אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

"קבצן" קראו לו הבריות, שמו כשם פרנסתו. מסתובב היה מבוקר עד ערב מבית לבית, מחנות לחנות, מבקש את רחמי הבריות. מדי יום הצליח לחזור הביתה עם פדיון של כמה פרוטות שהספיקו לו כדי מחיה דלה של יום אחד.
אופיו הכעסני ומזגו המר, יחד עם כפיות הטובה שהיתה ניכרת במעשיו, הפכו אותו לאדם מנוכר, שהבריות אינם חפצים בקרבתו ומעדיפים להתרחק ממנו מרחק ניכר.
מעולם לא שמעו ממנו מילת "תודה", המילה פשוט לא היתה קיימת בלקסיקון שלו.
לא, הוא לא היה ביישן. הצעקות שהדהדו ברחבת השוק, כשדרש ממנו אחד מבעלי החנויות תשלום עבור שלשת התפוחים שלקח באותם רגעים, היו רמות ביותר. בני העיר העדיפו לפתוח את ידם ולנעול את פיהם, כדי לא ליפול לתוך פיו של ה"קבצן".
אחד היה שריחם על ה"קבצן" באמת ובתמים. היה זה מוכר הפיס של העיר. בכל פעם שהיה הקבצן עובר בפינת הרחוב היה מזמין אותו, מוזג לו כוס משקה חם, דוחף בידו מטבע ומברך אותו בלבביות.
מדי פעם היה פונה אל ה"קבצן" ושואל: "מדוע אינך קונה כרטיס פיס? אולי יתמזל מזלך ולא תצטרך לשוטט ברחובות ולקבץ נדבות?" "לחם לאכול אין לי, ועל כרטיס פיס אתה מדבר?" היה מתרעם.
הוא לא התייאש, האמין באמת שיתכן שיתמזל המזל והאיש יזכה. צריך רק לנסות. אולם הקבצן היה עקשן, לא רצה לשמוע. בפעם האחרונה שהציע לו לקנות, פתח עליו הקבצן את פיו ובירך אותו בכל ה"ברכות" שהכיר.
כשעמד סכום ההגרלה על ארבעים מיליון, החליט שהפעם יקבל ה"קבצן" את ההזדמנות בעל כרחו, וניגש להציע לקבצן הצעה שאי אפשר לסרב לה.
"שמע ידידי, אני אתן לך כרטיס הגרלה, כלומר, 'אם זכית שילמת, לא זכית לא שילמת'".
ה"קבצן" עשה עצמו כמי שמהסס: קיפל את הכרטיס, הכניסו לאחד מכיסי מעילו, והמשיך בקיבוץ הנדבות.
בחצות הלילה של אמצע השבוע נערכה ההגרלה הגדולה, המספר שזכה בפיס פורסם חיש מהר. בעל דוכן הפיס בדק, ומצא! כרטיסו של ה"קבצן" הוא הכרטיס הזוכה!
לדחות את הבשורה הנפלאה ליום המחרת לא רצה.
פתח את הדלת, והיסס. בחוץ כפור אימים, פתיתי שלג נוחתים ומכסים את הקרקע במעטה חלקלק. הרוח צולפת, מזג אויר סוער.
הוא מבוסס בשלג שעה ארוכה. אפו הפך זה מכבר לשלגון, רגליו סוחבות בקושי, נפש חיה אינה נראית בכל הסביבה, אך הוא צועד. קר לו בחוץ, אך חם לו בלב. הוא הולך לחמם את לבו של ה"קבצן"!
בקושי רב מצא את הבית, ליתר דיוק – צריף עלוב. מטפס על כמה מדרגות ברזל חורקות ודופק על הדלת. תחילה בקצב חלש, וכשאין תגובה, הוא מגביר את קצב הדפיקות, עד שהקבצן מתעורר.
"מי שם?", נשמעת השאלה.
"זה אני, מדוכן הפיס. פתח לי, אני קופא מקור".
"מה אתה רוצה?"
"רק תפתח לי, אגיד לך הכל", הוא מתחנן על נפשו.
האיש שמעבר לדלת נותר בעמדתו, מתעקש לא לפתוח.
"זכית בפיס, אתה מיליונר, ידידי, רצית לבשר לך את הבשורה הטובה. פתח לי כבר, אני קופא".
