ניחוחות קינמון.
''אדון גבינו, באתי להתקין בבית הכנסת, מזוזה מהודרת שכתבתי''.
צ'יקו שלף אותה מכיסו, פתח את הקלף והראה לגבינו.
''צדיק שלי'' השיב גבינו ''המזוזה באמת יפהפיה, מדהימה, והבית שלה גם כן, אבל אתה יודע שלהתקין מזוזה בבית הכנסת שלנו זו זכות גדולה ששווה המון כסף. פחות מ- 1,000 דולר תרומה, לא אוכל לאפשר לך לקבוע אותה''.
צ'יקו הרגיש שהדם נופל לו לרגליים. פניו החווירו. מאיפה ימציא ויביא 1,000 דולר. גבינו טפח על כתפו, העביר לפניו צלחת מלאה עוגיות וביקש ''יא חביבי, שתה תה עם עוגיות, ותבין אותי. חסרים לי עוד לפחות 20,000 דולר לגמור את השיפוץ''. צ'יקו לעס עוגיה ולא הרגיש שום טעם בפה. סחרחורת קשה כמעט מוטטה אותו, ועיגולים שחורים ריצדו בין עיניו. הוא לגם מן התה, והביט לעברו של גבינו. הגבאי הוותיק בכלל לא קלט מה מתרחש בלבו של האיש הצעיר, שהקדיש חודשים רבים ללימוד הלכות סת''ם, והכל באמת לשם שמים.
לפתע הגיח למטבח בית הכנסת צ'רלי בן לולו טכנאי מכונות הכביסה, ובלשונו העממית תיאר לפניהם את אומללותו של חתן צעיר שנישא לפני שבוע. ''באמת מסכן זה החתן. כואב הלב עליו. סבתא שלו מטילדה טולדנו מרחוב ''מזל דגים'' הכניסה אותו ואת הכלה שלו למחסן קטן בחצר שלה, גודל משהו שני מטר על שני מטר. בקושי נכנס מיטה וחצי ארון, והמים של הכיור משפריץ להם על הפנים. וגם כן מטילדה שלחה אותי אליך גבינו, שתביא לנו את הספרים ''חנוכת בית'' שיש היום חנוכת בית אז היא אמרה שנבוא''.
עיניו של צ'יקו אורו. ''תגיד לי צ'רלי יש להם מזוזה במחסן הזה?''.
''איזה מזוזה? מה מזוזה? זה היה מחסן של הבעל שלה אלברט עליו השלום, שהיה מוכר בגדים ישנים וקרועים, יעני סמרטוטים, למוסכניקים...''.
מיד אחרי תפילת ערבית הזדרזו צ'רלי בן לולו, צ'יקו אבו-קרט והגבאי המסור גבינו לעבר המחסן – ביתם של החתן והכלה החביבים יגאל ורחל טולדנו.
עשרה גברים הצטופפו להם שם וקראו את סדר חנוכת הבית, אמרו קדיש ''על ישראל'' וטעמו בורקס, טונה, חמוצים, ביצים, חומוס והמון קרקרים.
לפני הסעודה הצנועה הגיש צ'יקו את המזוזה לחתן ואמר: ''זו מתנה ממני. מזוזה מהודרת. אני כתבתי אותה, עם כל הלב. יהי רצון שתשרה השכינה במעונכם''.
יגאל טולדנו ברך בעיניים בורקות ובהתרגשות ''אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה''.
כולם ענו ''אמן''.
''תראה צ'יקו יקירי, איזה מזל טוב יש לך'' חייך גבינו. ''המזוזה המהודרת שלך – מן השמים – כיוונו אותה למחסן – הווילה של הנכד של טולדנו. ומי כמוך יודע שבית כנסת פטור ממזוזה, אבל בית מגורים חייב גם חייב. אז אני שואל אותך – צ'יקו שלי – איזו מצווה גדולה יותר, כאן או שם?''.
דמעה קטנה של התרגשות הבליחה מעינו של צ'יקו.
* * *
אגב, מאז עברה שנה וחצי. צ'יקו כבר אינו אותו צ'יקו. המזוזה שלו – כנראה – הביאה מהפך חיובי לחייו. אחד משועי המדינה ששמע סיפור מרגש זה איתר את צ'יקו וביקש ממנו להצטרף למשרדו, כאחד מעוזריו האישיים. ברוך השם, יש לו משכורת בריאה, רכב צמוד, והמון זמן ללמוד תורה בערב. כן, מעת לעת הוא כותב מזוזה ומחפש זוג צעיר כדי לתרום אותה.

 מאיה, בת 35 מתל אביב, מספרת על הנס שלה: "לפני 16 שנה, בהיותי בקורס קצינות, שבועיים לפני הבחינות הסופיות וקבלת ה'ארון', הייתי בדכאון עמוק. חזרתי לסוף שבוע הביתה, אני וה-M16 שלי, וככל שעברו השעות - כך הייאוש גבר. לא רציתי לחיות. רציתי ללכת למקום אחר, שבו לא כואב יותר כלום. בהסתכלות אחורה זה נראה ממש כמו חלום, אבל זה לא. לקחתי את הרובה שלי, שמתי את הניצרה על 'בודדת', כיוונתי ללב - ויריתי. "לא קרה לי כלום, הרובה לא ירה. ביום ראשון בבוקר באתי למפקדת, נתתי לה את הרובה ואמרתי שאני לא אחראית לחיי, ושאני זקוקה לעזרה נפשית דחוף, וקיבלתי. את הנשק העבירו מיד לנשקייה, ושם אישרו שהוא לא תקין, למרות שרק יומיים לפני כן הוא ירה במטווח. כנראה שמישהו שם למעלה רצה שאני אמשיך לחיות".  

