אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

הסיפור המדהים של אלכסיי נייקוב

כשאלוקים רוצה – אפילו סיר של חמין יכול להגן על ילדי ישראל.

זה קרה בישוב נצרים שנמצאת בצפון הרצועה. ביום שבת בבוקר הצליחו שני פלשתינאים לחדור לתוך הישוב ומיד חיפשו להשמיד להרוג ולאבד.

טף ונשים הם הטרף החביב על הרוצחים הארורים. וכשהם ראו שני ילדים חוזרים מבית הכנסת מיד הם רצו לעברם לשסף את גרונם בסכין. הם חשבו שאם הם ישתמשו בנשק קר הם יוכלו לפעול זמן רב בלי שירגשו בהם.

הילדים שראו את הפלשתינאים רצים לקראתם - רצו לכיוון הבית שלהם וצעקו "מחבלים". הגברים עוד לא חזרו מבית הכנסת ובבית היתה רק האשה. היא ראתה את ילדיה רצים לביתה ובעקבותיהם שני מרצחים ארורים.

חכמנו אמרו על הפסוק "כי חיות הנה" - אלו נשות ישראל שנראות עדינות ואצילות, אבל בשעת מבחן - הן לביאות. האמא לא איבדה את עשתונותיה. לקחת את סיר החמין הרותח וזרקה אותו בפניהם של שני המחבלים.

בכל התדריכים שהמחבלים עברו לפני צאתם לפיגוע – לא הכינו אותם כיצד מתגוננים בפני "כלי נשק" חם שכזה. הם איבדו את עשתונותיהם וברחו משם כל עוד רוחם בם לחפש מסתור מה"נשק הקטלני".

בנתיים, שמעו אנשים נוספים את הקריאה "מחבלים", ומערכת האזעקה של הישוב החלה לצפור ולהזהיר.

יהודים הם רחמנים בני רחמנים. אחד מתושבי נצרים ראה שני אנשים בורחים בבהלה, הוא חשב לתומו שאלה שני פועלים שבורחים מהמחבלים. מיד הוא הכניסם לביתו, לחדר הממוגן. שם הם התחבאו יחד עם כל בני משפחתו.

כשאלוקים רוצה – אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - הוא ינצל. המחבלים שנכנסו לתוך חדר הביטחון של המתנחל עם בני ביתו – היו יכולים לטבוח את יושבי חדר הביטחון בקלי קלות. אבל הם כל כך היו המומים מסיר החמין שנפל עליהם – עד שהם לא חשבו כלל על האפשרות הזו.

כמה דקות חלפו, והיהודי שאירח את המחבלים בביתו שומע כי מחפשים את המחבלים סמוך לביתו. קוראים להם ברמקולים לצאת. הוא הבין כי הוא למעשה מארח את ה,,,מחבלים בתוך ביתו.

שתי בעיטות והמחבלים התעופפו לתוך קבוצת החיילים שהמטירו עליהם אש וגופרית להשלים את פעולתו של סיר החמין.