הדלת נפתחת כדי סדק צר, רק האף מציץ החוצה.
הקבצן מגיב בקולות רמים, הנשמעים היטב בכל הסביבה: "אינני מבין איך אתה מעז לדפוק אצלי בשעה כזאת? כולם חושבים שאני סתם קבצן... אבל אתה, אתה הרי יודע שאני מיליונר, אז כיצד אתה מעז לדפוק אצל מיליונר כמוני באמצע הלילה?"

חייל ערך פטרול בעיר חברון, היה זה בשעות הקטנות של הלילה לפנות בוקר ממש, זמן שאין נפש חיה ברחובות. לפתע הגיח מחבל מאחד הסמטאות וירה על החייל צרור כדורים, החייל נפצע מכך, החייל שכב בתוך הג'יפ פצוע ומדמם. והנה עבר שם בחור כבן 20, הבחור היה בדרכו מקרית ארבע לתפילה במערת המכפלה בחברון, כאשר ראה הבחור את הפצוע מיד הגיש לו עזרה ראשונה. הנשמה, חבישות, כל מה שנזקק אותו חייל. ותוך כדי פעולות ההצלה הזעיק במכשיר הסלולארי שבידו את כוחות הפינוי וההצלה. הבחור טיפל בחייל במסירות ולא עזבו לרגע. גם כאשר הגיע המסוק אשר לקח את החייל לבית החולים הצטרף הבחור אל החייל והמשיך לטפל בו במסירות. רק כאשר הגיעו הורי החייל לבית חולים עזב הבחור את בית החולים. החייל היקר שכב בבית החולים מספר חודשים, עבר מספר ניתוחים, עד שברוך ה' הבריא החייל ושוחרר מבית החולים. ביום השחרור סיכמו הרופאים עם הורי החייל את כל תהליך הריפוי שעבר בנם, בתוך כך אמרו הרופאים להורים בצורה נחרצת: "חיי בנכם ניצלו אודות לטיפול הראשוני שקיבל מאותו בחור, אילולי טיפול זה לא היה לבנכם סיכוי לשרוד". כאשר שמעו הורי החייל זאת החליטו שהם צריכים להכיר את הבחור שהציל את חיי בנם ולהכיר לו תודה, אמנם לא הכירו כלל מי הוא הבחור, ולא היה להם קצה חוט איך להגיע לאותו בחור. מה עשו הורי החייל? היה להם קיוסק קטן בעיר מגוריהם, תלו על פתח הקיוסק שלט גדול עם סיפור המעשה, שבח "נשמת כל חי",ושם כתבו שהם מאד מעוניינים להכיר את הבחור שהציל את בנם, ומבקשים מכל מי שמכיר או שמע אודותיו שייצור עימהם קשר. לאחר זמן עברה שם קרובה של אותו בחור וראתה את השלט אשר על הקיוסק, ידעה הקרובה שסיפור המעשה בשלט שייך לבחור שהוא קרוב שלה, היות והבחור סיפר לה על המעשה שלו עם החייל בחברון. נכנסה בהתרגשות לקיוסק וסיפרה לבעלת הבית כי היא יודעת ומכירה את הבחור, וכמובן מסרה את מספר הטלפון של הבחור. בהתרגשות רבה התקשרה אם החייל אל מספר הטלפון שקיבלה, לאחר מספר משפטים כבר הוברר לה כי אכן היא מצאה את מציל בנה. בהיות ורצו הורי החייל להכיר את הבחור ומשפחתו, וכמובן להכיר לבחור תודה על מעשהו הגדול "הצלת חיי בנם", הזמינו הורי החייל את הבחור עם משפחתו אליהם לבית לסעודה משותפת. כאשר הגיעו הבחור והוריו לבית הורי החייל ההתרגשות הייתה רבה, ואז לפתע מביטה אם הבחור באם החייל וקוראת לעברה: רגע, רגע, תגידי לי האם את מכירה אותי? עונה אם החייל: "לא.  והאם את מכירה אותי? את נשמעת כמי שמכירה אותי?" משיבה אם הבחור: "אכן נראה לי שאני מכירה אותך.  