 שי נתן, בן 33 מגוש דן, מספר על נס שהתרחש לפני קצת יותר משנה, בחג הסוכות: "בתנו הקטנה, שהיתה אז כמעט בת 3, החלה ללכת לבד. ללא תמיכה ועזרה. לרבים זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל עבורנו, הוריה, זה היה נס גדול שעד היום אנחנו מודים עליו מעומק לבנו. "מאז שהיתה בת כמה חודשים, התגלתה לנגד עינינו מציאות לא פשוטה, כשגילינו שהיא לא מתפתחת כשורה. רק כשהיתה בת שנה ועשרה חודשים אובחנה הבעיה - היא לוקה בשיתוק מוחין קל, שפגע בשתי רגליה ומנע ממנה לעשות פעולות פשוטות כמו להתיישב, לעמוד יציב, וכמובן ללכת. לאחר טיפולים אינספור, שממשיכים עד היום, ולאחר שגדולי רופאי ההתפתחות והנוירולוגים לא ידעו לומר לנו בוודאות אם תלך, ראינו אותה מתקדמת לאט -לאט, ומשיגה אבני דרך שילדים בגילה השיגו הרבה הרבה לפני. לא הפסקנו להאמין ולהשקיע, ולטפל ולהתפלל, ליום שבו היא תלך בכוחות עצמה. והנה זה קרה, באופן סמלי אולי, בערב הושע-נא רבה תשס"ח".                                                                                                             

נישאנו, בעלי ואני, לפני 15 שנה. המשפחות של שנינו עשו את כל מה שיכלו למעננו. כל צד הביא ככל יכולתו. נערכה לנו חתונה די יפה, ונרכשה עבורנו דירה סבירה. בסך הכול היינו שמחים ומאושרים.

לפני החתונה הגיעה הסבתא של החתן לתת לי מתנה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ובתוכה הייתה טבעת יהלום.

לא הייתי צריכה להיות מומחית ביהלומים כדי להבין שמדובר כאן במתנה יקרה מאד. היה זה יהלום ע-נ-ק-י. לא ראיתי יהלום כזה מימי.

כולם השמיעו קריאות התפעלות הסבתא אמרה לי שזו המתנה שלה לחתונה שלי. הסתבר לי שהסבתא רוכשת לכל כלה במשפחה תכשיט יקר מאד. כזה שהולך עם האישה כל חייה כדי שתזכור אותה. האמת שהסבתא הזו לא הייתה צריכה מתנה כדי שיזכרו אותה - היא הייתה אישה אצילה ומקסימה ומתוקה שכולם אהבו אותה ממילא. אבל מנהג הוא  מנהג ומי אני שיחלוק עליו במיוחד אם הוא שווה 5000 דולר?

כן, זה היה השווי של הטבעת. ומנין אני יודעת? מיד תדעו.

תגובתו של אבי הייתה שזו שחיתות לענוד כזו טבעת כשאנשים רעבים מסתובבים ברחוב. מצד שני גם לי היו ייסורי מצפון לענוד כזו טבעת, וחוץ מייסורי מצפון היו גם ייסורים אחרים שרק אישה תבין.

הטבעת הייתה גדולה עלי. כל אישה יודעת כמה מעצבן זה הרווח בין הטבעת לאצבע. זה פשוט משהו שמסיח את דעתך, וכל הזמן אתה חייב לחוש את זה אם הוא עדיין נמצא שם.

במשך כל החתונה הידקתי את הטבעת שוב ושוב, ובגלל שנוספה אליה גם טבעת נישואין היו לי שני טבעות למשש באותו מחיר. בעצם, במחשבה שנייה, לא מ מ ש באותו מחיר.

החתונה עברה. ימי ה"שבע ברכות" היו נפלאים ומדהימים. את השבת עשו שתי המשפחות אצלנו. ארוחת ליל שבת הייתה נפלאה עם השירים והדרשות וכך גם למחרת. לאחר ארוחת השבת הלכנו קצת לטייל רגלית בטיילת. לאחר מכן אכלנו סעודה שלישית שנמשכה עד למוצאי השבת.

השבת הסתיימה, ואז פתאום הסתכלתי וראיתי לחרדתי שהטבעת לא על האצבע.

התחילה מהומה קטנה ובעלי אמר "אני ארוץ לחפש בבית. יכול להיות ששכחת את זה בחדר".

חיכיתי במתח, כוססת ציפורניים . משהו בליבי אמר שייתכן והוא לא ימצא אותה. המשהו הזה נבע מהעובדה שידעתי שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, ונזכרתי שפשוט זמן רב מדי לא מיששתי אותה. אשר יגורתי בא לי.

בעלי חוזר: "הטבעת לא נמצאה."

"חיפשת בארון"? "במגירות"?

בקיצור, הוא חיפש בכל מקום שניתן לחפש והטבעת לא נמצאה .

בשלב זה, לא היה איש במשפחה, שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי 5000 דולר. (והנה התשובה מאיפה אני יודעת את השווי. כשמאבדים  דברים יקרים ישר אומרים כמה הם שווים, וזה נכון לא רק לגבי תכשיטים. גם לגבי דברים אחרים אתה פתאום אנשים מוציאים הכל).

השוויגער(החותנת) עלתה אלינו לחדר ולבושתי ולחרפתי החלה יחד עם עוד כמה דודות נחמדות לחפש בכל המזוודות ולחטט בחפצים האישיים שלנו.