שנים של מגורים בלוס אנג'לס הביאו לו את ההיכרות מקרוב עם הראפ. חודשים של חיפוש מתמשך אחר משמעות, גילו לו את ה' יתברך, באי יפהפה בתאילנד. את שניהם הוא הביא איתו לארץ ושילב באלבום בכורה. יחד עם להקת "יוניפלו" המפורסמת הוא חיבר שיר חדש שסחף אפילו את הרב שלום ארוש. תכירו, אלי-רן, הראפר מהכותל, מחבר ראפ למילים של קדושה.                                  לקראת סיום השיעור השבועי הפופולארי של הרב שלום ארוש בירושלים, נוכח הקהל הרב שהיה שם והצופים בשידור חי המועבר באינטרנט בחוויה מסוג אחר. במקום הסיום הקבוע של השיעור, הזמין הרב את להקת הראפ הידועה "יוניפלו", ועמם בחור צעיר, חבוש כיפה גדולה, אלי-רן שמו. אל מול מבטיהם המופתעים של הנוכחים, הם עלו לבמה, לצדו של הרב, והחלו לשיר שיר ראפ סוחף שזה עתה סיימו להקליט יחד. המנגינה, סוחפת כמו שמוסיקת ראפ יודעת לעשות, והמילים – מילות קודש, שלא ממש נשמעו בסצנת הראפ עד כה. כתבתי אבא שיר של קודש לקרב את הרחוקים
לא לכבוד ולא לכסף אנחנו כאן לך שרים
רק להזכיר מאיפה באנו, ובסוף לאן הולכים
מבקש אני ממך אב רחמן שבמרומים, תן את המילים שיצרבו לאנשים
שיפתחו להם את הלב, שיעזבו ת'בלבולים
שיזכו גם הם כמוני את השקר לעזוב, להתקרב אליך אבא ולקבל את כל הטוב..." באמצע השיר הרב קם והחל למחוא כפיים, ולרקוד בהתלהבות. בפזמון השני כבר כל היושבים בקהל הצטרפו אליהם ושרו במרץ: "אבא, קרב אותי אליך". כשסיימנו את השיר הרב תפס לי את היד ולא עזב אותה במשך בערך עשר דקות ואמר במיקרופון: 'זה השיר עם הכי הרבה מילים יפות ששמעתי בחיים שלי'. הוא בירך אותי שאזכה לקדש את ה' ולהוציא אלבום שכל מי שישמע אותו יחזור בתשובה" מספר אלי-רן, הבחור הצעיר והסולן, שעומד מאחורי השיר, על המפגש שלו עם הרב הסוחף לפני כחצי שנה. מפגש שהוליד אלבום בכורה שיוצא בימים אלה לחנויות, אלבום שכולו ראפ משולב במילים של קודש. לפני הפגישה עם הרב לא היו לי שירים, לא התחלתי בכלל לעבוד על אלבום, זה השיר היחיד שהוצאתי. ומאז נהייתה לי סייעתא דשמיא אדירה, כאילו הקב"ה כותב לי את המילים והלחנים. תוך פחות מחצי שנה האלבום היה מוכן", הוא מספר בהתרגשות ומוסיף בכנות: "האמת היא שאני לא יודע בכלל לכתוב שירים, לא לשיר ולא להלחין. אין לי מושג בזה. אבל באלבום הזה ה' עשה הכל. הוא לא עזר לי, הוא באמת ממש עשה הכל". קוראים לו אלי-רן, הוא בן 30, נשוי פלוס, ואת שם משפחתו הוא לא מעוניין לפרסם, מטעמי ענווה. זה השם שגם מוטבע על אלבומו החדש, "אצבע אלקים – מוזיקה מהנשמה". עד לפני שנים ספורות הוא חי בכלל בלוס אנג'לס, כבחור חילוני שאוהב חופש, מושפע מתרבות הראפ המקומית הפורחת. "בכל מקום חיפשתי את עצמי, ניסיתי למצוא את האמת כי כל דבר נראה לי שלא בשבילו באתי לעולם". הוא חיפש בדנבר שבקולוראדו, בטוסון שבאריזונה ובסיאטל שבוושינגטון, עד שהבין שאת האמת כנראה הוא לא ימצא שם. הוא החליט להמשיך לתאילנד. הייתי שם חודשיים, באחד האיים הכי יפים בכדור הארץ, שנראה ממש כמו גן עדן. דווקא שם בא אלי איזה חב"דניק והציע לי להניח תפילין". אז הוא הניח תפילין בהתרגשות וכך גילה את האור? כמעט, אבל לא ממש ככה. הייתי כולי מרוח בשמן קוקוס ואמרתי לו שאני לא יכול להניח תפילין. אמרתי לו שאם יהיה פה מאוחר יותר, אחרי שאתקלח, אז אניח". אלי-רן המשיך בעיסוקיו, כמעט ושכח מהמפגש עם הניצוץ היהודי, ורק כעבור שעות ארוכות נפנה להתקלח. אך החב"דניק, כדרכם של חב"דניקים מסורים, לא שכח. הוא גילה במעמקי אי קסום ורחוק מארץ הקודש נשמה יהודית, והוא לא יוותר עליה כל כך בקלות. כעבור כחמש שעות גילה אלי רן שהחב"דניק לא התייאש והוא עדיין מחכה לו שיניח תפילין. הנחתי תפילין ואז נדלק לי משהו בנשמה", משחזר אלי-רן את הרגע שהביא אותו לחפש את האמת בבית. "הרגשתי שאני רודף אחרי כלום בעצם. שמה שאני באמת מחפש – נמצא אצלנו. הוא נתן לי חוברת קטנה בשם "מסע", קראתי אותה וזה גרם לי לרצות לחזור לארץ, לרצות להיות באמת יהודי. ידעתי שמהרגע הזה אני מפסיק לחפש כי מצאתי. מצאתי את ה' באחד האיים הכי יפים בעולם. בתאילנד. החלטתי שאם זה באמת ככה, אני חייב להאיר לכולם את זה. זה דברים שאנשים בעצם יודעים אבל עוד לא נפל להם האסימון". ואלי-רן רוצה להפיל את האסימון לאותם אנשים ובעצם לכולנו, על ידי המוסיקה שלו, כראפר. "הייתי גר בלוס אנג'לס ורוב הזמן הייתי שומע שם מוסיקה של הגויים, זו המוסיקה שהכי חביבה עלי. אז המקצבים באו לי דווקא מהצד האחר, והחלטתי לקחת את כל זה ולקדש אותו. דרך מוסיקת הראפ בשילוב מילים של קדושה לחדור ללב האנשים". הוא חזר לארץ והחל בפרויקט של לקרב אנשים לה' יתברך, כדבריו. הוא כתב את המילים לשירו הראשון, "תן לי אות" והתפלל לה' שישלח לו את האנשים הנכונים ואת המקצב המתאים. ואז שמעתי את השיר "ירושלים" של להקת הראפ יוניפלו, שהיא בכלל להקה חילונית. ממש אהבתי את השיר שמדבר על הכותל ועל ירושלים וקדושה. החלטתי שאני חייב להתחבר אליהם". ואכן, ממש כמו שהתפלל, חברי הלהקה הגיעו עד אליו. "זה היה בליל הושענא רבה. הם שאלו אותי אם אני מכיר את רבי נחמן מברסלב, אמרתי שבטח. בדיוק סיימתי לקרוא ספר אודותיו. הם שאלו מה אני יכול לספר להם עליו, וסיפרתי להם סיפורים כל הלילה". ומאז הם הפכו לשותפים מוסיקליים ולחברים טובים. מלבד שיר משותף שהפך פופולארי ביוּ-טיוּב, החברות גם הובילה את חברי הלהקה להתקרב ליהדות ואף לשמור שבת.
למרות שאין לו עניין בהופעות, אלא רק בהפצת אלבומו ("אני מאוד מפחד מגאווה" הוא מסביר), ביום העצמאות האחרון הוא הוזמן להופיע במעלה אדומים מול קהל של למעלה מעשרת אלפים איש. "שרתי שם את שיר אהבה לה' וכולם מחאו כפיים".
את עטיפת אלבומו מעטרת תמונה גדולה ויפיפייה של הכותל המערבי. ולא בכדי בחר אלי-רן דווקא את התמונה הזו. מלבד אהבתו למקום הקדוש, הוא עובד שם כבר כמעט שנתיים ופוקד אותו יום יום. "אני משוגע על הכותל. מאוד אוהב להיות שם. כשאני רואה את האבנים של הכותל אני מרגיש שאני מקבל מהן כוח. אם יום אחד אני לא נמצא שם, אני מרגיש שאין לי את העוצמה הזו. האבנים האלה הם לא רק סמל, יש בהן כוח אינסופי". אתה נמצא בכותל יום יום, זה מקום העבודה שלך. ההרגל לא שוחק? לא. כל יום מחדש כשאני רואה את הרחבה של הכותל אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה ומודה לה' על שאני זוכה להיות שם".