נכון יש לכם קיוסק במקום פלוני?! דעי לך שאני הייתי בקיוסק שלך לפני 20 שנה, הייתי אז בהריון, אמנם מחמת שנתגלה בבדיקות כי ישנה בעיית בריאות לעובר החלטתי לבצע הפלה לעובר, המרפאה הייתה ליד הקיוסק שלכם, לפני הביקור במרפאה נכנסתי לקיוסק שלך לשתות משהו, ואז התחלנו לשוחח וסיפרתי לך על החלטתי. כששמעת את החלטתי את שכנעת אותי שלא לבצע את ההפלה, את הסברת לי כי בהרבה מקרים הרופאים טועים מאד בקריאת הבדיקות, היו הרבה מקרים שאחר שנולד התינוק הוא היה בריא ושלם, וכל הפחדות הרופאים היו לשווא, נתת לי כתובת של רופא מומחה שכדאי להתייעץ איתו, שמעתי לעצתך התייעצתי עם הרופא הבכיר, ואכן הוא הפריך את כל תחזיות הרופאים הקודמים, ואז כמובן לא ביצעתי את ההפלה". מצביעה אם הבחור על הבחור הנ"ל שניצב שם, מיישרת מבט לאם החייל, ואומרת לה: "את רואה את הבחור הזה? זה העובר אשר היה במעי!! הוא נולד בריא ושלם, גדל והגיע עד הלום". -ממשיכה אם הבחור בהתפעלות גלויה- "שימי לב מה קרה פה !!  בזכותך הבן שלי הגיע לאוויר העולם, בזכותך הוא חי, היום הגיע הזמן לשלם לך על החיים שנתת לבני, הנה היום לאחר 20 שנה בני נתן חיים לבנך......" מדהים ....מדהים.... בורא עולם משלם לאדם מידה כנגד מידה. אותו בחור חי וקיים בזכות אם החייל, אחרי 20 שנה אותו בחור מציל את חיי הבן שלה.           

אילנית היא אישה צעירה כבת עשרים ותשע, עובדת סוציאלית קהילתית. לפני כמה שנים החלה לעבוד במועצה האזורית גלבוע. בין השאר פעלה עם אוכלוסייה חלשה בבית-שאן. באותה תקופה התגוררה בקיבוץ מרב. בעקבות שיחות ממושכות עם רב הקיבוץ, התקרבה לשמירת מצוות ונעשתה שומרת תורה ומצוות במלוא מובן המילה.
לפני כשנתיים עברה לעבוד במועצה האזורית מטה-בנימין. את מגוריה קבעה במצפה-דני, הסמוך ליישוב מכמש. גם כאן לא שכחה את המשפחות שבהן טיפלה בבית-שאן. פעם בשבוע, בכל יום שישי, נהגה לצאת לבית-שאן, לבקר בבתי המשפחות, לשוחח, לעודד ואף לסייע בחבילות מזון שגייסה למענן.
זה קרה בדיוק לפני שנה, ביום שישי, י"ב באדר-א תשס"ג. אילנית יצאה כדרכה, במכוניתה, לכיוון בית-שאן. מזג-האוויר היה גשום וערפל כבד כיסה את הדרך. היא הגיעה בשלום לבית-שאן, ביקרה אצל 'משפחותיה', חילקה להן מזון, ויצאה בחזרה לביתה.
בכביש הבקעה, לא-הרחק משדמות-מחולה, ניסה רכב שבא מולה לבצע עקיפה. בגלל הערפל לא הבחין, כנראה, ברכבה, והתנגש חזיתית במכוניתה. מעוצמת ההתנגשות הועפה מכוניתה לנתיב הנגדי והתנגשה בשתי מכוניות נוספות.
למקום הגיע עד מהרה צוות של רופאים צבאיים ששהה בסביבה. מבין כל נפגעי התאונה מצבה של אילנית היה החמור ביותר. הרופאים עוד הספיקו לשמוע אותה מתחננת לעזרה – "תצילו אותי! תצילו אותי!" – קודם שאיבדה את הכרתה.
הצוות שטיפל באילנית אמר נואש. בגלל פציעתה הקשה לא מצאו הרופאים שום דרך להנשימה ולנסות להחזירה לחיים.
ואז הגיע למקום מנשה פרג, פרמדיק בניידת טיפול-נמרץ של מד"א מעפולה. "מה עושים איתה?", שאל מנשה את הצוות שטיפל בה לפניו.