אחרי חיפוש שארך אולי שעה, החלו כולם להעלות רעיונות היכן היא נעלמה. כאן העזתי לספר שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי וכמובן לשמוע מיד את הדודה שאומרת "אז למה לא אמרת את זה בהתחלה?" ולענות "דווקא כן אמרתי?" והנה המתח מתחיל.
בשחזור שעשינו עלה, כי קרוב לוודאי הטבעת נפלה בחוף הים, כך שלחפש אותה זה
זה כמעט כמו לחפש יהלום בערימה של חול, וכמה שהיהלום גדול ככה גם החוף בנתניה.

קשה להצביע על הרגע שזה התחיל. מאז הפרצופים של כולם נראו לי חמוצים. בליבם חשבו איך נתתי לעצמי לאבד כזו טבעת. גם אם לא צעקו עלי זה היה ר ש ו ם להם במודגש על הפנים.

חזרנו אני ובעלי חפויי ראש הביתה. בעלי ניסה להתלוצץ ולפזר את האווירה הקשה אבל אני הפלתי עליו את כל הכעס שחשתי כלפי עצמי. הוא התנצל והתנצל ולא עזר לו כלום. אני הייתי פגועה עד עמקי נשמתי גם מהכאב על אובדן הטבעת וגם על כך שהאשמה נפלה עלי.

בעלי הוא ניחם אותי והסביר לי שאני לא אשמה אלא כל מי שאמר לי לענוד את הטבעת למרות שהייתה גדולה עלי. בעיקר את עצמו האשים. הוא ניסה ליטול את האשמה על עצמו, עד שבסוף הלילה הודיתי ביני לבין עצמי שאם זה היה מבחן הוא עבר אותו בהצלחה.

במשפחה שלו, בכל פעם שנפגשנו זה ריחף באוויר. היו כל מיני דקירות קטנות שעשו את החיים שלי לבלתי נסבלים ממש. אני לא מאשימה אותם אבל מסתבר שכשמישהו נכשל, בעיקר באבדן של משהו ששווה יותר יקר, זה עולה לו ביוקר הרבה יותר מהסכום. יחד עם הטבעת אבדה כל ההערכה ואהבה שחשו אלי - כאילו נמאסתי עליהם. כמה כבר אתה יכול לאהוב מישהו חסר אחריות כזה שמסוגל לאבד משהו בשווי 5000 דולר? מה היא ילדה קטנה? אי אפשר לצפות ממנה לשמור על דבר יקר ערך שכזה?
עברו עלי חדשים ארוכים ועצובים מאד. חשתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הערכת המשפחה. אבדן הטבעת גרם לאיזה "סטמפל". חותמת המעידה עלי שאני לא אחראית ואי אפשר לסמוך עלי, וחוץ מזה שאני סתם אחת מעצבנת שמאבדת יהלום יקר כזה.

השיא היה בקטע מסוים שקנינו איזה אגרטל יקר, ואחד האחים אמר לבעלי "עדיף שאתה תסחוב את זה, אתה יודע". הוא אמר את זה בפני כולם ואני התפרצתי כפי שלא התפרצתי מעודי ואמרתי שאני לא דורכת יותר בבית הזה וששופכים את דמי. ועוד הרבה דברים אמרתי שהבהילו אפילו אותי.
ואז הגיעה תקופה של מריבה שבעלי המסכן ניסה כל הזמן לפשר. הוא לא ממש שיתף אותי בזה אבל הבנתי שהוא עצמו התעמת עם אחיו והודיע להם שאם ימשיכו לעשות לי צרות הוא יתנתק מהמשפחה. אחר כך בא פיוס שהיה בעצם פגישה שכולה אי נעימות בה השויגער התנצלה ובהסבירה שלמעשה היא הכי אוהבת אותי מכל הכלות ואני עניתי בחזרה שתמיד הרגשתי את זה וכל הדברים הבלתי נעימים שבדרך כלל נאמרים בכל מיני משפחות.
אבל העניין הזה עייף אותי לחלוטין. כביכול שרר שלום אבל היה זה שלום קר. אני חשתי מובסת. כאילו ידעתי שאפסו סיכויי ובחיים לא יאהבו אותי ולא יעריכו אותי.

המפנה הגיע ארבעה חדשים לאחר מכן. אנחנו התחתנו יומיים לאחר חג השבועות, ובעלי הלך כמנהג בני הישיבה עם "פראק" בגד שנוהגים ללכת איתו רק בחגים. וכמובן בחתונה ובימי שבע הברכות.

ראש השנה מגיע. בעלי שולף את הפראק מהארון לובש אותו ושואל אותי אם זה עדיין מתאים לו, ואז הוא מתחיל לטפוח על הלב שלו. נבהלתי. חשבתי שקרה לו משהו. הוא שולח את היד לתוך הכיס של הפראק, ואז הוא מוצא שם  משהו,

את הטבעת שלי אלא מה.

הסתכלנו בטבעת במשך כמה דקות בלי לומר מילה ואני זוכרת מה הוא אמר "אני בהלם. אני שמתי את זה כנראה בפראק שלי".

ישבנו זה מול זה ואני פשוט בכיתי. מהתרגשות ואולי מהמתח שפתאום נפרק לו ממני. הוא התקשר מיד לאימא שלו והודיע על מציאת הטבעת ואז החלה עלייה לרגל אלינו הביתה ההורים שלו והאחים שלו שבחנו את הטבעת, ולבסוף הסבתא והסבא בכבודם ובעצמם שהגיעו והביעו את שמחתם . כולם נשמו לרווחה וכמובן ביקשו סליחה שהאשימו אותי בחוסר אחריות, וממש באותה נשימה נזכרו כולם שאיך לא חשבו מיד שזה אצל בעלי, הלא הוא היה ידוע כשכחן כל ימיו ואי אפשר היה לסמוך עליו. בעלי אולי קצת נעלב אבל השמחה על מציאת הטבעת איזנה אותו.

