אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

בס"ד

להלן סיפור ששלח בחור בשם נ' - סיפור מרגש שמלמד אותנו להבין את מתנת החיים והזמן שאלוקים נתן לנו.

קראתי את המכתב ומאוד התרגשתי, מומלץ מאוד.

נלקח מאתר 'עולם היהדות והקבלה"
http://www.olam-jew.com/maamarim/time.htm

 

השעה 02.30 אחרי חצות. מוצאי שבת,  חודשים רבים חיכיתי לזמן זה.
אחרי ה'קביעות', ה'תרגילים' וכעת הגיע הזמן – לכתוב !

מכתב זה אני כותב בעקבות 2 דברים שעברו עלי:

1) לפני כשנה בערך קראתי בספר "פלא יועץ",  שם הוא אומר, שכדאי לו לאדם לכתוב צוואה כי אין אדם יודע מתי "עיתו".
ובפרט בזמננו, שרבו תאונות הדרכים, תאונות עבודה, פיגועים... ה' ישמור.

2) מכתב שקיבלתי מאחותי הקטנה והצדיקה, א', [שאספר עליה בהמשך]
במכתב זה מסופר על "אודי חולה הסרטן", שרובכם ככולכם מכירים את הסיפור המרגש.

החלטתי, ואני ב"ה לא נמצא על ערש דווי, אלא נמצא במצב יציב ו"בריא", ללא מחלה וכד',
לכתוב מכתב דומה, שאולי ילמד אותנו על מהות וחשיבות החיים, והזמן .

 

אנסה לספר את סיפורי בקצרה שלא להלאותכם. אתחיל מגיל הילדות:

הייתי ילד שובב. אוהב לשחק, להשתולל, להרביץ ובעיקר – לצחוק. לצחוק עם חברים,
משפחה, סרטים, ולצערי, לצחוק אפילו על אנשים.

המשפחה והדודים, אהבו אותי מאד. הייתי להם מן "ילד שעשועים".
וכמו מאמר הפסוק "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם" - גם אני אהבתי אותם.
 בכל אופן, לי זה היה מספיק.

הלימודים מאד משכו אותי, אבל – אל מחוץ לכיתה.
את לימודיי הספורט על באמת אהבתי. לא היו צריכים לשכנע אותי "ללמוד" בשיעור זה,
וגם הוא לא משך אותי, כי ממילא - הוא היה בחוץ. את הלימודים והציונים מעולם לא לקחתי קשה,
בשבילי 70, זה היה מצוין +. קרה רק פעם אחת בכיתה ו' שקיבלתי ציון "גבוה" (86 כמדומני) במתמטיקה,
שזה היה הכי גבוה בכיתה. ואז התרברבתי בפני התלמיד הכי מצטיין בכיתה (ראש גאון! היום לומד רפואה)
שקיבלתי יותר ממנו. הדבר כמובן לא היה מתוך "גאוה" אלא מצחוק שאפילו אותו "עברתי".
תפילה, התפללתי עד כיתה ב', מה שכבר מתפללים בגיל זה?!
מעולם לא ברכתי על מאכל, צמח מריח טוב, ושלא נדבר על הברכות שאינן מצויות.
זה פשוט לא היה בהכרתי. לצערי, לא חינכו אותי לכך... כך עברה לה פחות או יותר תקופת בי"ס היסודי.

 
עברתי לתיכון. היה קשה מאד. לא הייתי רגיל לקום בשעה 6.30 כדי להספיק להסעה.
ושלא נדבר על התפילות וה"ציצית", שהיו דבר חדש [ישן] בשבילי...
כל יום ללמוד תורה (גמרא בין היתר שזה היה הדבר הכי קשה, ועדיין) על הבוקר,
לחזור בשעה "מאוחרת" (בערך 17.00 בערב) הביתה וכו'.

 

כאמור, את שיעורי הספורט אהבתי. הייתי מקום ראשון במחזור כמעט בכל תחומי הספורט.
ולפעמים אפילו גם במחזורים אחרים... בקיצור, ילד "חזק". כל מה שהיה קשור ל"כח" קראו לי.

עפתי מהבי"ס לא מעט בגלל 'אלימות'. פשוט לא הבינו – זה מה שהיה חסר לי – "לפרוק",
להוציא את הכח. אבל לצערי, פרקתי אותי על אנשים, על מה שנקרא: "צלם אלהים".
אנצל הזדמנות זו, ואבקש מכולכם, כל מי שפגעתי בו, בין בדיבור בין במעשה - סליחה!
הייתי רע, אני יודע, אבל כשאני חושב על זה, 9 שנים אחורה, אני ממש מתבייש. אז שוב –סליחה, סליחה וסליחה!
סליחה מהמורים, החברים, המשפחה, סליחה מכולם! הייתי "גיבור על חלשים",
צחקתי, הרבצתי, פגעתי... ואני בסה"כ הייתי בן 12 וקצת, עד ש...

וכאן אספר את המעשה:

ליל הסדר, יום רביעי בלילה, אור לט"ו ניסן התשנ"ו. עשיית ליל הסדר נקבעה אצל הדודים בהרצליה.
כמעט כל הדודים [מצד האבא] היו. היה שמח מאד, אך עדיין חיכיתי לחזור הביתה.
אני מאד אוהב להיות עם המשפחה המורחבת, אבל יותר, כשזה אצלינו בבית.
החג עבר מהר, יום חמישי בערב כבר יצאנו הביתה, כשהתכנון הוא, שבשבת חול המועד,
כולם יהיו אצלינו. וכך היה. היה נחמד מאד. היינו כמה משפחות ועוד משפחה של חברים...
השבת עברה לה.

יום ראשון, י"ח ניסן התשנ"ו (7.4.96 לסה"נ). הטיול הקבוע של הישוב בחוה"מ פסח אמור להתקיים היום.
אבל אני, מ', מסרב לקום. אחותי הגדולה, א', ניסתה לשכנע אותי לצאת.
הייתי עייף מאד, מבולבל, עדיין במיטה, אך מסרב לקום. מסרב לצאת. לא עזרו השכנועים, לא שלה, ולא של דודה מ'.
נשארתי בבית! קמתי בסביבות שמונה בבקר, אחרי שכבר לא היה טעם להמשיך לישון.
מעולם לא הייתי מאלה שקמים בצהריים, גם אם הייתי הולך לישון מאוחר מאד.
קמתי, שטפתי פנים וכו'. ומה עכשיו?! אין לי מושג!!! מה אעשה פה כל היום?!
התקשרתי לכמה חברים, בתקווה שירצו לצאת איתי לבלות ,אף אחד לא הסכים. שתיתי קפה עם עוגיות כהרגלי.
סליחה, עוגיות עם קפה. הלכתי למחשב, שיחקתי כמה זמן עד שיצא לי מכל החורים.
הדלקתי ת'טלויזיה. "למזלי", היה לפחות סרט (שחקן) שאני אוהב – צ'ארלי צ'אפלין. הסרט נגמר.
השעה עדיין מוקדמת, משעמם לי מאד. פותח את המקרר, וכלום. מחפש מה לעשות, וכלום.
פשוט משעמם! אבל היה לי רעיון! הרי אני ילד לא?! וילד אוהב ממתקים.
ואם כן, היכן הם נמצאים?! בחדר ההורים! רגע, עכשיו חוה"מ פסח, לא?! אלו ממתקים כבר אמצא??
אחפש בכל זאת. מה כבר יש לי להפסיד, זמן?! יש לי מספיק...


השעה שתיים עשרה בצהריים בקירוב.

היום אני בן 13, פחות 40 יום... נכנסתי לחדר ההורים. פתחתי ת'ארונות, מגירות,
 בתוך הבגדים (לפעמים שם הוריי החביאו את הממתקים)...  כלום!
עברתי לארון השני, זה שליד המיטה. לא לקח הרבה זמן, מצאתי! שוקולד שאני ממש אוהב, אבל...
הם לא ניקו מספיק טוב לפסח, הממתק היה חמץ!
נרתעתי מלאכול. חיפשתי עוד קצת, ואז....


זה היה בתוך קופסא, פעם ראשונה שאני רואה אותה. הייתי סקרן מאד.
פתחתי, ידיי רעדו, ניסיתי לחבר, להרכיב, הצלחתי. זה היה, לא פחות, מאשר – אקדח !



לחצתי פה, לחצתי שם, ושום דבר לא קרה. את המחסנית כאמור כבר הכנסתי.
אחרי כל הזזה של איזה כפתור באקדח, לחצתי על ההדק ו- כלום. כולי רועד. אני לבן. לבד בבית.
החדר אטום לגמרי, (את הבית נעלתי כבר כמה שעות קודם).
אין לי מושג מה ידיי עשו, אבל כנראה – טענתי את האקדח. משום מה, האצבע כעת לא לחצה על כלום.
אבל עדיין, אני מגשש, ממשש ובוחן את האקדח מכל עבר. הסתכלתי עליו מלמעלה,
הקנה לכיווני, האגודל במקום הלא נכון – על ההדק...
אני מביט ובוחן מלמעלה בכל חלק וחלק של האקדח. לא הספקתי הרבה...
 