        סיפור אמיתי מהחיים ישראל רחמנים בני רחמנים,                  שני ישראלים מרוקאים היו בטיול בשוייץ ישבו בבית קפה ודברו בניהם בדבור שלהם פעם עברית מעורב מרוקאית צרפתית, שמע אותם אחד בבית קפה נראה איש מכובד ,ידע שהם מרוקאים,ביקש לשבת על ידם בערבית מרוקאית,אמרו אתפדל, ישב וביקש מה אתם רוצים לשתות או לאכול על חשבוני,לא לא ענו בנימוס לא אתם חייבים אפילו קולה, הזמין קולה,והוא אומר להם אני נולדתי במרוקו ,ואמי הייתה אלמנה עם ילדים ולא היה מה לאכול,עכשיו אני תושב שוויץ  ויש לי מכל ברוך השם מאמר אחד יש לי בראש מאימא ז'ל (יא בני אוקאן מא קנו ליהוד כונא נמותו מזוע)אם לא לא היו יהודים שכנים שלהם שריחמו עליהם ונתנו להם אוכל ,הוא ואחיו לא היו קיימים,לכן מה שאני אכבד אותכם כאיין וכאפס למה שנתתם לנו, תמיד חפשתי להחזיר טובה לאלה שנתנו לנו את החיים לעומת זאת יש ערבים שמחנכים ילדיהם  לשינאת יהודים  על לא עול בכפם,יצאו משלחת ישראלית לעזרה לעיר מוסלמית ,איפה שהייתה רעידת אדמה ,ישראלית נותנת אוכל לילד יתום קטן והוא רועד מפחד, שואלת אותו ממה אתה מפחד?אומר( מליאהוד) מהיהודים, בחיים שלו לא ראה יהודים, אבל זה החינוך שהם מקבלים  