"אין מה לעשות, היא כבר מתה", הייתה התשובה.
"כלומר?", תהה מנשה.
"כלומר, לא נושמת".
"אז מדוע אינכם מבצעים הנשמה?!", תמה הפרמדיק.
"אי-אפשר, כל הלסת הקדמית מרוסקת".
"אם-כן עשו לה קנולה דרך הגרון!", התעקש.
"ניסינו פעמיים ולא הצלחנו. התקשרנו לרופא והוא בדרך לכאן כדי לקבוע את המוות. מצטערים, אבל אין מה לעשות", נדו בראשם.
"תשמעו חבר'ה, לא באתי לכאן מעפולה כדי לשמוע ש'אין מה לעשות', אלא כדי לנסות להציל חיים. תנו לי לעשות משהו!", ביקש מנשה, כמעט התחנן.
"אם אתה רוצה מאוד לעשות משהו, קח את הסדין הלבן וכסה את הגופה", קבעו.
מנשה החליט ליטול את העניינים לידיים. "תודה רבה לכם, אני לוקח פיקוד על האירוע", הכריז הפרמדיק, שמאחוריו כעשרים וחמש שנות ותק בהצלת חיים.
מנשה ביצע חתך בגרון, החדיר צינורית והחל להנשים – פעולה כירורגית קיצונית המבוצעת רק במקרי חירום קשים ביותר, כשכבר "אין מה להפסיד". בגופה החלו להיראות סימני חיים קלושים. כעבור שעה קלה הגיע למקום מסוק שהעביר את הפצועה למרכז הרפואי 'רמב"ם' בחיפה.
תקופה ארוכה הונשמה אילנית במכונת הנשמה כשהיא מחוסרת הכרה. מנשה פרג, איש בעל לב גדול, נהג להתקשר מדי פעם ולהתעניין בשלומה. "עדיין קריטי", "עדיין בלי הכרה", היו התשובות שקיבל. בפעם האחרונה שטלפן בישרה לו אחת האחיות (מתוך טעות או אי-הבנה) על פטירתה של הפצועה, ומנשה חש כאב-לב גדול.
חלפו כארבעה חודשים מאז התאונה. יום אחד הוא מקבל שיחת טלפון. "שלום, מדברת אילנית חורי", אמר הקול מעבר לקו.
"מי?!", השתומם מנשה.
"כן, אילנית חורי, זו שהצלת את חייה בתאונה ליד שדמות-מחולה", נשמע הקול מהמכשיר.
מנשה הוכה הלם. "מאיפה... מאיפה את מדברת אליי... מהקבר?!", שאל כלא-מאמין.
"לא, דווקא מהעולם הזה... רציתי להגיד לך תודה". חלפו כמה שניות עד שמנשה קלט והפנים את הדברים ואז פרץ בבכי.
אילנית נפצעה אנושות. ימים רבים הייתה מחוסרת הכרה. בכמה מקומות בגופה רוסקו העצמות. ברגלה השמאלית הושתלה פלטינה באורך של חצי מטר. פלטינה הושתלה גם במקומות נוספים בגופה. לאחר כל זאת ונגד כל הסיכויים, היא חיה והולכת על רגליה ומצפה כבר לחזור לעבודתה ולמשפחות המצוקה בבית-שאן שמחכות לה.
"אם הקב"ה מחליט שמישהו צריך לחיות", אמרה אילנית למשתתפים הנרגשים בסעודת-ההודיה, "אז הוא חי!".
(תודתנו לשולח הסיפור, הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית-אל וראש ישיבת עטרת-כוהנים)

                                                                                                                        כשחשבתי עד כמה היצור הקטן הזה
לא מתאים לשולחן שלי, זה הכה בי פתאום –
אני היא זו שלא מתאימה לשולחן שלי יותר
מאשר החיפושית! יהודי לא שייך לבניין
משרדים באמריקה...
