|
|
| נשלח ב-24/11/2009 00:52 |
 |
| |
אני רואה שעשיתי לספר מה שנקרא שרות דב...
רק הבהרה אחת מתבקשת:כפי הידוע וכפי שגם מוזכר בספר,נושא השבת במיוחד היה ירוד מאוד בארה"ב באותם שנים,והיו הרבה יהודים ששמרו חלקים מסויימים מהתורה אך בנסיון השבת לא עמדו,וכמו שמספר ר' דב שכששבת חל להיות לאחר ראש השנה היו יהודים שחיכו לראות שיצאו ג' כוכבים ויצא ר"ה ונכנס שבת ואפשר לשוב לעבודה...
דבר אחד צריך עדיין לברר:ר' דב מספר(עמ' 66) על כך שלמד ככל היהודים בבית ספר גויי[ובשלב מסויים חברו הטוב היה כושי...],ואימו הצליחה להשיג לו פטור מאירועי הנוצרים שנחוגו שם,אך אין מילה על הנושא איך הוא התמודד עם השבת בבית הספר, ואולי היה אז ב' ימים חופש שבת וראשון?
גימפל,בקשר להווי הישיבה ביום יום,לא מורגשת בשטח השמטה,וצריך לזכור שר' דב כתב מראש את הדברים עקב בקשת המשפחה וידידיו,ואין לצפות שהוא יכתוב את כל ה'לכלוכים' וכדו'. בכל מקרה,הוא מביא הרבה אנקדוטות מהיום יום,וראה למשל סדרת התמונות המרהיבה והבלעדית של טיולי הבחורים דאז(עמ' 190 ואילך)
דא"ג,מיהו המופלג שלמד בחברון שר' דב כותב(עמ' 174),שניתן לומר שהוא העלה את הרא"י וולדנברג לדרגתו הגבוהה בתורה וכו' וכו',וסופו שהיה מחציף פניו נגד דיינים גדולים עד שהתבטאו עליו כדל גאה. זה קשור לר' גורן?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2009 03:14 |
|
| |
מעילעול קל בחנות ספרים [מה לעשות התקציב לא מספיק לסוג כזה של ספרים], אני מסכים שאכן יש בספר ניחוח מרענן, אם כי החילוק מקמינצקי הוא גם בכך שלא עומד מאחורי הספר אג'נדה.אם כי לדעתי עדיין היתה כאן צנזורה [או עריכה] מסויימת. למשל הקטע בו מספר שהסבא שלח בחור אחד להפתח בעדלידע בתל אביב מסתייג מיד שבאותם שנים זה לא היה כ"כ גרוע , מה שנראה לפי הסגנון כתוספת מאוחרת. וצנזורה הפוכה [ונוגע גם למש"כ באשכול אחר] בענין הנזיפה של ר' לייב חסמן בהרב עמיאל שהוזמן למסור שיעור בישיבת חברון. שהעורך מסתייג מהסיפור בהערה ואכמ"ל. ישנם עוד תיאורים פיקנטיים של ר"מ חברוני כמסתגר, ר"א כהן מתחנן לסבא שיוכל לבקר את אחותו שבאה מחו"ל, דירוג הבחורים בישיבה [פצ'ינר הראשון], כל הישיבה באה לעשות ביקור חולים אצל גרבוז, ועוד ועוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2009 03:20 |
|
| |
אגב, בספר נחלת בנימין שמוזכר לעיל ישנה התיחסות נרחבת לקבוצת טעלז שבחברון והעימותים שלה עם הנהלת הישיבה, מה שדב כהן לא יכל להבחין כנראה מפאת צעירותו.לקושיית גימפל דלעיל אולי יש לחלק בין חברון לפונביז' ודו"ק.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2009 00:15 |
|
| |
אפרט נקודה נוספת: דנו כאן עם הספר מצונזר או לא.
אכתוב כמה מילים לאָפיה של צנזורה: יש להבחין בין צינזור הלכתי טהור, לבין צינזור השקפתי/אידיאולוגי שמטרתו להעביר דיס-אינפורמציה. הרי כל בר ד[ע]ת מבין שאין הצדקה לכתוב למשל לשון הרע בשם דבקות ב"אי צנזורה". כמו כן מובן מאיליו שיש לצנזר לעיתים תמונות נשים, ובפרט בהקשרים או בסיטואציות שונות.