 חנה מנשה,סיפור  שלא כל הפרטים בו ניתנים
לגילוי.     את הסיפור הזה אפשר להתחיל, אם תרצו, דווקא מסופו: שדה התעופה בן גוריון, לפני כחודשיים. אישה מבוגרת, בת 74 ובעלת חזות מוסלמית לכל דבר, מלווה בשוטרת ממשטרת הגבולות, נכנסת אל אולם מקבלי הפנים. התרגשותה אינה ניתנת להסתרה, וגם לא התרגשותם של אחיה ושל אחיותיה המקבילים את פניה – כאשר עד לפני מספר חודשים, לא האמינו כלל כי עודנה בחיים.    את הסיפור הזה אפשר גם להתחיל, אם תרצו, מתחילתו: חנה מנשה, כלה צעירה בת 14 בלבד, נחטפת מחיק משפחתה בידי נהג המשפחה המוסלמי, ועקבותיה אובדים.   ואת הסיפור הזה אפשר גם להתחיל, אם תרצו כמובן, מהחלק הנותר – מאמצעו: אישה עטוית חאטה (כיסוי ראש מוסלמי) ולבושת שחורים מכף רגל ועד ראש, כמנהג מוסלמיות אדוקות במדינות חשוכות, נכנסת לבניין שגרירות ישראל באחת מבירות אירופה ומודיעה: "אני יהודייה. ברצוני לעלות לארץ ישראל". אנשי השגרירות, כמצופה, מרימים גבה ושתיים, אולם משהאישה מונה באוזניהם את שמותיהם של אביה ושל אחיה, שאליהם ערגה יותר מ-60 שנה – אפרים, מנשה, יחזקאל ועוד – הם מתקשרים למשרד הפנים, רק כדי להיפטר מהטורדנית. אולם ה'טורדנית' מתבררת עד מהרה כבת האובדת של משפחת מנשה.   עיראק, בשנת תש"ט (1949) כבר הייתה עצמאית, לאחר שהבריטים עזבו אותה בשנת 32' למרות שהם הותירו לעצמם את הזכות להעביר דרכה כוחות צבאיים. בשנת 39' מת ראזי הראשון, מלך עיראק, ואת מקומו תפס בנו שהיה אז רק בן 4, פייסל השני. בשל גילו הצעיר של פייסל מילא את מקומו עד שיתבגר, דודו, עבד אל-אילאה ששימש כשליט בפועל בעיראק עד שמלאו לפייסל 18 שנים. בשנת 41 פלשו הבריטים שוב לעיראק ושהו בה עד שנת 47' אז הוחזר לעיראק שלטון המונרכיה ההאשמית, שליטיה האמיתיים של המדינה בתקופת דודו של פייסל אל-אילאה. שנה לאחר מכן, ב-48' נטלה עיראק חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל, במלחמת העצמאות כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבו   באותה שנה חיה בעיר עמארה שבעיראק חנה מנשה, בתו של הרב יחזקאל מנשה. חנה נישאה כמקובל ביהדות עיראק בגיל 14, לבן דודתה, אחות אביה, ועברה להתגורר בבית הוריו בבגדד. לשמחת החתונה, שנמשכה שבוע, נסעו רק האב יחזקאל והאח אפרים, שהיה אז בן שמונה. בבית, בעיר עמארה, נותרה האם, מטופלת בשישה ילדים קטנים. מספר ימים לאחר שמחת הנישואין שלחה הדודה את הנהג המוסלמי לבצע עבורה קניות אחדות בשוק המקומי, כשאליו נלוות חנה, הכלה הצעירה, ובת-דודתה הקטנה. השבוע, בביתו של אחיה, אפרים מנשה ברמת גן, אנחנו שומעים מפיה את סיפורה, שאלמלא אנו רואים את האישה מול עינינו ושומעים את סיפורה, לא ניתן היה להאמין לו. חנה עצמה מבינה ומדברת רק ערבית בניב עיראקי. היא הספיקה ללמוד מעט עברית בשבועות בהן היא שוהה בבית משפחתה, אך את מהלך הראיון וכדי להבין את סיפורה, משמש אחיה אפרים, כמתורגמן בינינו. ניכר כי היא נתונה עדיין תחת הפחד והחרדה שנחרתו בה בשישים שנות שלטון דיקטטורי מוסלמי קנאי. 
הנסיעה הזו חרוטה בזיכרוני כאילו התרחשה אתמול", מספרת חנה. "זה קרה בדיוק עשרה ימים אחרי שהגעתי לבגדד ויומיים אחרי שהסתיים שבוע ה'שבע ברכות' שלי. נסענו עם נהג המשפחה לשוק המקומי, אני ובת-דודתי בת השמונה. כשעצרנו בדרכנו, כדי שבת-דודתי תוכל להיכנס לרגעים אחדים לחנות מסוימת, חשבתי שנמתין לה, אולם להפתעתי המשיך הנהג בנסיעתו. ניסיתי למחות באוזניו ולהבין מדוע אנחנו לא מחכים לה, אבל הנהג השיב שהוא סיכם עם הוריה שהיא תשוב אל ביתה רגלית. לא הייתה לי ברירה רבה ואני האמנתי לדבריו. חשבתי שכעת ניסע אל השוק, אבל הדרך התארכה באורח פלא, והבחנתי כי למעשה אנו יוצאים מן העיר. אמנם לא הכרתי את בגדד, אבל ידעתי שהשוק ממוקם בתוך העיר ולא מחוצה לה. תחושתי הרעה רק הלכה וגברה". לאן אתה לוקח אותי? אני מבקשת שתחזיר אותי הביתה!" אמרה חנה הצעירה לנהג המוסלמי, שהיה בן-בית בבית דודתה. הנהג ניסה להרגיעה, ואמר כי עליו רק לקחת דבר-מה בדרכו, ומיד ישובו, "אבל אני כבר לא האמתי לו והתחלתי לצעוק בפחד. בשלב הזה הפך הנהג להיות תוקפני יותר. 