זה היה נראה כמו עוד אחד מאותם ימים קשים. התמודדתי עם סיטואציה מפותלת ומסובכת, כשהאור בקצה המנהרה לא נראה באופק בכלל. השתדלתי, התאמצתי וניסיתי לעשות את הדבר הנכון, אבל ללא הצלחה. לבסוף, התקשרתי לאחד מיועציי הנאמנים כדי לקבל עצה והדרכה נכונה, גם לגבי מצבי וגם כדי להתחזק מול מתקפת הרגשות בה הייתי נתונה. באותו רגע שהנחתי את השפופרת במקומה, ראיתי פתאום את החיפושית הקטנה הזאת, עושה דרכה על שולחן העבודה שלי. הבנתי שמשהו מוזר, אבל מעניין, מתרחש כאן – הרי לא יכול להיות שמישהו ימצא חיפושית בקומה ה-41 של בניין בעיר סואנת, ובטח לא באמצע החורף...כשחשבתי עד כמה היצור הקטן הזה לא מתאים לשולחן שלי, זה הכה בי פתאום – אני היא זו שלא מתאימה לשולחן שלי יותר מאשר החיפושית! יהודי לא שייך לבניין משרדים באמריקה – יהודי שייך למקום היחידי שיכול להזין את נשמתו וגופו, הארץ שהשם הבטיח לנו, המקום עליו נאמר שהאוויר בו מחכים ותורם לאמונה וללימוד התורה – ארץ ישראל הקדושה. מקומה של החיפושית הוא ביער, ומקומו של היהודי הוא בארץ ישראל.העם היהודי הוא כמו החיפושית – קטנה, אומללה וחסרת אונים, מנסה להגיע בחזרה הביתה. בכל אופן, כמו שהחיפושית המסכנה הזאת לעולם לא הייתה מצליחה להיחלץ מהמבוך, כלומר מהבניין, ולחזור לטבע ללא עזרתי, אף עם ישראל חסר אונים כאשר הוא מנסה לצאת ממבוך הגלות ולחזור למקום אליו הוא שייך – לישראל ולבית המקדש שיבנה במהרה – ללא עזרתו של השם.אבל גם התובנה הזאת לא סיפקה אותי. עדיין לא הגעתי לפתרון הבעיה שהטרידה אותי וגרמה לסערת רגשות בתוכי. לכן הוצאתי מהתיק את ה"פרק שירה" שלי, חלק מהגמרא בו נמצאים פסוקים שחיות שונות אומרות אותם בשבחו של השם, ומקווה, אולי, שכך אגלה את המסר שהשם מלמד אותי. לא שבתי ריקם – גיליתי, שהחיפושית שייכת לקבוצת השרצים, יצורים קטנים שדרכם להתגנב ל'שטח שלנו', והפסוק המתייחס אליהם אומר:ישמח ישראל בעושיו, בני ציון, יגילו במלכם" (תהלים קמ"ט, ב).החיפושית מזכירה לנו את העבודה שרק בגלל שאתה קטן אין זה אומר שאינך חשוב – ויותר מזה, שלא תגדל. כיום, עם ישראל קטן, כמו החיפושית. אנו כל כך נמוכים, קטנים בכמות ובכוחות שלנו, חסרי כוח ממש, יחסית לכל אותם עמים שהיו רוצים שפשוט נעלם, ח"ו. וזה עוד כלום, לעומת אלה שלא אומרים את זה בקול, אבל מייחלים לזה בליבם, כי הם אפילו לא ימחו על כזה דבר.בכל אופן, יום אחד, בעזרת השם ובמהרה, בני ציון יגילו (ישמחו) במלכם – מכיוון שמלכותו של השם מתגלה בכל העולם, לא רק מאחורי הקלעים, אלא לפניהם ממש. כל בריה בעולם תבין שהשם הוא האלוקים, המלך הכל יכול.וכשהיום הזה יגיע, ישראל ישמח בעושיו - ביוצרו, מכיוון שעם ישראל לא יהיה קטן יותר. נזכה למלא את משימתנו – להיות אור לגויים, ונלך בגאווה ובשמחה. נגלה את הגדולה הנסתרת שתמיד הייתה שם – כמו, למשל, הכוח שלנו לעזור לאלה הזקוקים לנו – ובמיוחד! – בזמנים של משברים ומצוקות, לאחוז באמונה שלנו ולא משנה מה האויבים שולחים לעברנו, אפילו למסור את חיינו על קידוש השם – כמו אותם יהודים קדושים שנרצחו על ידי טרוריסטים במומבאי לא מזמן. למרות שהחיפושית הזאת קטנה וחסרת אונים, היא מזכירה לנו שיום אחד, לא נהיה יותר קטנים ורדופים, אלא גדולים ומכובדים.