ומאידך ישנה צנזורה השקפתית, כאן, בספרות החרדית הקלאסית יוצקים את את כל גדולינו לדפוס אחד, את כולם ואת כל חייהם למיבנה אחד ויחיד, ומעלימים מה שאינו מתאים או מה שאינו נראה.
יתכן שזה נחוץ במובן הרחב כשהספר משמש לחינוך ילדי ישראל. אך לעיתים נחוץ לגלות ולספר קצת באורח שונה או בעינים אחרות.
הנקודה שכאן מתגלה מיד [ולו מרפרוף בתמונות] שבספר זה נעשה מאמץ לספר על אישים ומאורעות כהוויתם, בלי לייפות, בלי לעגל קצוות ובלי ליצוק אותם לאותה תבנית אחידה וקדושה. מותר לספר ולהזכיר על רבנים שלא בדיוק הצביעו ג או שלא החמירו שיעור חזו"א...
על פי הנ"ל בצנזור נשים בתמונת הרב הוטנר, יתכן שאותה תמונה אינה לכבודו של מישהו או של מישהי, ואין זה בגדר 'צנזורה' שלילית. לעומת זאת מה שהעירו בענין ספר חשבון הנפש, אכן צ"ע. אך בכל מקרה אין זה נושא כל כך עקרוני וכבר הנידון ידוע ומפורסם.
באופן כללי, הספר מגלה פתיחות מרעננת, ואפילו התמונות הרבות - 600 לפי הרשום על הכריכה, ואם המספר נכון זהו בממוצע 1.2 לעמוד -, מגלות זאת מיד.
בספר מגלים שמה שהיינו רגילים תמיד בילדותנו, [עוד קודם דור המצלמות הדיגיטליות...] שאמריקאי הוא בעל מצלמה, דבר זה קיים כבר מאה שנה... יש שם תמונות שר' דב צילם בבחרותו [מוזכר שאפילו הפילם קיים, עמ' 190], בהיותו בחור בחברון בעל מצלמה [צלמונית -כיס..], ואם הבנתי נכון זה היה פרט שציינו אותו אחרים, דהיינו שלא רבים היו בעלי מצלמות.
תוקן על ידי חושב100 ב- 25/11/2009 00:17:10
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2009 14:48 |
|
| |
יישר כח לפותח האשכול, קניתי הספר ומאד נהניתי לקרוא בו.
כמה הערות, שלא כבספרים אחרים, התמונות מאד קטנות וחבל. איני יודע מדוע.
כמו כן, הכיתוב של התמונות במקום שתהיה לכל תמונה כיתוב משלה, יש כיתוב לכל התמונות וזה די מעצבן.
ר' דוב מצטייר כיהודי ירא שמים וטוב לב וגם תמים.
מעניין שהוא כותב שם בצורה אישית כדבר איש אל רעהו, כמו למשל:
"נו ? אמרו אתם ? האם לא היה זה נס ? "
וכדומה.
יש גם סיפור מעניין, לגבי ההתלבטות מי יהיה המסדר קידושין שלו.
כותב שם הפלגה שהיו כאלו שכל כך רגזו עליו שלא כיבד את ראש הישיבה אלא מישהו מצד חותנו , כמדומני הרב דב קוק אחיו של הראי"ה, שהפסיקו לדבר איתו ואחר כך לא רצו לעשות לו טובה והתבטאו שכבר אינו יכול להיחשב בוגר חברון.
משהו כזה, אני כותב מהזיכרון.
שומו שמים, עד כדי כך ?
הכל בגלל אי נתינת סידור קידושין ?
זוהי דרך התורה ?
נשמע לי משונעדיק.
יש שם גם כמה טעויות קטנות מפוזרות כמו שמו של הרב מטשעבין, וינפלד במקום וידנפלד וכן שמו של אבי האדמו"ר מטאלנא נרשם ר' נח וינברג, בעוד ששמו ר' ישראל צבי.
בגדול, ספר יפה ומושקע ונחמד.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2009 15:04 |
|
| |
| מתפעל כתב: |  | יישר כח לפותח האשכול, קניתי הספר ומאד נהניתי לקרוא בו.