'אם לא תפסיקי לצעוק, אהרוג אותך ואשליך את גופתך לבור. אף אחד לא יוכל להציל אותך', הוא אמר לי בטון מאיים. רועדת כולי מאימה התכנסתי בתוך עצמי, ממלמלת פרקי תהלים שהיו שגורים בפי. אני זוכרת שהייתי רעבה, צמאה ומבוהלת, אבל ישבתי מכונסת ופחדתי לזוז. הנסיעה המסויטת הזו נמשכה עוד מספר שעות, עד שהגענו למחסום משטרתי. הייתי בטוחה שניצלתי, וברגע שהשוטרים יראו אותי ויבינו שאני נמצאת במצוקה, הם יעצרו את הנהג וישחררו אותי לחופשי". חנה מספרת את הדברים ונראה שהיא חווה אותם בכל נפשה. כשהיא מספרת על המחסום המשטרתי, נראה כאילו אכן היא נמצאת כעת, מכונסת בתוך הרכב, ותקווה כלשהי עולה על פניה למראה השוטרים. "חשבתי שכעת אוכל לצעוק לעזרה לצאת לחופשי. הזדקפתי במושב וניסיתי לפתוח את החלון. אבל הנהג המוסלמי הבחין בכך. בקול מצמרר הוא הזהיר אותי שאם רק אעורר את תשומת ליבם של השוטרים, כל בני משפחתי ישלמו על כך בחייהם". חנה המפוחדת פרצה שוב בבכי ובתחנונים לפני הנהג המוסלמי, מבקשת על חייה. לזוועתה, שלף המוסלמי אקדח והצמיד אותו אליה בלי שהשוטרים ישימו לב, עד שחלפו על פני המחסום. "התאבנתי מפחד ולא יכולתי להוציא מילה מפי, מספרת חנה, שישים שנה לאחר אותו יום שינה את חייה.   
לאחר יום שלם של נסיעה, החנה המוסלמי את הרכב ליד חווה מבודדת בדרום עיראק, המקום בו גרו הוריו. "ההורים שלו התפלאו לראות אותי, אבל לאחר חילופי דברים קשים בינם לבין בנם לא היה להם מה לומר. פתאום ניגשה אלי אחת מנשות המשפחה, אחזה בחוזקה בזרועי וגררה אותי אחריה. לפני שהבנתי מה מתרחש, מצאתי את עצמי כלואה במחסן תת-קרקעי חשוך, מין מקלט שחור ואפל. הכניסה למחסן נחסמה היטב וכך נותרתי שם, בוכה צועקת לעזרה. בין בכי לצעקה שמעתי את המוסלמי שפנה ללכת מן המחסן אומר לעברי: 'חבל על המאמצים שלך, אף אחד לא ישמע אותך. המשפחה שלך בודאי תחפש אחרייך, אבל אף אחד לא יחשוב שיש לי איזשהו קשר לעניין". אפרים, שכאמור משמש כמתורגמן בינינו מנסה לתאר לנו באופן מוחשי יותר באיזה בור מדובר: "זה היה דומה לבור שבו נמצא סאדאם חוסיין... את המזון זרק לה המוסלמי מלמעלה, אחת ליום – בכמות שרק מאפשרת לך להיוותר בחיים ולא יותר מזה. מדי יום הוא היה מוציא אותה החוצה, כדי שתוכל קצת לראות את אור השמש ולטייל, במשך כחצי שעה. הוא פחד מאוד שמא היא תימלט, הפרשה תיחשף והוא יישב מאחורי סורג ובריח".   עוד בטרם אנחנו מנסים לשאול את חנה מדוע עשה זאת המוסלמי, היא עונה על השאלה המתבקשת: "למה הוא עשה את זה?  
כל מי שראה אותי היה בטוח שאני מוסלמית אדוקה. איש לא היה יכול לחשוד שמתחת למעטה החיצוני פועם לב יהודי", אומרת חנה. "ואכן, לא רק ששמרתי על יהדותי, אלא אף הצלחתי לאתר לוח שנה יהודי וכך לדעת מתי חלים המועדים השונים. הייתי מתפללת בסתר בכל יום, ובערבי שבתות הייתי מדליקה נרות. זכרתי את כל התפילות שאבא שלי לימד אותי והייתי משננת אותן בעל-פה. כילדה הייתי תמיד הולכת עם אבא שלי לבית הכנסת. אבא היה יהודי חשוב בקהילה שלנו, והיה במעמד של רב בית הכנסת".  מדוע לא ניסית לברוח בכל השנים הללו? לא יכולתי לעשות את זה, כי בעיראק, במיוחד באותה תקופה, אישה לא הייתה יכולה להסתובב לבדה, זה היה מסוכן מאוד. בכל זאת, יום אחד הייתי כל כך מיואשת. חיכיתי שהוא ילך למקום עבודתו, ואז התלבשתי ונסעתי למקום הגבול. רציתי לברוח דרך איראן שהייתה אז בקשרים דיפלומטיים עם ישראל. ידעתי שיש שם שגרירות ושאוכל להגיע משם לישראל. הגעתי לגבול ושכרתי סירה כדי לחצות את הנהר הזורם שם, אבל אז תפסו אותי שוטרי הגבול ושאלו אותי לזהותי. הם לקחו אותי לתחנת המשטרה, שם טענתי שרציתי 'להתאוורר' ולכן יצאתי לשוט קצת בסירה... הם האמינו לדבריי ושחררו אותי. הצלחתי להגיע הביתה בזמן, בלי שאף אחד ידע על ניסיון בריחתי הנועז. האמת היא שהיו עוד מספר פעמים בהן ניסיתי לברוח, אבל תמיד נתפסתי", מספרת חנה. "כשעברנו לבגדד, הוא בנה שם בית והקיף אותו בחומה בעלת שערים כבדים, הכל כדי שלא אוכל להימלט. בכל פעם שחשד שאני מנסה לברוח, הוא היה מכה אותי ופעם אף השתמש בסכין..." חנה משתנקת בזיכרונותיה הנוראיים. לאחר מספר דקות היא מתעשתת וממשיכה: "בזמן הפלישה של ארצות הברית לעיראק לפני כשש שנים, אזרתי אומץ, יצאתי מהבית והגעתי לבסיס אמריקני, רציתי שהם ייקחו אותי לישראל. אבל החיילים חשבו שאני מרגלת או סתם תימהונית. הם לעגו לי וסילקו אותי מהמקום". אבא לא הספיק לראות אותי  כשהייתי בן 14 עלתה משפחתי לארץ", משלים אפרים את סיפורה מנקודת מבטו, "אבל לי לא נתנו לצאת מעיראק, כי אמרו שאני חייב כסף וכל מיני דברים... אז נשארתי בבגדד והתגוררתי בבית הכנסת, שם גם התגוררה משפחתי לפני שעלתה לארץ. כשמשפחתי עזבה, הותיר לי אבי כסף למחיה. בכסף הזה שכרתי אנשים כדי שיעזרו לי לחפש את אחותי. אבל מסתבר שלמוסלמי שחטף אותה היו קשרים בשלטון, כי שום דבר, ממש שום דבר לא עזר לנו. כשעליתי