מרגע זה ואילך, עד היום הזה, הפכתי למלכה של המשפחה. כולם הבינו שטעו, ואני בן אדם אחראי שמעולם לא איבד דבר.

אני הרגשתי בשמים כי פתאום נחתו עלי טונות של אהבה והתנצלויות שבכל חיי לא קיבלתי. ובעלי, גם אם קצת נפגע מהאשמה שהוטלה עליו הוא די שמח בשבילי , מה עוד שהוא הרוויח אישה מרוצה ושמחה בחלקה, אווירה טובה ולשלום בית בינינו למשך כל החיים. אבל הסיפור עדיין לא נגמר.


בכל הזדמנות הייתי עוקצת אותו עם הטבעת הזו. אם זה היה בכסף שהעדפתי שלא יחזיק אצלו בסכומים גבוהים ואם בסתם דברים שצריך לסמוך על מישהו. הייתי אומרת לו "עדיף שתיתן לו שמישהו אחר ייקח את זה, אתה יודע, שלא יאבד בארגז חול". המילה "ארגז חול" הפכה לאיזה מטבע לשון בינינו שבה הייתי משתמשת כדי לרמז לו. אני נורא מתביישת לספר את זה אבל אני חושבת שהרבה אנשים משתמשים בכל מיני חולשות כדי לפגוע באנשים היקרים להם , ולצערי עשיתי את זה.

בעלי סבל בשקט ולא התלונן. היו פעמים שראיתי כאב על פניו בשעה שאמרתי לו והייתי מתחרטת ומפייסת אותו אבל מלבד זאת הוא כמעט ולא התלונן.

החיים שלנו עברו בסדר. נולדו לנו שבעה ילדים מקסימים וטובים שאוהבים את ההורים שלהם ומכבדים אותם. כולם גדלו וידעו בעל פה את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאימא איבדה בחוף הים ובסוף התברר שאבא המפוזר שכח בפראק שלו.

עוברות חמש עשרה שנים.

הטבעת עדין שמשה אותי בשמחות רצינות וזיכתה אותי במחמאות. אך יום אחד עלתה לי מחשבה להחליף את הטבעת בתכשיטים אחרים.

רציתי לעשות זאת כהפתעה לבעלי ופניתי לשויגער שתספר לי היכן הייתה סבתא קונה את התכשיטים. היא אמרה לי את השם של הסוחר - תכשיטן ידוע, ואני הלכתי אליו בהזדמנות הראשונה. הגשתי לו את הטבעת ואמרתי לו "היא נקנתה אצלך ואני רוצה שתעריך לי אותה".

הוא בוחן את הטבעת ומשמיע שריקת התפעלות ואומר "זה יהלום יפה ומקסים. הוא עולה המון כסף, יותר מששת אלפים דולר ולא איכפת לי להחליף אותו במה שתרצי, אבל רק סתם כך בשביל ההשכלה - היא לא נקנתה אצלי".

אני אומרת לו "מה לא נקנה אצלך - וכאן נקבתי בשמה של הסבתא.

הוא אמר "נכון, היא באמת נהגה לקנות אצלי את כל התכשיטים אבל תכשיט כזה בחיים לא מכרתי. כנראה את זה היא קנתה במקום אחר".


הגעתי הביתה והחלטתי לחפש קצת בתיבת התכשיטים. שם בתחתית כפולה היו כל מיני מסמכים ותעודות של התכשיטים. חיפשתי את התעודה של התכשיט הספציפי הזה, וגיליתי אותה עד מהרה. התכשיט באמת לא נקנה אצל אותו הסוחר אלא בחנות מפורסמת ויוקרתית. המחיר אכן היה 5000 דולר והבנתי פרט נוסף שכנראה המחיר עלה מאז עם השנים. אבל אז, לפתע משך את עיני משהו שאולי הייתי מפספסת אותו.

המתנתי שבעלי יחזור מעבודתו. ליבי דפק כמו מכונה. הוא הגיע.

סיפרתי לו שחשבתי להחליף את הטבעת ושהלכתי לסוחר התכשיטים שסבתא הייתה רוכשת אצלו והוא אמר שהתכשיט שווה 6000 דולר.

יופי אמר בעלי " "הרווחנו".

" כן" אמרתי "אבל הסוחר אמר שלא הוא מכר אותו. התכשיט נקנה במקום אחר".

" נו, יכול להיות", אמר בעלי.

אתה אומר לי שיכול להיות שהסבתא " קנתה דווקא את התכשיט שלי במקום אחר?"

מה הבעיה שלך?" הוא " שואל.

 ודמעות החלו לזלוג מעיני. "הבעיה" אני אומר לך מה הבעיה שלי אמרתי, שבמשך חמש עשרה שנה אני לא משערת איזה בעל נפלא וטוב לב יש לי, שבכלל לא מגיע לי. עשית את זה בצורה הכי מקסימה ונפלאה שאפשר. אני איבדתי את הטבעת ואתה הלכת בשקט, לא יודעת איך עשית את זה, לקחת הלוואות וקנית לי...טבעת חדשה. לא אל תתחמק, אמנם עשית את זה בצורה הכי אלגנטית וחלקה שניתן. מצאת את אותה הטבעת בדיוק, וגם באותו מחיר, אבל דבר אחד שכחת..."

את ה..."תאריך"

וכאן הנחתי מול עיניו את המסמך עם תאריך הקנייה. י"ד אלול.