כמה הערות, שלא כבספרים אחרים, התמונות מאד קטנות וחבל. איני יודע מדוע.
כמו כן, הכיתוב של התמונות במקום שתהיה לכל תמונה כיתוב משלה, יש כיתוב לכל התמונות וזה די מעצבן.
ר' דוב מצטייר כיהודי ירא שמים וטוב לב וגם תמים.
מעניין שהוא כותב שם בצורה אישית כדבר איש אל רעהו, כמו למשל:
"נו ? אמרו אתם ? האם לא היה זה נס ? "
וכדומה.
|
|
כבר כתבו כאן כולם שהתמונות הם גולת הכותרת של הספר,הבן אדם החזיק מצלמה ותיעד תמונות בלעדיות לרוב, כמו שרק אמריקאי יודע לעשות[לדעתי,חלק מהסיבה שהוא זכה להתלוות לכל מיני אירועי החשובים והאלטערס כטיולים ועוד,הייתה בגלל מצלמתו ששיחדה את כולם ובאמת הנפיקה להם תמונות בפוזות שונות]. לגבי גודל התמונות וסידורם זה כמובן ענין של טעם.. אני דווקא מאוד נהניתי מכך שהתמונות מוקטנות ומרוכזות,ועדיין משאירות מקום של כבוד לחומר הכתוב,ולא כבשאר ספרי דורנו שכדי לכסות על דלות הטקסט מכניסים תמונות בפורמטים מוגדלים.
לגבי הלשון האישית שכתב,יש לזכור שכפי הכתוב בהקדמה חלק מעובד מהקלטות שהקליטוהו גנזך קידוש השם,וגם השאר כתב לבקשת צאצאיו ומכריו,אך באמת ישנו איזשהו תום מוזר בפנייתו האישית החוזרת ונשנית,ויש לי הרגשה שגם יד העורכים באמצע.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2009 00:44 |
|
| |
מתפעל,
ר' דב כהן כותב שם שהם כעסו עליו [על שנתן את הכיבוד לר' דב קוק ולא לראש הישיבה] משום שהדבר היה בר משמעות בויכוח פוליטי אחר בירושלים, אודות רבנות העיר, האם היא תנתן לר' דב קוק או להרב פראנק. כלומר, הם חשו שהוא בוגד בהם ומחבל במערכה [מה שלא היה נכון כי נתינת הכיבוד לא היתה תלויה בו, כפי שהוא כותב שם], ולא שהם אמרו לו כך בגלל אי-כיבוד ראש הישיבה כשלעצמו.
יש לציין גם שעם כל החברונאיות הממלאת את הספר מצד לצד, בניו של ר' דב עצמו לא למדו בחברון, ויתכן שלכן היו כאלו שפירשו שמיום חתונתו ואילך הוא הפנה גב לישיבה [מה שמתברר כאינו נכון כלל, למי שקורא את הספר].
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2009 13:54 |
|
| |
חלק מעניין בספר הוא כל הציטוטים מיומני ר' דב שניהל לאורך כל חייו בהם לטעמי ניכרת גדלותו,וכל הכבוד לבני המשפחה שפירסמו גם דברים כאלו שלרפי שכל ייראו כזלזול בו. אך דא עקא שגם המשפ' משום מה צינזרה במקצת(עמ' 356),אלא שלא שמה לב ששוברו בצידו ובצילום כת"י המקורי(עמ' 355) רואים מה השמיטו,והרי הדברים זה מול זה:[שימו לב לשינוי מתלמוד לגמרא,ולהשמטת כמה מילים ובעיקר להוספת המילה-היטב].