אבל איך נגיע לזה? החיפושית מלמדת אותנו גם את זה, באותו הפסוק. בתחילת הפסוק מדובר על שמחה. אנו נגיע ליום הגדול הזה כאשר נהיה שמחים בחלקנו ובכל מה שהשם מזכה אותנו. אבל לא מדובר רק על אותו יום שעתיד לבוא, אלא גם היום, ובכל יום. נצליח לגדול כשנתמלא בהכרת הטוב להשם, ונחיה בשמחה בכל יום ולא משנה מה היום מביא בכנפיו, כך נכתיר את השם כמלך בחיינו, ונעבוד אותנו בכל כוחנו.אני האחרונה שאומר לכם שזה קל. כי רוב הזמן זה דורש מאמצים רבים ועצומים. בכל אופן, למען אותם רגעים, למרות השברים שבחייך ולמרות והשממה שבליבך, כל גופך ונשמתך ייפתחו לשמחה עצומה רק מהידיעה שהשם אוהב אותך, והוא כל כך איתך, מחזיק אותך בזרועותיו ובוכה איתך, ואז תרגיש שאתה ממריא מעלה. כן, זהו רגע של גדלוּת טהורה. הוא שווה את כל העמל והיזע הרגשיים שאנו משקיעים כדי להגיע אליו – למרות שחווים אותו אפילו לחלקיק שנייה בלבד, אבל יש בכוחו להחזיק אותך שנים!ועד כמה שזה קשה, כל אחד מאיתנו חייב לעבוד על מידת השמחה. אנו צריכים לשמוח בכל מה שיש לנו, ולהודות על כך להשם (אפילו כשאנו מתפללים שחיינו ישתפרו ויהיו טובים יותר). "עבדו את השם בשמחה" – אנו חייבים לעבוד את השם בשמחה ולחיות עם השמחה הזאת כי זה רצונו, ולא רצוננו. עלינו להכיר בעובדה שהשם הוא המלך, הוא המנהיג, הוא המנהל, והוא המוביל אותנו. הוא רחמן, אוהב ומלא חסדים ורחמים, הוא המלך הכל יכול. יש ביכולתו להעניק לנו כל מה שהוא רוצה, לכן גם ברור, שכל מה שהוא מעניק לנו הוא הדבר הטוב ביותר עבורנו, אפילו שבאותו רגע זה לא נראה כך.וכשכל הכוח הזה עומד לצידנו ומאחורינו, ובעצם מקיף אותנו, למרות שאנחנו כל כך קטנים ופגיעים, נזכה, בעזרת השם ובמהרה, להגיע ליום הזה, כשנקלף מעלינו את כל השכבות המסתירות יושלכו הצידה. וביום הזה, לא רק שנראה בבירור איך כל דבר היה באמת רק לטובה והטוב ביותר – אלא אנו בעצמנו נבין ונגלה זאת – ובגדול! – הן כעם והן כפרט.והחיפושית? אהה, אל תדאגו, בזהירות רבה הוצאתי את החיפושית מהבניין ושמתי אותה במקום שאףאחד (אני מקווה) לא ידרוך עליה.

 הנה סיפור מדהים ששמעתי השבוע, הסיפור הוא ממקור ראשון, אדם אמין, בנוסף הוא גם נשבע בבנות שלו שזה מה שקרה(לא ביקשנו ממנו הוא לבד נשבע(למי שלא יודע, אסור להישבע) )
האיש הזה גדל בישיבה בחינוך חרדי וכשגדל קצת פרק עול ועזב את הכל, דבר אחד הוא לא עזב וזה את האמונה וכך הוא מספר:
"בתקופה שהייתי מתפקד לפני עשר שנים(סוחר סמים) הייתי נוסע באוטו לעשות חלוקה ותוך כדי גם מעשן...
יום אחד נסעתי על 150 קמ"ש ובידי סיגריה(המבין יבין)... חתכתי בין 2 מכוניות, על האי תנועה, פתאום קלט אותי שוטר..
מיד השוטר סימן לי לעצור..
ברכב היו 10 קילו של סמים מאחורה בתוך הבגאז
ועוד 3 קילו של סמים מקדימה לידי(לא נפרט איזה)
+ 2 אקדחי
כמובן שלא עצרתי... והתחיל מרדף.