בום! אני בהכרה מלאה! לא היה לי ספק מהיכן הוא הגיע.
אני שוכב על המיטה, הרגליים למטה, מריח אבק שריפה, מפחיד! מרגיש זמזום שעובר בגופי, לא שומע – מרגיש!
הלם. דממה. זרמים בגוף. הבנתי... הכדור פגע בי! אבל היכן?! אני לא מרגיש שום כאב!
חיכיתי קצת כדי שארגיש ואראה את הדם נוזל... לא הייתה ולו, טיפת דם אחת.
אז היכן זה פגע בי אני שואל את עצמי?! הגוף ענה, – בגרון! אני מחרחר.
שום איבר בגופי לא זז מלבד הראש, והידיים, שקצת זזו ונפלו על פניי, בכל פעם שניסיתי להרימן.
הייתי חם, יותר נכון רותח. האצבעות לא זזו בכלל. אני פשוט שוכב, ואין לי מושג מה בכלל קרה לי.
משותק?! אין סיכוי! הרי אני ה"חזק" במחזור... לא קרה לי כלום! כל זה זמני!


המתנתי כמה דקות שההלם יעבור. "חזרתי לעצמי".
עכשיו, אחרי שההלם "עבר", אני אומר לעצמי, מ', תרים בבקשה את הרגל! בבקשה, נסה שוב!
מ', אני מתחנן! תרים את הרגל!!! אבל הרגל לא זזה... אני צועק 'הצילו'. לא פעם, לא פעמיים, וגם לא מאה.
ה'הצילו' שלי אז נשמע כמו ילדה קטנה וצרודה שמנסה לצעוק. אני צועק, צועק וצועק...

בין רגע, בין ה"חזק של המחזור", נעשיתי לשבר כלי, חסר אונים ומבוהל.
את הפסוק "שמע ישראל", אמרתי אין ספור פעמים. ועכשיו, בכוונה יתירה!
להתפלל לא יכולתי, לא כי היה לי קשה, פשוט לא ידעתי.
דיברתי עם אלוקים ועם עצמי. בקשתי ממנו, ה', בבקשה, תוציא אותי מהצרה הזאת!
או שתהרוג עכשיו, או שתתן לי להיות בריא כמו שהייתי, אבל ברגע זה!
מה אומר להורים שיראו אותי כך?! איך הם יגיבו?! המחשבות רצות... הבנתי שאני תלוי בין חיים למוות...


הטלפון על השידה לידי. חצי מטר מפריד ביני לבינו. מדי פעם מצלצל.
הצער והחוסר אונים גוברים בכל צלצול וצלצול שאני לא יכול לענות...
בבקשה, רק מישהו לומר לו. מישהו שיחלץ אותי כבר מהסיוט הזה!
אני מרגיש פשוט מקובע במקום. לא זז מילימטר. הזמן עובר... אני חושב על הכל...
אם אמות, אם אחיה. על מה שעבר עלי במשך השנים האחרונות, ועל מה שיעבור – אולי.
מה אומר להורים כשיחזרו, אם בכלל אזכה לראותם. על החברים, על המשפחה... בקיצור, על  ה כ ל !

אני כבר עייף. שוכב פה כמה שעות רצוף... נרדמתי. התעוררתי מהדיבורים של השכנים,
חלק מהנוער שאף הוא לא נסע לטיול, והחליטו לעשות "על האש" ממש מתחת לביתי.
התחלתי לצעוק 'הצילו' ברציפות כבר פעם שניה, בתקוה שישמעו. אחד מהם שמע אותי.
שמעתי אותו אומר: "שמעתם?! מ' צועק הצילו!" התלהבתי מאד. כולי אושר! אני נחלץ עוד רגע!
המשכתי לצעוק יותר חזק... אבל לא... הם ענו לו: "עזוב, בטח רואה סרט, זה לא הוא..." הקול נגמר.
כבר לא היה לי כח יותר... שוב נרדמתי, ועכשיו, עד הלילה... בואם של הוריי מהטיול... השעה 22.30 בקירוב.
התעוררתי מהרעש של הנכנסים. כל אותן 10 שעות,
רק חשבתי איך ומה אומר לאמא או אבא מה קרה, במינימום מילים, מינימום הלחצה ומקסימום הבנת המצב.
חשבתי, וכך אמרתי:

אימי נכנסה בלחץ היסטרי לחדר, ראתה אותי שוכב כמו מת, "מה קרה? מה קרה?" צרחה בהיסטריה...
עניתי, מילה אחת: "יריתי!" המילה כבר אמרה הכל... שאלה היכן, הצבעתי לה לכיוון הגרון. (הקליע נכנס בדיוק בשקע שבגרון)
משכה לי קצת את החולצה למטה, ו..... את ההמשך אתם יכולים לתאר לבד.
הפרמדיק, השכן ממול, שהיה אף הוא בטיול וחזר ביחד עם הוריי, הגיע תוך שניות בעקבות צעקותיה של אימי...
האמבולנס כבר היה בחוץ. העלו אותי לאלונקה, הכניסו אותי לאמבולנס, פילדפיה (קיבוע לצואר), עירוי וכו'.
עכשיו אני מבין מה זה – חיים !
 

הגענו לבית חולים, דודיי כבר היו שם, דאגו "לעדכן" אותם כבר מהבית שלי...
הריצו אותי לחדר הניתוח, שמעתי מבת דודה שלי: "מ', אנחנו אוהבים אותך!".
אלו היו המילים האחרונות ששמעתי עד כמה ימים אחר כך... שניות ספורות אחר כבר הייתי בהרדמה...
אני זוכר הכל !


טיפול נמרץ

אני מונשם. צפצופים של מכונות ההנשמה, סיוטים, חלומות נוראיים וכו'. הרופאים אמרו להוריי שאהיה עם מסכת החמצן כנראה כמה שבועות...
הורידו לי אותה ביום חמישי. בשבת עברתי למחלקה, שם שהיתי שבוע וחצי (שזה היה בשבילי נ-צ-ח), ועברתי לשיקום. כשדוד שלי, ח', הגיע לבקרני, אמר לי את המילים הבאות: "מ', זה לא שאני מאמין שאתה תהיה בריא, זה לא שאני חושב כך, אני יודע זאת בבירור! אתה תלך, תרוץ ותקפוץ כמו מה שהיית!". אז לא הבנתי למה אמר לי כך. למה שלא?! למה מה כבר קרה לי?! אני אוטוטו יוצא מביה"ח ישר הביתה!
הוא עודד אותי. אך טעה...
 

שיקום ילדים תל השומר

מדוכא, מאוכזב, מוגבל, לא רואה כלום מלבד תיקרה, וחדרי צילום. ה- 40 יום של שנת ה-13, הגיעו לקיצם. יש לי בר-מצוה היום! עשו לי הפתעה במוצ"ש, באו הרבה מהישוב... היה מרגש מאד. הוסיפי לי את השם "חיים" לשמי הפרטי. לאחר 5 חודשים, שינו לי מ- מ' ל- נ'. כך שמהיום, אני נ' (והשם הנוסף ח'). שמונה חודשים בתל השומר – התקדמתי מאד.


חזרתי לתיכון. אדלג על שלב זה, משום חוסר חשיבותו במכתב. הייתי בישיבה שנה. התחזקתי מאד.

 
עם השנים הבנתי, "נ', אתה תישאר נכה על כסא גלגלים כל חייך!" – לא לקחתי את זה קשה. "אין הקב"ה מביא ניסיון לאדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו". ואני עומד בו. משתדל...
 

היום, 9 שנים אחרי המקרה. משפחה תומכת ברוך השם. בכל זאת, נפל עליהם "תיק" לא קטן... אחותי, א', הילדה הקטנה [כבר לא כל כך בעצם] והצדיקה, תומכת ועוזרת לי בכל מה שאני צריך. אין לאף אחד אחות כזאת! לא אחות, לא אישה ולא ילדה!!! פשוט - צדיקה! מכל האחים (4 אחים ו-2 אחיות. כולל אני), אני הכי קשור אליה... ולומר ת'אמת?! לא מגיע לי את היחס שלה! אני לא מתייחס אליה בהתאם. ה"אגו" שלי לא נותן לי... 4 שנים הפרש בנינו, ואני מחזיק מעצמי כאילו אני "שווה" הרבה יותר ממנה. בושה לי!