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2009 13:57 |
|
| |
התמונה הקודמת היא תצלום מתוך יומנו,ותמונה הבאה היא איך שהדפיסו בספר[והמסקנה היא שעדיין גם בספר משובח זה יש לבדוק דברים הנוגעים בנקודות רגישות,כמה דיוק יש בהם]
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2009 17:48 |
|
| |
תופעה זו של השמטות ו'צנזורה' בציטוטי מכתבים ויומנים למרות שהצילומים מודפסים על אתר הינה נרחבת וידועה, ובטוחני שנעשית במודע. מוציאי הספר סומכים שהקוראים החקרנים שיאמצו עיניהם לקרוא את המקור אינם 'רפי שכל' כפי שאתה הגדרת.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2010 10:01 |
|
| |
וילכו שניהם יחדיו: זיכרונותיו של הרב דב כהן | אמריקאי בחברון
מאת רפאל ב' פוזן
ככל אוטוביוגרפיה, גם זיכרונותיו של ר' דב כהן רחוקים מלהיות אובייקטיביים, ודווקא בזה כוחם
(הארץ)
הרב דב כהן
וילכו שניהם יחדיו: זיכרונותיו של הרב דב כהן
הרב דב כהן. הוצאת פלדהיים, 530 עמ', לא צוין מחיר
הוצאת פלדהיים לספרי קודש, מהמובילות בשוק החרדי, מצטיינת בעיצוב גרפי וחיצוני של הפקותיה. לכן טוב עשו יורשי ר' דב כהן בהפקידם את זכרונותיו האוטוביוגרפיים של אביהם בידי הוצאה זו, שכן הספר שבו "מסע מרתק בן מאה שנים בהווי היהודי בליטא, בארצות הברית, ב'חברון' ובירושלים, עם 600 תמונות ומסמכים נדירים", לא היה רואה אור אלמלא ההשקעה הרבה של המו"ל. ואולם מה פשר "חברון" בתוך מרכאות, ומהו ייחודו של ספר זה שכלל לא נכתב על ידי מחברו?
סיפור הפתיחה נשמע דמיוני: בתוך אותם שני מיליוני יהודים שהיגרו ממזרח אירופה לאמריקה בשנים 1880-1920 היה גם אופה יהודי קשה יום מליטא, שעוד טרם נישואיו שבר פרק באצבעו הימנית (זו הלוחצת על הדק הרובה) כדי להימלט מגיוס לצבא הצאר. ב-1900 יצא האיש לחפש את מזלו ביבשת החדשה, כשהוא עוזב מאחוריו אשה צעירה בת 29 המטופלת בשלושה ילדים קטנים. כעבור שלוש שנים, משהתבסס קמעה, חצתה גם היא את האוקיינוס האטלנטי עם שלושת הזאטוטים והגיעה אחריו לניו יורק.
ואולם כניסתה ליבשת נחסמה בידי פקידי ההגירה באליס איילנד, כשגילו אצלה מחלת עיניים שנחשדה כמדבקת. בייאושו הרב החליט בעלה לשוב אתה לליטא. אלא שאז נודע לו על פתח הצלה אפשרי: שנתיים קודם לכן (1901) נבחר תיאודור רוזוולט בן ה-42 לנשיא ארצות הברית. רוזוולט, הנחשב לאחד מארבעת גדולי נשיאי האומה האמריקאית (יחד עם ואשינגטון, ג'פרסון ולינקולן), עשה לו מנהג קבוע (הלוואי אצלנו): אחת לשבוע הקצה זמן לקבלת קהל וכל המעוניין יכול היה לשוחח אתו ללא ביורוקרטיה. כך הגיע גם האופה יהודה כהן לבית הלבן, כשבידו ספר תהילים, והמתין לתורו עם עוד 20 אנשים מתוחים. כשהתקבל והשמיע את מצוקתו - נפתרה הבעיה; תוך זמן קצר התאחדה המשפחה בהוראה נשיאותית.
בפרקים הראשונים מומחש הלם המפגש של משפחה חרדית מליטא עם סיאטל שבמערב ארצות הברית. ניסיונות קשים בפרנסה (עבודה בשבת), בכשרות, בתפילה ועוד, מתוארים בהרבה אנקדוטות, שכמה מהן משעשעות ורובן מכמירות לב. ואולם הפואנטה של הספר מתחילה כעבור שמונה שנים, בהיוולד בן הזקונים, דב כהן, ב-1911. דב הצעיר חווה ילדות מאושרת; אביו האמיד, שעשה חיל בעסקיו עם חיל הים האמריקאי, הרעיף עליו ממנעמי אמריקה ואמו שקדה להנחיל לו חינוך יהודי באמצעות מלמדים פרטיים שהרביצו בו תורה בשעות הפנאי.