לארץ, נשבעתי לעצמי שלא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא את חנה ואחזיר אותה אלינו", אומר אפרים, היום בן 70. "אחרי שסיימתי את שרותי הצבאי חשבתי לנסוע לעיראק, להתחפש למוסלמי ולאתר אותה, אבל כמובן, זה לא יצא לפועל". חנה מסרבת לספר לנו כיצד יצאה, בסופו של דבר, מעיראק. "על זה אסור לי לדבר. יותר מדי אנשים מעורבים בזה, ומדובר בסכנת חיים מבחינתם", היא אומרת בהתנצלות-מה. אלי מנשה, בנו של אפרים מספר לנו על ההתרחשות עד הגעתה של חנה לישראל: "יום אחד התקשר מישהו לטלפון שלי, הוא לא הזדהה בשם אבל התחיל לשאול אותי שאלות על המשפחה שלנו. ניסיתי להבין ממנו מדוע הוא שואל, התחלתי לדאוג אולי קרה משהו, אבל הוא הרגיע אותי ואמר לי שיש לו משהו משמח לספר לי. הוא חזר לשאול אותי על המשפחה שלי וביקש לדעת את שמות אחיותיהן של אבי. אני סיפרתי לו לפי תומי, כשאני לא מבין עדיין לאן הוא חותר, ואז הוא אומר לי: 'יש לי בשורה משמחת עבורכם, מצאנו את אחות של אביך'".  עד היום אתה לא יודע במי מדובר?   אני יודע מה השם שלו, אבל אני לא יכול לספר לך מי הוא או מטעם מי הוא פעל. אני לא ראיתי אותו אבל אני יודע שהוא ראה אותי. על כל פנים, הוא מספר לי שחנה הגיעה אליהם ואמרה להם שיש לה קרובי משפחה בישראל. היא נתנה לו סימנים מדויקים על המשפחה, והאיש ניסה ליצור עימנו קשר. 'התקשרתי לכמה מבני המשפחה', הוא אמר לי, 'אבל אתה היחיד שהיה אפשר לדבר איתו. כולם ניתקו לי את הטלפון, כנראה לא האמינו שאני מדבר ברצינות'. הוא אמר לי שכעת מתחילים התהליכים כדי להביאה לישראל, אבל הזהיר אותי שוב ושוב שאסור לי לספר לאף אחד שעומד להתרחש משהו בעניין" חלפה חצי שנה בה לא שמע אלי מאומה מאותו אדם. "אבא לא ישן בכל החודשים הללו, מאז שיצרו איתנו קשר. הוא הוריד אז 10 ק"ג ממשקלו מרוב ציפייה, ומחרדה נוראה שגם הפעם יהיו כל המאמצים לשווא. אמרו כי יודיעו לנו טלפונית על מועד הגעתה של דודה חנה. סבא, הרב יחזקאל מנשה זצ"ל, לא זכה לשרוד את התקופה הזו ונלקח לבית עולמו זמן קצר לפני שחנה עלתה לארץ. חשבנו שזה עניין של ימים אחדים, אבל חלפו שבעה חודשים. ואז, בדיוק כמו בפעם הראשונה הוא התקשר יום אחד ואמר לי, 'דודה שלך מגיעה מחר לישראל...' הוא הורה לנו לחכות לה בשדה התעופה, ואנחנו הגענו כל בני המשפחה, והנה היא מופיעה מול עינינו... אני לא יכול להסביר את זה, אבל היא זיהתה את אבי בלי בעיה וקראה לו מיד בשמו, 'אפרים', וכך גם לשאר אחיותיה. היא זכרה כל אחת מהן ובכתה כשהיא מחבקת אותן אחרי 60 שנה שלא ראתה אותן. נתנו לה לנוח מספר ימים, אבל היא ביקשה בכל ליבה שניקח אותה לקברים של סבא וסבתא. סבתא קבורה באחד היישובים הסמוכים למגדל העמק ואנחנו לקחנו אותה לשם. היא השתטחה על הקבר במשך זמן ארוך ובכתה, בכי שאי אפשר היה לעמוד בפניו. לאחר מכן לקחנו אותה לקבר של סבא במגדל העמק, וגם שם היא התרגשה מאוד". מאז שהגיעה ארצה שוהה חנה בבית אחיה אפרים ברמת גן. היא מנסה להתאושש מהשנים הנוראות שעברו עליה בעיראק. בינתיים היא מכירה אט-אט את בני משפחתה המורחבת: אחיינים, אחייניות, נכדים, ונכדות שנוספו למשפחה במהלך שישים השנים שבהן הייתה בודדה בנכר. אני רואה שעדיין משהו לא מסתדר לה" מספר לנו אלי. "היא מרגישה מעט פחד, אין לה ביטחון והיא עדיין מרגישה זרה. היא לא מקבלת עדיין קצבת זקנה ועדיין לא יכולה ללכת לקופת החולים. רק בעוד כחודשיים תוסדר הפרוצדורה באמצעותה היא תהיה זכאית לביטוח בריאות. אני מרגיש כל הזמן כאילו היא עדיין מרגישה תלויה במישהו, כאילו היא עוד לא השתחררה. אני לא יכול לדבר איתה כי היא מבינה רק ערבית, אבל לפעמים אני אומר לאבא שלי: 'אבא, תגיד לה שתרד קצת למטה, לעשות סיבוב בשכונה'. אבל היא לא רוצה, אפילו את המקרר היא לא פותחת. היא נמצאת כל היום בבית, ובזמן המלחמה הייתה צמודה לכלי התקשורת המשדרים בערבית. גם המלחמה מפחידה אותה מאוד, היא שומעת בכלי התקשורת שחיילים ישראלים נפגעו, והיא מתחילה לבכות, ממש לבכות. אני מנסה אז לנחם אותה ולומר לה שהכל בסדר, 'הם משקרים, לא אומרים את האמת, ואנחנו ננצח בסוף'". אלי מספר לנו על אותו ערב בו ביקשה חנה לנסוע לכותל המערבי, עליו רק שמעה במשך כל השנים, ומעולם לא חשבה שתזכה להגיע אליו. "היא התרגשה מאוד להיות שם, ואחרי זמן מה, כששאלתי אותה אם היא רוצה לנסוע שוב לכותל המערבי, היא שמחה מאוד, אבל אמרה לי בעדינותה: 'אני רוצה לטייל בשדות, להביט על ההרים והגבוהים, אני רוצה גם ללכת לראות קצת את ארץ ישראל'".    