אולי אתה שכחת אבל אני עדיין זוכרת שהתחתנו בט' סיוון. סבתא שלך קנתה  את הטבעת עוד לפני החתונה. כך שבכל מקרה, ". הטבעת הזו  נקנתה לפחות ארבעה חדשים א ח ר י שקיבלתי את המקורית. התאריך הסגיר אותך" אמרתי לו ופרצתי בבכי תמרורים.

קשה לי לתאר את המחשבות שעברו לי בראש. איזה צעיר שלוקח על עצמו הלוואה של 5000 דולר כדי לגרום למשפחתו להאמין ש ה ו א אשם בכל הסיפור   . ידעתי שאני האישה הראשונה שקיבלה מתנה כזו. אני לא מתכונת לטבעת אלא לחמש עשרה שנים של אשמה שהועברה ממני אליו. ועוד איך הועברה. עד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת עד כמה פגעתי בו בדיוק בנקודה שאסור היה לי לפגוע . בדיוק בנקודה שהוא היה הכי גדול בה.

הוא ישב וסיפר לי את כל התלאות שעברו עליו כדי לשלם את הכסף. הוא הסביר לי שהבין שלא יוכל לנקות את האווירה ביני לבין משפחתו אם אלה לא יאמינו שאני לא איבדתי את הטבעת. לקח לו שנים להחזיר את ההלוואה ובעיקר היה קשה  לעשות זאת  עם ההשתלחויות שלי אבל דווקא הן היו מזכירות לו את מה שהרוויח - אישה שמחה, שקט נפשי ושלום בית.


לכאורה, זהו סיפור על טבעת יהלום, אבל באמת, זהו סיפור על לב שכולו זהב.

עיקר הנסיון הוא בעיניים

מספרים על אלכסנדר מוקדון המצביא הגדול שהגיע פעם אחת לבית ממכר עתיקות. והנה ראה עין וביקש לקנותה. שאל למחירה, ענה לו המוכר שמחירה הוא שווה ערך למשקלה בזהב. טוב, ביקש לקנותה. הניחו את העין על לשון המאזניים האחת ומנגד הערה אלכסנדר מוקדון כמה גרגרי זהב.

עופר כפיר היה נשוי לסוזן שהתגיירה במהלך הריונה והם הביאו לעולם את בתם קרולין. עקב משבר ביניהם, החליטה סוזן להתגרש מעופר. הם סיכמו שהילדה תישאר אצלו בישראל ותיסע בחופשות לאמה בארצות הברית. כפי שסוכם, סוזן לקחה את קרולין, שניתקה בינתיים קשר עם עופר, וחטפה אותה. חסר אונים הסתובב עופר עד פגש רב מבת ים שיעץ לו לפנות לרבי מליובאוויטש באמריקה. הוא פנה גם לקורא בכף היד שאמר לו כי יש לו "אבידה גדולה מעבר לים", וכי עליו לנסוע למצוא אותה. עופר החליט לנסוע לארה"ב וכך עשה. כאשר הגיע לשם, הסתבר לו במשטרה שהוא צריך למצוא אותה בעצמו ורק אז יוכלו לעזור לו.

עופר החל ללכת במנהטן המלאה בגורדי שחקים, והרגיש אבוד לחלוטין. אין לו קצה חוט. "הַשֵּׁם, אני רוצה את הילדה שלי!... תמצא לי את הילדה..." כך היה בוכה כהלך ברחובות. אך אז נזכר ברב מבת ים שהציע לו לפנות לרבי מליובאוויטש. ביום ראשון בבוקר הגיע לבית 770 המפורסם באיסטרן פארקווי. כאשר הגיע, שאל שני בחורי ישיבה: "איך מתקבלים אצל הרבי?"

   הרב יוסף קהתי.
סופר על חבורת צוללנים שרצו לנסוע לאילת (כמדומני שהיה זה אילת או אולי בסיני איפה שהוא) לצלול. הצטרף אליהם חבר שלא ידע לצלול, והוא ירד לצלילה ראשון עם המדריך והם חיכו למעלה – 3 חברה. לאחר שהחבר חזר למעלה, ירדו השלושה לצלילה, ואיך שהגיעו למטה, גילו פתח של מערה. נכנסו החברה למערה ופתאום נפתח למגד עיניהם עולם מופלא. חבורות חבורות של דגיגים שחו לכאן ולשם בכל הצבעים והגדלים, המוני צבעים ריקדו בתוך המערה והם הרגישו כאילו נכנסו לעולם אחר לגמרי וקיבלו שם שכרון חושים. נאמר שבקלטת שהקליט הצוללן, הוא תיאר בדיוק את החוויה של הכניסה למערה, עם החוויה של עצם הצלילה, האוויר בריאות, העצירה באמצע הדרך כדי לתת לריאות זמן להסתגל, ועוד תיאורים מהסוג הנ"ל.
הצלילה בתוך המערה הביאה את החברה לשכרון חושים והם לא זכרו שיש להם מגבלת זמן. פשוט שכחו את עצמם. פתאום אחד מהם התחיל להרגיש טיפה לחץ והסתכל על מד האוויר שעל ידו וראה שנשארו להם שתי דקות לפני שהחמצן ייגמר. אותת לחבריו בהיסטריה שיסתכלו על שעונם. הסתכלו החברה וראו, שהם על שתי הדקות האחרונות. פה מתאר הצוללן, את שעבר לו במחשבותיו. שתי דקות – אם הוא היה יוצא בדיוק ברגע זה מהמערה, אולי יספיקו לו שתי הדקות גם להפסקה באמצע אבל לא בטוח, והוא לקח בחשבון אפשרות של דקה ללא חמצן שעוד אפשר לחיות. אבל הם עוד היו בתוך המערה ולא מחוצה לה, אז מיד התחילו לשחות לכיוון היציאה כשהם לחוצים. כשהגיעו לסיבוב איפה שאמורה היתה להיות פתח המערה, גילו שאין שם פתח. המשיכו לשחות לכיוון אחר שם היו בטוחים שימצא הפתח – הגיעו לקיר חסום. נייסיון נוסף הביא אותם לעוד מבוי סתום ואז הסתכלו אחד על השני והסתכלו בשעונים וגילו שנשארו להם 30 שניות של חמצן. הם הסתכלו אחד על השני וידעו שזהו, אין דרך לצאת. גם אם יצאו מהמערה בזה הרגע, לא יהיה להם מספיק חמצן להגיע למעלה ואם יעלו למעלה מהר מדי, יתפוצצו להם הריאות.
הסתכלו אחד על השני במבטי פרידה כי הם ידעו שזהו. סוף הדרך. הצוללן שלנו נזכר במשפחתו (ואם אינני טועה, היתה לו גם אישה וילד) וכל חייו עברו לנגד עיניו והוא פשוט קרא מעמקי לבו. הוא לא ידע מה קרה לו פתאום שהתחיל להתפלל. הוא קרא לבורא עולם שיציל אותו מזה. הוא התחנן שיציל אותו מהמצב והבטיח הבטחות אם רק יציל אותו ודמעות זלגו על לחייו והוא הרגיש כיצד הוא מתחיל להתקשות בנשימה.
ותוך כדי תפילה, פתאום הוא מרגיש ביד שתפסה אותו וסובבה את צווארו עד שעיניו נחתו על הכניסה למערה. הכניסה היתה לפניהם והם לא ראו אותה. בפראות אותת לשני חבריו לראות את הכניסה למערה. הוא סיפר שמכל הבחינות, לא היתה שום דרך שיכלו להנצל גם לאחר שיצאו מהמערה אולם הם הגיעו למעלה בשלום.