אלא שהאם, נצר למשפחת גדולי תורה בליטא, לא הסתפקה בכך. היא היתה נחושה להעניק לבנה חינוך ישיבתי. ומאחר שבאמריקה אין ישיבה מתאימה, היא החליטה לקחת אותו לארץ ישראל. וכך, ב-1925, נטשה האם את משפחתה בסיאטל והגיעה לירושלים עם בנה בן ה-13 וחצי כדי לשתול אותו בישיבת "תורת החיים", שעליה המליץ רב חשוב. לאכזבתה התברר שהישיבה הירושלמית אינה מתאימה לדב כלל, ובלית ברירה היא עקרה אתו לתל אביב, שבה הוא למד שנה תמימה ב"תחכמוני" - שהתגלה גם הוא כמקח טעות. אחוזת תסכול החליטה האם לחזור עם בנה לאמריקה, אלא שברגע האחרון נודע לה על פלג של ישיבת סלבודקה, מהמפוארות שבישיבות ליטא, שזה מקרוב התיישב בחברון. וכך, בפגישתה עם ר' נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה", דמות כריזמטית ומפורסמת מאבות תנועת המוסר, היא הפקידה בידי הישיש בן ה-80 את בנה הצעיר, שלבו נמשך אחר הישיבה החברונית. כעבור כמה חודשים, משנחה דעתה מלימודי דב, נפרדה האם מבנה שנותר בודד בארץ ושבה לאמריקה. בהשראת ה"סבא" התמסרו לדב בחורים מעולים המבוגרים ממנו בהרבה, ובשלוש שנות לימודיו הוא הפך לתלמיד חכם.
מכאן השם "וילכו שניהם יחדיו", שבמקורו נאמר על אברהם ויצחק בדרכם לעקדה, ואולם בספר שלפנינו הוא רומז לאמו של דב - אשה מרתקת לפי כל קנה מידה - שעל זכרה הוא עדיין מתרפק בערוב ימיו: "היא שינתה את חיי ולה אני חייב הכל". הספר הוא תמלול קלטות וידאו מפיו של הרב כהן, שבגיל 94 (חודשיים לפני שמת, ב-2005) תיעד את סיפור חייו בלשון בהירה וקולחת. ואכן, האיש שזכה לזיקנה מבורכת ולשכל צלול עד יומו האחרון (בשנת חייו האחרונה עדיין נמצא כשיר לנהוג ברכב!), הותיר מסמך אותנטי נדיר, שחשיבותו רבה לכל המתעניין בהיסטוריה של היישוב הישן בחברון ובירושלים. הוא תיאר בצבעוניות רבה את הווי הישיבה על רבניה ותלמידיה, את השחיטה הגדולה בחברון ב-1929 שממנה ניצל בנס, את שיקום הישיבה בירושלים, לרבות סיפורים ירושלמיים עסיסיים משנות ה-30 וה-40. הזיכרונות כוללים גם פרקים נוספים מחייו המרתקים, ובהם גם בתפקידו כרב הצבאי הראשון של חיל האוויר (לחיילי המטבח השפופים נהג לספר מעשה ששמע מהרמטכ"ל יגאל ידין: גנרל אמריקאי מניו יורק, שחפץ לטוס לקונצרט בשיקגו, זעם משגילה שכל מקומות הטיסה כבר תפוסים. הוא ביקש את רשימת הנוסעים, זרק את הנוסע שעלה אחרון, והתיישב תחתיו. ואולם בהגיעו לשיקגו התברר לו להוותו שהקונצרט לא יתקיים. המנצח נותר בניו יורק כי הגנרל הוריד אותו מהטיסה במו ידיו).
ככל אוטוביוגרפיה, גם זיכרונותיו של ר' דב כהן רחוקים מלהיות אובייקטיביים, ודווקא בזה כוחם: לבד מהתיאורים החינניים השזורים גם בביקורת מעודנת (כגון על ישיבת חברון בימינו לעומת ימיה המפוארים בעיר האבות, על רבנים בימינו לעומת רבנים של פעם, הרבנות הראשית והרבנות הצבאית אז והיום), יש לומר מלה על הסגנון. אף על פי שהאיש נקשר לציבור החרדי, כשהוא מתאר תקופות סוערות ומזכיר גם אישים מימין ומשמאל שאינם מהמחנה שלו, הוא שומר על לשון נקייה ללא השמאלץ והפוליטיקה הנמוכה המקובלת היום.