לקרוא עד הסוף וליהנות........
משפחת זוטא הסבה סביב השולחן כדי לפתוח בסעודת הפורים....
שעות רבות ישבה גברת זוטא והתייסרה, האם ניתן לצאת ידי חובת הסעודה בשאריות חלה, מרגרינה ושביבי בצל?! כי מלבדם היה הבית ריק, המקרר שמם והארונות כמו שדה חרוש...
בחנות המכולת מיאנו להמשיך ולמכור להם באשראי, והילדים צועקים "אוכל!!!!!!".
היה זה זלמן רוטשטיין שכבר בעשר בבוקר הביא מזור לעיניה הבוכיות של גברת זוטא, הוא הגיע עם משלוח מנות גדול שהציל את כבודה בעיני הילדים.........
כך זכו בני הבית לשבת סביב שולחן ערוך כיד המלך וכיד דמיונו הטובה של זלמן רוטשטיין ואשתו חדווה ייבדלו לחיים ארוכים...
גברת זוטא העמיסה על השולחן נתחי טונה ברוטב עגבניות, שלוש חבילות קרקרים עם שומשום, קפה נמס מגורען של עלית, עיגולי מרמלדה בהכשר הבד"ץ, בקבוק ליקר בננות, שוקולד למריחה וצלופן אדום ומרשרש, תאווה לעיניים, הכל מהסלסלה של המשלוח מנות, וכי יש לכם סעודה טובה מזו?!
בני המשפחה המאושרים תלשו פיסות חלה גדולות וטבלו בזהירות בטונה, כמו שאמא שלהם חזרה ולימדה אותם: "הטונה נועדה רק לטעם לא ממש לאוכל, אז בבקשה, הרבה חלה עם טיפ טיפה רוטב".... הזהירה והוסיפה עוד מים לקופסת השימורים, "כך תהיו בסוף שבעים והטונה לא תתבזבז"....
עוד הם יושבים וסועדים את ליבם ממעדני השולחן, נשמעה דפיקה נמרצת על הדלת, זו הייתה פסיה מקומה חמש........
"פורים שמח!" צהלה ושמחה נכנסה פנימה, "הבאתי לכם מתנות לאביונים" פתחה ארנק תפוח ושפכה בקול רעש גדול המון מטבעות על השולחן........
"תודה, יש לנו מכל טוב" ניסתה גברת זוטא להתווכח בעוד היא מוצצת סוכריית מרמלדה, "באמת לא צריך", הסמיקה קלות....
אבל פסיה הסתה אותה בתקיפות: "מה את מדברת? זו החובה שלנו, מצות היום. כל השבוע אנחנו מחכים לזה"...
פסיה פסעה לכיוון הדלת, כשמהמדרגות נשמע קולו של איצ'ה בעלה: "פסיה! אל תשכחי לומר לשם מצווה! אחרת לא נצא ידי חובה לפי כמה דעות".... פסיה שבה אל השולחן, אספה את המטבעות אחת לאחת, וידאה שאף אחד מהילדים לא נטל חלילה מטבע בלי רשות, הכניסה לארנק, הרימה אותו בשתי ידיים, עצמה עיניים ובכוונה עמוקה מתוך הלב התפללה: "לשם מצוות מתנות לאביונים".... אחר כך שפכה בקול רעש גדול את מלאי המטבעות כשפניה קורנות מאושר.........
גברת זוטא רצתה להוציא את הילדים מהחדר, או לפחות לכסות להם את העיניים, אבל פסיה אמרה לה שהם לא מפריעים בכלל, ולהיפך, היא מאוד מאושרת שזכתה לקיים מצווה כ"כ גדולה ועוד לעיני הילדים, כי אי אפשר בכלל להשוות, הסבירה לכולם, בין המתנות לאביונים שהיא נותנת להם עכשיו, לבין מתן בסתר שהיא נותנת להם כל השנה........
כשנפל אחרון המצלצלים מארנקה של פסיה על השולחן הרעוע של משפחת זוטא, עזבה השכנה את הבית ובני המשפחה נשמו לרווחה...
לא הספיקו לנשום עמוקות, ושוב דפיקה על הדלת, הפעם עמדה פסיה עם שמונת ילדיה, נמרצת כבתחילה, "וכי בשביל מי אנחנו עמלים?!" שאלה רטורית כשהיא מקיפה את השולחן עם כל יוצאי חלציה, "אם לא כדי לחנכם למצוות!" אספה שוב את המטבעות, והסבירה לילדים את גודל המצווה של מתנות לאביונים, ואשריה ואשרי אבא שזכו לאביונים כל כך כשרים כמו משפחת זוטא הדרים בתוך הבניין בלי צורך להתרוצץ ולחפש אביונים בגמחי"ם..... היא אספה את המטבעות, הכניסה לארנק, וכשכל הילדים מביטים בסקרנות, שפכה בקול רעש גדול את הכל על השולחן, כך זכתה לחנך את ילדיה למצוות וגם את ילדי משפחת זוטא.....
גברת זוטא הפסיקה לאכול כי התיאבון נסתם לה, בשמחה הייתה מוותרת על ארבעים ושבעה השקלים ושישים אגורות טבין ותקילין, שהיו מפוזרים על השולחן, אלא שהיא צריכה סודר למנדי הקטן וכדי שיהיה לו חם עד סוף החורף היא מוכנה לספוג מעט ביזיונות....
הילדים עוד ליקקו את השוקולד למריחה, כששוב נשמעה דפיקה על הדלת, הפעם היה זה איצ'ה, בעלה של פסיה מקומה חמש...
"אני רק רוצה להעיר הערה קטנה," אמר בחיוך, "אצלנו מקפידים שבכסף של המתנות לאביונים קונים אך ורק אוכל לסעודת הפורים, אז אני מבקש שבכסף שלנו תקנו רק אוכל נפש." אמר ועזב את הבית......
גברת זוטא התבלבלה, אוכל נפש כבר יש להם לסעודה די והותר, אבל סוודר היא צריכה, דחוף......
בכל זאת, פחדה לשנות ממנהגו של השכן מקומה חמש, אז החליטה, לפנק קצת את ילדיה ולקנות גלידה בטעם שוקו וניל לקינוח......
טרם הספיקה לצאת לחנות, והשכן ר' איצ'ה שוב עמד בפתח... "עוד נקודה אחת אני רוצה להדגיש, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, אני רוצה שתקנו בכסף שלי אוכל נפש, אבל ממש אוכל נפש, ולא נניח מותרות כמו גבינה צהובה וממתקים, שאפשר לחיות בלעדיהם, רק דברים בריאים ולא יקרים"....
עכשיו נגוז חלומה של גברת זוטא להפתיע את ילדיה בגלידה, אוכל נפש הוא ביקש, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, אבל אוכל נפש היא לא צריכה, סוודר היא צריכה למנדי הקטן שקופא מקור.... האם מותר לה מבחינת הדין להשתמש בכסף שנועד רק לאוכל נפש בסיסי כדי לקנות סוודר למנדי? האם לא יחשב זאת גנבה ורמאות ואי אמון ופתח לסכסוכי שכנים בעתיד?...
כשליבה נוקף אותה, שלחה את בעלה לשאול שאלת רב......
הרב קיבל את פני מר זוטא בכבוד רב, ולמרות העובדה שהיה מעט שתוי ולא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, זכר היטב את הזמנים שהיה הוא עצמו עני ואביון לפני שזכה במשרת הרבנות......
"בכסף שקיבלתם," פסק, "תקנו סוודר לילד שלא יצטנן, וכדי לצאת ידי חובת ר' איצ'ה המחמיר, תאכלו מימנו חתיכה לכבוד סעודת פורים".....
ובזכות אותם מחמירים, לובשים עד היום ילדים עניים סוודרים עם חורים........