תוקן על ידי noamzaig ב- 17/11/2009 08:26:12

מאת: עודד מזרחי

חנוכייה ועץ אשוח שימשו בערבוביה בבית שבו גדל הילד צבי בארה"ב. את טקס בר המצווה שלו רצו הוריו לערוך בבית כנסת רפורמי, אבל בגלל עיכוב, הוחלט לערוך אותו בכנסיה. צבי למד בתיכון יוקרתי נוצרי-פרוטסטנטי. יהדותו הייתה כה קלושה עד שהעדיף להתנתק ממנה. לאחר סיום התיכון למד קולנוע. הוא ראה אלפי סרטים, נכנס לעולם הדמיון והזדהה עם הסופרים, הבמאים, השחקנים, ובכלל עם אורח החיים הבוהמי. בשנה האחרונה ללימודיו כתב תסריט מקורי ובמאי צ'כי מפורסם התלהב וביקש ממנו לכתוב תסריט. חברת "קולומביה" הידועה הפיקה את הסרט בעלות של עשרה מליון דולר.

לאחר לימודיו כתב רומן והוזמן להתראיין בחמש תוכניות טלוויזיה. יום לפני הראיון הראשון נכנס לחנות ספרים, ולתדהמתו נוכח שספרו עדיין לא נמצא על המדפים. כאשר הגיע צבי לניו יורק נפגש עם סגן העורך, היגנס כדי להבין מדוע לא הופץ ספרו. לאחר כמה הקדמות ניגש היגנס לעניין: "הבעיה היא בשם שלך - צבי פישמן...". צבי לא הבין בתחילה מה הבעיה. לאחר הרהור קצר שאל: "האם בגלל שהשם נשמע יהודי?..."

המעשה הזה סופר על-ידי אחד ממגידי המישרים ואומת עד תומו. את שמות גיבוריו לא קיבלתי רשות לפרסם, אך אין ספק כי מדובר באחד הסיפורים המדהימים ביותר ששמעתי מעודי                               

פעם הגיעה אליי אשה מבני ברק שהופנתה על-ידי הרבי מגור. איבחנתי שהיא סובלת מלחץ קשה על שורש כף היד וניוון שרירים. הדבר היחיד שהיה אפשר לעשות הוא ניתוח, וגם אז לא היה הרבה סיכוי להציל את מה שכבר ניזוק. אמרתי לה שאיני יכול לעזור לה, אבל היא התעקשה ואמרה שהרבי אמר שאני יכול. ניסיתי שוב ושוב להסביר לה שאין לי דרך לסייע, אבל היא בשלה. התקשרתי לרבי וסיפרתי לעוזר שלו את כל הסיפור. העוזר אמר שהרבי אומר שאני אטפל, ואני הסברתי לו שאני לא יכול לקחת אחריות. הרבי לקח את הטלפון ושאל 'אם היא תנותח, אתה יכול לקחת אחריות?' ועניתי שלא. אז הרבי אמר לי תטפל בה. הוא שאל "כמה זמן היא חיכתה לתור אצלך?". אמרתי לו כחודש. "ואם לא הייתי מטלפן ומבקש שתקדים את תורה, כמה זמן היא היתה מחכה?", הוא הוסיף, ועניתי שקרוב לוודאי שכשנה. אז הוא אמר "טפל בה בחודש אחד, ואם הטיפול לא יצליח אז ננתח".התחלנו בטיפול. אחרי חודש ניכרו כבר סימנים של החלמה. ואחרי שלושה חודשים היא כבר סרגה מפה ביד שהחלימה. אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות, אבל אני אומר שבמצב שבו לאשה היו ביד חלקים שלא רק ניזוקו אלא מתו, והיא הצליחה להבריא, לחלוטין זה נס. 
פרופ' רפי קרסו הוא מנהל המחלקה הנוירולוגית ומרפאת הכאב בבית חולים הלל יפה בחדרה. מוסמך בנוירולוגיה וחוקר בתחום תהליכי ההזדקנות ועיכובם.     