אחותי היקרה א', גם ממך, ואולי הכי הרבה, אני צריך לבקש סליחה! כמעט אף פעם לא הקשבתי לבעיותייך ברצינות. זה לא היה מספיק "חשוב" בשבילי... בפעמים שהקשבתי, זה היה ממש מלאכותי. רציתי להרגיש "הוגן", שגם אני מקשיב לך כמו שאת לי... תרמת לי הרבה! לא רק בעזרתך, גם באישיותך!!! א', בא לי לבכות עכשיו, אני מרגיש ממש מבויש. 9 שנים את עוזרת, תומכת וסובלת את אחיך המעצבן, ועדיין ממשיכה. איך?! אם יצא לך לקרוא את המכתב הזה מתישהו, תדעי לך שזה לא משחק! אני מתנצל! מבקש סליחה, על הכל! את עכשיו ישנה, אחרי שעזרת לי פה בערך רבע שעה כשחזרת מהשבת בגוש עציון. קראתם בראש המכתב?! לא פחות ולא יותר – עד 2.15 היא עזרה לי פה במה שביקשתי ממנה... אחרי שבאה סחוטה מנסיעה ארוכה... שוב א', אחותי הטובה, תביני אותי למה אני כותב את זה ולא אומר, את יודעת, את מכירה אותי, זה מגאווה. כן, רק מגאווה... אבל בבקשה, תסלחי לי טוב? אני חושב עלייך הרבה כשאת לא פה. לא רק כשאני צריך עזרה ואין מי שיעזור, (וגם שיש, תמיד את זאת שמוכנה לבוא ראשונה. לכן תמיד נח לי לקרוא לך, מאשר לאחר) אלא אפילו סתם כך מידי פעם... א', בקיצור את חשובה לי, ולמרות שאני לא מראה, ולא אומר זאת, אני אוהב אותך!


היום, אני מודה לקב"ה שנתן לי חיים במתנה. לימד אותי את ערך הזמן, ועד כמה צריך לנצל אותו ל- תורה!


אני משתדל להיות תמיד עם ספרים, כדי שאנצל את הזמן ה"פנוי" ללימוד התורה. למדתי משהו חשוב בחיים מהדוד היקר שלי, ח': "הדבר היחיד שאין לו זמן – זה הזמן". יש דבר שאינו מפסיק לזוז אף פעם – הזמן! כדאי לנצל אותו! לְמה?! לקיים את שליחותינו בעולם , להתחבר אל האלוקים ללמוד תורה! "... כי הם חיינו ואורך ימינו...!!!"


כיום אני בן 22, מרגיש היום בנאדם מאושר ושמח, שקיבל את חייו – במתנה! אמנם אני יושב על כסא גלגלים, ותלוי באחרים לפעמים, אבל אני יודע, שכך הוא רצון הבורא יתברך. מקבל עלי את הדין בשמחה, למרות הייסורים היומיומיים... לא חסר לי כלום ב"ה. יש לי בית, משפחה, רכב, מצב כלכלי ב"ה – אין לי תלונות. פעמים עוד שלוקחים אותי לדבר מול קהל ולספר על עצמי... אני לא מדבר על ללכת "לעודד" אנשים שנפצעו... ואני עושה זאת בשמחה!!!
 

אני פונה אליכם קוראים נכבדים! בין אם אתם דתיים, בין חילונים. אנא, קיבלתם חיים במתנה, תעריכו מתנה חשובה זו! יש כאלה שחייהם נלקחים בגיל צעיר, יש שהם תינוקות, יש שנולדים נכים, יש שעיוורים, שאילמים, שנפצעים... אתם חיים! בריאים! תנו תודה לבורא עולם.


הקב"ה נתן לנו זמן, 24 שעות. למה שלא נחזיר לו קצת ממה שנתן לנו במתנה?! כמה שעות ביום להחזיר לאבא שבשמים על כל הטובות שעושה עמנו... כדי שננצל את הזמן על הצד הטוב ביותר. אנא, בואו וננצל אותו לדבר החשוב בעולם. מה שהחזיק את עם ישראל בגלות אלפי שנים. פרעות, גירוש, אינקוויזיציה, מסעי הצלב, שואה, פיגועים, אנטישמיות בכל העולם ובכל הזמנים... לא אחר, אלא, ה - ת ו ר ה !

תודה לכם שקראתם את מכתבי, אני עדיין ביניכם. חלקכם יקרא את המכתב וידע מי הוא הכותב.
חלקכם יתכן אפילו שמכיר אותי ולא יודע כלל על שכתבתי מכתב זה. ויש, שלא יכירו אותי לעולם...


המצפה לישועה קרובה במהרה -

נ.ח

סיפור מהחיים:
אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.
מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.
לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.
כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.
אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.   כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
 ז ה סיפור אמיתי.   ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי היה: בסביבה רגילה בשעה לא הולמת.   האם אנו שמים לב ליופי ?    האם אנחנו עוצרים להעריך אותו ?
האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי ?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות:   אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם,
המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים ?