מעשה שהיה:

שני צעירים חילונים, אח ואחות, ארזו תרמילים ויצאו למסע בהודו. האחות נקלעה למנזר הודי, בראשות גורו כריזמטי, שהכביר דברים על הויה קוסמית ועל זרימת אנרגיות... הסתפחה לעדת מעריציו והיתה לחברה בכת. אחיה, לעומתה, נקלע ל"בית היהודי" שמנהל במקום ארגון "ערכים". דוקא שם, בהודו הרחוקה, התודע ליהדותו, השתתף בהרצאות, חוה שבתות, הניח תפילין, קרא ספרי מחשבה מעמיקים, שמע קלטות - וחזר בתשובה. הוא ניסה לעניין את אחותו בחזרה לדת, אך זו שבויה היתה בעולמה, מאנה לשמוע.

החליט האח לחלצה מהבועה שבה הוקפה.  עבד קשה וחסך כסף לכרטיס טיסה, ואמר לה: "קחי כרטיס הלוך ושוב לביקור מולדת, לבקר את ההורים". אך התנה תנאי אחד: שבהיותה בארץ, תשתתף בהרצאה, הרצאה אחת.

חשב לתפוס "שתי ציפורים במכה אחת": ראשית, עצם הטיסה והביקור יפוגגו ולו במעט את אוירת הקסם של הכת. שנית, קיוה שההרצאה תפקח את עיניה לעולם היהדות. לשם כך, בירר איזו הרצאה מטעם "ערכים" תיערך בחיפה, עיר מגורי ההורים, באותו מועד, ושמח לשמוע שמרצה ידוע, בעל כושר הבעה והשפעה, עומד להשמיע את דבריו.

האחות הסכימה. קמה ונסעה, אך מהר מאוד התבדו שתי תקוותיו של האח. הביקור הקצר לא עמעם את השפעת הכת, ואף ההרצאה הניבה אכזבה עצומה: אמנם האחות כיבדה את התחיבותה והלכה לשמוע את ההרצאה, אך לאחר שעה ארוכה של ציפיה דרוכה והתמרמרות עצורה, עלה המארגן לבימה והודיע שהמרצה התקשר מהדרך ובישר שאירע תקר במכוניתו. "פטור בלא כלום אי אפשר", לפיכך, אף שאינו איש דברים וגם לא התכוון לשאת הרצאה, יכול הוא להשמיע את הדברים שלמד היום בשיעור הגמרא... החל המארגן מפלפל בדיני חיוב השבת מציאה לפי סימניה, במסכת בבא מציעא. הוא לא ריתק, בלשון המעטה... כמעט ונרדה. מכל מקום, "שילמה" לאחיה בעבור "דמי הנסיעה".

כשחזרה וסיפרה לאחיה את שאירע, לא היה סוף לתיסכולו ולמפח נפשו, אך מה יכול היה לעשות? הוא מילא את חובת השתדלותו, ועשה את שלו. האח חזר ארצה, לישיבה לבעלי תשובה, והאחות שבה להודות, לגורו ולכת.

לא עבר זמן רב, ואחיה הוזעק מבית המדרש: "מחפשים אותך בחוץ". יצא, והופתע לראות את אחותו.

"מה מעשיך כאן?" תמה.

"מצא בעבורי מדרשיה לבעלות תשובה", ביקשה.

נחרד. מה קרה? איזו טראומה עברה עליה?

"מאומה לא קרה", הרגיעה אותו. אלא שימים ספורים קודם לכן התלוותה אל הגורו, בדרכו בעיר ורנסי, הקדושה להינדים, ולפתע עצר וגחן, הרים ארנק תפוח שנשמט מאחד הזרים הגודשים את העיר, פתחו, ולצד תכריך שטרות הכסף היה הדרכון. בשלוה מאופקת טמן את הארנק בחיקו.

"מה בכוונתך לעשות בו?" שאלה. השם כתוב בדרכון. קל לאתר את בעליו. ניתן למסרו לתחנת המשטרה או לקונסוליה הקרובה. הן היא שמעה מפיו כה רבות על אהבת האדם באשר הוא אדם, על החובה לגרום אושר לבריות, לא לפגוע בזבוב, לפנות דרך לפרה... וכאן - אדם איבד את כל כספו, חרב עליו עולמו, אפשר להחזיר לו את אושרו ואת עושרו...

בתשובה, קיבלה הרצאה סבוכה על אודות 'המרחב הקוסמי ואיחוד נשמות'. על 'האנרגיות הפועלות, שתיעלו את הארנק אליו, כנציגו-תאומו, ממלא מקומו של בעל הדרכון'.... היא היתה המומה. נוכחה לראות, כי ברגע של נסיון - לא פרחו כל התיאוריות היפות אלא גויסו כדי להצדיק עושק בוטה, עול נורא...