למי שמצוי בדרכי הפיקוח של "ועדות רוחניות" הפועלות לצד העיתונות החרדית מוכרות שיטות הקטילה הנלוזות, כגון סגירת חשבון עם רבנים ותלמידי חכמים שאינם "משלנו" והשפלתם באמצעות תיוגים: לעומת פלוני שיוכתר "הגאון הרב", השני הוא "הרב" בלבד, והשלישי נזכר בשם משפחתו בהעלמת תוארו הרבני. לכן, כשבני המחבר מכריזים: "שמות האישים בספר נזכרים כפי שאבינו רגיל היה לקוראם, כגון ר' יוסף חיים זוננפלד, הרב קוק, ר' משה מרדכי אפשטיין, ואין באופן בו הם מכונים איזושהי מגמה של דירוג חלילה", זוהי בשורה מרנינה.
ודבר נוסף: כ-boy אמריקאי היתה לדב הצעיר מצלמה שבה עשה שימוש רב. בשל כך יש בספר צרור גדול של תמונות נדירות המשקפות את ההווי בחברון ובירושלים בשנים המדוברות. זהו מסמך מחנך השווה קריאה.
======================
הרב ד"ר רפאל ב' פוזן הוא מרצה למקרא במדרשה לנשים ובמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1159913.html
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2010 16:22 |
|
| |
זכיתי לראיין את ר' דוב לפני מותו.
הנה הפרוטוקול שרשמתי אז לזיכרון:
ביקור אצל ר' דוב כהן, חניך חברון בשנים תרפ"ה-תרצ"ה.
חורף תשס"ה 28.6.2005 ש: האם החיים בארץ השפיעו על דרכה של סלבודקה? ת: לא השפיעו, אומרים שהמוסר והלימוד בחברון לא היו כמותם בסלבודקה ולא בשום ישיבה אחרת. היתה התעלות עוד יותר מסלבודקה. לא היה שם שום פיתוי ותעסוקה צדדית שיבטלו את הלימוד. אמרו שגם הסבא התעלה למדרגה אחרת. לחברון באו בחירי הישיבה בסלבודקה, 180 סרטיפיקטים, שהיו שוים הרבה כסף. ריננו על הסבא שהוא קנה תלמידים בכסף מישיבות אחרות באמצעות הסרטיפיקטים. רוב תלמידי חברון היו מסלבודקה, אולם היו קבוצות בולטות מישיבות אחרות, טלז, ראדין, ומהבחורים החשובים שבהם, אפילו מנובהרדוק באו. (?) ש: ספר על הקשר עם הסבא? ת: הוא הכיר והתעניין בכל אחד. אני הייתי בגיל צעיר. הממוצע בישיבה היה 24 ויותר, והצעירים היו בני 21, אני הייתי בן 14. הייתי 'תלמיד התלמידים'. אבל הסבא התעניין בכולם, גם בי. היתה קבוצת צעירים כזו שהיו 'סמוכים' על הישיבה, כמוני וכמו משה טיקוצינסקי, ש"ז ברוידא, ברגשטיין, קבוצת צעירים שאינם תלמידים רגילים אלא 'תלמידי תלמידים'. הסבא התעניין בי שיהיו לי חברים, והוא הפעיל לשם כך את הבחורים המבוגרים, איתם גם התגוררתי באותה אכסניה. כשהיה חולה במלון ורשבסקי, טיפלו בו בחורים לפי תור. את אפרים סוקולובר הוא שלח מעל פניו באומרו: אתה נשוי, לך לאשתך. אולם יומיים לפני פטירתו שאל את סוקולובר אודותיי, כיצד אני לומד. בבית דיברו אנגלית, ושמעתי קצת יידיש, אבל לא ידעתי לדבר. כשבאתי לחברון, ישבתי מול הסבא, ועל ידו ישב החברותא טוביה ליסיצין (כל שבוע