הדיינים בבית הדין לגיור פוגשים מדי שבוע עשרות אנשים המבקשים להתגייר, אך לא בכל יום הם פוגשים זמרת צעירה מרומניה, יפיפייה, שהייתה בעברה נוצרייה אדוקה, ועתה מתחננת בפניהם להיות יהודייה, כי מבחינתה זה או להתגייר או למות. אחרי שתמר פולר (לשעבר אנדריאה) שרה בפניהם את "שמע ישראל", גם הדיינים הקשוחים ביותר לא יכלו להישאר אדישים.                                                                                                                           תמר פולר (25) נולדה ברומניה בשם אנדריאה. מגיל צעיר הייתה מוכשרת וחכמה והייתה נוצרייה אדוקה. "מאוד האמנתי בנצרות" היא מספרת, "שמרתי את המצוות, התפללתי ולמדתי. יכולתי להרוג מישהו בשביל הדת". לא הייתה לה ילדות קלה. אביה עזב אותה ואת אמה כשעוד הייתה קטנה, ואמה ניסתה לעשות הפלה ולא ללדת אותה, אך לא הצליחה. "כל החיים אמא שלי האשימה אותי. כילדה הייתי מאוד עצובה, הרבה פעמים רציתי להתאבד. מגיל קטן הייתי הולכת ואומרת לעצמי שיש כל כך הרבה אנשים שעוברים ברחוב הזה, ואף אחד לא יידע מזה שהם עברו פה. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו גדול בעולם". אנדריאה חשבה שתטביע את חותמה בעולם באמצעות המוסיקה, שכן, ניחנה בקול יפה ובכישרון שירה מיוחד. אך מי שמכיר את סוף הסיפור שלה, כבר יודע שהקב"ה תכנן לה תפקיד הרבה יותר משמעותי ממוסיקה לעשות בעולם. כבר בצעירותה היא התחילה לשיר ולהתפרסם כזמרת מוכרת ברומניה וסביבתה. "הופעתי הרבה בטלוויזיה, היה לי טוב - כסף, קריירה, פרסום, הייתי מצטיינת באוניברסיטה, אבל כל ערב הייתי מגיעה הביתה ובוכה. הרגשתי לבד, שהמקום שלי לא פה", היא מתארת.                                                                                                                                              ויכוח סוער על האונייה                                                                                                                         באחד הימים, כשהייתה בת 20 לערך, פנתה אליה אמה וסיפרה לה על אודישנים שנערכים עבור תפקיד כזמרת באוניית נופש. אנדריאה לא רצתה ללכת, אך משפחתה שכנעה אותה. היא נבחנה - והתקבלה מיד. האונייה של אנדריאה הייתה צריכה לשוט למיאמי, אך ברגע האחרון שינו את היעד דווקא לישראל, והיא נשלחה לאוניית נופש ישראלית. "לא ידעתי מה זה ישראל ואיפה זה בכלל במפה, לא ידעתי מה זה יהודי, אבל לא הייתה לי ברירה. הגעתי לפה, הייתי לבד ובכיתי הרבה". באונייה נפגשה לראשונה עם שבי. בחור מוצלח, ספורטאי בוגר השייטת, שנולד למשפחה חילונית בבת ים, וחזר בתשובה על אף התנגדותם הנחרצת של הוריו. לאחר מכן, חזר בשאלה והחל לעבוד כקצין בטחון באוניות טיולים בחו"ל. כשהיא פגשה בו לראשונה, היה שבי חילוני, אך למרות זאת, כשראה שחבר שלו והזמרת הנוצרייה מתווכחים על איזו דת היא הנכונה - היהדות או הנצרות, ושם לב שיש לה טיעונים מנצחים לטובת הנצרות שהשתיקו את חברו היהודי, נכנס לוויכוח שלהם והחל לתת טיעונים חותכים בעד היהדות. "חבר של שבי עיצבן אותי, הוא דיבר נגד הנצרות, ופתאום שבי נכנס לתמונה ודיבר איתי על הדתות. היה לנו ויכוח כמעט כל הלילה. לא היו לי יותר תשובות". אנדריאה ושבי התחילו להתקרב". הוא לימד אותי את השיר "שמע ישראל" של שרית חדד וכתב לי את הפירוש למילים, ולימד אותי לומר "ח" מהגרון - עד שהצלחתי", היא נזכרת בחיוך במפגש ששינה את חייה. אנדריאה ושבי היו חברים עד ששבי החליט שהם לא יכולים להיות ביחד, כי היא לא יהודיה. אנדריאה לקחה את זה קשה, והחליטה להתגייר. "תמיד אמרתי לו שאני עושה את זה אבל עד הנקודה שיגידו לי שאסור לי לשיר, כי אני לא מוכנה לוותר על המוסיקה". אנדריאה החלה בתהליך של גיור, ובד בבד המשיכה להופיע, בין היתר הופיעה באותה התקופה כזמרת ביום הולדתו של נשיא קזחסטן.                               
 גויה שומרת מצוות  
 פעם אחת שמעתי הרצאה של הרב יצחק פנגר בנושא הדתות. הוא דיבר נגד הנצרות, נתן הוכחות ועיצבן אותי מאוד. חיפשתי באינטרנט ומצאתי שכל מה שהוא אמר על הנצרות - זה נכון", נזכרת אנדריאה. "הייתי בהלם, מיד התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה. היא אמרה שהיא יודעת את כל זה אבל היא מאמינה בנצרות רק בגלל שכולם מאמינים". אנדריאה החלה להתפלל ולהתחבר ליהדות. היא החליטה שהיא הולכת על זה עד הסוף, וכבר לא בשביל שבי - אלא בשביל עצמה. מאז החלה אנדריאה מסע מפרך בן קרוב לארבע שנים כדי להגשים את חלומה – להיות יהודייה כשרה. כשלא הסכימו לגיירה היא החלה לבכות: "אמרתי להשם - עכשיו כשאני יודעת שאתה אמת והכל אמת, איך אני אמשיך לחיות ככה, לא יהודיה?!" בעקשנות ובמסירות נפש עצומה השמורה לגרים, היא עברה תהליך ארוך של גיור ובכל פעם סירבו לגיירה מחדש. "בכיתי לרבנים שייתנו לי ללמוד, כי אני באמת רוצה". היא החלה ללמוד תורה במדרשת "מכון אורה" בירושלים, ושבי למד ב"מכון מאיר" והם החלו להתחזק בשמירת תורה ומצוות. אחד הדברים שנתן לה כוח להמשיך היה חלום מיוחד שחלמה. "ראיתי בית שמביאים אליו קורבנות, ואני עם יונה לבנה ביד. אמרתי לעצמי בחלום שאם היונה תעלה איתי, סימן שתפילותיי התקבלו". כשהיונה עלתה איתה, היא הבינה שהשם קיבל את תפילותיה. כשנה שלמה הם היו דתיים לכל דבר ושמרו על צניעות, שבת, ברכות וכו', אבל עדיין לא הייתה יהודיה. "היה לנו מאוד קשה וחשבנו אפילו להיפרד. יום אחד אמרתי לרב שלי שאם אקום עוד יום ככה, לא יהודיה, כגויה ששומרת תורה ומצוות - עדיף לי לא לקום בכלל. חשבתי שאני לא עומדת בזה יותר".                                                                                                                                                     גיירו את נשמת רות המואבייה                         
 למחרת כבר היה לה מבחן בבית הדין. היא ענתה את התשובות הנכונות והרבנים הורו לה לקום ולומר "שמע ישראל". אנדריאה, זמרת בנשמה, פחדה לומר את זה במנגינה מול הדיינים, אך בכל זאת - עשתה את זה בשירה, מכל הלב. היא שרה את "שמע ישראל". שבי, שעמד בצד, בכה 'והדיינים, שגיירו כבר אינספור אנשים, התרגשו מאוד וגיירו אותה. "הם אמרו לי שהם מרגישים שהם גיירו כעת את נשמת רות המואבייה".בו בעת, שינתה אנדריאה את שמה לתמר וחיכתה לטבילה במקווה שתכריז עליה רשמית כיהודיה כשרה. "זה היה שבוע של מתח גדול, פחדתי שהדיינים יתחרטו". לאחר שבוע, טבלה תמר במקווה. "התחלתי לבכות ולהתפלל ורעדתי. כשיצאתי מהמקווה הרגשתי שקיבלתי אוויר. הרגשתי אחרת לגמרי".                           
תוך שלושה שבועות - חתונה       
 שבי ותמר לא בזבזו זמן וקבעו להתחתן פחות מחודש לאחר מכן. לפני החתונה חזרה תמר לרומניה לשבוע כדי לקנות את שמלת הכלה ולפגוש את המשפחה. "חשבתי שאני מתה שם" היא מספרת, "איך לא אוכל מהאוכל של אמא שלי שהיא לא יהודיה והוא לא כשר? אמא שלי הייתה בהלם. לא יכולתי לשבת בבית בלי מזוזה. חלמתי על היום בו אחזור לישראל ואניח ידי שוב על המזוזה". כשאמה הנוצרייה הגיעה לארץ לחתונתה, היא בכתה כשהגיעה לכותל. "עכשיו היא לא שומרת שום דבר של הנצרות" מספרת תמר בשמחה, והיא מאוד מתעניינת איך תוכל להתגייר. היא כבר לא נכנסת לכנסייה, קוראת תהילים ומתפללת הרבה". לאחר כשלושה שבועות התחתנו שבי ותמר כדת משה וישראל. "הייתה חתונה מאוד מיוחדת" היא מספרת לי יותר משנה לאחר מכן, ועדיין בהתרגשות גדולה. "אפילו חילוניים הרגישו משהו מיוחד בחתונה הזו. התחתנו כדת וכדין, עם הפרדה וכשרות והרבה שמחה". הם גרים במבשרת ציון ותמר, בחורה עם הרבה שמחת חיים וחן רב, עובדת ב"יד ושם" ומלמדת באולפן לגיור. "אנחנו חיים חיים מלאים של תורה ומצוות, הולכים לשמוע שיעורי תורה, לומדים יחד. היום, במקום טלוויזיה 32 אינץ, יש לנו ספריית קודש גדולה. שינינו את החיים שלנו לגמרי".

מאת: עודד מזרחי

 

לאחר טירונות מפרכת של חצי שנה בחיל צנחנים, החליט שי לנסות את כוחו ביחידת מסתערבים מובחרת. הוא עבר את המבדקים בהצלחה, כאשר חזותו המזרחית וידיעת השפה הערבית מביתו סייעו בידו.
 
מטרת היחידה הייתה בעיקר חיסול או חטיפת מבוקשים. הייתה זו שנת 1996, תחילת תקופת המחבלים המתאבדים, שכללה הקמת מעבדות נפץ ופריחת תשתית הטרור, ויחידת המסתערבים נלחמה בראש החנית כנגדם. 
 
ילדותו עברה עליו במשפחה מסורתית מרובת ילדים ביבנה. לאחר בר המצוה הציע לו אביו שיניח תפילין מדי בוקר וכך יזכה ליום מוצלח, אך הדבר לא דיבר אל ליבו. כילד מחונן עבר ללמוד בפנימייה של בית ספר בויאר בירושלים במגמה הביולוגית, שם התחבר לקיבוצניקים חברי "השומר הצעיר", שהיו רחוקים לגמרי מקיום תורה ומצוות. יחסו לדת לא היה נגוע בשנאה, אלא מתעלם ומכחיש. מכיוון שהתגורר בפנימייה והגיע אחת לשבועיים לביתו, התייחסה אליו משפחתו כאל אורח שבא מבחוץ.
 
שי היה חייל ולוחם מצטיין שידע לירות ולבצע את יתר הפעולות המבצעיות בהצלחה. הוא היה 'מורעל' לגמרי על הצבא. לעתים אפילו ויתר על החופשה החודשית שניתנה ללוחמים.
 
יום ששי אחד הגיע לתחנה המרכזית בירושלים ונעצר ליד דוכן פלאפל כדי להשביע את רעבונו. חבדניק צעיר ניגש אליו ושאל אם הניח תפילין בבוקר. בדרך כלל נהג שי להתחמק מהם, לסובב את ראשו ואפילו לשקר, ובלבד שלא ירצעו אותו ברצועותיהם השחורות. הפעם, מבלי שהבין מדוע, השיב שלא הניח, ולפני שתפס מה קורה, פשט הבחור בהתלהבות את שרוול זרועו השמאלית והניח עליה תפילין של יד. לאחר סיום ההנחה קרא שי "שמע ישראל" וחש לפתע מעין משב אוויר נעים על עורו. הרגיש שזרימת הדם בקרבו מתרעננת, כאילו שחייו התחדשו לגמרי באותה שעת צהריים שגרתית.
 
כשהגיע שי ליחידתו בתחילת השבוע הבא, החלו בתכנון חטיפת מחבל מסוים בשכם, שהיה אחראי על פיגוע שבו נרצחו שלושה יהודים, לאחר שהצטבר מידע מדויק על אורחות חייו. שי, המנוסה בפעולות מסוג זה, הופקד על חוליה בת ארבעה לוחמים. ארבעתם היו מוסווים בבגדים אזרחיים ונשאו אקדחים. במשך כמה שבועות לפני כן גידלו זקנים קצרים. שניים מהם, תימניים במוצאם, נראו כמקומיים לכל דבר ואילו שי הממושקף התחזה לסטודנט.
 