ויק מוחבש, בן 22 מרמלה, מספר שבגיל שנתיים סבל מכאבים בגפיים, והוריו רצו עמו מרופא לרופא - אך ללא הועיל. אחרי ביקורים רבים הגיעו למומחה, שהבחין בחורים קטנים בעצמות רגלו השמאלית. לדבריו, בתקופה ההיא לא ידעו שמדובר במעין חיידק ש"אוכל את העצמות והשרירים". הוא אושפז מייד, אך דרך ההתמודדות עם המחלה לא היתה ידועה. הוא מספר שבמשך ארבע שנים נדד בין אשפוזים וטיפולים, ואפילו נשלח להקרנות וכימותרפיה.לבסוף, חבר קרוב של אביו הציע להביא את הרב כדורי ז"ל לבית החולים, ולבקש ממנו ברכה. וכך היה. מוחבש מתאר כי הרב הניח את כף ידו על ראשו, הזיל דמעה ולחש כמה משפטים. כשיצא, אמר לאב: "אני התפללתי, אבל לך כדאי להכניס ספר תורה. מה תפסיד? הרי שאם הפסדת - הפסדת כסף, נייר. אם הרווחת - הרווחת את חיי בנך יחידך". לדברי מוחבש, ספר התורה הוכנס במאמצים אדירים, ובאותו יום הוא הלך לישון תחת השפעת משככי כאבים בבית חולים שניידר. למחרת - כך הוא מספר - קם כביום היוולדו, ללא שום כאב. שנים אחר כך, ולאחר מאבקים, התגייס ליחידה קרבית בצה"ל                                      

זהו ספור  על יהודי שחי באמריקה, עם הארץ מדאוריתא ומדרבנן, 'בוקסר' מגושם, שהיה לו ילד. היהודי גר במדינה שאין בה בתי ספר יהודים רגילים ולבית ספר ציבורי הוא לא רצה לשלוח את הילד ובלית ברירה הוא שלח אותו ללמוד בתלמוד תורה. הוא לא רצה, אבל העדיף את זה על פני בית ספר כללי של גוים.
יום אחד מגיע הילד שלו הביתה עם ציצית. האבא פותח את הדלת רואה את הילד ובלי הרבה חשבון מפעיל את שריריו והילד מוצא עצמו על הרצפה. ''אני שלחתי אותך רק ללמוד, לא להיות דתי, לא להיות עם ציצית''.
למחרת הגיע הילד כשהוא בוכה לתלמוד התורה. שאל אותו המלמד: מה קרה? סיפר לו הילד בבכי קורע לב. אמר לו המלמד: תשמע, אתה תשים גם היום ציצית, תדפוק בדלת ותלך שני מטר אחורה. אם תראה שאבא פותח את הדלת והוא עצבני אז תגיד לו, סתם צחקתי ותוריד את זה, אם זה יעבור, תכנס.
הילד, שהיה מחונך וציתן עשה כפי שהורה לו המלמד. האבא פתח את הדלת, ראה אותו ואמר: טוב אם אתה רוצה ככה תכנס. נכנס, המשיך ללכת כל יום לתלמוד התורה, אחר כך לישיבה קטנה, ישיבה גדולה, התחתן וכולל.
היהודי נוסע לא''י ואינו שוכח את אבא. כל כמה זמן, היה שולח לו דפים של דברי תורה, שמחלקים בבית הכנסת. 'גנזי המלך' עדין לא היה, אבל כמה דפים אחרים, שיהיה לו קצת מושגים באידישקייט ובכל פעם צירף מכתב.
פעם אחת, האבא ראה שכתוב באחד העלונים שה'חפץ חיים' זצ''ל היה אומר: ''איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא''. הרב אינו יכול להבין כיצד יהודי יחיה בעולם הזה שבעים שמונים שנה ודף אחד גמרא לא ילמד?
הדבר נגע אל לבו והוא אמר לעצמו: ''אני יהודי. ואף פעם לא ידעתי מה זה גמרא ולא ראיתי דף גמרא, אבל אם כתוב פה שזה דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו, אני מוכן ללמוד''.
מה עשה? הלך לתלמוד תורה שבו למד בנו. נכנס לחדרו של המנהל ברכו לשלום ושאל: ''אתה זוכר אותי? אני אבא של פלוני אלמוני''.
''כן, בודאי'', השיב לו המנהל ''ובמה אוכל לעזור''?
''תראה'', אמר לו האיש, ''אני רוצה ללמוד דף אחד גמרא''.
המנהל תמה לרגע ומיד השיב: ''תראה פה זה תלמוד תורה, פה לא מלמדים גמרא למבוגרים''.
אבל האב מתעקש ומסביר: ''תראה אין פה בסביבה שום מקום שבו אני יכול ללמוד ואני קראתי, במכתב ששלח לי בני, שה'חפץ חיים' כתב שלא יכול להיות שיהודי יצא מהעולם בלא ללמוד דף גמרא ואני רוצה ללמוד דף אחד''.
ראה המנהל שהוא רציני ואמר לו: ''טוב תשמע, אני אעשה איתך משהו, אני אכניס אותך לאחת הכיתות שמתחילים בה ללמוד גמרא ואתה תשב שם ותלמד כאחד הילדים. אבל אם ישאלו אותך התלמידים מה עושה אדם בגילך פה? נגיד להם שאתה ממשרד החנוך ובאת לבדוק את רמת הלמודים''.                הסכים האיש לתנאי והוזמן להצטרף לכיתה. התחיל ללמוד ולאט לאט לטפס. שלש שנים לקח לו ללמוד דף אחד גמרא, כמו שצריך. שלש שנים! וכשגמר את דף הגמרא, צלצל לגר''מ פינשטיין זצ''ל, ''שלום כבוד הרב, מדבר פלוני אלמוני, אני רוצה להזמין את כבודו לסיום הדף''.
''סיום הדף? על מה אתה מדבר''?
סיפר הלה את ספורו : ''ראיתי שכתוב בשם ה'חפץ חיים' 'איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא' אז אני למדתי דף אחד גמרא, עכשיו סיימתי אותו אחרי שלש שנים ואני רוצה לעשות סיום''.
הרב שמע, כנראה מהקול הנרגש והכנה ניכר שהענין רציני, הסכים ואמר: ''אני בא''.
שש שעות נסע הגר''מ פינשטיין זצ''ל עד למקום הסיום ושש שעות חזור. האבא 'הבוקסר' חגג את 'סיום הדף'. בארוע נכחו רבנים ותלמידי חכמים רבים ועד לשעות הקטנות של הלילה דברו במעלת התורה ובשבח לומדיה.
בשתים לפנות בקר, האבא הלך לישון מאושר, על שזכה לעשות את שכתב ה'חפץ חיים' וסיים את הדף.
בבקר יום הבא, הוא כבר לא קם. הוא נפטר.
כל גדולי ישראל ובהם הגר''מ פיינשטיין זצ''ל, שהשתתפו כמה שעות לפני ההסתלקות, ב'סיום הדף' של הנפטר עשו שוב את הדרך להלויה. אמרו עליו, על אותו יהודי, בדברי ההספד: ''יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ב'דף אחד', כי .. ירבו ימיך ויוסיפו .. שנות חיים   