הוא החליף בחור אחר). אני זוכר שטוביה גיחך על היידיש שלי. לאחר מכן הסבא אמר לי שאנסה לשפר את היידיש שלי באמצעות קריאה בכתבי סופר יידיש (שכח את שמו... או שלא רצה לומר לי. מאוחר יותר אמר מישהו שזה ב"צ אלפס. אני הבנתי מדבריו שזה היה סופר חילוני ולכן לא רצה לומר. הדעת נותנת שהסופר הנפוץ ביותר ביידיש הוא שלום עליכם) מעורבות הישיבה בפוליטיקה: אחת הסיבות שהתישבו בחברון היתה בכדי לא להתערב המחלוקת הירושלמית. כשהגיעה לירושלים, זוכרני שהישיבה קנתה בשר משתי השחיטות, גם של זוננפלד וגם של קוק (כך, בלי 'הרב') ובישלו אותם יחד. (בהדגשה) "השיטה החברונאית היתה לא לנקוט עמדה! לא להתנגש עם אף אחד ולא להתערב בשום מחלוקת". בחור שרצה ללכת לשמוע את הרב קוק, לא מנעו ממנו. בתרצ"ו התחתנתי, והמשכתי להתפלל בישיבה, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. מבקרי השיטה הסלבודקאית: אמרו "בסלבודקה מדברים גבוה, מעל לראש, מעל לחיים הממשיים". ומי אמר את זה? ר' לייבציק חסמן, שהיה משגיח בישיבה. הוא היה קלמאי במאת האחוזים, גילם את קלם, ועם זאת היתה לו השפעה גדולה בישיבה. הוא גילם את המוסר שגורס 'למעשה'. בסלבודקה עשו מהבנאדם - מלאך, אולם ר' לייבציק טען ש'אדם הוא אדם, ומלאך הוא מלאך'. אני הייתי בחור צעיר ומעט חוצפן, וזוכרני שתמהתי בפניו על חטאיו של דוד המלך, כיצד יתכן הדבר. ר' לייבציק היה אדם גבוה, תקיף, המשיך ללכת והתעלם משאלותי, אני צועד אחריו ולא מרפה, ולפתע הוא אומר: "דוד המלך איז גיווען א'מענטש", [דוד המלך היה בנאדם]. זה היה קלם. בסלבודקה העריכו את האדם גבוה, בקלם – נמוך. (השווה דברי צ' קפלן, סלבודקאי שהיה מקורב לר' לייב חסמן: "אישי התנ"ך וביחוד כפי שהוארו דמויותיהם על ידי חז"ל − בני אדם הם. צדיקים, קדושי עליון שבהם נכשלים וחוטאים, ואין חיפוי לחטא, הוא מתגלה ומתפרש, ועושהו נענש... אין האור מכסה את הצל, ואין הצל מאפיל על האור. (שיטין, עמ' עד) ר' לייבציק היה ידוע כלוחם מלחמות המוסר, לוחם ממש, פעל בישיבות רבות ובעיקר בטלז כידוע, עד שגירשו אותו משם. יתכן שבשל כך לקח אותו הסבא למשגיח. למרות שסלבודקה וקלם שונות, הן יכלו לחיות בשלום. מעמד המוסר בישיבה: המוסר היה עקרון גדול, אבל הלמדנים היו החשובים. בעל מוסר שלא היה למדן - לא נחשב גם לבעל מוסר. המושג 'צדיק' היה ביטוי לזלזול. היה בישיבה 'צדיק' אחד, שהסבא רצה לאזן אותו, מה עשה? ציוה על אחד הבחורים שיקח את ה'צדיק' הזה לתל אביב, לעדלידע! שיצא קצת מהצדיקות שלו. וצריך להבין, העדלידע היתה אז האירוע המרשים ביותר, ומשך אותנו מאד ללכת לשם, אבל לא העזנו. אבל את הבחור הזה הסבא בעצמו שלח לשם, זה נחשב לדבר נועז. יחס סלבודקה לנובהרדוק: לא אענה עכשיו.