פעולת חיסול או חטיפה לא מתבצעת בחיפזון. יש פיקוח רב על פעילותו השגרתית של המבוקש, מעקב מדוקדק להיכן ועם מי הוא נוהג ללכת. רוב המבוקשים הולכים עם ילדים כדי לחסן את עצמם מחיסולים.
 
ביום רביעי הגיעו עם מכונית טרנזיט לקסבה בשכם, שם ירדו והמשיכו רגלית לכיוון בית מסוים שנשלט על ידי כוחות צה"ל. שניים עלו לגג ושניים, ובתוכם שי, נכנסו לדירה כדי לבצע את מעשה החטיפה. התוכנית היה לארוב למבוקש בתוך הבית, כאשר יצעד לבדו בשעה ארבע בבוקר להתפלל במסגד את תפילת יום השישי. לא רצו לחטפו בקרבת אנשים מחשש להסתבכות. 
 
הדירה הייתה ממוקמת בעיקול שבפינת רחוב. המבוקש אמור היה לבצע מעין חֵית, לעבור ליד דלת הכניסה ולהסתובב לעבר השני. התכנון היה שֶׁשַׁי יקבל מידע מהתצפיתנים כאשר המבוקש יתקרב אל הדלת, ואז יצא מולו, יסתום את פיו ויכניסוֹ לבית כדי לאוסרו באזיקונים, ולקחתו עמם בסיוע כוח חילוץ. במידה ותהיה התנגדות מסוכנת מצד המבוקש, ההוראה הייתה כמובן לחסלו. שי התמקם בדירה, הסתדר היטב ובדק את אקדחו. כל העת היה בקשר עם החמ"ל האחורי שהיה אחראי על מתן הפקודות.
 
פעולות מעין אלה מצריכות אין סוף אימונים מפרכים. אי אפשר להסביר זאת למי שלא עבר אותם. ועם כל המיומנות והכושר, תמיד קינן בליבו איזה פחד. לפני המבצע היה שי בטוח למדי בעצמו. הפעולה המיועדת לא הייתה קשה במיוחד עבורו. כבר ידע קשות ממנה. בעבר הספיק 'לשלוף' מבוקש מתוך כניסה למסגד בקרבת מתפללים נוספים. בפעם אחרת הצליח לחטוף מישהו מתוך מסעדה סואנת בחברון באמצע היום. באותו מקרה ידע בדיוק היכן יושב המבוקש ואיך הוא לבוש. יתר הסועדים היו בהלם מהאירוע ולא היו מסוגלים להגיב למתרחש.
 
הפלשתינים יודעים שמסתובבים בקרבם מסתערבים ולכן הם מאוד זהירים וחשדניים, לא מאמינים לאף אחד. ובכל זאת שי הממושקף התערה עימם, דיבר ערבית ספרותית שוטפת ונחשב בעיני כולם לסטודנט. אף אחד לא תיאר לעצמו מה הוא נושא בתוך תיקו.
 
שעת האפס קרבה. שי קיבל במכשיר הקשר הודעה שהמבוקש אכן מתקרב לבדו אל הבית, כמתוכנן. הוא התקרב לכיוון הדלת כדי לצאת החוצה לפני שיופיע המבוקש. פתיחת דלת בדיוק בעת מעברו הייתה עלולה להבהילו ולגרום לו לירות. שי תכנן לתפוס אותו בגרון, להשכיבו על הרצפה, לסתום את פיו ולגרור אותו לתוך הבית.
 
שי קיבל בקשר ממפקד המבצע שהיה בחמ"ל אור ירוק לצאת החוצה. הוא יצא החוצה בזריזות, ואז...
 
... אלומה אדירה של אור לבן ובוהֵק נזרקה על הקיר. אור שלא ניתן כלל לתיאור. הוא היה בטוח שמישהו הדליק עליו פרוז'קטור ענקי. לפתע הרגיש מין חמימות שבקעה מהאור ועטפה את כולו. הוא הביט לאחור ולא ראה דבר, הביט לפנים ושוב ראה את האור הנורא. היה בטוח שהמחבלים עלו על עקבותיהם והתפלא שאינו שומע יריות או קולות נפץ. רגליו היו מסומרות לקרקע. הכל ארך שניות מעטות, אבל נקלט בתחושתו כמו נצח.
 
האור המסתורי מנע את החטיפה. שי נסוג לאחור, פתח את דלת הבית ונכנס פנימה. חברו רוני, שהיה בטוח שיכניס עמו את המבוקש, לחש בתדהמה: "איפה הוא?!"
 
כעת נוצר קשר עם התצפיתנים והסתבר שכאשר התקרב המבוקש לפתח הבית, הצטרפו אליו בהצטלבות הרחוב, באופן בלתי צפוי לחלוטין, שני מחבלים חמושים! שי קלט מיד שהוא ניצל ממוות בטוח. אם היה עומד מול שלושתם עם אקדח, לא היה מספיק לפגוע בכולם והיה נהרג, ואילו חבריו היו נלכדים. הוא התנשף ואמר לרוני הנדהם: "רוני... היה אור! אני אומר לך... היה אור!"
 
"איזה אור בראש שלך?"
 
לאחר מכן הודיע שי במכשיר הקשר ל'קודקוד': "יש אור! גילו אותנו!"
 
"על מה אתה מדבר?"
 
המסתערבים יצאו החוצה בזהירות והחלו לחפש את מקור האור המסתורי. הם נוכחו לדעת שאין שום מקור אור אפשרי בסביבה, אפילו לא נקודת חשמל, ממש שום דבר. שי, שלא היה ידוע מעולם כתימהוני או כבעל דמיונות, התעקש שימשיכו לבדוק את העניין המסתורי. עדיין חשב שמדובר באיזה תרגיל שעשו המחבלים ולא היה מסוגל לחשוב שמדובר במשהו אחר. התצפיתנים בדקו שוב ושוב ונוכחו לדעת שאין כלום.
 
הם המתינו עד שהחמה הופיעה במלוא הדרה. באותן שעות נזכר שי בתפילין שהניח לפני שבוע בתחנה המרכזית בירושלים והחל להתבונן על כל חייו. תחושת ריקנות אפפה אותו לפתע. אמנם ידע היטב שהמבצעים בהם הוא נוטל חלק, חיוניים להגנה פיזית על תושבי ישראל, אבל הרגיש שמבחינה נפשית הוא עובד על ריק, שכבר מיצה את העניין ומקומו אינו כאן, שהוא מבזבז את חייו לריק, ואמר לעצמו: שי, יש דברים חשובים בחיים שאתה מפספס לגמרי!
 
ביום ששי לפני השקיעה, הדליקו בבסיס נר חמישי של חנוכה, לפני הדלקת נרות שבת. שי התעקש לראות את הדלקת הנרות ולהסתופף לאורם. נרות החנוכה האירו לו, מעבר לכל ספק, שמישהו משגיח עליו כל העת, שכל חייו מתחברים ליחידת משמעות אחת. הנרות הקטנים המהבהבים הזכירו לו את האור העצום מליל אמש. כל חייו הכחיש את הכוח העליון וכעת הניח לו למלא את חייו. הוא מיקד את עיניו ואת עיני שכלו באותו אור גדול שהצניע עצמו כעת בלהבות צהבהבות.
 
לאחר מכן התנהל עמו תחקיר לגבי האירוע המשונה. החוקרים לא ידעו כיצד להתייחס לסיפורו המשונה של שי ואחד מהם אמר בלגלוג: "אולי אלוקים הדליק עליך פנס...", שי ענה לו ברצינות גמורה: "אתה יודע מה? נראה לי שאתה צודק!"
 
ביום ראשון כבר לא היה מסוגל להישאר יותר בבסיס. אמר למפקדו שהוא מבולבל מכל מה שעבר והוא חייב לקבל חופשה כדי לנקות לעצמו את הראש. כאשר הגיע לביתו, בדיוק ראה את אביו מניח תפילין. האב התפלא לראותו מגיע בתחילת השבוע ושאל: "שי, הכל בסדר איתך?"
 
"כן, אבא, למה אתה שואל?"
 
"לא, סתם דאגתי לך. חשבתי עליך כל השבת..."
 
שי הרגיש שיש דברים בגו, שלכל דבר יש סיבה נסתרת. לאחר שסיפר לאמו את הסיפור עם האור המוזר שהצילו ממוות בטוח, החלה לבכות ואמרה: "אני יודעת... יש עליך השגחה מיוחדת. לא סיפרתי לך, אבל נולדת מהול ללא עורלה והמוהל רק הקיז דם בברית שלך. כשהיית קטן היית שובב, אבל תמיד שרדת כמו חתול. פעם אחת נפלת בכביש סואן ורק בנס לא נדרסת. תמיד הסתדרת איכשהו. ידעתי ששומרים עליך מלמעלה. הסיפור הזה לא מפליא אותי..."
 