הצלחתי לברוח לו קצת אבל אחרי איזה דקה וחצי הגעתי לפקק ונתקעתי שם, השוטר ניצמד אלי עם הניידת, הסתכלתי על הפנים שלו הוא כבר לקח את זה אישית, הוא סימן לי עם היד כאילו הוא רוצה לחנוק אותי, כולו השתולל מעצבים...
ידעתי שעל דבר כזה אני הולך לשבת בכלא הרבה מאוד זמן..
התחלתי לדבר עם בורא עולם, אמרתי לו ריבונו של עולם, אני יודע שרק אתה יכול להציל אותי מהמצב הזה, אני בוטח בך שאתה תעזור לי, לכלא אני לא יכנס, מה שלא יהיה.. אתה תציל אותי..
השוטר הוציא אותו מהרכב והתחיל לצרוח עליו בשיא העצבים
תן לי את הרשיונות שלך- הם מוחרמים, הרכב מוחרם, ואתה עצור!
ותיזהר לא להוציא מילה מהפה כי אני לא רוצה לשמוע אותך אפילו!
יצאתי מהרכב בלי טיפת פחד, בטחתי בלב שלם שהשם יציל אותי מזה.
כשהשוטר הסתכל בתמונה של הרישיון הוא ראה אותי כשהייתי דתי עם זקן, הוא שאל אותי מה אחד כמוך היה דתי?!?אמרתי לו יותר מזה..הייתי חרדי ומה קרה שאל השוטר
אמרתי לו היה לי בלאגן עם אישתי והתגרשתי ועם הבנות .. התחלתי לחרטט אותו ולהמציא כל מיני סיפורים...
פתאום השוטר התחיל לבכות אמר לי מה שאתה מתאר זה בדיוק הסיפור שהיה לי עם אישתי ועם הבנות.. אחד לאחד.. עם דמעות בעיניים השוטר זרק את הרישיונות על הריצפה וברח משם.
אותו אדם כיום חוזר לדרך הטובה,הפסיק עם השטויות ומתחזק ב"ה
לא יאומן עד כמה אפשר לזכות בעבור אמונה וביטחון, כמה צריכים להתחזק בזה....אפילו אדם שנימצא בשיא הגועל יכול לזכות בכל מה שהוא רוצה בשכר האמונה והביטחון

חזק וברוך רות על הסיפור המרגש

טעות לעולם חוזרת, אומרת האימרה.
אך יש טעויות שנתפלל עליהם שלעולם לא יחזרו.
באחת מהטעויות הללו נפלתי אף אני.
"כנטפל לעושי מצווה" "ומתוקף תפקידי" יש לי קשר זעיר עם גופי הצדקה השכונתיים והעירוניים ולעיתים אני נדרש להמליץ או לתת מידע על משפחות שונות.
ככה גם היה עם משפחת כהן, משפחה קשת יום שהאב החובש את ספסל בית המדרש בבוקר ולאחר הצהריים עוסק בהבאת טרף לביתו, רעייתו, היא תמיד "במצב" או לפני לידה או לאחריה, שמונה צעצועים   זעטוטים כרוכים לה בסינורה.
פרנסה אין, הוצאות עד השמים.
השנה, היו מעט חששות לקצוצים בכספי הצדקה של ער"פ (שב"ה התבדו) ולכן נערכו דיונים מחודשים על סדרי העדיפויות בחלוקת כספי הצדקה.
משפחת כהן עמדה על הפרק, אני המלצתי על המשפחה ביודעי על המצוקה הגדולה ששוררת בבית ועל כך שהאשה מאוד מוזנחת וצריכה גם היא מעט רוח והצלה.
ב"ה בעקבות ההמלצות ובעיקבות שב"ה כספי הצדקה השנה היו גדולים מתמיד, ניתנה למשפחת כהן עזרה נדיבה ביותר.
בימי חול המועד לא חיכיתי עד שתשאל השאלה המעצבנת, אוווף מה עושים היום, (אלא שלא כדרכנו) ארזנו מעט מצות ושקדים ויצאנו לראות את אחינו שבפזורה מחבל הבשור ועד נחל הלבנון.
המלונות היו שוקקי חיים מלאים ביהודים שבעים ומאושרים על שלא נכשלו בכזית שרויה ח"ו.