 דיברתי עם רבקה, אך כולי מלאה שאלות נוקבות שלעולם לא אעיז לשאול: איך היא יכלה לעשות לי את זה? לא להגיע לחתונה של ביתי? אחרי כל מה שעשיתי למענה? הרי היא בעצמה אמרה שלעולם לא תוכל לגמול לי על כל העזרה והתמיכה שלי בה, זה לא חס וחלילה שאני מחפשת תמורה, ממש לא. הכל היה לשם שמיים, אבל ציפיתי שלפחות תשמח בשמחתי, שתבוא לחתונה של ביתי שנישאה בגיל כה מאוחר. גם אם אני מנסה לדון אותה לכף זכות אני לא מצליחה, לפחות להתקשר לאמר: 'מזל טוב, סליחה שלא הגעתי'. לשלוח מתנה, כרטיס ברכה, להתנצל, לבוא לכוס קפה.ודווקא תמיד היא היתה מאוד רגישה, מוסרית, מנומסת.משתדלת שלא לפגוע באף אדם. דווקא ממנה לא ציפיתי ליחס שכזה. סיימתי את השיחה עם רבקה מבלי לרמוז שום דבר. ולמרבה הפלא: גם היא לא הזכירה שום דבר בעניין. המחשבות לא הירפו ממני, החלטתי להתקשר לרבקה וממש לשאול אותה ישירות: איך היא יכלה להתעלם מהחתונה? הרמתי את השפופרת, ובחסדי ה' יתברך, מתחת לכורסא בסלון ביצבץ נייר צבעוני, שהזכיר לי את ההזמנה לחתונה של ביתי, בעודי מחייגת אל רבקה, הרמתי את ההזמנה, חשכו עיניי :
"לכבוד רבקה כהן"
מיד ניתקתי את השיחה...

  אתמול, כשהייתי אצל דודה רבקה בצפון, ראיתי לפני כניסת שבת את השכנים שלנו העשירים עוברים מבית לבית…לא יאומן, כאלה עשירים והם עוד מבקשים צדקה? פשוט רמאים ...הם לא פיספסו אפילו בית אחד. והם הסתובבו עם שקיות. בטח שם הם הניחו את כל הכסף שאספו מהאנשים התמימים. והם כל הזמן צחקו. בכוונה הם הגיעו לצפון, כי במרכז הם יודעים שאף אחד לא יתן להם צדקה. כאן כולם מכירים אותם" אמרה יוכבד לאמא שלה. "ממש ראית אותם?" שאלה האמא מופתעת. "כן, אמא" ענתה יוכבד. "כדאי להזהיר את השכנים האחרים שהם ידעו שהשכנים האלו רמאים, וכל הכסף הרב שיש להם בבית הוא מצדקות שאנשים תמימים נותנים להם, ואת, ילדתי, אל תתחברי עם הילדים שלהם, בוודאי גם את הילדים שלהם הם מחנכים להתנהג בעורמה וברמאות". אמרה האם בנחישות. לפתע, צילצל הטלפון. דודה רבקה היתה על הקו: "רציתי לספר לכן, אתן יודעות, השכנים שלי סיפרו על זוג אנשים צדיקים שנכנסו בשכונה שלנו מבית לבית לפני כניסת שבת קודש, וחילקו לכל שכן זוג פמוטים ותפילה להדלקת נרות במתנה, ממש צדיקים… והם לא פיספסו אפילו בית אחד…". מיד הבינה יוכבד כי הזוג שכנים בכוונה נסעו לצפון, כדי להסתיר את מעשיהם הטובים, וכן השקיות שהיו להם היו למעשה דברים שהם בעצמם חילקו לאנשים, והצחוק שהיה נסוך על פניהם היה שמחה של מצווה...