שי היקשה: "אבל למה אני חייב לעבור בדרכים הכי קשות ומסוכנות ולחוות טראומות כדי לגלות את האמת?!"
 
"הדרך הקשה היא כנראה הכי טובה בשבילך כדי להבין מי אתה ועם מה אתה מתמודד".
 
מאז קיבל עליו שי להניח תפילין מדי בוקר ולשמור שבת. בכל ראש חודש הוא נוסע לרב יורם אברג'ל מנתיבות. זו תחנת הכוח שלו להתמודדויות בחיים. כאשר הוא שומע את דבריו המאירים, נדלק בקרבו האור המסתורי מאותו לילה בלתי נשכח.

.מקרה אמיתי, שתועד, של שיחה אשר התנהלה בין ספרדים לאמריקאים בגלי תדר ''Extreme Situations at Sea''של ערוץ רדיו ימי 106  במפרץפיניסטרה אשר בגאליציה 16 לאוקטובר, 1997.

 הספרדים: ... כאן 853-A, אנא, הסבו את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה על מנתלמנוע התנגשות איתנו. אתם מתקדמים בדיוק לעברנו. המרחק – 25 מייל.האמריקאים: ... הרינו מציעים לכם לשנות את מסלולכם ב-15 מעלות צפונהעל מנת למנוע התנגשות איתנו. 
 הספרדים: ... תשובתנו שלילית. אנו חוזרים ואומרים – שנו את מסלולכםב-15 מעלות דרומה, כדי למנוע התנגשות.

האמריקאים (קול אחר): מדבר הקברניט של ספינה של ארצות הבריתשל אמריקה. תסתובבו ב-15 מעלות צפונית יותר, על מנת למנוע התנגשות. 
הספרדים: הצעתכם לא נראית לנו אפשרית או מתאימה. אנו מייעצים לכםלסטות ב-15 מעלות דרומה ממסלולכם, על מנת למנוע התנגשות.
האמריקאים (בקול רם מאוד ונימה זועפת): מדבר הקברניט ריצ'רד ג'יימסהאוארד, הפוקד על נושאת מטוסים USS LINCOLN, של צי צבא ארצות הברית של אמריקה. ספינתנו היא שניה בגודלה בצי צבא ארצותהברית. מלווים אותנו: שתי משחתות, שישה מטוסי קרב, ארבע צוללותוספינות רבות של תמיכה. אני לא "מייעץ" לכם אלא "פוקד" עליכםלשנות את מסלולכם ב-15 מעלות צפונה. שאם לא כן, ניאלץ לנקוט באמצעים הנדרשים כדי לספק ביטחון לספינתנו. אנא מכם, תסתלקו ממסלולנו!!!!!! 
הספרדים: מדבר חואן מנואל סאלס אלקאנטארה. אנחנו כאן שני אנשים.באשר לליווי: מלווים אותנו – כלב, ארוחת ערב, שתי פחיות בירה ותוכי, אשר כרגע ישן. באשר לתמיכה: אנו נתמכים ע"י תחנת רדיו ערוץ רדיו ימי 106. אין בכוונתו לשנות את מסלולנו בהתחשב בעובדה שאנו נמצאים ביבשה. אנחנו מגדלור 853- A   אשר על חוף, של מפרץ פיניסטרה, במחוז גאליציה, בספרד.  באשר  לגודל: אין לנו שמץ של מושג מה גודלנו בין מגדלוריספרד.   אתם יכולים לנקוט בכל האמצעים שנראים לכם כנחוצים  ולעשות כל העולה על רוחכם על מנת לספק ביטחון לספינתכם המחורבנת, אשר תתרסק לחתיכות בהתנגשה בסלעים שבחוף.  לכן, אנחנו שוב ממליצים לכם לעשות את הדבר ההגיוני – לשנות את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה, על מנת למנוע התנגשות. 
האמריקאים: או קיי, קיבלנו, תודה.על "חטא היהירות" כבר שמעתם...

שולמית הייתה הבת הקטנה במשפחה דתית בניו-יורק הוריה העניקו לה הכל בכל, בשמחה ובאושר. עבורם היא הייתה המושלמת ביותר, ה"פרח" של המשפחה. בגיל שבע עשרה, כשאמה כבר לא היית בחיים נכנסה בה רוח שטות נערית שגרמה לה להתמרד. "אבא, ביום ראשון הבא, אני יוצאת לטיול בהודו עם עוד כמה חברות!" אביה נדהם: "להודו, לשם מה? מה יש לך לחפש שם?  והיא בשלה: "אבא, זה סגור, חבל על הזמן, אני נוסעת ואצטרך הרבה כסף!" "לפחות תגידי בעזרת השם..." הוא רטן. באנחה כבדה הוא קם מהשולחן והצטער שאשתו כבר לא בחיים. אולי האם הייתה מבינה מה מסתתר בליבה של בתה הקטנה. בטרם עלתה למטוס, בשדה התעופה ניסה האב להבינה. "שולי!" – קרא בקול נשבר – "שולה'לה, תגידי את האמת, מה בחורה דתית מחפשת בהודו?!" לתדהמתו אמרה לו: "אבא, אינני דתיה! אני נוסעת לחפש את ה'אמת' אל הבודהיזם..." אביה לא האמין למשמע אוזניו: "את? בודהיזם? השתגעת לגמרי או שזו בדיחה?" שולי בפנים מאובנות השיבה: "לא אבא, אני רצינית, אני מקווה שתסלח לי". פניו של האב האדימו מכעס. "לסלוח לך? אחרי כל מה שנתתי לך, אחרי החינוך שאמא זיכרונה לברכה העניק לך, זאת ה'תודה' שלך? אהבתי אותך עד הרגע הזה, שולמית. אך אם החלטת לזרוק מאחורייך את כל היקר והחשוב לי בחיים. איני רוצה הכיר בך יותר! לעולם לא אסלח לך!" אלו היו המילים האחרונות ששולי שמעה מפי אביה. מאז חלפו שלוש שנים. היא הגיעה להודו, עשתה  ככל העולה על רוחה והחשיבה את חייה אז כמאושרים. רק חבל היה לה שכך נפרדה מאביה, ועל כך שהוא מתעלם מהטלפונים שלה, ואינו מגיב כלל למכתביה. יום אחד, עת ירדה לקנות מצרכים בשוק, פגשה להפתעתה חברה משכבר הימים, שלמדה איתה בתיכון בניו-יורק, תוך כדי הפגישה הלבבית והשמחה, עת החליפו רשמי חויות ביניהן, הרצינו פני חברתה: "שולי, הצטערתי כששמעתי על אביך..." "אבי? מה קרה לו?" חברתה הביטה בה כלא מאמינה: "מה זאת אומרת?! אביך נפטר מהתקף לב חצי שנה לאחר שעזבת... אמרו שלבו נשבר בגלל שנסעת להודו, לא ידעת?!" מאז ששמעה על אודות פטירתו של אביה, תקף אותה בכי ממושך ומשהו קרה לה בתוכה . "אני רוצה לנסוע לישראל, להתפלל להשם!" – אמרה לחברתה. "ובהודו לא תוכלי להתפלל?" "בהודו?! אני שונאת את הודו, שונאת את האלילים פה! אני לא רוצה לראות את המקום הזה יותר!" בעיניים מלאות דמעות ובקול צרוד מרוב בכי אמרה: "אני רוצה לנסוע לכותל המערבי, אני חייבת להתפלל שם, במקום הכי קדוש!" שולי עזבה את הודו. היא מצאה את עצמה במטוס בדרך לישראל, אל המקום המקודש כל כך לעם ישראל. היא הגיעה ישירות לכותל המערבי – שריד בית מקדשנו, שממנו לא זזה השכינה מעולם...אבל, האם מותר לה להתפלל כאן? היא, שעזבה את הדת, היא שגרמה בנסיעתה להודו למות אביה היקר... בהיסוס  ובהתרגשות  רבה התקרבה אל הכותל. ליטפה את אבניו הטהורות, ספוגות הדם והדמעות, הניחה את ראשה על אבני הכותל והחלה לבכות...על העבר...על ההווה....ועל העתיד הלוטה בערפל. מעל לכל בכתה על כך שציערה כ"כ את אביה היקר לה מכל. היוכל פעם לסלוח לה? התוכל היא לסלוח לעצמה? דמעותיה זלגו ללא הפוגה. אישה שעמדה לצידה והבחינה בכך, הציעה לה לכתוב על פתק את כל מה שמעיק עליה, ולהניח בין אבני הכותל.   ואכן, שולי התיישבה וכך כתבה: "אבא, אני כאן בירושלים עיר הקודש. ליד הכותל המערבי. אם נשמתך רואה  אותי מלמעלה, אני מבקשת ממך, אבא'לה יקר: אנא! סלח לי! לא התכוונתי להכאיב לך. אני מבטיחה לחזור בתשובה וללכת בדרך של אמא ושלך. התוכל לסלוח לי פעם אבא? מבתך האוהבת לעד, שולמית". גל חדש של דמעות שטף את פניה. אך כעת היא הרגישה הרבה ותר טוב. שולי חיפשה מקום בין אבני הכותל להניח את הפתק, אך בכל פעם שניסתה, הפתק נפלל כאומר לה: "סליחה, אין כאן מקום עבור.... היא פחדה שאולי זה סימן משמים שאביה לא מעוניין...היא החליטה להתאמץ יותר, לקחה כסא בסמוך למחיצה, נעמדה עליו וניסתה להכניס את הפתק קצת יותר בצד של הגברים ו...תודה לא-ל, היא הצליחה אך...בכך היא שיחררה והפילה פתק של מישהו אחר שהיה תחוב בדיוק שם. היא החליטה להחזיר את אותו הפתק שנפל למקומו, ובעת שניגשה להרימו היא הבחינה שמשהו על הפתק מבחוץ היה מוכר לה. שמה – שולמית – היה כתוב שם שחור על גבי לבן. שולי  הפכה את הדף. כתב היד היה מוכר לה...ליבה החל להלום בקצב...כולה מרוגשת ונדהמת היא מזהה שזהו כתב ידו של אביה ז"ל...הסקרנות גברה על לבטיה. היא פתחה את הדף הצהוב הדהוי והמרופט ולעיניה הדומעות מהתרגשות נתגלו כל המילים: "ריבונו של עולם! אנא רחם על שולמית בת רבקה, בתי הצעירה שנסעה להודו לפני חודשיים. תשמור עליה שתהיה יהודיה נאמנה. אם יכולתי, הייתי רוצה לומר לשולי שלי: שולי בתי, אני אוהב אותך! אני סולח לך מכל לבי, בתי הקטנה. כעסתי מאוד כשעזבת, אמרתי לך שלעולם לא אסלח לך. אך אני נשבע בזה שאני סולח לך מכל לבי. רק אני מתפלל להקב"ה שיחזיר אותך בתשובה שלמה, ושתתחתני בבוא היום עם בחור יהודי ירא שמים, ושתזכו לגדל ילדים טהורים לחיים של תורה ומצוות. מאביך האוהב אותך מאוד מאוד. יעקב בן דינה". שולי התעלפה מיד לאחר קריאת הפתק שנפל אליה מבין אבני הכותל...והתעוררה לחיים חדשים. שולמית בת יעקב ורבקה, היא כיום אם לשני ילדים טהורים. הם זכו להיוולד בטהרה, לאמא צדקת, בעלת תשובה צעירה שזכתה להקים בית נאמן בישראל, בית של תורה ומצוות, בדיוק כפי שרצה והתפלל עליה אביה ז"ל. הם חיים כיום באחת משכונותיה של ירושלים עיה"'ק. אותו פתק שנפל מתוך אבני הכותל המערבי נמצא מאז עמוק עמוק  בתוך קירות ליבה, לעד ולנצח. אכן, שולמית זכתה לשוב... "מעולם לא זזה השכינה מהכותל המערבי וזה ההבדל בין יהודי לגוי אצלנו הניצוץ נמצא עמוק פנימה ורק ע"י דיברי תורה או התקרבות והתבוננות בקב"ה ניתן להדליק ואז הוא יבער כאש לוהטת ורק הרשעים מתכסים בחושך נצח" (אור דניאל).