אבל לא כתשובה על השאלה, אומר רק שהחיים היו אחרים, עד כדי כך אחרים, שאי אפשר להבין ולתפוס בכלים של ימינו. מפי בנו: האלטער ביקש מדוב כץ שידריך את דוב כהן. הסבא ביקש להרחיק את דוב כהן שחברת הבחורים האמריקאים, ביקשו להתרועע רק עם המבוגרים שהגיעו מסלבודקה. שאלות לר' דוב כהן למפגש הבא: 1. בין סמכות לבין עצמאות בחינוך סלבודקה 2. טיפוח לכתיבה, לשירה. 3. המשכיות או שינוי בתקופת ירושלים 4. שיחות הסבא שלא נדפסו (לא זכינו למפגש הבא, ר' דוב כהן נפטר בקיץ תשס"ה) ראיון מצולם עם הרב דוב כהן, סרט של הישוב היהודי בחברון, קיץ תשנ"ט. הוא מספר על ביקור האדמור מגור בשנת תרפ"ז בחברון, בכניסתו לעיר לא פנה אל הישיבה. השמועה פשטה בישיבה שהוא הגיע ולא נכנס. כמה בחורים צעירים ובתוכם דב כהן, המתינו לו שייצא מן העיר, וחסמו את הכביש. מכוניתו הגיעה ונעצרה. הבחורים נגשו וביקשוהו להכנס לביקור. הוא היסס רבות, שאל איזו מסכת לומדים, עד שהגיע הרב סרנא וביקשו להכנס. הרבי יצא מן הרכב ורץ לעבר הישיבה, טיפס על המדרגות בריצה והתיישב על כסא סמוך לפתח. התלמידים היקיפוהו, הוא פתח גמרא, שאל שאלה וענה תירוץ, קם והלך.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2011 15:22 |
|
| |
בספר זה רואים שכלל יהודי ירושלים והגדולים העריצו אישית את הרב קוק, גם אם חלקו על דעותיו
ב"ה
הגאון הרב דב הכהן זצ"ל כותב בספר שחלקו על השקפתו של הרב קוק, אך לא על גדולתו (כמובן חוץ מהקנאים). ומביא לעניין זה את הגרי"ל חסמן זצ"ל שאף שהעריך מאוד אישית את הרב קוק, אך בענייני השקפה לא נמנע מלומר כלפיו דברי תוכחה אף בפני אחרים (בספר ישנו מפתח שמות לפי שם משפחה ושם אפשר לראות באלו מקומות מוזכר הרב קוק). על דבריו בעניין ההערכה האישית הרבה, יש להוסיף שהגרי"ל חסמן השתתף בהלוויית הרב קוק ואמר לפני הקבורה שעכשיו קוברים ראש השקול כנגד כל הראשים כאן. (העיד על כך הגאון הרב יעקב בצלאל ז'ולטי זצ"ל [כיהן כראב"ד האשכנזים בירושלים מתשל"ח עד פטירתו בתשמ"ב ובפועל שימש באופן לא רשמי בתפקיד זה מתשל"ד], וכך נכתבה עדות על כך ב"מורי האומה מאת הרב ישראל שורין, כרך שני, עם הגרסה המקורית ביידיש: "איר זעט די אלע קעפ וואס זיינען דא, אזא קאפ צונופגענומען לייגט מען יעצט אריין אין קבר).
בעמ' 290 מביא הגר"ד כהן נס שיהודי ירושלים ייחסו אותו לזכותו של הרב קוק (הדברים אינם ציטוט מדויק מהספר אך הם תוכן הדברים): בנות משפחת רקובר הירושלמית הלכו ברחוב ואחת מהן נבעתה מכלב גדול, וברחה משם וירדה לכביש ושם נפלה, ובדיוק אז עברה מונית, והתרחש הנס, והמונית לא פגעה בנערה אלא רק עברה מעליה. הנערה נלקחה לבית הרפואה שטראוס הסמוך למקום ונמצאה ללא כל פגע. יהודי ירושלים ייחסו את הנס לזכותו של הרב קוק שישב במונית בדרכו לשיעור.
תוקן על ידי מרן_ראיה ב- 12/06/2011 15:59:51
תוקן על ידי מרן_ראיה ב- 12/06/2011 16:03:06
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2011 11:30 |
|
| |
נדמה לי שהרב דב כהן ז"ל עצמו, שהכיר את הרב קוק אישית, לא ממש העריך אותו, כך תיאר בספר. לא שהרב קוק זקוק להרב דב כהן, אבל להביא ראיות מספרו על גדולת הרב ? אתמהה.
|
|
|
|
|