חישבנו ברשעות את מקורות התשלום של המשפחות, לזה ידענו כי יש אבא עשיר, וההוא משמש כעורך סדר וליצן החצר, ההוא סתם לקח הלוואה בבנק וההוא בוודאי המשגיח המיוחד שמפקח על תמהיל האגוזים שבחרוסת.
לא יכלתי בשום אופן להסביר את הנינוחות שבה ישב הרב כהן בכורסה, ולידו אשתו עם השיניים החסרות ושמונת הפיצ'קלך שסבבו בלובי כשיכורים בבית היין.
הבנתי את הכשלון והטעות הגדולה שעשינו ויותר מזה זעמתי על שקי "הקמח לפסח" שעימן הוא שילם את שהות עשרת בני משפחתו.
ערכתי בירור קצר אצל מארחי בבית המלון, אכן משפחת כהן שוהה שם מערב שבת ועד עתה.
לא התעצלתי ולמחרת הרמתי טלפון לגזבר של הקופה, כבוד הרב נכשלנו בענק, ....... ראיתי את משפחת כהן בהרכב מלא בבית מלון !!!
כן הוא צחק, בערב החג קיבלתי טלפון מחברת תיירות מסויימת שנותרו לה חמישה חדרים בבית מלון, בעל החברה החליט שאם כבר, אז הוא הולך להגיד את "הא לחמא ענייא" "וכל דכפין ייתי ויאכול",
ככתבו וכלשונו, ללא פירושים נפתלים עול כן הוא ביקש ממני למלא לו את החדרים  באנשים נזקקים והאוכל עליו.
המלצתי לו על משפחת כהן, אתה יודע "האמא הרי זקוקה למנוחה ולשלווה", אבל תשמע הוא מוסיף, הרב  כהן בא אלי עם כל הכסף שקיבל ועם המצרכים שקנה ורצה להחזירם, הוא טען כי קיבל את זה "כקמחא דפסחא" ומאחר והוא לא זקוק השנה לקמח הרי הוא צריך להחזיר את הכסף. אני טענתי לו, מוסיף גבאי הצדקה, כי הכסף זה מענק, אבל בכדי לזרז את האנשים לתרום קוראים לזה קמחא דפסחא, סיכמנו כי אחרי החג נברר את ההלכה.
ולי לא נותר אל לחזור ולומר
אויש, סורי, טעיתי (-)
הווי דן את כל האדם לכף זכות !!!

תוקן על ידי noamzaig ב- 06/12/2009 08:05:52

עניין של תזמון רפי מלונדון
מספר שבשנת 1978 שכר עם אשתו לעתיד, ועם עוד שני זוגות, טנדר פיז'ו, מחברה קטנה בראשון לציון. השישה יצאו לטיול בן שבוע בסיני, ובערב האחרון החלו לעשות את דרכם משארם א-שייח לישראל. הוא מספר: "התנועה היתה דלילה ביותר, כ-10 דקות בין רכב לרכב, וכמה עשרות קילומטרים מאילת המנוע השמיע קול חירחור, ונדם. מיד קפצנו, הבחורים, לברר מה קרה. בדיקה קצרה בעלתה שהאלמנט (זרוע הדיסטריביוטור, אם לנקוט שפה טכנית) נשבר. אין תיקון ואין אילתור. טלפון נייד לא היה קיים אז גם בחלומות הוורודים של אריקסון, והאופציה היחידה היתה להתארגן לשינה."דקות ארוכות עברו, ואפילו זבוב לא עובר. לבסוף ניראו שני אורות מרחוק, שהתרגמו לוולוו שעצר לידינו. הוא שאל מה קרה, סיפרנו, ואז הוא אומר 'תנו לי שנייה, אולי יש לי חלופי'. מה חלופי? איך? אבל - יש. עוד שתי דקות והמנוע כמו חדש. טוב, עד כאן לא מצוי, אבל אפשרי. תגידו, גם לי קרה. שאלנו אותו: 'כמה?', הוא עונה 'לא צריך'. למה? 'כי אני בעל המוסך שמתקן לחברת ההשכרה הזו את כלי הרכב. רק תגידו לו שתיקנתי, ואני כבר אסתדר איתו'. הסתברות של 1 ל-200 מיליון".