חברה סיפרה לי סיפור בענין לדון לכף זכות, התרגשתי ואני רוצה לשתף אותכם, להלן הסיפור כפי שסיפרה לי:
אני חוזרת עכשיו מנסיעה באוטובוס, עברתי שם חוויה מרגשת. ת'שמעי:
בקידמת האוטובוס בספסל הראשון השמור בד"כ לנכים ואנשים עם מוגבלויות, ישבו 2 נשים בגילאי 40+, האוטובוס החל להתמלא ומקומות הישיבה נתפסו כולם.
באחת התחנות עלתה אישה שניכר עליה כי היא עיוורת, היא נעצרה מיד אחרי הנהג והגב' שבספסל הראשון פתחה איתה בשיחה לבבית וחברית.
לפתע היא פונה לזו היושבת לצידה ואומרת לה "תוכלי לפנות לה את מקומך לישיבה, את מבינה המקום שמור בד"כ לאנשים במצבים כאלה". האישה הרימה את קולה וענתה לה "ואולי תפני לה את את מקומך, ומה איתך??"
הגב' לא ענתה לה מאומה והמשיכה בשיחתה עם ה'עיוורת'.
לאחר מספר דקות התפנה מקום ו'העיוורת' התישבה.
אך, הדרמה לא הסתיימה.
לאחר שה'עיורת' ירדה מן האוטובוס, פנתה הגב' מן הספסל הראשון לזו שלצידה ושאלה אותה בתוכחה גלויה "ומה חשבת שאפנה לה את מקומי כדי שתוכלי להמשיך לשבת ולפטפט ביניכן, מן הראוי היה שתקומי את בשבילה! את לא חושבת שזו חוצפה מצידך לבקש ממני לקום, בעוד את ממשיכה לשבת במקומך ולא חושבת לפנות לה מקום, הגם שהינך רוצה להמשיך בשיחה עימה?"
עקבתי אחרי תגובתה של הגב' השניה, היא פנתה אליה ואמרה "לא הייתי דורשת ממל לקום, אילולי הייתי גם אני עיוורת" למרות (ואולי דווקא בשל כך) שמילותיה נאמרו בשקט וללא תרעומת, ננעצו מילותיה כסכין מלובנת בבשרה של הגב' שלצידה והיא הורידה את ראשה והסמיקה כהוגן, תוך שהיא ממלמלת מילות התנצלות.
לבטח ליוותה אותה תחושה קשה ומחשבה של 'אילו ידעתי...', שאז הרי ודאי היתה קמה בשביל אותה אישה.
יהי רצון שנדע לדון לכף זכות ולא 'כראות עינינו'
שנזכה לגאולה שלמה! אמן

רועי רביבו, בן 26 מעין צורים, היה בטיול ארוך במזרח אסיה בשנים 2005-2006. יום שישי אחד  מצא את עצמו בנמל תעופה נידח בצפון סין, מחכה לטיסה לבנגקוק - שם תיכנן לבלות את השבת ב"בית חב"ד". את הכרטיס רכש יום קודם לכן בקבלה של האכסניה שבה שהה. לדבריו, הובטח לו שמחיר הכרטיס כולל מיסי נמל ולכן לא נשא עמו כסף מזומן נוסף. נמל התעופה נמצא 40 דקות נסיעה מהעיר, עוד 10 דקות המטוס ממריא, עוד ארבע שעות שבת ועדיין תור ארוך לפני הדלפקים. הנוסעים, כולם מקומיים, מחתימים דרכון ומתקדמים לעבר המטוס. אבל את רביבו עוצרים - צריך מיסי נמל - 14 דולר. אופס. "אין מה לעשות, אני עף החוצה, מחפש כספומט, צ'יינג', משהו או מישהו מערבי - ואין", מספר רביבו. "אני מתחיל להבין שאת השבת אני אעשה על אורז. אבל אז, מסתכל ימינה ושמאלה, ובזווית העין רואה כתובת על תיק 'שירותי בריאות כללית'. דוהר לשם, תופס את הבחור בכתפיו, מסובב אותו - ועומד מולי חבר מהצבא. שלוש שנים היינו חברים הכי טובים, כמעט מתנו ביחד פעם אחת. הוא מסתובב במזרח כבר שנה וחצי. חיבוקים, נשיקות. 'אין לי שנייה, אח שלי. נדבר בארץ. אני חייב עכשיו 14 דולר'. מה? למה? כמה? 'אחי, אני חייב עכשיו 14 דולר!!!'. שלף 20 דולר, נתן לי, ואחרי 10 דקות הייתי על המטוס

היה היו מלך ומלכה חשוכי ילדים. התפללו ועשו ככל יכולתם, אבל מהשמים לא הסתייע. בלית ברירה פנו ליועץ הממלכה והלה ייעץ מה שייעץ והמלך אכן עשה כדבריו. 
מיד לאחר העצה נתן המלך הוראה לאסוף את כל ילדי הממלכה על מנת לבחור מתוכם מי יהיה המלך הבא ולמעשה בבחינת הבן המאומץ שיהיה להם.
 ביום המיועד הגיעו כל ילדי הממלכה בלווית הוריהם לכיכר העיר והמלך הודיע להם כי עומד להתקיים תחרות בין כולם לבחירת יורש העצר החדש לממלכה.
 שאלו כולם – מה עלינו לעשות? השיב המל – פשוט מאוד הנה אנו מחלקים לכם עציצים ודשן ואדמה וכל ילד יקבל זרע ויהיה עליו לזרוע אותו בעציץ לטפל ולטפח אותו ובתום שלושה חודשי טיפול על כל אחד להגיע עם השתיל החדש שלו על מנת שהמלך יבחן ויראה מי הצליח יותר מכולם בעבודה זו.
טוב כל ילד קיבל את העציץ, הדשן והאדמה והזרע כמובן וחזר לביתו ובתום שלושה חודשים התמלאה הכיכר בעציצים שצמחו בהם שתילי פרחים מרהיבי עין ביופיים.והמלך עבר ובדק כל שתיל ושתיל, מחמיא לזה על הפרח היפה, לילד שני על גובהו וחוסנו של הפרח וכך עבר מילד לילד. עד שהבחינה עינו של המלך בילד בודד שעמד עם עציץ ריק ושדוף שאין צומח בו דבר. - הביאו אלי את הילד הזה ציווה המלך ונימה רצינית נשמעה בדבריו. – מה קרה שאל את הילד, מדוע לא הצלחת לגדל שתיל כמו השתילים היפים שאני רואה כאן מסביב, אתה היחידי שנכשלת?  
-  אדוני המלך, ניסיתי, השקיתי התפללתי, אבל דבר לא עזר שום דבר לא צמח. האמן לי אדוני המלך שיום יום עמדתי ליד העציץ בתקווה שיצמח משהו, אך לצערי הרב לא הצלחתי. 
- זהו יורש העצר שלי, קרא המלך בשמחה להפתעת כולם. דעו לכם שכולכם קיבלת זרעים שנתבשלו וממילא לא היה כל סיכוי שהם ינבטו. לכן הילד הזה הוא איש האמת היחיד בכל הממלכה ולכן אני ממנה אותך למלך אחרי. סיכם המלך את דבריו לתדהמת כל הסובבים אותו.

לפני שנים רבות חי אדם חכם ולו ארבעה בנים, בוקר אחד החליט האב כי עליו ללמד את בניו שיעור חשוב לחיים, הוא זימן אותם אליו והורה להם ללכת לחפש עץ אגסים מיוחד שנמצא רחוק מאוד מביתם. בכדי לבצע את המשימה כפי שרצה האב היה עליהם לעמוד בשני תנאים:
"אסור לכם לצאת אל המסע יחדיו ורק כאשר יחזור הבן ראשון יצא למסע הבן השני, כשיחזור השני יצא השלישי וכן הלאה".
הבן הראשון הלך בחורף,
הבן השני באביב,
השלישי בקיץ
והרביעי בסתיו. 
כשחזר הבן הרביעי ממסעו, זימן אותם האב אליו על מנת שיוכלו לתאר בפניו את העץ..
הבן הראשון אמר שהעץ היה מכוער, כפוף, ועקום.
הבן השני אמר שהעץ היה מלא בניצנים ירוקים ונראה מלא תקווה.
הבן השלישי לא הסכים לא עם הראשון ולא עם השני, הוא אמר שהעץ היה בשיא פריחתו, מלא בניחוחות מתוקים ובעיניו היה העץ הדבר הכי מלא הוד והדר שראה אי פעם.
הבן הרביעי אמר שהעץ לא היה מכוער לא מלא בניצנים ולא בשיא פריחתו, העץ היה מלא בפרי בשל, מלא חיים והגשמה.
לרגע חשבו האחים כי כל אחד מהם הגיע לעץ אחר, אך אביהם העמיד אותם על טעותם, "כולכם ראיתם את אותו עץ אגס, ואכן כולכם צודקים" שלחתי אתכם בעונות שונות על מנת שתלמדו כי אין להתרשם ולשפוט עץ או אדם על פי עונה אחת. המהות הפנימית של חייכם, שהיא הנאה, שמחה ואהבה תוכל להימדד רק בסופם, כשכל העונות יסתיימו. אם תתייאשו בחורף תפסידו את התקווה של האביב, את יופיו של הקיץ ואת ההגשמה של הסתיו.
מוסר השכל:
אל תתנו לכאב של עונה אחת להרוס את השמחה של כל השאר. אל תשפטו את החיים על פי עונה אחת קשה. תתמידו דרך הקושי ותקופות טובות יבואו במוקדם או

יש כאלה שחושבים שניסים קורים רק לאדמו"רים עם זקן לבן או מקובלים בעלי מצנפת, אבל האמת שניסים קורים לכל יהודי, ובעיקר דווקא ליהודים שנמצאים בתחילת התקרבותם.ועוד דבר, נס לא חייב להיות רק אם ניצלת מנפילה לתהום במכונית באמצע הלילה, או אם היית חצי מטר ממחבל שהתפוצץ. יש הרבה ניסים יפהפיים של עזרה מלמעלה בצרכי יומיום קטנים ואפילו קטנוניים. על נס כזה אני רוצה לספר לכם כעת.
כשהתחלתי להתקרב לקדוש-ברוך-הוא, הדבר הראשון שתפסתי הוא שיש עם מי לדבר. אני לא לבד בעולם! אמנם גם לפני כן לא הייתי ממש לבד. אני מתגוררת עם כלבה ענקית, חולמנית ומצחיקה, אבל כמובן שאני לא יכולה לספר לה הכל. והסיפור שלי דווקא מתחיל ממנה. בדרך כלל אנחנו מסתדרות ביחד להפליא, מטיילות בחורשה. היא נוחה מאוד. ורק דבר אחד 'הורג' אותי אצלה. בכל פעם שהיא שותה מים מהקערה שלה, הראש שלה מתמלא במים, וכאשר היא מנערת אותו, היא מרטיבה את כל המסדרון. ואני ממש לא יודעת איך להתגבר על הצרה הזו. פתאום עלה לי בראש: הלוואי שהיה לי שטיח לאורך כל המסדרון שיספוג את כל ההתזות הללו, ובכלל זה יכול להיות דבר נחמד לחורף. אבל איפה אמצא שטיח בדיוק בגודל כזה?! אם אצטרך להזמין, זה יכול להיות סיפור בכלל לא פשוט ובטח שלא זול. ואז נזכרתי בריבונו של עולם שזכיתי להכיר בזמן האחרון והחלטתי לספר לו על הבעיה שלי, הרי הוא כל יכול ואפשר לדבר איתו על כל דבר. ריבונו של עולם, תעזור לי למצוא שטיח שיתאים בול למסדרון שלי, כדי שלא אצטרך לנקות כל יום את שלוליות המים שמשאירה לי הכלבה!..." עברו כמה ימים שבהם הייתי ממש דבוקה בבקשה הזאת. ממש רציתי למצוא שטיח מתאים ואפילו התחלתי לדמיין אותו. אמנם לא היה לי מושג מה אוכל לעשות בנידון, אבל לפתוח את הפה אפשר תמיד. זה לא עולה כסף ותמיד נעים לדבר עם השם. בסופו של אותו שבוע יצאתי מהבית. ביציאה מהבניין העפתי מבט לעבר ערימת החפצים, ענפים גזומים, וגרוטאות שמשליכים הדיירים בכל הבניינים באזור כדי שעיריית גבעתיים תאסוף אותם. עיני צדה שקית ניילון גדולה עם משהו עבה מגולגל בתוכה. התקרבתי וראיתי שמדובר בשטיח שעיר בצבע תכלת. נזכרתי מיד בשטיח שאני מתפללת עליו. מה קרה לך!", כמעט גערתי בעצמי, "זה בטח משהו ישן, מלא אבק ולכלוך. והמידות שלו, מי יודע?!" כך אמר השכל, אבל הלב התעקש: "אבל התפללת על שטיח!" אז מה אם התפללתי?!" ענה השכל ללב, "זה אומר שאני צריכה לחפש שמעטס ברחוב?!" אל תשמעי לו!" קרא לי הלב, "יש לו הרבה שכל, אבל אין לו טיפת אמונה..." בקיצור, לקחתי את השקית והעליתי אותה לביתי. כשנכנסתי הכלבה רצה לרחרח את השקית הענקית. ניגשתי למרפסת והוצאתי את השטיח המגולגל בחרדת קודש מפחד פן ענני אבק יפרצו וימלאו את הבית. נדהמתי. השטיח נראה חדש לגמרי כאילו עכשיו קניתי אותו באולם שטיחים הכי מפואר. ברוך השם, לפחות לא מדובר במשהו ישן ומלוכלך. עכשיו נלך לראות את הגודל. לקחתי את השטיח לתחילתו של המסדרון והנחתי על הארץ. הרוחב התאים בדיוק, אבל בדיוק! התחלתי להתרגש.ואז התחלתי לגלגל את שטיח התכלת לעבר החדר שנמצא בסוף. השטיח התגלגל והתגלגל והתגלגל... ונעצר בדיוק בקצה! ממש שטיח מששת ימי בראשית. התמלאתי אושר. חשתי שמדובר  במשהו שהוא הרבה-הרבה מעבר לשטיח של מסדרון בדירה שכורה של בחורה רווקה, שרוצה להינצל בסך הכל מניעורי המים של כלבתה.